התבוננויות קצרות

למה ההתבוננויות שלנו על עצמנו כה קצרות ונדירות?
כדי לקבל תשובה על שאלה זו, עלינו להבין כיצד העולם הפנימי שלנו מתפקד.
כיוון שמדובר בעולם ומלואו, עדיף בהתחלה לבודד ולהתמקד במערכות ספציפיות. לקרוא עוד…

חיכוך

חיכוך הוא שלט הזועק ומורה על אפשרות לפעול בצורה פחות מכנית. כלומר הזדמנות להתעורר.
באופן ברור המכונה תעדיף תמיד לפנות למקומות בהם אין חיכוך או שיש פחות חיכוך, כיוון שאין לה למכונה כל קשר להתעוררות.
המכונה שואפת תמיד לתפקוד חסר תשומת לב, חסר מודעות ומכני. במצב זה השינה עמוקה מאוד ואין הרבה סיכוי להתעוררות.
חיכוך לאומת זאת אלול להפריע לשינה ולעורר תשומת לב. כאשר המכונה נמצאת בסיטואציה בה היא לא יכולה לתפקד בצורה מכנית לגמרי, נוצר חיכוך.
חיכוך יכול להיות מצפן מעולה המורה לנו היכן אנו ישנים לגמרי והיכן נוצרים סדקים במכניות שלנו המאפשרים פעולה מודעת יותר.
לא כל חיכוך מתאים או טוב לעבודתו של האדם על עצמו. יש צורך בלמידת המכונה והבנה של איזה חיכוך יכול לעזור ולהועיל ואיזה להזיק.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

הווה

כמה נפלא הוא ההווה, וכמה נפלא שיש בידינו האפשרות להציץ לתוכו ולשהות בו.
היה לי קשה לחדור לתוכו, אך בחסר פעילות, אחיזתי בו הייתה איתנה:
המרכז האינסטינקטיבי ניסה להפריע והעביר בי גל חום הנוצר במרכז גופי.
'אני'ים שכליים, ניסו לנתח את המתרחש, ו'אני'ים תנועתיים כבר יצרו תסריטים הקשורים בעתיד דמיוני.
מעדתי, וחזרתי לתוך ההווה, מעדתי שוב וחזרתי שוב.
כאשר הוספתי פעולה, אחיזתי נחלשה; תשומת לבי זרמה אל הפעולה וההווה ואני עמו חמקו…
נדרשו ממני מאמצים גדולים יותר לחזור ולצעוד לצידו של ההווה.
קשה לתאר את התחושה/הרגשה/קיום בהווה, דומה הדבר לתנוע במקום, הזמן נהפך לדבר מה אחר ונראה שאינו מתקדם כלל.
ובכל זאת ישנה תנועה…ישנו אני, ישנו כאן וישנו עכשיו.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

רשמים

אני מרגיש שזה לא הזמן המתאים לכתוב פוסט זה, אך אכתוב אותו בכל זאת ואם יבוא הזמן ואבין הרגשה זו, הרי שאוסיף או אתקן את הפוסט הזה.
ברצוני לדבר על הרשמים ועל ההשפעה שלהם עלינו.
רושם כפי שכבר הגדרתי אותו הוא בעצם סוג של אנרגיה או מזון שממנו אנו ניזונים, הוא יכול להיות כל דבר: צליל, מראה, תחושה, הרגשה, מחשבה. כפי שמזון רגיל משפיע עלינו, למשל: מזון בריא או מזון בריא פחות, מזון טעים או מזון לא טעים ומזון מכולכל מול מזון טרי, כך גם הרשמים. אנשים רבים עסוקים מאוד בלברור את המזון הרגיל שלהם, ומקפידים מאוד לאכול מזון מאוד מסויים שבעיניהם הוא בריא יותר, אך אין להם כל מושג שהרשמים משפיעים עלינו בצורה אף קיצונית יותר, ההשפעה יכולה להיות השפעה גופנית, רגשית או רוחנית.
הכל קשור בהכל, הסביבה שאת רשמיה אנו קולטים משפיעה על התפקודים שלנו, לכן אם ברצוננו לקלוט רשמים "בריאים" יותר, הרי שיש בידינו לבחור להיחשף לרשמים המתאימים.
לא סתם נאמר "במושב לצים לא תשב", קודם כל כיוון שהרשמים שנקבל מאותם לצים ישפיעו עלינו, ועד מהרה גם אנו נתחיל להתנהג כלצים, ושנית יש לנו את הברירה לשבת במקום אחר ולספוג רשמים טובים יותר.
ע"י התבוננות נכונה אנו יכולים להבין טוב יותר את הרשמים ואת ההשפעות שלהם עלינו, אנו יכולים להבחין על איזה חלק בנו רושם מסויים משפיע, ולהבחין בתוצאה שלאחר ההשפעה.
כשאני מדבר על חלקים, אני מדבר בעצם על המרכזים האנרגטיים שלנו, הרשמים משפיעים ישירות על אותם מרכזים או בחלקי המרכזים.
כך אנו יכולים להבחין ברושם שמשפיעה על המרכז הרגשי, או השכלי, או התנועתי והאינסטינקטיבי.
ברגע שיש לנו מושג, איזה רושם משפיע על איזה חלק בנו, יכולים אנו לכוון רשמים ספציפיים לחיזוק חלק זה או אחר.
לפי הדרך הרביעית האדם ניזון משלוש מזונות או שלוש סוגי דלקים: האחד הוא המזון הרגיל שלנו, השני הוא האוויר והשלישי הוא הרשמים. הרושם הוא סוג מזון העדין ביותר, או במילים אחרות בעל התנודה המהירה ביותר, זה הוא בעצם המזון החיוני ביותר לאדם.

מה זאת אומרת לבחור רשמים שונים או להיחשף לרשמים מתאימים? מישל דה מונטיין כותב (מתוך המסות):
"כמו הרוח הנחלשת וגוועת באוויר אם אין יערות עבותים עוצרים בעדה, כן גם הנפש המטולטלת והנסערת אובדת, כמדומני, בתוך עצמה, אם אין נותנים לה דבר-מה להיאחז בו. על כן יש לתת לה תמיד חפץ שתיעצר בו ותפעל עליו. פלוטרכוס אומר על הנכבשים לאהוב קופים וכלכלבים, שהחלק האוהב המצוי בקרבנו באין לו דבר-מה שראוי להיאחז בו, צר לו מושא שקרי ושטחי, ובלבד שלא ייוותר עקר. ואמנם רואים אנו כי הנפש בהתרגשותה מבכרת להוליך את עצמה שולל ובודה לה מושא כוזב ודמיוני, אפילו הוא נוגד את אמונתה, כדי שלא לפעול לריק."

במילים אחרות, אנו נושפע תמיד, ובכל מקרה נספוג רשמים ונגיב, גם אם הרשמים הם נמוכים.
ככל שזה ישמע מוזר, קל לו לאדם להיות בסביבת רשמים נמוכים יותר, הם קלים יותר לעיכול כיוון שהם משפיעים על חלקים בנו שלא זקוקים לתשומת לב מבחינתנו. רשמים גבוהים יותר מצריכים את פעולתם של החלקים המנוונים יותר ופעולתם זקוקה לתשומת לב ומאמץ. לכן רוב האנושות מקיפה את עצמה ברשמים נמוכים ובריאים פחות, ואת זה ניתן לראות בכל תחום והבט בחיינו: אומנות, קולנוע, בילוי, ספרות, מסיקה, תחביבים ועוד…

כמובן שאין זה מספיק רק להיחשף לרשמים המתאימים או הגבוהים יותר, זו רק ההתחלה, עלינו ליצור מאותם רשמים אנרגיה עדינה אף יותר, שתשמש אותנו לזכירה עצמית והתעוררות, אך זו התחלה חשובה ולא פשוטה כלל.

הזדהות

ההזדהות היא הדבק ששומר את כל קורי השינה ביחד.
האדם מזוהה תמיד, הדבר היחיד שמשתנה הוא נושא ההזדהות.
הזדהות מרתקת את תשומת לבנו! מרתקת את המחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את החושים שלנו, התשוקות והדמיון.
ברגע שאדם מזדהה עם דבר מה, הוא מיד שוכח הכל, את המטרות שלו, את ההחלטות שלו, הכל נעלם ובאותו רגע כל מה שנשאר היא ההזדהות החדשה.
אותה הזדהות חדשה לוכדת את האדם או שואבת אותו, והוא חדל להתקיים, הוא שוכח את עצמו, רק ההזדהות שם. זה יכול להיות כל דבר; גירוי חיצוני או פנימי. דבר שאנו אומרים, או משהוא שנאמר ע"י מישהו אחר, פעולה של מישהו, התנהגות של מישהו.

אך המצב בהרבה יותר קשה, האדם מזוהה קודם כל עם התמונה הדמיונית שהוא יצר לעצמו: מי אני, מה אני אוהב, מה דוחה אותי, איך אני אמור להתנהג, איך לדבר, עם מי להתיידד, איך אנשים אחרים אמורים לדבר אלי, מה טוב לי ומה רע לי, הפחדים והחששות שלי, העקרונות והאמונות, ועוד ועוד… בקיצור עם הדמיון שלו.
הזדהות זו, שומרת את האדם במקום ממנו הוא לא יכול לראות את האמת על עצמו, במילים אחרות זו היא שינה עמוקה.

עלינו להבין יותר את עבודתם של המרכזים כדי להבין הזדהות, כיוון שאנו מזדהים דרך המרכזים שלנו. הדבר הברור ביותר הוא ההזדהות עם הרגשות שלנו: אני אוהב, אני פגוע, אני באקסטזה רגשית וכל העולם חדל להתקיים, ההיגיון נעלם. קשה מאוד להפסיק הזדהות הקשורה למרכז רגשי, במיוחד לחלק מאוד ספציפי במרכז רגשי, דוגמה טובה אנו יכולים למצוא בספרו של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות", אחת הדמויות, מלכת הלבבות מדגימה בצורה נפלאה הזדהות של מרכז רגשי.
הזדהות שכלית יכולה ללבוש צורה של הזדהות עם רעיונות שכליים, הזדהות אינסטינקטיבית יכולה להיות הזדהות עם חמשת החושים, מזון, קוסמטיקה, כסף ומין.

עבודה נכונה עם רשמים

אם יש דבר מה שאני יכול לקרוא לו פרקטיקה הרי זו עבודה עם רשמים.
רושם יכול להיות חיצוני או פנימי, לדוגמה: פרח, בן אדם, שמיים, ריח, רוח, צליל, מגע, מחשבה, רגש ותחושה.
אנו מוקפים ברשמים, הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא להיות נוכחים – לשים לב לרשמים ולבחור ברשמים שסובבים אותנו.
בדרך כלל האדם מנותק לגמרי מהרשמים, לא משנה היכן הוא נמצא, במשרד, בבית בטבע, הוא כל הזמן עסוק בהזדהות ובדמיון, כך הוא מנתק לגמרי את עצמו מהרשמים. הוא כל כך שקוע בשינה שהוא אפילו לא שם לב לדמיונות ולהזדהויות שלו.
אם ברצוננו להתחיל לעבוד עם רשמים עלינו תחילה לשים לב אליהם!

יצאתי היום לתלות ולהוריד כביסה, הייתי מזוהה לגמרי, עד שצץ 'אני' ששאל: "איך אני יכול להיעזר במה שאני עושה כעת כדי לזכור את עצמי?".
'אני' אחר המליץ על תשומת לב! וכך התחלתי לנסות לתת תשומת לב לכל רושם: התחושה של בד רטוב ביד שלי, ציוץ הדרורים, הנשיפות של הכלב שלי שהתרוצץ סביבי, הרוח שליטפה אותי…

באותו הזמן שאנו מודעים לרשמים חיצוניים אנו יכולים לנסות לשים לב גם אל הרשמים הפנימיים שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות, התחושות! פעולה זו נקראת חלוקת תשומת לב. אך לא די בכך.

בזמן שאנו מחלקים תשומת לב, ומודעים לרשמים חיצוניים ורשמים פנימיים, יש עוד דבר מה חשוב שאנו יכולים וצריכים לעשות.
תשומת לב לעצמנו, קשה להסביר זאת במילים, אך זו מין הרגשה שאני כאן נוכח קיים ומחלק תשומת לב.
ואז נוצרים לנו 3 מוקדים: רשמים חיצוניים, רשמים פנימיים (תפקודים שלנו) ו- הנוכחות. ואת כל זאת ניתן לכנות – זכירה עצמית.

כמובן שבתרגול עצמו אנו נעשה רק את מה שאנו יכולים לעשות ברגע, זאת אומרת שאם הצלחנו לשים לב רק לרשמים חיצוניים ולא הצלחנו לחלק את תשומת הלב, זה בסדר, המאמץ והניסיון כאן מאוד חשובים.
חשוב גם לא להיות פורמוטורים, אם אתמול הצלחתי להיות נוכח, זאת אומרת שהיום אני בטח גם אצליח, זה לא עובד כך, חסכו מכם את ההלקאה העצמית.

העבודה הזו צריכה להעשות בחיים עצמם, אנו לא צריכים להקציב לנו איזו פינה וזמן מסויים כמו במדיטציה, ההפך טוב יהיה אם ננסה לישם את העבודה בכל מקום ובכל זמן.

בבית ספר שלמדתי בוא, המורה שלנו נתן לנו 2 תרגילים שמאוד עזרו לי בעבודה עם הרשמים.
יכול להיות שהתרגילים נועדו למטרה אחרת, אך אני נעזרתי בהם במיוחד למטרה זו.
התרגילים הם: תרגיל שמיעה ותרגיל ראיה; המתרגל צריך להתרכז בדבר אחד שהוא שומעה או רואה למשך 10 שניות, למשל ציוץ ציפורים 10 שניות ואז לעבור לצליל אחר ל – 10 שניות וכך הלאה.
שמתי לב שכאשר אני מנסה לשים לב לרשמים, מאוד מהר המאמץ נפסק ואני שוקע לתוך שינה ודמיון, להפתעתי, תרגיל זה היה תופס אותי רגע לפני ההרדמות והיה מהוה זעזוע להמשך האוקטבה.

הזדהות וחשבון פנימי

ברצוני לדבר על 2 גורמים, אשר בגינם אנו מבלים את רוב חיינו בשינה.
ההזדהות והחשבון הפנימי.

ההזדהות: זהו מצב בו אנו נשאבים לתוך מה שאנו אומרים, לתוך הרגשות שלנו, לתוך האמונות שלנו, לתשוקות ודחיות שלנו. כל דבר חיצוני או פנימי לוכד את
תשומת ליבנו ואנו שחכים את עצמינו. מאותו רגע, רק הנושא, אשר לקד אותנו קיים!
בני האדם בטוחים שללא הזדהות, לא ניתן לעשות מאומה, וכך הם משתעבדים להזדהות ושוכחים לזכור את עצמם.
גילויים שונים המפריעים לזכירה עצמית כגון – שקר עצמי, ביטוי רגשות שליליים ודמיון, לא יכולים להתקיים ללא הזדהות!

חשבון פנימי: זהו מצב שקל להבחין בו, אם רק נתבונן בעצמנו בזמן אינטראקציה עם בני אדם אחרים.
במצב זה, האדם נמצא בחשש ודמיון תמידיים, על מה שבני אדם אחרים חושבים עליו.
האם בני אדם אחרים מעריכים אותו מספיק, האם הוא לא עושה מעצמו צחוק, האם חולקים לו את הכבוד הראוי לו, מה מספרים עליו מאחורי גבו.
לרבים מאיתנו, חשבון פנימי נעשה דיבוק של ממש.

הדרך הטובה ביותר להפסיק גילויים אלו, היא ראיה שלהם בזמן הווה.
דומה הדבר לידיעה שהנה אני נמצא בתוך חלום, והנה אני מתעורר ממנו!

זכירה עצמית

* ‮'‬זעזוע‮' ‬נוצר מ'זכירת עצמנו‮'‬
כשאני צופה במשהו‮, ‬מכוונת תשומת‮ – ‬הלב שלי אל מה שאני צופה בו‮ – ‬קו בעל ראש חץ אחד‮.
בנסותי בו בזמן לזכור את עצמי‮, ‬מכוונת תשומת‮ – ‬הלב שלי גם כלפי הדבר הנצפה וגם כלפי עצמי‮. ‬ראש חץ שני מופיע על הקו‮.

פטר אוספנסקי

* זכירת עצמנו היא הניסיון להיות ערים לעצמינו. ההסתכלות בעצמנו מכוונת תמיד אל תיפקוד מוגדר כלשהו: או שאתה צופה במחשבותיך, או בתנועותיך, או ברגשותיך, או בתחושתיך. להסתכלות חייב להיות נושא מוגדר אשר בו צופה האדם אצל עצמו.

מאידך, זכירת עצמנו איננה מחלקת אותנו, עלינו לזכור את השלם; אין זו אלא הרגשה של 'אני', הרגשת עצמיותנו שלנו. שתיהן עשויות לבוא יחדיו, בפרט בשלבים מאוחרים יותר, ואז נהיה מסוגלים לעשות את שתיהן כאחד – לצפות בדבר מוגדר, או לזהות גילויים בתוכנו, ובו בזמן לזכור את עצמנו; אבל בהתחלה שני הדברים הינם שונים.
אנו פותחים בהסתכלות בעצמנו – זאת היא הדרך הנורמלית – ובאמצעות ההסתכלות בעצמנו מתברר לנו כי אין אנו זוכרים את עצמנו.
לכשניווכח בזאת וכן בעובדה כי אך ורק ברגעים נדירים ביותר אנחנו זוכרים את עצמנו, או אז, אם דעתנו אינה משוחדת בעליל, נהיה מסוגלים להבין כי אפשר להאריך את משך הרגעים הללו של זכירת עצמנו.

* זכירה עצמית פירושה שהאדם מודע גם לעצמו וגם למה שהוא צופה בו. אם אתם צופים באובייקט בלי להיות מודעים לעצמכם, אזי הינכם במצב של מוקסמות, שהוא אחד המחסומים האחרונים בין שינה למרכזים גבוהים.

רוברט ארל ברטון

* זכירה עצמית אמיתית היא לא במרכזים, היא מעל למרכזים.

פטר אוספנסקי

* זכירה עצמית היא הגמול של עצמה. היא תהליך בן אלמוות שאינו מכריז על עצמו, ואינו מסעיר. בכל פעם שאתם זוכרים את עצמכם, אתם יוצרים הבזק של נצח שלא ימות. אנו נוהגים בטפשות כשאנו מעריכים את המוחשי על-פני הבלתי-נתפס. זכירה עצמית חייבת להמשיך ולהופיע ללא הרף לאורך חייכם. מה פירוש המונח זכירה עצמית? פירושו הוא שהעצמי הרדום שלכם זוכר להיות ער.

רוברט ברטון

* די לו לאדם שישים לב למה שלפניו, כלומר להווה.

דנטה אליגיירי

* כשאתה אוכל, הולך, או בדרכך, הייה היכן שאתה, אחרת תחמיץ את רוב חייך.

בודהא

* זכירה עצמית היא ההתחלה והמרכז של השיטה והדבר החשוב ביותר להבנה. לא תוכלו להסביר אותה כפעולה שכלית או כרעיון שכלי. עליכם להתחיל וללמוד מה פירושה של זכירה עצמית באופן שכלי, אולם במציאות היא אינה שכלית מכיוון שהיא רגע של רצון.

פטר אוספנסקי

* אם האדם אינו מבוסס בהווה, אזי הוא אינו באף מקום ודבר אינו אפשרי. ברגע הנוכחי הזה, כשהוא זוכר את עצמו, האדם יכול ליצור קשר עם מקום מחוץ לזמן. עלינו לסחוט מכל רגע את כל תוכנו.

רודני קולין

* אם מצאת את האהוב, מדוע אתה מאבד אותו שוב ושוב? עזוב את הדמיון ועמוד איתן במה שאתה.

כביר

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )