תפקודים

עברתי ליד דוכן פלאפל, וריח הפלאפל הגיע עד לתפקודי האינסטינקטיבי, ״אני רעב״, הוא קבע מיד.
״יש ארוחת צהרים עם המשפחה, עדיף שנמשיך להתקדם״, ענה התפקוד השכלי…
התפקוד התנועתי הריץ 2 מסלולים והודיע ״שאם נזדרז נגיע לארוחה בזמן.״
התפקוד האינסטינקטיבי התעקש, ״אני רוצה פלאפל״!
״אני מעדיף לאכול עם המשפחה״ התערב התפקוד הרגשי…

התבוננויות קצרות

למה ההתבוננויות שלנו על עצמנו כה קצרות ונדירות?
כדי לקבל תשובה על שאלה זו, עלינו להבין כיצד העולם הפנימי שלנו מתפקד.
כיוון שמדובר בעולם ומלואו, עדיף בהתחלה לבודד ולהתמקד במערכות ספציפיות. לקרוא עוד…

הקשרים שבין התפקודים

דוגמה קטנה לקשרים המתקיימים בין התפקודים שלנו:
בהיותי נער, נהגתי לקרוא ספרים כאשר ברקע התנגנה מוסיקה רועשת.
כך, כאשר מאוחר יותר הייתי מאזין לשיר מסוים, מייד הייתי נזכר בקטע מהספר הנקרא בעבר בליווי אותו קטע מוסיקלי.

בתקופה מסויימת בחיי, הייתי מבקר באופן קבוע בחוף ים מסוים, שם מידי פעם הייתי מעשן מקטרת.
כאשר אני עובר באותו חוף ים, עולה ומופיע טעמו של אותו טבק, שהייתי מעשן באותה התקופה.

יצחק והכדורים הצבעוניים 3

מהפרקים הקודמים:
"יצחק מורכב מכלי מעוגל וחלול המלא האינספור כדורים צבעוניים.
יצחק, עקב השפעות חיצוניות, מטולטל ללא הפסקה.
הוא מתגלגל ומתהפך, כדוריו הפנימיים, אף הם, עקב התנועה המתמדת של הכלי המעוגל, מתערבבים ומשנים את מקומם ללא הפסקה.
כל אחד מאותם כדורים צבעוניים, בטוח בכך, שהוא הוא יצחק.
כל כדור כזה, מכנה את עצמו – "אני"…"

 3 קבוצות של כדורים:
בתוך הכלי המעוגל והחלול – יצחק, ישנם 3 קבוצות של כדורים צבעוניים.
קבוצת הכדורים האדומים, אלה הם הכדורים בגוונים אדומים שונים.
קבוצת הכדורים הירוקים, אלה הם הכדורים בגוונים ירוקים שונים.
וקבוצת הכדורים הכחולים, אלה הם הכדורים בגוונים כחולים שונים.

 כל קבוצה של כדורים שייכת לתפקוד מאוד ספציפי של יצחק, לדוגמה:
הכדורים הכחולים שייכים לתפקוד השכלי;
כאשר יצחק דן על רעיונות, משווה ביניהם, חושב, ממציא הסברים דמיוניים או מוצא הסברים אמתיים,
אלה הם בעצם הכדורים הכחולים – השכליים שעושים את העבודה.

לעומתם, כאשר מדובר ביגון, שנאה, שמחה – אלה הם הכדורים הירוקים, הרגשיים, השייכים לתפקוד הרגשי.

הכדורים האדומים מתחלקים לשני תפקודים – התנועתי והאינסטינקטיבי:
התפקוד האינסטינקטיבי, אחראי לכל מה שקשור לפעולות הפנימיות של האורגניזם של יצחק: עיכול מזון, פעולת הלב, נשימה ועוד.
בנוסף הוא אחראי על חמשת החושים: ראיה, שמיעה, הרחה, טעם וחוש המישוש.
הסוג השני של הכדורים האדומים שייכים לתפקוד התנועתי, האחראי לכל מה שקשור לתנועה של יצחק.
וכאשר מדובר על תנועה, הרי שמדובר בכל תנועה – מהליכה, ריקוד, נהיגה ועד לתנועה "רוחנית" אשר מתבצעת ע"י דמיון.

 בכל אדם ואדם, ישנה קבוצת כדורים אחת דומיננטית יותר, כלומר כל אדם בעל תפקוד אחד דומיננטי יותר מהתפקודים האחרים.
כך נוכל למצוא 3 קבוצות בני אדם:

1. קבוצה שתפקודה האינסטינקטיבי ותנועתי דומיננטי יותר.

2. קבוצה שתפקודה הרגשי דומיננטי יותר.

3. קבוצה שתפקודה השכלי דומיננטי יותר.

 הקבוצה הראשונה, בעלת התפקוד האינסטינקטיבי/תנועתי דומיננטי יותר,
כלומר בעלת הכדורים האדומים הדומיננטיים יותר מחבריהם הירוקים והכחולים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב נושאים כגון: אוכל, בריאות, ממון, נוחות פיזית ופיזיות באופן כללי…

 הקבוצה השנייה, בעלת התפקוד הרגשי הדומיננטי יותר,
כלומר, הכדורים הירוקים הדומיננטיים יותר מחבריהם האדומים והכחולים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב רגשות, אנשים, יחסים, אהבות ושנאות…

הקבוצה השלישית, בעלת התפקוד השכלי הדומיננטי יותר,
כלומר בעל הכדורים הכחולים הדומיננטיים יותר מחבריהם האדומים והירוקים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב השכל, רעיונות, תאוריות, פילוסופיה ועוד…

התבוננות

מעניין לגלות, שבעת כאב פיזי, ישנן כמה רמות של הזדהות.
התפקוד השכלי מזוהה עם הכאב, מנסה להסביר בצורה הגיונית ממה הכאב נובע, עוסק במציאת פתרון ועוד…
התפקוד הרגשי מזוהה עם הכאב: רחמים עצמיים, רגשות שליליים,  יגון ועוד…
התפקוד המוטורי (נומר הגוף בעצמו), מזוהה עם הכאב: בעיקר תחושתית, פחדים ועוד…

וכל זה מתרחש באותה עת.

מעניין לגלות גם, שניתן להיפרד מכל זה, ולהתבונן על הכל מבחוץ.
במצב זה, הגוף נשאר בשליטה, אך הכאב ממשיך, רק שכעת נדמה שעצמתו נמוכה בהרבה.

ניתן להבחין גם, שההזדהות ברמת המכונה*, לא חדלה לגמרי…

חיבוק

אם נתבונן על עצמנו בכל הזדמנות בחיי היום יום שלנו, נוכל ללמוד דברים יקרים מפז. ניקח לדוגמה חיבוק, פעולה פשוטה, שממבט ראשון נדמה שאין בה דבר הניתן להתבונן וללמוד. אך, לדעתי ניתן להבחין בעזרתה בדברים רבים וחשובים, היכולים להעיר את עינינו ולספר על עצמנו דברים שלא נוכל לגלות, גם אם נמדוט שנים.הדבר הראשון שנוכל להבחין בו הוא המרכז האינסטינקטיבי, אשר נזעק בכל פעם שמי שהוא חודר לתוך ה"אזור" האישי שלנו; כאשר מי שהוא מתקרב יותר מידי פיזית, חודר לפרטיות שלנו. הדבר מתפרש כפלישה, התקפה, והמרכז האינסטינקטיבי מיד מגיב בתחושות המרמזות על סכנה, חוסר ביטחון ובמיוחד חוסר נעימות.כבר בשלב זה ניתן ללמוד המון על המרכז האינסטינקטיבי, על אופן הפעולה שלו ועל השפה בה הוא משתמש – תחושות.כמובן שלא כל אחד יכול להבחין בכך, כיוון שאנו מומחים להסתיר מעצמנו, לשקר לעצמנו ולחצוץ, להתעלם למה שקורה לנו. יש צורך בהתבונות, אחרת כל ההתרחשות המעניינת שתיארתי תחלוף לה מבלי שנשים לב אליה.אנו נעזרים בכל מיני שיטות כדי לשקר ולחצוץ לעצמו טוב יותר, אם הזמן המכונה לומדת לחצוץ בצורה חלקה והופכת את כל עניין החציצה לאומנות ממש.אם נחזור לחיבוק, אם מדובר בשני גברים, אזי ברוב המקרים החיבוק יהיה מלווה במכות הדדיות על גבי הגב של המתחבקים, זו היא למשל חציצה תנועתית. היא באה לא רק כדי לחצוץ את האי נעימות הנוצרת ע"י המרכז האינסטינקטיבי, אלה גם דבר מה נוסף.ישנה שתלטנות נשית המכתיבה תפסי התנהגות שונים בחברה, לגבי החיבוק, הרי זה לא נאה (חשבון פנימי) לחבק גבר אחר. נוכל להבחין גם, שבדרך כלל החיבוק יהיה מלווה בכל מיני הערות מילוליות, עוד לא ראיתי שני גברים מתחבקים בשקט (חוץ ממקרים מיוחדים), גם  הערות אלה הם חציצות!ניתן כמובן להמשיך ולהתבונן עוד ועוד, וללמוד על עצמינו בעזרת חיבוק פשוט אין ספור דברים, ניתן להבחין מה קורה עם נשקיע בחיבוק זה אנרגיה רגשית מסוימת, כיצד המרכז האינסטינקטיבי נרגע במידה מסוימת, וכיצד נוצר חיבור אמתי יותר נטול חציצות.
אז הנה, חיבוק של כמה שניות, ומה למדנו על עצמנו עד כה?* התפקוד של המרכז האינסטינקטיבי, כיצד הוא פועל.* חשבון פנימי שיש לנו לחבק גבר. או במקרה של אישה ישנו חשבון פנימי אחר.* בחציצות שיצרנו לעצמנו כדי להעלים את כל זה מעינינו ולהמשיך לישון.* ההזדהות הנוצרת, עוד לפני החיבור ובזמן החיבוק.* האפשרות לתפקוד הרגשי לשנות את המצב.
כמובן שאני מקצר ולא נכנס לעומק ולא מדבר על תכונות ועוד דברים אחרים, רבים ושונים, ומביא כאן רק טיפה בים.
ההתבוננות המעמיקה ביותר, היא על כך שהכל קורה מעצמו! הכל מכני, אנו לא שולטים על שום דבר ממה שהזכרתי.שפת הגוף שלנו, המרכז האינסטינקטיבי, החשבון הפנימי, ההזדהות ועוד, כולם קורים ללא כל התערבות מצידנו.
בשלבים שונים בעבודתו של האדם על עצמו, אחרי שהוא הצליח להתבונן ולראות את כל מה שדיברתי עליו כאן, עבודה נכונה תהיה לנסות לעבוד נגד המכניות הזו.לנסות להפסיק לחצוץ, לא להכות על גב המחבק ולא להעיר מילולית כל מיני דברים ולהתבדח.לנסות להיות ברגע ולנסות באמת להיות רגשי כלפי האדם השני.פשוט לחבק אותו בשקט, לקרב אותו ללבנו ולחבק.
את כל זה נוכל ללמוד בעזרתו של חיבוק קטן, וזו המשמעות האמתית של עבודה בחיים! מה יעזור לנו למדוט במשך שנים, נוכל ללמוד על עצמנו יותר רק אם נחבק מי שהוא או מי שהיא לשלוש שניות.


תבניות ותרגילים כלליים

במהלך חייו של האדם, נוצרים קשרים חזקים מאוד בין תפקודיהם של המרכזים.

נוצרים דגמים ותבניות פעולה המשפיעים זה על זה.

המתבונן יכול להבחין בפעולת מרכז מסוים, הבאה תמיד לאחר פעולה של מרכז אחר, ואחריה תמיד תגיעה תגובה/פעולה נוספת של אותו מרכז או מרכז אחר.

וכך נוצר מצב בו אין ביכולתנו לשנות מאומה, מהרגע שתבנית מסוימת החלה בפעולת.

כל עוד אין לאדם רצון ויכולת לעשות, יכול הוא להיכנס תחת רצונו של מורו, ותחת חוקיו של מורו.

מדובר בחוקים כלליים מאוד ושווים לכל המתרגלים, ומטרתם למנוע מהמתרגלים ליפול שוב ושוב לאותו צעד ראשון של התבנית, אותו צעד אשר בעקבותיו תמיד יבואו חבריו לתבנית. יש להבין שתבניות אלה, מהוות מלכודות של שינה עמוקה.

ברגע שנלכדנו בתבנית כזו או אחרת, קיימים כל הסיכויים שנישן היטב לאורך כל התבנית.

רק לאחר שהאדם החל לעבוד על עצמו וללמוד את המכונה שלו, יכול הוא להוסיף לעבודתו תרגילים פחות ופחות כלליים, המתאימים ומותאמים לעבודתו האישית.

כך גם יעשה מורהו, אם וכאשר יטיל על האדם תרגיל חדש.

'הוא עצמו נבדל'

"אדם בתודעה אלוהית יודע בתוככי לבו תמיד, שאף שהוא שומע, נוגע, מריח, אוכל, נע, ישן ונושם, למעשה אינו עושה דבר. זאת משום שהוא מבין שבשעה שהוא מדבר, מפריש את צרכיו, מקבל דבר-מה, או פוקח ועוצם את עיניו, אלה הם בסך הכול החושים הגשמיים שעסוקים במגע עם מושאיהם, והוא עצמו נבדל מהם."
בהגוות גיתה

כמובן שהדבר נכון גם לתפקודים האחרים ולא רק לחושים, כגון: התפקוד השכלי, התפקוד הרגשי והתפקוד התנועתי.
כלומר, 'הוא עצמו' נבדל מתחושה, רגש, תנוע ומחשבה או במילים אחרות מהמכונה שלו.
אך לרוב לבני האדם אין חוץ מהמכונה מאומה, וכיוון שכל אדם נולד עם תפקוד אחד דומיננטי יותר מחבריו, וכל העולם משתקף דרך אותו תפקוד, נדמה לו לאותו אדם שהוא השכל, הרגש, התנוע או האינסטינקט.

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

השפעות

המכונה שלנו מושפעת מאין סוף גירויים חיצוניים.
הכל משפיע עלינו: בני זוג, משפחה, חברים, זרים, רעיונות, שמועות, רכילות, מזג אויר, טבע וגורמי השמיים. (יסלחו לי אלה שאותם עקב התרדמת שלי פספסתי).
המכונה מושפעת ומגיבה בצורות שונות, לרוב התגובות שלה מאוד לא מאוזנות.
לדוגמה: מזג האוויר אמור להשפיע על המרכז האינסטינקטיבי, כיוון שכל מה שקשור לתחושות שלנו, נשלט ע"י המרכז האינסטינקטיבי.
חם נורא היום והמרכז האינסטינקטיבי חש בחום ובאי נעימות, עד כה הכל נורמלי, המרכז האינסטינקטיבי ינסה למצוא מקום מוצל וקריר כדי להירגע. אך הדברים לא נעצרים כאן, המזג האוויר החם מעצבן אותנו! אנחנו מתעצבנים (רגש שלילי), כי נמאס לנו להזיע בעבודה, כי החום דפק לנו את התכניות להמשך היום. וזה לא נגמר כאן, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו ולדמיין מה היה קורה עם היה קריר יותר היום, אילו דברים אנו היינו יכולים לעשות שכעת בגלל החום אנו מפספסים. כמובן שזו רק ההתחלה ומכאן הכל פתוח, האדם יכול להסתובב עצבני כל אותו יום…
אז אם נתבונן טוב על המקרה, נצליח להבחין בחיכוך שהופעל על המרכז האינסטינקטיבי שלנו, נוצר סבל במרכז האינסטינקטיבי שאמור היה להיפסק ברגע שהחיכוך מופסק או אם החיכוך לא מופסק ואנו לא מוצאים מקום מוצל וקריר הסבל היה אמור להיות רק אינסטינקטיבי. זהו סבל אמתי שהמכונה שלנו חווה, אך מאוד מהר אנו יוצרים סבל דמיוני ומזויף, בכך שמרכזים אחרים נכנסים לפעולה: המרכז הרגשי שמתחיל לייצר רגש שלילי, לרחם על עצמו ועוד. המרכז התנועתי שמתחיל לדמיין מה ואיך היה קורה אם…ועוד. והמרכז השכלי שמתחיל לנתח את כל המצב.
זו היא לרוב עבודה לא נכונה של המרכזים, הנוצרת מהזדהות ופירושה הוא בזבוז ענק של אנרגיה. והכל בגלל גירוי קטן הקשור למזג אויר וחום. תארו לעצמכם מה קורה במשך כל היום כאשר אנו חשופים לאין ספור גירויים מסוגים שונים.
אבל רציתי לדבר על גירויים הנוצרים ע"י גורמי השמיים: הירח, כוכבי הלכת ובמטאורים והמטאוריטים שבדיוק בתקופה זו ממלאים את שמי כדור הארץ.
למה לנו בכלל לדבר על נושאים אלה?
הכל קשור לעבדות שלנו, אם נראה ונבין שאנו עבדים גמורים לאותם השפעות וגירויים אולי נצליח גם להשתחרר מהם ולצאת לחרות. בדרך כלל בני האדם כלל לא מודעים לעבדותם, הם בטוחים שהם בני חורין ואדונים לעצמם, אך זה רק החלום שהם חולמים-השינה. אם נצליח לפקוח את העיניים לרגע או שתיים ולראות את האמת ואת העבדות הטוטלית שלנו, ללא ספק רובנו נרצה להשתחרר מאותה עבדות.
נחזור כעת לגורמי השמיים, הדבר הפשוט ביותר הוא להתבונן בהשפעותיו של הירח! עקב קרבתו (ועקב סיבות אובייקטיביות אחרות) השפעתו עלינו חזקה מאוד. ניתן להבחין בהשפעות אלה במיוחד כאשר הירח הוא מלא או חסר. כיוון שמצבים אלה של הירח חוזרים על עצמם בכל חודש אנו יכולים לוודא טוב יותר את ההתבוננויות שלנו. הדבר המעניין במיוחד היא העובדה שהשפעות אלה חלים לא רק על יחידים אלה על קבוצות גדולות של בני אדם. בהרבה מקרים, הפגנות ענק, מלחמות ועוד, מתרחשות בעקבות השפעתו של הירח.
עוד דבר שמשפיע עלינו הוא המטאורים והמטאוריטים הממלאים את השמיים בתקופת הקיץ והשיא בדרך כלל ב-תשע באב.

רשמים

אני מרגיש שזה לא הזמן המתאים לכתוב פוסט זה, אך אכתוב אותו בכל זאת ואם יבוא הזמן ואבין הרגשה זו, הרי שאוסיף או אתקן את הפוסט הזה.
ברצוני לדבר על הרשמים ועל ההשפעה שלהם עלינו.
רושם כפי שכבר הגדרתי אותו הוא בעצם סוג של אנרגיה או מזון שממנו אנו ניזונים, הוא יכול להיות כל דבר: צליל, מראה, תחושה, הרגשה, מחשבה. כפי שמזון רגיל משפיע עלינו, למשל: מזון בריא או מזון בריא פחות, מזון טעים או מזון לא טעים ומזון מכולכל מול מזון טרי, כך גם הרשמים. אנשים רבים עסוקים מאוד בלברור את המזון הרגיל שלהם, ומקפידים מאוד לאכול מזון מאוד מסויים שבעיניהם הוא בריא יותר, אך אין להם כל מושג שהרשמים משפיעים עלינו בצורה אף קיצונית יותר, ההשפעה יכולה להיות השפעה גופנית, רגשית או רוחנית.
הכל קשור בהכל, הסביבה שאת רשמיה אנו קולטים משפיעה על התפקודים שלנו, לכן אם ברצוננו לקלוט רשמים "בריאים" יותר, הרי שיש בידינו לבחור להיחשף לרשמים המתאימים.
לא סתם נאמר "במושב לצים לא תשב", קודם כל כיוון שהרשמים שנקבל מאותם לצים ישפיעו עלינו, ועד מהרה גם אנו נתחיל להתנהג כלצים, ושנית יש לנו את הברירה לשבת במקום אחר ולספוג רשמים טובים יותר.
ע"י התבוננות נכונה אנו יכולים להבין טוב יותר את הרשמים ואת ההשפעות שלהם עלינו, אנו יכולים להבחין על איזה חלק בנו רושם מסויים משפיע, ולהבחין בתוצאה שלאחר ההשפעה.
כשאני מדבר על חלקים, אני מדבר בעצם על המרכזים האנרגטיים שלנו, הרשמים משפיעים ישירות על אותם מרכזים או בחלקי המרכזים.
כך אנו יכולים להבחין ברושם שמשפיעה על המרכז הרגשי, או השכלי, או התנועתי והאינסטינקטיבי.
ברגע שיש לנו מושג, איזה רושם משפיע על איזה חלק בנו, יכולים אנו לכוון רשמים ספציפיים לחיזוק חלק זה או אחר.
לפי הדרך הרביעית האדם ניזון משלוש מזונות או שלוש סוגי דלקים: האחד הוא המזון הרגיל שלנו, השני הוא האוויר והשלישי הוא הרשמים. הרושם הוא סוג מזון העדין ביותר, או במילים אחרות בעל התנודה המהירה ביותר, זה הוא בעצם המזון החיוני ביותר לאדם.

מה זאת אומרת לבחור רשמים שונים או להיחשף לרשמים מתאימים? מישל דה מונטיין כותב (מתוך המסות):
"כמו הרוח הנחלשת וגוועת באוויר אם אין יערות עבותים עוצרים בעדה, כן גם הנפש המטולטלת והנסערת אובדת, כמדומני, בתוך עצמה, אם אין נותנים לה דבר-מה להיאחז בו. על כן יש לתת לה תמיד חפץ שתיעצר בו ותפעל עליו. פלוטרכוס אומר על הנכבשים לאהוב קופים וכלכלבים, שהחלק האוהב המצוי בקרבנו באין לו דבר-מה שראוי להיאחז בו, צר לו מושא שקרי ושטחי, ובלבד שלא ייוותר עקר. ואמנם רואים אנו כי הנפש בהתרגשותה מבכרת להוליך את עצמה שולל ובודה לה מושא כוזב ודמיוני, אפילו הוא נוגד את אמונתה, כדי שלא לפעול לריק."

במילים אחרות, אנו נושפע תמיד, ובכל מקרה נספוג רשמים ונגיב, גם אם הרשמים הם נמוכים.
ככל שזה ישמע מוזר, קל לו לאדם להיות בסביבת רשמים נמוכים יותר, הם קלים יותר לעיכול כיוון שהם משפיעים על חלקים בנו שלא זקוקים לתשומת לב מבחינתנו. רשמים גבוהים יותר מצריכים את פעולתם של החלקים המנוונים יותר ופעולתם זקוקה לתשומת לב ומאמץ. לכן רוב האנושות מקיפה את עצמה ברשמים נמוכים ובריאים פחות, ואת זה ניתן לראות בכל תחום והבט בחיינו: אומנות, קולנוע, בילוי, ספרות, מסיקה, תחביבים ועוד…

כמובן שאין זה מספיק רק להיחשף לרשמים המתאימים או הגבוהים יותר, זו רק ההתחלה, עלינו ליצור מאותם רשמים אנרגיה עדינה אף יותר, שתשמש אותנו לזכירה עצמית והתעוררות, אך זו התחלה חשובה ולא פשוטה כלל.

הזדהות

ההזדהות היא הדבק ששומר את כל קורי השינה ביחד.
האדם מזוהה תמיד, הדבר היחיד שמשתנה הוא נושא ההזדהות.
הזדהות מרתקת את תשומת לבנו! מרתקת את המחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את החושים שלנו, התשוקות והדמיון.
ברגע שאדם מזדהה עם דבר מה, הוא מיד שוכח הכל, את המטרות שלו, את ההחלטות שלו, הכל נעלם ובאותו רגע כל מה שנשאר היא ההזדהות החדשה.
אותה הזדהות חדשה לוכדת את האדם או שואבת אותו, והוא חדל להתקיים, הוא שוכח את עצמו, רק ההזדהות שם. זה יכול להיות כל דבר; גירוי חיצוני או פנימי. דבר שאנו אומרים, או משהוא שנאמר ע"י מישהו אחר, פעולה של מישהו, התנהגות של מישהו.

אך המצב בהרבה יותר קשה, האדם מזוהה קודם כל עם התמונה הדמיונית שהוא יצר לעצמו: מי אני, מה אני אוהב, מה דוחה אותי, איך אני אמור להתנהג, איך לדבר, עם מי להתיידד, איך אנשים אחרים אמורים לדבר אלי, מה טוב לי ומה רע לי, הפחדים והחששות שלי, העקרונות והאמונות, ועוד ועוד… בקיצור עם הדמיון שלו.
הזדהות זו, שומרת את האדם במקום ממנו הוא לא יכול לראות את האמת על עצמו, במילים אחרות זו היא שינה עמוקה.

עלינו להבין יותר את עבודתם של המרכזים כדי להבין הזדהות, כיוון שאנו מזדהים דרך המרכזים שלנו. הדבר הברור ביותר הוא ההזדהות עם הרגשות שלנו: אני אוהב, אני פגוע, אני באקסטזה רגשית וכל העולם חדל להתקיים, ההיגיון נעלם. קשה מאוד להפסיק הזדהות הקשורה למרכז רגשי, במיוחד לחלק מאוד ספציפי במרכז רגשי, דוגמה טובה אנו יכולים למצוא בספרו של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות", אחת הדמויות, מלכת הלבבות מדגימה בצורה נפלאה הזדהות של מרכז רגשי.
הזדהות שכלית יכולה ללבוש צורה של הזדהות עם רעיונות שכליים, הזדהות אינסטינקטיבית יכולה להיות הזדהות עם חמשת החושים, מזון, קוסמטיקה, כסף ומין.

דע את עצמך

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."

ג. א. גורדייף

4 התפקודים

התבוננות נכונה צריכה להתבסס על ידע נכון של עולמינו הפנימי.
ידע על תפקודינו, צורת הפעולה וחלוקה נכונה שלהם.
אם רכשנו ידע זה, נוכל להתבונן נכון בעצמינו, ולהבחין בארבע תפקודים שונים.
ללא אותו ידע, כאשר מנסה האדם להתבונן על עצמו, הוא מבלבל בין התפקודים, ובדרך כלל לא מזהה את כולם.

לדוגמא: כאשר אנו דנים על רעיונות, משווים ביניהם, חושבים, ממציאים הסברים דמיוניים, או מוצאים הסברים אמתיים – אלו הם פעולתו של התפקוד השכלי שלנו.

לעומתו, אהבה, יגון, שנאה, שמחה – הם הפעולות של התפקוד הרגשי שלנו.

עוד שני תפקודים הם: האינסטינקטיבי והתנועתי.
כל הפעולות הפנימיות של האורגניזם – עיכול, מזון, פעולת הלב, נשימה וכו'….
גם חמשת החושים: ראיה, שמיעה, הרחה, טעם וחוש המישוש, הם הפעולות של התפקוד האינסטינקטיבי שלנו.
האדם נולד לעולם זה עם תפקוד אינסטינקטיבי פעיל לגמרי, ואין כל צורך להתערב בפעולתו של תפקוד זה.

התפקוד התנועתי, פעיל בצורה מאוד חלקית בראשית דרכו.
ואנו צריכים ללמוד את רוב הפעולות שלו – איך ללכת, לכתוב, לרקוד, לנהוג…

כל 'אני' שנראה בהתבוננותינו יהיה קשור באחד התפקודים המוזכרים כאן.
כך בעזרת כלי זה של חלוקה וראיה של התפקודים שלנו, נוכל ללמוד בצורה טובה ונכונה על עולמינו הפנימי.
מהיכן נובעות התשוקות שלנו, איך אנו מגיבים על מה ולמה, ובמיוחד נלמד שאין לנו שליטה ב'אני'ים אלו, ושעולמינו הפנימי שרוי באי סדר מזעזע, ואין אף אחד שיעשה סדר! לאור עובדה זו, כל 'אני' הוא מלך לשניה, הכל תלוי בגירויים.

נגיד ומצאנו את הידע ואת השיטה, והתחלנו להתבונן בעצמינו.
אחד הדברים הראשונים שיצוץ הוא ההבחנה בכך, שאנו משתמשים כל הזמן במילה 'אני'.
"אני עושה, אני אומר, אני יושב, אני מרגיש, אני חושב….
זו האשליה הגדולה ביותר של האדם. אנו תמיד מתייחסים לעצמנו כ-'אני' וחושבים שתמיד מדובר באותו 'אני'.
לאמיתו של דבר אנו מפוצלים לאלפי 'אני'ים שונים, אותם 'אני'ים משתנים בכל כמה רגעים, רגע אחד כשאנו אומרים 'אני' חלק אחד שלנו מדבר, ורגע אחרי כן זה כבר חלק אחר!
האדם חושב שהוא אחד, הוא לא יודע שהוא מחולק לאלפי 'אני'ים שונים הקשורים לתפקודים שלו, ולו אין כל שליטה עליהם!

4 הדרכים

נתחיל עם שלוש הדרכים המסורתיות:
* דרך הפקיר.
* דרך הנזיר.
* דרך היוגי.

הדרך הראשונה, דרך הפקיר – מדובר על עבודה על הגוף הפיסי, המטרה היא לפתח רצון פיסי, שליטה על הגוף, דבר זה מושג ע"י יסורים ועינויי גוף.
מדובר בתרגילים פיזיים, קשים במידה קיצונית.
לדוגמה: הפקיר עומד ללא תנועה באותו המצב שעות, ימים, חודשים או אפילו שנים.
אם הפקיר לא נופל למשכב ומת בטרם התפתח בו מה שאפשר לכנות רצון פיסי, יגיע הוא למטרתו.
אך, תפקודיו האחרים, הרגשיים והשכליים נותרים לא מפותחים.
הפקיר רכש רצון, אך אין לו דבר שיוכל ליישם לגביו רצון זה.
הוא לא יכול להפעיל את הרצון, כדי לזכות בידע או כדי לשכלל את עצמו.
בדרך כלל בשלב זה, הוא כבר זקן מידי ולא יכול להתחיל בעבודה חדשה לפיתוח התפקודים האחרים.
בדרך כלל אם הפקיר מגיע למצב המתואר והוא עדיין "צעיר", ניתן ע"י הדרכה נכונה להחזיר לו את כושר התנועה ואחר כך ניתן ללמד אותו.
הפקיר צריך ללמוד ללכת ולדבר כתינוק. אך הוא כבר רכש רצון, שגבר על קשיים גדולים בדרכו.
הרצון הזה יכול לעזור לו להתגבר על קשיים בחלקה השני של דרכו.

הדרך השניה, דרכו של הנזיר – דרך האמונה, דרך הרגש הדתי, ההקרבה הדתית.
הנזיר אף הוא עובר דרך ארוכה וקשה. שנים רבות הנזיר נאבק עם עצמו, אבל כל עבודתו מרוכזת ברגשות.
הוא לומד לשעבד את כל רגשותיו לרגש אחד-אמונה.
כך הוא מפתח בתוכו אחדות, רצון מעל הרגש.
אך גופו הפיזי וכשריו השכליים נשארים לא מפותחים.
זאת אומרת שעלמנת לפתח אותם, צריך הנזיר להיעשות גם לפקיר וגם ליוגי.
מעטים מאוד מרחיקים לכת כל כך, רובם מתים לפני שהם מצליחים או מספיקים להתגבר על הקשיים החדשים.

הדרך השלישית, דרך היוגי – דרך הידע האינטלקט.
היוגי מפתח את שכלו, אך גופו ורגשותיו נשארים בלתי מפותחים.
כמו הפקיר והנזיר אין ביכולתו להשתמש בתוצאות הישגיו.
הוא יודע הכל, אך אינו יכול לעשות מאומה.
כדי לעשות עליו לשלוט על גופו ועל רגשותיו, זאת אומרת להתחיל הכל מהתחלה ולהגיע לתוצאות במאמצים ממושכים.
היתרון של היוגי הוא, שהוא מבין את מצבו, הוא יודע מה חסר לו ובאיזה כיוון עליו ללכת.

לפקיר אין מורה, הוא מחקה פקיר אחר שמשמש לו דוגמה.
לנזיר יש מורה וחלק מעבודתו וחובתו הוא אמונה מוחלטת במורו וציות.
אך העיקר בדרך הנזיר הוא האמונה באלוהים.
בדרך היוגי, אין אדם יכול לעשות דבר ללא מורה. תחילה עליו לחקות את מורו כמו הפקיר, ולהאמין בו כמו הנזיר, אבל אחר כך היוגי נעשה למורה של עצמו.

דבר אחד משותף לשלושת הדרכים: הן כולן מתחילות בדבר הקשה ביותר, בשינוי גמור של החיים;
בהסתלקות מכל עיניני העולם הזה.

הדרך הרביעית – דרכו של האדם הערמומי.
אומר רק כמה דברים קצרים על דרך זו. היא לא דורשת כל שינוי או פרישה מחיינו הרגילים.
אין לדרך הרביעית צורות קבועות כמו לשלושת הדרכים המסורתיות.
היא לא מוכרת כמו הדרכים האחרות ולכן קשה למצוא אותה.
הדרך הרביעית פועלת בעת ובעונה אחת על כל צד של הווית האדם, הפיסי, הרגשי והשכלי…!

'אני'ים על זכירה עצמית

כמובן שאדם שלמד את התפקודים שלו בצורה טובה, ידע להבדיל טוב יותר בין מצב תודעה גבוה לבין תפקוד כזה או אחר.
זכירה עצמית היא מצב תודעה, לא מדובר כאן ברגש או בשכל או באינסטינקט!
לא מדובר בתחושה נעימה או בלתי נעימה, אף על פי שזכירה עצמית יכולה להיות מלווה בתחושות מחשבות ורגשות, אך היא לא אחת מהן.
וזו גם הסיבה שכה קשה להסביר את המצב במילים, המילים יודעות להביא רק מחשבות רגשות ותחושות!
אם ננסה לשים לב למילים עצמן – ז כ י ר ה ע צ מ י ת – מה זה אומר לזכור את עצמי? נסו כרגע לזכור את עצמכם…
כשאני התחלתי לעבוד על עצמי לפי הדרך הרביעית, רק מהמושג "זכירה עצמית" הייתי נכנס להכרה שאני לא זוכר את עצמי, וזה היה ברור שאותו עצמי הוא לא תפקוד כזה או אחר.
אז איך יודעים אם אנו זוכרים את עצמנו? לא יודעים, וככל שאני שומע יותר מאנשים שמנסים לבד כך אני מבין עד כמה שזה ברור ועד כמה אנשים לא יכולים לעשות עם זה כלום. זה כמו הציור של מיכלאנג'לו על האדם שצריך רק להושיט את ידו כדי לגעת באלוהים, אך הוא לא יכול.
זה המושג החמקמק ביותר, כולם כל הדתות והשיטות האמתיות דיברו על זכירה עצמית, אך אף אחד מהשומעים לא הבין!
וכל זה קורה כיוון שאנשים מנסים להבין מצב תודעה גבוה ע"י המרכזים הנמוכים שלהם, דבר זה יכול לגרום רק לדמיונות, לדוגמה: הכרתי פעם מישהו שאחרי שקרא את ה"חיפוש אחר המופלא" הבין שזכירה עצמית היא הזכרות בגלגולים קודמים!?
מה שבעצם אני בא לומר הוא שאין טעם להתעסק ולנסות להבין מצב גבוה עם המרכז השכלי או מרכזים נמוכים אחרים. רק שנזכור את עצמנו נדע זאת. הדבר שיכול לעזור לנו מאוד, הוא בית ספר שמלמד זכירה עצמית!

שינה

אנו לא רואים על עצמנו דבר ואף חצי דבר.
איך ניתן לראות משהוא כאשר אנו כל הזמן עסוקים להסתיר מעצמינו.
הדבר חמור עד כדי כך שאנו אפילו לא רואים, שומעים או חשים את המציאות הפשוטה שמולנו.
מדובר כאן במין שינה היפנוטית, ישנו מין מסך עבה שמפריד בינינו לבין המציאות.
אותו מסך הוא ההזדהות שלנו, ההזדהות עם התמונה הדמיונית שלנו, אשר נוצרת בצורה שיטתית מגיל צעיר מאוד ומתייצבת ומתגבשת פחות או יותר בגיל ההתבגרות.
אותה תמונה דמיונית בלתי חדירה, המציאות או האמת לא יכולה לחדור אותה.
אדם לא יכול לראות על עצמו את הדברים הפשוטים ביותר: הוא לא רואה את ההרגלים הברורים ביותר, אם נראה לו סרט בו הוא מצולם הדבר יזעזע אותו, אם הוא ישמע את קולו מהקלטה, הוא לא יזהה את עצמו.
שלא נדבר על כך שאין האדם רואה את התפקודים שלו, הוא לא רואה אותם ולא יודע כלל על קיומם, כשמגיע רגע נדיר בו הוא רואה תפקוד כזה או אחר הוא מחשיב אותו לדבר מה שונה ודמיוני. כך הוא בונה ומרחיב יותר את התמונה הדמיונית שלו על עצמו.
אם נומר לאדם שהוא מתנהג בצורה מסוימת ואמירה זו לא תתאים לתמונה הדמיונית שיש לו על עצמו, הרי שהוא לא יקבל את דברינו, הוא יתחיל להצטדק, להסביר הסברים שונים, ויתחיל לשכנעה את עצמו ואותנו שאנו טועים.
שינה היא שינה, בדיוק כמו השינה בלילה, כאשר אנו לא מודעים כלל למה שקורה סביבנו…
ההבדל בין מצב זה שנקרא בדרך הרביעית מצב תודעה 1, לבין המצב השני בו אנו "ערים" מתבטא רק בחופש התנועה שלנו, ובחשיפה לכמות רשמים גדולה יותר…
בתוך שינה זו מבלה האדם את כל זמנו, הוא יוצר לעצמו הסברים הנולדים מניתוחים דמיוניים של המציאות המדומה שבתוכה הוא מתקיים.
כך הוא יוצר ומגדיל את התמונה הדמיונית עוד ועוד. כל נושא יכול להיות חלקה של אותה תמונה דמיונית, מהרוחניות ועד לחיי החברה, לכל דבר ישנו הסבר דמיוני שאתו האדם מזוהה לגמרי, וכל עוד לא תפסק ההזדהות, לא יצליח האדם לראות את האמת….

ראיית התפקודים כמו שהם, הוא שלב מאוחר בהרבה, בו מסוגל האדם לראות את עצמו כפי שהוא, רק כך יכול הוא ללמוד מי הוא באמת, ולראות עד כמה שונה הוא מהתמונה הדמיונית שהייתה לו על עצמו. הוא עדיין לא יכול לראות תמיד את האמת, אך מידי פעם הוא מצליח וכך הוא אוסף התבוננות אחר התבוננות.
העבודה האמתית של האדם יכולה להתחיל רק לאחר שהוא באמת למד את עצמו, כשהוא ראה את עצמו כפי שהוא – ישן, מזוהה, שקרן, ועוד….
רק בשלב זה מבין האדם שהוא ישן, שהוא לא מודע, ושהוא רק מכונה…
כל עוד דמיין האדם את עצמו כשונה, ער, מודע, יפה, מכוער, אוהב או סולד מדבר זה או אחר, לא הייתה לו כל הזדמנות לעבוד על עצמו באמת, הדבר היחיד שהוא יכל היה לשנות הוא רק את התמונה הדמיונית שלו…
כעת כאשר הוא מכיר את עצמו באמת, יכול הוא להתחיל בשינוי האמתי.
וזהוא רק הסבר קצר וחלקי……..