'אני' ויוסי

גורדייף אומר שבשלב מסוים צריך האדם ללמוד לראות את עצמו הצורה אחרת: אם עד כה למד לראות את הגלגלים הקטנים, הרי שכעת עליו לראות את הכל יחד – במובן מסוים כפי שאחרים רואים אותו.
כלומר, עליו ללמוד לצלם את עצמו, והצילום צריך לכלול בעת ובעונה אחת כל דבר שהאדם יכול לראות על עצמו ברגע מסוים.
מדובר על רגשות, מחשבות, תחושות, תנועות, מצבי רוח, גוני קול, תנוחות, הבעות פנים, התנהגויות שונות והכל כיחידה אחת.
אם יצליח האדם לצלם את עצמו, עד מהרה יבין שהוא דמיין את עצמו שונה מאוד ממה שצילם. בעזרת אותם צילומים יבין האדם שכעת הוא למד יותר על עצמו, ובכל זאת מי שמופיע בתצלומים זה לא הוא.
אם רוצה האדם ללמוד מי הוא, עליו לחלק את עצמו לאיש שהוא מכנה 'אני' ושאחרים מכנים בשמו הפרטי, למשל 'יוסי'.
והשני (האמתי) הוא החלק המופיע בחייו רק לרגעים קצרים ביותר, החלק הסביל שיכול במקרה הטוב לראות לרגעים ספורים מה קורה לו וליוסי.

יוסי לאומתו הוא החלק הפעיל, הוא מדבר על עצמו בגוף ראשון.
אותו יוסי יכנה בשם 'אני' את כל מה שהוא אוהב בעצמו, או כל מה שהוא מדמה את עצמו.
בהתחלה אין כל בררה והדרך היחידה ללמוד מי אני, היא ללמוד מי אני לא – כלומר ללמוד מי הוא יוסי.
כמובן שזו רק נגיעה קלה וניתן לדבר על הנושא רבות, במיוחד חשובה הנקודה כיצד אחרי ששמע רעיון זה, יחלק את עצמו יוסי?

'הרגשה' מוזרה נוצרת אם נומר במקום 'אני' את שמינו הפרטי. או אם בזמן חשיבה נחליף את ה'אני' ביוסי. אתם מוזמנים לנסות ולספר….

הבנה וקו עבודה שני

ההבנות שלנו יכולות להיות ברמות שונות. עומק ההבנה קשור ביחס ישיר לידע ולהוויה שלנו.
אך ישנה עוד דרך שבעזרתה יכולים אנו להעמיק את ההבנות שלנו.

קו עבודה שני, הוא קו הקשור בעבודה משותפת של התלמידים, הוא יכול לתרום בצורות רבות לתלמיד: מאמצים משותפים, ראיית המכניות שלנו בעזרת המכניות של האחר, תצלום (שיקוף), התבוננות בפעילות המרכזים שבמצבים אחרים לא פעילים או פעילים פחות, והדבר הפשוט ביותר, הניסיון להסביר לאחר את ההבנות שלי.
רק לאחר שהעלתי התבוננויות והבנות שלי מעל פני השטח וחלקתי אותם עם תלמידים אחרים, התבהרו אותם התבוננויות והבנות אף העמיקו יותר.

חייך מצלמים אותך

הסביבה שלנו מהווה הרבה פעמים קרקע טובה לזעזועים, אשר עלולים להעיר אותנו לזמן מה.
דברים שאנו לא מצליחים לראות על עצמנו, בדרך כלל גלויים וברורים לסביבה שלנו.
אנו אף מנסים להתעלם או להסתיר מעצמנו דברים רבים, אשר עלולים לגרום לנו לאי נוחות כזו או אחרת.
אך אנו לא מצליחים להסתירם מעיני הסביבה.
וכך אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מול האמת, שהסביבה שלנו מטילה עלינו בין אם נרצה בכך או לא.
דומה שמצלמים אותנו שוב ושוב ומראים לנו את התצלום. אנו מזדעזעים מהתצלום, כיון שדמיינו את עצמנו שונה לגמרי!
וכך במקום להודות על התצלום, אשר סיפק לנו את ה"אמת" (יחסית) על עצמנו, אנו מתרגזים על אותו אדם, שאמר לנו את האמת בפנים. (וזה כלל לא משנה איך הדברים נאמרו: בצורה נינוחה וחיובית או בצורה שלילית).

חברים "טובים" מעולם לא יספרו זה לזה את האמת. הם מפחדים ובצדק שהצד השני יפגע מהאמת.
וכל זה באשמתנו אנו. אם היינו יכולים לספוג את תצלומיה של הסביבה, הרי שהרווח היה כולו שלנו.
אך כל אשר מעסיק אותנו הוא ההצגה שלנו בפני הסביבה; ככל שנציג את הזיוף טוב יותר כך לא נקבל את האמת המשתקפת אלינו חזרה מהסביבה.

כמובן שלא כל דבר שנאמר הוא תצלום מהימן!
אך טוב היה הדבר, אם היינו מנסים להקשיב יותר ולנסות להתבונן על עצמנו ולבדוק האם יש תועלת בתצלום זה או לא.
מעניין במיוחד לגלות מי הוא זה שכה מתעצבן בתוכנו, כאשר אנו מקבלים תצלום? ולמה תצלום זה משפיע עליו בצורה כה שלילית וקיצונית?
למה אנו מנסים להתעלם או להסתיר את האמת מעצמנו? ולמה זה כה מעליב, כאשר אדם אחר מראה לנו אותה?
התגובה הראשונה בדרך כלל היא הצטדקות מידית, ללא כל ניסיון לבדוק או להבין, התגובה השנייה יכולה להתגלות כעוינות ורוגז סמויים או גלויים.

תצלום

קשה מאוד לזהות ולראות מכניות על עצמנו, קל בהרבה לראות מכניות של אנשים אחרים.
לכן כאשר מתבצעת עבודה נכונה בקבוצה, יכול האדם להשתמש בחבריו כבמראה, הם משקפים את המכניות שלו עצמו.
רק לאחר שיראה מכניות מסוימת על מישהו אחר יזהה האדם שהיא קיימת גם אצלו.
כמובן שזקוקים אנו לקבוצה די גדולה כדי ששיקוף זה יהיה מועיל.

ישנו גם עניין התצלום, כאשר אני מזהה שחבר זה או אחר לעבודה נמצא במצב תודעה נמוך ושקוע כולו בשינה או מבטא מכניות כזו או אחרת, יכול אני לצלם אותו: לשוחח איתו ולהסביר שראיתי דבר או שניים. למצולם זו הזדמנות מדהימה לעבודה, הוא גם מקבל מתנה נדירה – תצלום, ובאותו הרגע הוא יכול לעבוד נגד המכונה שמגייסת את כל כוחותיה לדחות את התצלום.
כמובן שיש דרך לצלם, המטרה היא לעזור למצולם, לכן הגישה צריכה להיות רגשית.

ישנם צילומים אחרים שאנו מקבלים כל הזמן, אנו רק צריכים להפסיק לחצוץ אותם, הסביבה מצלמת אותנו כל הזמן, אך הרבה מתצלומים אלה יכולים להוות זעזועים לא נעימים וחיכוך, לכן אנו משריינים את עצמנו כל חיינו במחיצות.

דוגמא קצת מוזרה לתצלום, משיחות גיתה עם אקרמן:
גיתה צחק. 'כך הוא הדבר. גסות בגסות תיעקר, בגדולה ועצומה מן הראשונה. נזכר אני במקרה אחד מימי חיי הקודמים, בשעה שבין האצילים מצויים היו עדיין פה ופה אדונים-טרפונים, והיה מעשה שבשעת סעודה בחברה מעולה ובנוכחותן של נשים עמד אציל עשיר אחד ודיבר דיבורים גסים, לבושתם ולצערם של כל מי שהיה אנוס לשמעם. בדברים בלבד אי-אפשר היה לקפח אותו. עמד אדון אחד, נועז ומכובד, שישב ממולו, ובחר אמצעי אחר, עם שעשה בקול וברעש גדול מעשה מביש, שהכל נבהלו ואף אותו גס בר-גס בתוכם, וכך נתנמך קולו של זה ושוב לא פתח את פיו. מרגע זה ואילך לבשה השיחה צורה נאה, בדוחה, לשמחת כל הסובבים, אשר הגו תודה רבה לאותו אדם נועז על עזותו הנפלית ועל תוצאותיה המצוינות'.

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )