שיחה

האדם יכול ללמוד דבר מה מהתבוננות בעצמו, רק בתנאים מסויימים.
התנאי החשוב ביותר הוא, הדרכה חיצונית מתאימה היכולה לכוון את האדם להתבוננות אמיתית ונכונה.
הדרכה זו יכולה למנוע עיסוק בהזיות וחלומות שווא על התבוננות ולמידה עצמית. לקרוא עוד…

התבוננות ודמיון

אנו מגינים על העולם הדמיוני שלנו בעוז.
בכל פעם שנשקפת סכנה העלולה לערער קצת על אותו עולם דמיוני,
אנו מתגייסים להגן עליו ולחזק אותו.

אותו עולם דמיוני הנוצר בעזרת ובעקבות עיוורון ובורות ונתמך ע"י הסביבה בא אנו חיים
מורכב מדעות, הבנות ועקרונות שגויים, היכולים להתקיים רק בסביבה שיקרית והזויה.

 אמת או ספק, תמיד מעיימים על אותו עולם דמיוני…

לכל אדם ישנה מידה מסויימת של אנרגיה המספיקה להתבוננות קצרה.
אותה התבוננות נוצרת מידי פעם ללא כל מאמץ מצידו. ניתן לומר, שהמקרה הוא זה האחראי להתבוננות זו.
לרוב, ניתן להשוות התבוננות זו להתבוננות של ילד על עולם מורכב ובלתי מובן. לאחר התבוננות זו, נותר הילד מבולבל יותר, לפעמים אף חרד…
ברגע זה נכנסים לפעולה כמה מנגנונים משומנים היטב, שתפקידם להסתיר מעיני המתבונן את העובדה שהוא לא מבין ואף חרד ממה שראה, ובנוסף ליצור הסבר דמיוני המסביר לכאורה את מה שראה הילד.
בנוסף ישנם מנגנונים האחראים להסתיר גם מראות הסותרים את עולמנו הדמיוני, כלומר, סותרים את ההבנות, הדעות והעקרונות שלנו.

מנגנונים אלה, נוצרים וקיימים מסיבה אחת בלבד, לשמר את שנתינו ולעמעם את המכות והזעזועים שהחיים מספקים ללא הפסקה.
עם המנגנונים, קשה מאוד לצאת מאותו עולם דמיוני, אך בלעדיהם האדם חסוף למכות וזעזועים, ואם אינו יודע כיצד להתמודד עימם, במקרים מסויימים אלול להיפגע נפשית.
זו הסיבה שבעבודה רוחנית, יש לעבוד בשלבים ולקבל עזרה מקצועית מאדם מנוסה.

אם נחזור לאותה התבוננות, שהזכרתי לפני כן, אז חייב אני להוסיף, שלא רק המנגנונים מעמעמים את מה שאנו רואים, ומסלפים בהסברים דמיוניים את המראה הנגלה לנו, אלא שישנה בעיה גם בהתבוננות עצמה.
דומה הדבר לניסיון לפקוח את עניינו ולראות באמצע הלילה, כאשר מישהו או משהו העיר אותנו לפתע.
המראה שנקלוט יהיה מטושטש ולא ברור, ויש להניח שברוב המקרים מיד נירדם שוב, ולא נזכור כלל את העובדה שהתעוררנו או שראינו משהו.
כך בדיוק גם בהתבוננויות שלנו, לרוב מדובר ברגעים קצרים ולא ברצף זמן המספיק להבין ולראות הקשרים.
וכך כאשר רק פיסות קטנות של מידע נותרים בידינו, אנו משלימים ובונים סביבם הקשרים דמיוניים.

לקבל את עצמי

כדי לקבל את עצמנו, עלינו קודם כל להכיר את עצמנו היטב.
הרי, לא ניתן לקבל דבר מה שאנו לא מכירים.
בדרך כלל, מצליח האדם להכיר את עצמו, רק אם הוא מנסה לשנות את עצמו.
במצבו הרגיל – שנה, בונה האדם תמונה דמיונית, על מי הוא, מה הוא אוהב, ממה הוא סולד, מה העקרונות שלו ואפילו איך הוא נראה ונשמע.

הוא רואה את עצמו דרך חריץ צר מאוד, המאפשר לו לראות תמונה חלקית מאוד, אשר עליה הוא מוסיף ובונה דמיונות על גבי הזיות על גבי שקרים.
במצב זה, כלל לא משנה האם ״מקבל״ הוא את עצמו או, שרוצה לשנות את עצמו.
לא משנה, כיוון שאין הבדל בין ״קבלת״ השקרים והתמונה הדמיונית שנוצרה עם הזמן, לבין התשוקה להחליפה לתמונה דמיונית אחרת.
רק אם הזדמנה האפשרות לראות את עצמו מהצד, רק אז יכול להיוצר בתוך האדם הרצון לשינוי אמיתי.

מה הכוונה מהצד? כאשר רואה האדם את עצמו ללא דמיון, בשניה של ערות (יחסית). או אז יכול להבחין האדם, בכל השקרים והדמיון, בכל הסתירות ובכל הזיוף להם הוא קרא ״אני״.

זהו רצון, לשינוי מהותי, ולא עוד תשוקה לשינוי התמונה הדמיונית על עצמו.
(מצב זה יכול לנבוע מזעזוע בחיי האדם).
אך כיצד ישנה האדם את עצמו? הרי אינו מכיר את עצמו!
רק כעת, הוא הבחין בכך שאין לו שמץ של מושג, מי הוא באמת. כל מה שהוא רואה הם רק הזיותיו, שקריו ודמיונותיו על עצמו.
בשלב זה, מבין האדם, שהוא חייב עזרה.
הוא לא יוכל להתקדם ללא מפה וללא הכלים המתאימים שיעזרו לו להגיע למקום הרצוי.
אם הוא מקבל את המפה ואת הכלים, יגלה האדם, שההתקדמות קשה, ועליו להיות בכושר וליצבור וניסיון בהתקדמות בתואי שטח זה.
המפה מיצגת כאן ידע, ידע על מצבו של האדם, והאפשרויות העומדות בפניו.
הכלים, מיצגים כאן את האפשרויות והדרכים של האדם לודא ידע זה על עצמו. אלה הם השלבים הראשונים.
עד מהרה, מגלה האדם, שהדבר אינו פשוט, וכדי ללמוד על עצמו יותר, הוא צריך לנסות לשנות דברים בעצמו. רק כך הוא יצליח לראות כיצד הוא מגיב במצבים שונים.

רק אחרי שילמד האדם את עצמו, רק אז יוכל לקבל את עצמו.


כולם רוצים להגיע לגן עדן

ישנו שיר האומר, ״כולם רוצים להגיע לגן עדן, אבל אף אחד לא רוצה למות״.
כך גם עם רוב מחפשי ה״אמת״, הם כולם רוצים למצוא את האמת, להתעורר, להגיע למצבי תודעה גבוהים ועוד…
אך רובם לא מוכנים לוותר על התמונה הדמיונית שיצרו לעצמם על עצמם.
אותה תמונה דמיונית מכילה בתוכה שקרים על מי אני, מה אני אוהב, ממה אני סולד, מה הדעות שלי, מה העקרונות שלי, כיצד עלי להתנהג וכיצד אחרים אמורים להתנהג עימי.
אותם מחפשי אמת, שומרים בקנאות ולא מוכנים לוותר גם על רגשות שליליים, הזדהויות, תכונות ועוד גחמות לרוב, המעקבות ומבטלות כל אפשרות של מציאת האמת, התעוררות או מצבי תודעה גבוהים.
כאשר נאמר להם, שלמען שינוי עליהם לוותר על אותם גחמות, כדי שאפשר יהיה למלא אותם בדבר מה חדש, אחרת אם לא יוותרו כיצד יתאפשר השינוי?!
הם מתרגזים וטוענים שבוויתורם הם מוותרים על ״עצמם״, דבר שנחשב בעיניהם חמור במיוחד.

הזדמנויות

האדם אינו יכול להרשות לעצמו לפספס ולבזבז הזדמנויות היכולות לקרב אותו למקור מודע.
לא משנה כיצד, או באיזו צורה נחשף הוא לאותו מקור: ספר, אדם המציג ומסביר, מורה, בית ספר ועוד.
דבר מה בתוכו אמור 'להרגיש' ולהבין שמדובר בדבר האמתי.
הזדמנויות אלה לא חוזרות על עצמן, ואם חוזרות הרי שבחזרה הבאה הן חסרות בעצמתן וקל יותר לפספס אותן שוב.
בדיוק כפי שלוחות הברית חסרים הרבה בהשוואה ללוחות המקוריים שנופצו. ואם היה צורך גם בפעם שלישית, מי יודע מה היה חסר בהם ואם בכלל היו מקבלים הזדמנות שלישית.

ללא כל קשר לאותה הרגשה המזהה את המקור המודע, המכונה תמיד תייצר 'אני'ים רבים שקל מאוד להזדהות עימם:
"האדם שהציג לי את החומר, לא נחמד אלי", "הספר כתוב בשפה מתנסת", "הבית ספר דורש כסף", "אני לא מוכן", "שמעתי וקראתי דברים שונים וסותרים", ועוד הרבה אחרים.
ברגע שמזדהה האדם עם 'אני'ים אלה, ומחליט לא להקשיב לאותו קול קטן, הוא מפספס הזדמנות חשובה.
האם זה משנה באיזו צורה מקבל האדם את האפשרות להתקרב לאותו מקור מודע? האם זה חשוב שהדמיון שלנו באותו רגע טוען שהאדם המציג לנו את הרעיון שלילי אלינו?

כל מגע עם מקור מודע מציב אותנו מול מבחן, כדי לעבור מבחן זה עלינו לוותר על חלק מהמכניות שלנו, לוותר על התמונה הדמיונית שלנו על איך אנו אמורים למצוא ומה אנו אמורים למצוא. מבחן זה מסנן את רוב האנשים ופותח את הדלת אל המודע רק לבודדים.
אנשים מעדיפים לבזבז את זמנם במקומות המתאימים לצורת החשיבה הפורמטורית שלהם הדברים מבחינתם תמיד שחורים או לבנים: "המורה תמיד מחייך ונעים אלינו, הוא לא גובה תשלום כי אנשים רוחניים לא צריכים כסף, הוא משרה עלי הרגשה נעימה ובטוחה…"
מקור מודע לעולם לא פורמטורי, לעולם לא שחור לבן, ברוב המקרים אדם המגיע לבית ספר מודע יקבל בדיוק את הדבר ההפוך ממה שהוא מצפה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

'אני' ויוסי

גורדייף אומר שבשלב מסוים צריך האדם ללמוד לראות את עצמו הצורה אחרת: אם עד כה למד לראות את הגלגלים הקטנים, הרי שכעת עליו לראות את הכל יחד – במובן מסוים כפי שאחרים רואים אותו.
כלומר, עליו ללמוד לצלם את עצמו, והצילום צריך לכלול בעת ובעונה אחת כל דבר שהאדם יכול לראות על עצמו ברגע מסוים.
מדובר על רגשות, מחשבות, תחושות, תנועות, מצבי רוח, גוני קול, תנוחות, הבעות פנים, התנהגויות שונות והכל כיחידה אחת.
אם יצליח האדם לצלם את עצמו, עד מהרה יבין שהוא דמיין את עצמו שונה מאוד ממה שצילם. בעזרת אותם צילומים יבין האדם שכעת הוא למד יותר על עצמו, ובכל זאת מי שמופיע בתצלומים זה לא הוא.
אם רוצה האדם ללמוד מי הוא, עליו לחלק את עצמו לאיש שהוא מכנה 'אני' ושאחרים מכנים בשמו הפרטי, למשל 'יוסי'.
והשני (האמתי) הוא החלק המופיע בחייו רק לרגעים קצרים ביותר, החלק הסביל שיכול במקרה הטוב לראות לרגעים ספורים מה קורה לו וליוסי.

יוסי לאומתו הוא החלק הפעיל, הוא מדבר על עצמו בגוף ראשון.
אותו יוסי יכנה בשם 'אני' את כל מה שהוא אוהב בעצמו, או כל מה שהוא מדמה את עצמו.
בהתחלה אין כל בררה והדרך היחידה ללמוד מי אני, היא ללמוד מי אני לא – כלומר ללמוד מי הוא יוסי.
כמובן שזו רק נגיעה קלה וניתן לדבר על הנושא רבות, במיוחד חשובה הנקודה כיצד אחרי ששמע רעיון זה, יחלק את עצמו יוסי?

'הרגשה' מוזרה נוצרת אם נומר במקום 'אני' את שמינו הפרטי. או אם בזמן חשיבה נחליף את ה'אני' ביוסי. אתם מוזמנים לנסות ולספר….

קבלה (המשך)

עד כה דיברתי על קבלה עצמית; קבלה של המכונה שלי וקבלת המאורעות שמשפיעים על המכונה, כעת כדי להאיר טיפה יותר את הנושא, ניתן להוסיף ולדבר על קבלת האחר.
אנשים רבים חושבים שקבלה היא ראיית העולם כוורוד וחיובי ואהבה של כל אשר נמצא בו.
אך הדברים שונים במקצת ופחות פורמוטורים.
במקרה שנוצר קשר כלשהו בין שני בני אדם, נקרא לכך אהבה או חברות או אכפתיות, ינסו אותם אנשים לשנות זה את זה.
כלומר, הראיה הסובייקטיבית והתפיסה הסובייקטיבית של כל אחד את הטוב והמוצלח, תמצא תמיד מגרעות בצד השני ותנסה שוב ושוב לחנך, ללמד ולתקן.
ככל שאכפת לנו יותר מהאדם שמולנו, כך ננסה יותר בעקשנות והתמדה לשנות בו את מה שבעני דמיוננו לא טוב ומזיק. (לדוגמה: התנהגות מסוימת שלדעתנו יכולה רק להזיק לו בחייו).
ניתן לכנות תופעה זו – "אי קבלה". לאמתו של דבר, מדובר כאן על שפיטה והזדהות, הפכים גמורים לקבלה. מכך ניתן להבין כמובן שאין כל קשר בין קבלה לאהבה.
כל עוד לא נפסיק לשפוט ולהזדהות עם מגרעותיו של האחר, לא יכולה להיווצר קבלה.
ניקח לדוגמה חצץ, אנו מקבלים אותו כפי שהוא, לא מצפים ממנו להיהפך ליהלום או לשנות את תכונותיו הטבעיות, ומצד שני אנו מקבלים אותו ללא אהבה. כך צריכים אנו לנהוג עם בני אדם.
הכוונה לא לשינוי יחסינו כלפיהם או ניסיון מזויף לאהוב ולחבב אותם יותר, אלא לקבל אותם כפי שהם עם המגרעות שלהם, גם אם מדובר במגרעות דמיוניים או אמתיים.

אז אני לא חייב לאהוב או לחבב את האדם שאני מקבל, אלא להימנע משיפוט (דבר שלעצמו לא קל ודורש יכולות של אי הזדהות, הפסקת הדמיון, הרגש השלילי ועוד). מעבר לכך, ליחס שלי לאותו אדם אין כל קשר, אני יכול לתקשר איתו ברמות שונות או לא לתקשר איתו כלל, (כאשר אני פוגש באדם שכל דעותיו נוגדים את שלי, ואין כל סיכוי לגשר בינינו, הרי שאני יכול לקבל אותו ואת דעותיו גם אם התקשורת בינינו בלתי אפשרית..)
ניתן להשליך את הנאמר כאן גם על קבלה עצמית…

רגשות שליליים

רגש שלילי נוצר ע"י מנגנון פנימי, המתפתח מגיל צעיר מאוד.
אם השליליות כולה נוצרת ע"י גירויים חיצוניים, הרי שאין דרך להימנע ממנה.
אך עלינו להבין, שלגירויים חיצוניים יש השפעה עלינו, ובידינו, או יכולה להיות בידינו היכולת לא להזדהות ולהימנע מהשליליות.
אנו מחזיקים בתמונה דמיונית על הצורה בה אמור העולם לנהוג; יש לנו דמיון על איך הדברים אמורים להתרחש, מתי ולמה.
כאשר דמיון זה מופרח ע"י המאורעות, אנו נעשים שליליים ומאשימים את הסביבה.

"אין כל טעם לזעום על האירועים. לכעסינו הם אינם שועים." – פלוטרכוס.

זו עוד דרך למנוע את פירוקה של התמונה הדמיונית שלנו ולהימנע שוב מהאמת;
מנגנון זה פועל תמיד ובצורה מועילה. אם היינו מצליחים לא לבטא שליליות, היינו יכולים להבחין באותו מנגנון האחראי ליצירת רגשות שליליים, היינו יכולים לבחון וללמוד אותו ולהבין את דרך פעולתו. אך ברגע שביטאתי את הרגש השלילי, שקעתי בשינה עמוקה אף יותר. כעת אני מזוהה לגמרי: הדברים לא מצליחים לי, אני מסכן, אין לי מזל, הסביבה לא מתייחסת אלי בכבוד הראוי לי וכמה שאני כועס על כל זה ובצדק!
במצב זה אין כל סיכוי לראות ולהבין משהו, בטח שלא להבין דבר מה מורכב כמנגנון האחראי לרגשות שליליים.
למה לי בכלל לנסות לראות ולהבין? 'אני' מאוד מרוצה מאותה הבאה של רגשות שליליים; יש בה מן תחושה/הרגשה של 'אני', כלומר 'אני' שלילי = 'אני' קיים.
אני שלילי כי: יש לי רגשות, יש לי ערכים, יש לי דעות, אני מסכן, אני מתנגד, אני לא מסכים… המון 'אני' והמון שקר עצמי.
כאשר חולמים חלום כה עצמתי על מי הוא 'אני', למה שנרצה להתעורר?

נקודה מעניית: קל לנו בהרבה למצוא מה אנו לא מאשר מה אנו כן…

הזדהות

ההזדהות היא הדבק ששומר את כל קורי השינה ביחד.
האדם מזוהה תמיד, הדבר היחיד שמשתנה הוא נושא ההזדהות.
הזדהות מרתקת את תשומת לבנו! מרתקת את המחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את החושים שלנו, התשוקות והדמיון.
ברגע שאדם מזדהה עם דבר מה, הוא מיד שוכח הכל, את המטרות שלו, את ההחלטות שלו, הכל נעלם ובאותו רגע כל מה שנשאר היא ההזדהות החדשה.
אותה הזדהות חדשה לוכדת את האדם או שואבת אותו, והוא חדל להתקיים, הוא שוכח את עצמו, רק ההזדהות שם. זה יכול להיות כל דבר; גירוי חיצוני או פנימי. דבר שאנו אומרים, או משהוא שנאמר ע"י מישהו אחר, פעולה של מישהו, התנהגות של מישהו.

אך המצב בהרבה יותר קשה, האדם מזוהה קודם כל עם התמונה הדמיונית שהוא יצר לעצמו: מי אני, מה אני אוהב, מה דוחה אותי, איך אני אמור להתנהג, איך לדבר, עם מי להתיידד, איך אנשים אחרים אמורים לדבר אלי, מה טוב לי ומה רע לי, הפחדים והחששות שלי, העקרונות והאמונות, ועוד ועוד… בקיצור עם הדמיון שלו.
הזדהות זו, שומרת את האדם במקום ממנו הוא לא יכול לראות את האמת על עצמו, במילים אחרות זו היא שינה עמוקה.

עלינו להבין יותר את עבודתם של המרכזים כדי להבין הזדהות, כיוון שאנו מזדהים דרך המרכזים שלנו. הדבר הברור ביותר הוא ההזדהות עם הרגשות שלנו: אני אוהב, אני פגוע, אני באקסטזה רגשית וכל העולם חדל להתקיים, ההיגיון נעלם. קשה מאוד להפסיק הזדהות הקשורה למרכז רגשי, במיוחד לחלק מאוד ספציפי במרכז רגשי, דוגמה טובה אנו יכולים למצוא בספרו של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות", אחת הדמויות, מלכת הלבבות מדגימה בצורה נפלאה הזדהות של מרכז רגשי.
הזדהות שכלית יכולה ללבוש צורה של הזדהות עם רעיונות שכליים, הזדהות אינסטינקטיבית יכולה להיות הזדהות עם חמשת החושים, מזון, קוסמטיקה, כסף ומין.

מה לוקח אותנו מהרגע?

מה לוקח אותנו מהרגע?

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?
ללא ההזדהות והדמיון, אשר משתולל בין העבר לעתיד, ויוצר חלום מתוק על העבר, ושאלות מטופשות של:
מה היה קורה אם הדברים היו שונים, מה היה קורה אם היינו נוהגים אחרת…?

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?
ללא ההזדהות והדמיון, אשר משתולל בין העבר לעתיד, ויוצר חלום מתוק על העתיד, אשר מתקרב ובא,
ואיך הוא יראה עתידנו זה? ומה נעשה? ומה היינו רוצים שיקרה? ומה היינו רוצים שלא יקרה?

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?
ללא ההזדהות והדמיון; אותה תמונה דמיונית, אשר יצרנו לעצמנו, אותו שקר אשר עטף אותנו בשלמות.
ללא אותו דמיון של: מי אני, למה אני, מה טוב ומה רע בי, ומה אני חייב לעשות ומה אסור לי לעשות…

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?
וראיתם את עצמכם? כפי שאתם? ללא ההזדהות והדמיון?

מה הוא הרגע? האם זו שנייה שעוברת?
אני נוכח הרגע, והרגע, והרגע, והרגע………………..והרגע, והרגע, והרגע, והרגע………………..
ההווה הוא הכל, ההווה הוא נצח, ההווה לא קשור בזמן. אין עבר ואין עתיד, הם קיימים רק בחלום.

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?

שלבים שונים בעבודה והתפתחות


התרשים הבא עשוי להביא תועלת‮, ‬כיוון שהוא מראה מה שהננו‮, ‬אם אכן נשכיל לראות זאת‮. ‬הוא מתאר את השינויים במהלך התפתחותנו‮, ‬מה שאנחנו עכשיו ומה שביכולתנו להפוך להיות‮. ‬כאשר תלמדו להשתמש בתרשים זה‮, ‬יסייע לכם הדבר להגדיר שלבים שונים בעבודה‮.‬ לקרוא עוד…

שינה

אנו לא רואים על עצמנו דבר ואף חצי דבר.
איך ניתן לראות משהוא כאשר אנו כל הזמן עסוקים להסתיר מעצמינו.
הדבר חמור עד כדי כך שאנו אפילו לא רואים, שומעים או חשים את המציאות הפשוטה שמולנו.
מדובר כאן במין שינה היפנוטית, ישנו מין מסך עבה שמפריד בינינו לבין המציאות.
אותו מסך הוא ההזדהות שלנו, ההזדהות עם התמונה הדמיונית שלנו, אשר נוצרת בצורה שיטתית מגיל צעיר מאוד ומתייצבת ומתגבשת פחות או יותר בגיל ההתבגרות.
אותה תמונה דמיונית בלתי חדירה, המציאות או האמת לא יכולה לחדור אותה.
אדם לא יכול לראות על עצמו את הדברים הפשוטים ביותר: הוא לא רואה את ההרגלים הברורים ביותר, אם נראה לו סרט בו הוא מצולם הדבר יזעזע אותו, אם הוא ישמע את קולו מהקלטה, הוא לא יזהה את עצמו.
שלא נדבר על כך שאין האדם רואה את התפקודים שלו, הוא לא רואה אותם ולא יודע כלל על קיומם, כשמגיע רגע נדיר בו הוא רואה תפקוד כזה או אחר הוא מחשיב אותו לדבר מה שונה ודמיוני. כך הוא בונה ומרחיב יותר את התמונה הדמיונית שלו על עצמו.
אם נומר לאדם שהוא מתנהג בצורה מסוימת ואמירה זו לא תתאים לתמונה הדמיונית שיש לו על עצמו, הרי שהוא לא יקבל את דברינו, הוא יתחיל להצטדק, להסביר הסברים שונים, ויתחיל לשכנעה את עצמו ואותנו שאנו טועים.
שינה היא שינה, בדיוק כמו השינה בלילה, כאשר אנו לא מודעים כלל למה שקורה סביבנו…
ההבדל בין מצב זה שנקרא בדרך הרביעית מצב תודעה 1, לבין המצב השני בו אנו "ערים" מתבטא רק בחופש התנועה שלנו, ובחשיפה לכמות רשמים גדולה יותר…
בתוך שינה זו מבלה האדם את כל זמנו, הוא יוצר לעצמו הסברים הנולדים מניתוחים דמיוניים של המציאות המדומה שבתוכה הוא מתקיים.
כך הוא יוצר ומגדיל את התמונה הדמיונית עוד ועוד. כל נושא יכול להיות חלקה של אותה תמונה דמיונית, מהרוחניות ועד לחיי החברה, לכל דבר ישנו הסבר דמיוני שאתו האדם מזוהה לגמרי, וכל עוד לא תפסק ההזדהות, לא יצליח האדם לראות את האמת….

ראיית התפקודים כמו שהם, הוא שלב מאוחר בהרבה, בו מסוגל האדם לראות את עצמו כפי שהוא, רק כך יכול הוא ללמוד מי הוא באמת, ולראות עד כמה שונה הוא מהתמונה הדמיונית שהייתה לו על עצמו. הוא עדיין לא יכול לראות תמיד את האמת, אך מידי פעם הוא מצליח וכך הוא אוסף התבוננות אחר התבוננות.
העבודה האמתית של האדם יכולה להתחיל רק לאחר שהוא באמת למד את עצמו, כשהוא ראה את עצמו כפי שהוא – ישן, מזוהה, שקרן, ועוד….
רק בשלב זה מבין האדם שהוא ישן, שהוא לא מודע, ושהוא רק מכונה…
כל עוד דמיין האדם את עצמו כשונה, ער, מודע, יפה, מכוער, אוהב או סולד מדבר זה או אחר, לא הייתה לו כל הזדמנות לעבוד על עצמו באמת, הדבר היחיד שהוא יכל היה לשנות הוא רק את התמונה הדמיונית שלו…
כעת כאשר הוא מכיר את עצמו באמת, יכול הוא להתחיל בשינוי האמתי.
וזהוא רק הסבר קצר וחלקי……..

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )