תודעה

מדי פעם ברגעים הטובים יותר, אני נוכח שוב ושוב שרמות התודעה מתקיימים במקביל.
מצב תודע גבוה יותר לא מחליף את הנמוך, הוא מופיע ומתקיים במקביל למצבי תודעה נמוכים.
הבנה זו, מכה בי שוב ושוב…

חוסר היכולת לעשות

עוד לפני שהספקתי למצוא לעצמי פינה נוחה להתיישב ולברך לשלום את קבוצת האנשים שכבר נמצאה במקום, התעורר ויכוח סוער על המיקום בו חנינו.
כלל לא הופתעתי, כאשר הבנתי שמדובר בנאווה: היא הייתה היחידה שלא אהבה את המיקום והתעקשה שנעבור… שאר אנשי הקבוצה, קיבלו את דבריה בהבנה, אך לא עשו מאומה כדי לעבור.

כשנזכרתי שהבטחתי לעצמי שלא להזדהות עם ההתפרצות הקרובה של נאווה, היה זה מאוחר מידי, ראיתי אותה עוזבת את הקבוצה בכעס וצועדת לעבר סלע במרחק של 30 מטרים מאתנו.
היא עמדה שם שעונה על הסלע, בידיעה שאנו רואים אותה, לבטח ממתינה שמישהוא יגש אליה ויבקש שתצטרף בחזרה.

הבטתי סביבי על האנשים שישבו במעגל, מנסה לגלות סימן או רמז בפניהם המסגיר את כוונותיהם לקום ולגשת אליה, אך ככל שהדקות חלפו, נוכחתי לגלות שאני כנראה היחיד שעסוק בנאווה, שכעת ממש ניראתה נואשת לתשומת לב.

החלטתי לנסות להתנגד לאותו כוח בלתי נראה, שלפת אותי ולא נתן לי מנוח.
הוא דחף אותי ודחק בי לקום ולגשת אליה; לא רק בעזרת הלחישות המשכנעות שלו שהסבירו שוב ושוב למה אין זה מקובל להשאירה כך לבד, אלה שחשתי אותו ממש פיזית, פעם מושך ופעם דוחף…

הצלחתי להישאר במקומי, אך לא הצלחתי להשתחרר, תשומת ליבי הייתה נתונה לנאווה ולהתלבטות שלי.
מצד אחד, זה זמן רב שהבחנתי בהתנהגותיה הקיצוניות, המשפיעות עלי בצורה ישירה.
בכל פעם שהיא יצרה מצב דומה, אני הייתי מושפע מכך מייד, גם אם לי לא היה כל קשר.
הבטחתי לעצמי לנסות להתבונן בכך, לעצור את אותה השפעה עלי, או לפחות לנסות להתנגד לה.
כעת זו הייתה הזדמנות מצויינת לתרגל את אותה התנגדות.

 אך, צרה חדשה התעוררה והחלה להציק לי. השלפוחית שלי החליטה שהגיע הזמן להתרוקן.
מבנה בית השימוש היחיד שנראה בכל הסביבה, ניצב במרחק מה מאחורי נאווה…
בדקתי את האפשרויות שלי, והבנתי שאני בבעיה:
אפשרות ראשונה הייתה להישאר ולהתאפק, אך לאחר דקות בודדות, אפשרות זו ירדה מהפרק.
האפשרות השניה הייתה לעקוף את נאווה ולהגיע לבית השימוש מסביב. דבר שהיה מגוחך בעיני.
וכך נשארתי עם האפשרות האחרונה, לעבור דרכה.

לאחר הכנה קצרה, התרוממתי על רגלי, נחוש לעבור לידה מבלי להפציר בה לחזור אל הקבוצה.
מצב התודעה שלי באותו רגע, היה מעניין למדי, וידעתי לזהות שהוא כבר הופיע במקרים אחרים בעבר.
אם אנסה לתאר את המצב, הרי שניתן לומר שצפיתי בסרט בו גם שיחקתי את התפקיד הראשי.
צפיתי בסרט בו ראיתי את עצמי נאבק ומתלבט, בסופו של דבר ראיתי כיצד אני עושה את דרכי לעבר אותו בית שימוש ומתקרב אל נאווה.

ברגע האמת, כשממש חלפתי על פניה, ומבטינו נפגשו, ראיתי כיצד ״אני״ מגיב בצורה היחידה שיכולתי להגיב, היה ברור לי שבאותו הרגע לא הייתה כל אופציה אחרת; ראיתי כיצד אני פונה אליה ומבקש ממנה לחזור אל הקבוצה…

נאווה הסכימה מייד.

הייתי המום למול גודל ועומק התגלית שלי, ראיתי איך אני "עושה" את הדבר היחיד שהייתי יכול "לעשות" באותו רגע. הכעס, המחשבות והניסיונות שלי כלל לא הועילו, לא יכולתי לעשות מאומה, חוץ מלגשת אליה ולבקש שתחזור לקבוצה! היה זה כאילו פעל עלי באותו רגע כוח אדיר, וכל האפשרויות האחרות נמחקו כלא היו, האפשרות היחידה הקיימת הייתה לגשת לנאווה. לא יכולתי לשקר ולומר שבחרתי בעצמי לגשת אליה, היה ברור שלא מדובר בבחירה או החלטה שלי, הרגשתי כבובה על חוטים.

לאחר תגלית זו, הבנתי שכל אותו היום, המחשבות, הרגשות והמעשים שלי, כולם קרו מעצמם, תחת השפעות חיצוניות. "האם כך נראים כל חיי, שאלתי את עצמי… התשובה הייתה ברורה, והיא לא מצא חן בעיני!

ובכל זאת יצאתי מעודד, סוף סוף הבנתי בעזרת הסיטואציה וההתבוננות שלי בסיטואציה, מה זאת אומרת שהאדם אינו יכול לעשות, הכול קורה לו…

העלון השטני (או חוסר היכולת לעשות)

בדיוק כאשר הצלחתי לחמוק מאיש מכירות דביק במיוחד, כמעט והתנגשתי באישה צעירה.
אני כבר לא זוכר למה היא הרשימה אותי, אבל אני זוכר היטב, שהתרשמתי.
היא המשיכה ללכת לכיוון ההפוך, הישר אל איש המכירות, שקולו נישא בכל האזור, משכנע עוברים ושבים לרכוש את ספריו של פילוסוף פלוני.

 למרבה ההפתעה, כמה דקות מאוחר יותר, אותה אישה עלתה לאותו האוטובוס בו אני כבר התמקמתי.
היא התיישבה לא הרחק ממני, בידה היא החזיקה עלון, אותו עלון שדקות ספורות לפני כן איש המכירות ניסה לדחוף ליידי.
היא הניחה את העלון על המושב הריק שמשמאלה והתרכזה במשהו שהוציאה מתיקה.
אם רק הייתה לי סיבה כל שהיא לגשת אליה, סיבה להחליף מילה.
כך סתם לגשת ולהתחיל בשיחה, נראה לי באתו הרגע כחוסר טאקט…
בדקתי את האופציה הזו שוב ונוכחתי שוב שהאפשרות הזו נעולה בפני!

מוחי הקודח החל להריץ סצנות רבות, אשר היו יכולות להוביל אותי אל הבחורה,
אם רק היה האוטובוס מתחיל בנסיעה והעלון היה פשוט מוצא את דרכו אל הרצפה…
אז הייתי יכול לגשת להרימו ולהגיש אותו לה…

בעוד אני שקוע בדמיונות אלו החל האוטובוס לנוע, המנוע שאג, הדלתות נסגרו, באוטובוס אחז טלטול קל ותזוזה, ואני ראיתי את העלון עושה את דרכו באטיות רבה אל הרצפה המטונפת של האוטובוס.
נראה שהיא לא הבחינה בכך כלל, הבטתי בעלון בעצבנות, והוא הביט בי בחזרה.

"לא ממש התכוונתי שזה יקרה" חשבתי לעצמי, שלחתי אליו מחשבה, "אל תצפה שארים אותך".
הוא המשיך להביט בי בזלזול וכעת מבטו נראה שטני יותר ויותר, והעובדה שהוא היה על הרצפה, כלל לא עזרה לי ואף החמירה את המצב. גם כעת לא יכולתי לגשת אליה, לא יכלתי לעשות כלום.
אני פחדן! וגם שקרן… אותו סיפור על – שינוי קל במאורעות, אשר היה עוזר לי לעשות, היה שקר ענק.
הבטתי שוב על העלון השטני שעזר לי לראות את עצמי במערומי, הבטתי בכל האנשים אשר היו מסביבי וראו גם את העלון וגם את כל אשר עבר בראשי… ( בוודאי הם ידעו הכל ) וניסיתי לחשב את הזמן שעבר מאז נחיתתו של העלון על הרצפה.
להערכתי עברו מאז כחמש דקות … כעת אני ממש לא יכול לעשות את זה, "מצטער חבר" שלחתי אליו עוד מחשבה, "אתה גמרת את הקרירה"!

בעודי מחליף מחשבות עם העלון, החלה הסיבה לכל זה להשתנות, כבר לא רציתי להרים את העלון כדי למצוא סיבה לגשת אל אותה בחורה, כעת רציתי פשוט לעשות! בקושי רב הצלחתי להיפרד מכמה מחשבות מציקות ופחד לא מובן שהדביק אותי למקומי, התרוממתי ממושבי וצעדתי את הצעד הראשון, לעבר העלון השטני.

הרמתי אותו וניגשתי אל אותה בחורה, " סלחי לי… העלון הזה שלך ?" שאלתי, בצפיה שכל זה כבר יגמר.
היא הביטה בי בעיניים גדולות ויפות ואמרה בקל בס צרוד וגס, ״לא !״

החזרה אל המושב הייתה בהרבה יותר קלה.
הנסיע המשיכה, בעודי מנסה להחזיק במצב התודעה הגבוהה כמה שיותר ….

מניסיוני האישי

אכן, מניסיוני האישי, יכול אני לומר, שעבודה על תודעה לא יכולה להתבצע בכל תנאי.
בעבר, כאשר מסיבות שונות נעדרתי למשך תקופות ממושכות מפעילויות הקשורות לבית הספר, הבחנתי כיצד ה'חיים' שואבים אותי אל המכניות והשינה.
היום אני נמצא במקום הרבה יותר קיצוני. אני יכול לומר בבטחה, שללא עזרה, לבדו האדם לא יכול להתפתח.
אולי, כאשר ואם אירדם לגמרי, אומר את ההפך…

לחצו כאן והגיבו על הודעה זו בפורום!

מאמץ

מאמץ קשור תמיד במטרה.
אם המטרה להתעשר, הרי שהמאמץ יהיה להרוויח ולצבור כסף.
אך ברצוני לדבר על מאמץ הקשור בהתעוררות. אנסה לתאר את הדבר, כפי שאני רואה ומבין…
תארו לעצמכם אדם בתוך מים עמוקים/ים. לרגליו מחוברות משקולות כבדות המושכות אותו אל קרקעית הים.
אותן משקולות הם כל אותם הגורמים הפועלים עלינו ביום יום ומשמרים את מצב השינה שלנו. השקיעה או הטביעה היא ההרדמות/שינה עצמה.
המטרה היא להישאר מעל פני המים ובסופו של דבר אף לצאת אל היבשה, נכנה זאת התעוררות.

אם כך, הרי שמאמציו של אותו אדם ברגע, יהיו הניסיונות לצוף ולנסות להתגבר על המים, הזרמים והמשקולות המושכות אותו מטה אל קרקעית הים.
אם האדם ישקיע מאמצים, הרי שיש סיכוי שהוא יחווה את המצב שמעל פני המים, כך ידע את משמעות החיים מעל פני הים (מצב תודעה גבוה יותר). אם לא ישקיע מאמצים, הרי שכל חייו יחלפו מתחת למים.

ישנם דברים רבים היכולים לבלבל ולהפריע, למשל המכניות!
כיוון שאותו אדם חי כל חייו מתחת למים, אין הוא כלל יודע שיש אפשרות לעלות מעל פני הים. אם נספר לו ונשכנע אותו, שטוב הדבר לצוף מעל, והוא אף ינסה, הרי שיגלה בהמרה, שהניסיון לצוף מעל פני הים כרוך במאמץ לא מוכר וחדש לגמרי.
ככל שינסה, יגלה שוב ושוב, שהדבר לא קל כלל ואף בלתי אפשרי והמשקולות יגררו אותו שוב ושוב מטה.
מאמצים אלה, כרוכים בחיכוך רב ולא נעים. הרי שעד היום מאמציו היו שונים לגמרי והסתכמו רק בהישרדות על קרקעית הים. כעת הוא צריך להתחיל להפעיל שרירים מנוונים לגמרי, שעד כה כלל לא היו בשימוש.
כך מגלה האדם, שהמאמצים לצוף מעל פני הים, דורשים יותר אנרגיה! אנרגיה שאין ידו משגת.

עוד דבר העלול להפריע – בכל פעם, שהאדם שוקע שוב לקרקעית, הוא מצליח מסיבות רבות לשכנע את עצמו, שהנה הוא חוזר ומנסה לצוף, בהיותו נשאר על הקרקעית; הוא מספר לעצמו על מאמצים, ניסיונות, הצלחות וכישלונות, אך לאמתו של דבר, בכל אותו הזמן הוא לא זז כלל מהקרקעית.

צריך אני להוסיף ולומר, שכל אדם והמאמצים שלו! כלומר, מאמץ היכול לעזור לאדם פלוני להתעורר, יכול כלל לא להשפיע על אדם אחר.
או אפילו להרדים יותר אדם אחר. הכל תלוי במכניות של האדם.
לכן כל אדם, לאחר למידה והתבוננות על עצמו, צריך לבחור לעצמו את המאמצים המתאימים לו!

מדברים אלה, ניתן להבין שישנם כמה רמות להתעוררות, או מצבי תודעה שונים. וכמובן בני אדם השרויים במצבי תודעה שונים המשתנים כל הזמן: מצב תודעה לעולם לא אחיד וקבוע, הוא תמיד משתנה.

* אדם החי על קרקעית הים ולא יודע מאומה על האפשרות לצוף ולנשום אוויר, שרוי במצב תודעה מסוים שניתן לכנותו – שינה.
מדי פעם בעזרת זרמים חזקים במיוחד הוא אלול לעלות קצת מהקרקעית ולרדת אליה שוב. אך אין הדבר משמעותי.

* אדם החי על קרקעית הים, אך מסיבה זו או אחרת מכיר ויודע שיש אפשרות לצוף מעל פני הים. אולי אף הצליח במקרה או בעזרתו של מישהו אחר, לצוף שנייה מעל פני הים וחווה את ההבדל שבין החיים על קרקעית לבין החיים מחוץ למים. אין ספק שאדם זה יעשה מאמצים לחזור ולצוף מעל פני הים.
מאמצים אלה, גם אם הם לא מספיקים כדי לצוף מעל פני הים, הרי שהם מביאים את האדם למקומות חדשים וגבוהים יותר מהקרקעית.
אם למד האדם לעשות את המאמצים כראוי והקפיד במאמציו בכנות, הרי שמידי פעם אף יצליח להוציא את ראשו מעל פני המים לשניות בודדות.

* המצב הבא הוא שהייה מעל פני המים וההצלחה לצוף לזמן רב יותר ויותר מבלי לשקוע חזרה.

* בסופו של דבר, יכול האדם למצוא את דרכו אל היבשה, ולהיפרד מהאפשרות לשקוע חזרה לתוך הים.

* המצב האחרון והחשוב, הוא חזרה לתוך הים כדי לעזור לאחרים להשתחרר ולהצליח לצאת מהים. ובכנות אומר, שללא עזרה זו, שום מאמץ לא יועיל לנו.

תפקודיהם של המרכזים הגבוהים

"לגבי עניין זה קיימות שלוש תיאוריות שונות. תיאוריה אחת אומרת שהם מתפקדים ושלא היינו מסוגלים לחיות בלא תיפקודם של המרכזים הגבוהים, אלא שהם אינם קשורים למרכזים הרגילים בשל ההבדל העצום במהירות הפעולה; לכן יש צורך לחסל את התיפקודים הלא נכונים במרכזים הרגילים, ולהביאם לפעול במהירות הגבוהה ביותר האפשרית להם, ודבר זה יכול לקרות רק כאשר נעבור לרמה אחרת של תודעה.
ההסבר השני הוא, שהמרכזים הגבוהים הינם חבויים; הם מפותחים במלואם, אבל הם אינם פועלים כפי שהיו צריכים לפעול. התיאוריה השלישית טוענת שהמרכזים הגבוהים אינם עובדים משום שאין דלק לפעולתם; וכי את המימנים העשויים לשמש להם כדלק לא ניתן לייצר אלא במצב אחר של תודעה.
המרכזים הגבוהים שרויים במצב של תרדמה, אך כאשר נייצר למענם מספיק חומר, הם יתעוררו.
כל ההסברים הללו נכונים, וכולם מסתכמים באותו דבר עצמו. עלינו להפוך למודעים ולשלוט בנרכזינו הנמוכים כדי להביאם למצבם הטוב ביותר האפשרי. או אז לא יהיה כל קושי ליצור קשר עם המרכזים הגבוהים, שכן אפילו במצבנו הנוכחי יש לנו לעיתים רחוקות מאוד, לעיתים נדירות מאוד, ניצוצים של מצבים יותר גבוהים…"

הדרך הרביעית/פ.ד. אוספנסקי

'אני'ים על זכירה עצמית

כמובן שאדם שלמד את התפקודים שלו בצורה טובה, ידע להבדיל טוב יותר בין מצב תודעה גבוה לבין תפקוד כזה או אחר.
זכירה עצמית היא מצב תודעה, לא מדובר כאן ברגש או בשכל או באינסטינקט!
לא מדובר בתחושה נעימה או בלתי נעימה, אף על פי שזכירה עצמית יכולה להיות מלווה בתחושות מחשבות ורגשות, אך היא לא אחת מהן.
וזו גם הסיבה שכה קשה להסביר את המצב במילים, המילים יודעות להביא רק מחשבות רגשות ותחושות!
אם ננסה לשים לב למילים עצמן – ז כ י ר ה ע צ מ י ת – מה זה אומר לזכור את עצמי? נסו כרגע לזכור את עצמכם…
כשאני התחלתי לעבוד על עצמי לפי הדרך הרביעית, רק מהמושג "זכירה עצמית" הייתי נכנס להכרה שאני לא זוכר את עצמי, וזה היה ברור שאותו עצמי הוא לא תפקוד כזה או אחר.
אז איך יודעים אם אנו זוכרים את עצמנו? לא יודעים, וככל שאני שומע יותר מאנשים שמנסים לבד כך אני מבין עד כמה שזה ברור ועד כמה אנשים לא יכולים לעשות עם זה כלום. זה כמו הציור של מיכלאנג'לו על האדם שצריך רק להושיט את ידו כדי לגעת באלוהים, אך הוא לא יכול.
זה המושג החמקמק ביותר, כולם כל הדתות והשיטות האמתיות דיברו על זכירה עצמית, אך אף אחד מהשומעים לא הבין!
וכל זה קורה כיוון שאנשים מנסים להבין מצב תודעה גבוה ע"י המרכזים הנמוכים שלהם, דבר זה יכול לגרום רק לדמיונות, לדוגמה: הכרתי פעם מישהו שאחרי שקרא את ה"חיפוש אחר המופלא" הבין שזכירה עצמית היא הזכרות בגלגולים קודמים!?
מה שבעצם אני בא לומר הוא שאין טעם להתעסק ולנסות להבין מצב גבוה עם המרכז השכלי או מרכזים נמוכים אחרים. רק שנזכור את עצמנו נדע זאת. הדבר שיכול לעזור לנו מאוד, הוא בית ספר שמלמד זכירה עצמית!

זיהוי ערות ושינה

לאחר שנים של עבודה ולימוד האישיות המזוייפת, הבנת השינה, והחשוב ביותר התנסות של זכירה עצמית ומצבי תודעה גבוהים.
קשה מאוד לטעות ולהחשיב את האישיות המזוייפת כתודעה…..
בזמן השינה אתה יכול לספר לך כל סיפור שתרצה, אך ברגע שהתעוררת התחושה או ההרגשה…(זה לא זה ולא זה) דומה לאדם ששהה זמן רב מתחת למיים, וכעת הוא הצליח להוציא את ראשו מתוך המיים ולנשום…. באותו רגע אתה מבין שעד אותו רגע היית מתחת למיים – ישנת וסיפרת לעצמך סיפורים שאתה ער.

מהות

אומרים שמצבי לחץ יכולים לגרום לחלקים האמתיים שבנו לצאת ולהתגלות.
אני הייתי מנסח זאת אחרת: מצבי לחץ יכולים לגרום לחלקים המזייפים שבנו להסתלק ולהשאיר אותנו ערומים, עם האמת בלבד.

בסוף תהליך אשר היה קשור בקבלת תעודת מדריך ממכון וינגייט, מצאתי את עצמי בסיטואציה מוזרה ומפתיעה.
המדריך שלנו החל חונק את אחד החניכים, ובעודו חונק, הוא הביט בנו ואמר:
"אני אחנוק אותו עד העלפון, את ההחייאה יעשה אחד ממכם, אחד שאני אבחר."
ראיתי איך החניך מנסה להיאבק ואז מכה בידו על המזרן לאות כניה, אך המדריך צחקק, "לא לא" הוא אמר "הפעם זה עד הסוף."
צבעו של החניך החל משתנה, עיניו התגלגלו והוא כבר הפסיק להיאבק. כל אותו הזמן המדריך סרק אותנו במבטו המטורף, מחפש אדם למשימה ההזויה.

מבטו נעצר, וננעץ היישר בעיניי……
באותו הרגע, כל הגאווה של אותו האיש הצעיר בן ה – 19/אני, נעלמה כלא הייתה.
מהאיש בעל החגורה השחורה ושני תארי האליפות וכעת גם מדריך מוסמך, נשאר רק ילד קטן.
זה כל מה שנשאר ממני, ילד בן 5, החוויה הייתה כה חזקה שאין אני יכול לשכוח עד היום, גם אחרי 15 שנים.
הילד רצה רק דבר אחד, הוא רצה את אמא שלו, לא היה שם כלום, הכל התרוקן, ורק ילד קטן ומפוחד שרצה להתחבא, ורצה את אמא שלו…
ממש לפני שהחניך איבד את הכרתו, ידו של המדריך שחררה אותו….

היה מוזר לראות, איך רגעים ספורים אחרי כן, את האישיות המזויפת וכל החברה שלה: גאווה, שקר, תמונה דמיונית, חציצה, חוזרים ומעלימים את המהות, אותי, את הילד הקטן עם המהות שהפסיקה להתפתח כבר אז בגיל חמש.
"אני"ים רבים הציפו אותי באותו רגע, החזקים שבהם דיברו על כך, שללא ספק הייתי מצליח להנשים את הבחור המסכן, ללא ספק.

מה שלא נאמר בהודעה זו, הוא הדבר החשוב ביותר.
הקשר של החוויה שעברתי עם התודעה!
מי הוא זה שראה את המתרחש? מי הוא זה שראה את האישיות המזוייפת עוזבת, את המהות נשארת לבד, את הילד הקטן, ואת האישיות המזוייפת שבה ומשתלטת על המהות שוב?

היה זה מצב תודעה גבוה יותר, זה הוא מצב שקשה לתאר במילים, או להגדיר שכלית, אני מקווה שהסיפור הזה עזר במשהו.

עוד דבר מעניין שראיתי הוא שאישיות המזוייפת מתיחסת לעצמה כ – "אני" אני כולי, היא קוראת לעצמה "אני" אני יכלתי לעשות, או אני רוצה וכו'…
גם המהות מתיחסת לעצמה כאני, אני אוהב, אני מפחד, אני מעדיףֿ אני רוצה….
אך אותו מצב גבוהה אותו עצמי אמיתי שראה את הכל, לא התיחס לעצמו כ"אני"…
אבל הוא ראה את הכל מהצד, מופרד לגמרי.

חלוקה של מרכזים ובני אדם

אם נקפיד בהתבוננותנו על המכונה שלנו, במהרה ניתן יהיה להבחין שכל אחד מהמרכזים האנרגטיים שלנו מתחלק ל-שנים: חיובי ושלילי.
לדוגמה: המרכז השכלי רואה הכל ככן או לא, חיוב או שלילה, נכון או לא נכון.
המרכז הרגשי – רגשות חיוביים או רגשות שליליים.
המרכז האינסטינקטיבי- תחושות נעימות או תחושות לא נעימות.
המרכז התנועתי – תנועה או חוסר תנועה.
אך זו לא החלוקה היחידה, מלבד החלוקה לשני חלקים, החיובי והשלילי, כל אחד מארבעת המרכזים מחולק לשלושה חלקים.
המכני, הרגשי והשכלי. כדי לראות חלקים אלה נדרשת מאתנו התבוננות יותר מעמיקה ומדייקת.
אנו יכולים להבחין ש'אני'ים שונים שייכים לחלקים שונים של המרכזים.
למשל החלק המכני של המרכז השכלי, הוא מין בנק של ידע, ידע נכון וידע לא נכון. הוא לא חושב או מסיק מסקנות, כאשר הוא נפגש בידע חדש. הוא מגיב מכנית ב-כן נכון או לא נכון. הוא יודע לספור רק עד שתיים, הוא מחלק הכל בשתיים – שחור או לבן.
החלק הרגשי של המרכז השכלי שלנו, מורכב מהתרגשויות שכליות. כלומר תשוקות לדעת ולהבין. שביעות רצון מידיעה או חוסר שביעות רצון מאי ידיעה.
החלק השכלי של המרכז השכלי, לא פעיל אצל רוב בני האדם, זהו החלק שמסוגל באמת לחשוב, להסיק מסקנות, ליצור, להמציא ולגלות. הוא מסוגל להשוות בין שני אמיתות ולהסיק את המסקנות המתבקשות. פעולה שלו דורשת מאמץ.
כך מחולקים גם המרכזים האחרים – הרגשי, התנועתי והאינסטינקטיבי.
ע"י התבוננות ניתן להבחין בעוד דבר חשוב, מרכז כובד שלנו! זאת אומרת שכל אחד מאיתנו פועל יותר דרך מרכז מסוים;
וכך יכולים אנו לחלק את האנושות חלוקה גסה אך מועילה ל- שלוש קבוצות: בני אדם אינסטינקטיביים, תנועתיים, רגשיים ושכליים.

או אדם מס 1 = אינסטינקטיבי ותנועתי.
אדם מס' 2 = רגשי.
אדם מס'3 = שכלי.

ברצוני להרחיב טיפה את רעיון החלוקה של האנושות.
אך חייב אני להוסיף ולומר שהחלוקה המלאה היא חלוקה ל – 7 קטגוריות של בני אדם:
בני אדם מס' 1,2,3 הם בני אדם ישנים – לא מודעים, מבחינת השיטה (הדרך הרביעית) הם באותה הרמה.
הם נולדים אדם מס' 1 או אדם מס' 2 או 3, וכך הם מתים, ללא התפתחות.

אדם מס' 1 – הוא אדם שמרכז כובד שלו הוא במרכז האינסטינקטיבי או תנועתי;
זאת אומרת, שהוא פועל מהמרכז האינסטינקטיבי או התנועתי, כל עולמו סובב סביב תפקודים
אינסטינקטיביים ותנועתיים: כל מה שקשור ב- בריאות, אוכל, נוחות, ספורט, ממון ועוד… יהיה תמיד במרכז חייו.
המרכז השכלי והרגשי, אצל אדם מס' 1 דומיננטיים פחות.

אדם מס' 2 – הוא אדם שמרכז הכובד שלו הוא במרכז הרגשי.
זאת אומרת, שהוא פועל מהמרכז הרגשי. כל עולמו הוא רגשות, אנשים, יחסים בינו לבין הסביבה, אהבות ושנאות ועוד…
המרכז השכלי האינסטינקטיבי והתנועתי יהיו פחות דומיננטיים אצל אדם מס' 2.

אדם מס' 3 – זהוא האדם השכלי, מרכז הכובד שלו הוא במרכז השכלי.
זאת אומרת שהוא פועל מהמרכז השכלי, עולמו יהיה קשור לשכל, רעיונות, תאוריות, פילוסופיה, נכון או לא נכון ועוד……
המרכז הרגשי, האינסטינקטיבי והתנועתי יהיו פחות דומיננטיים אצל אדם מס' 3.

כעת נדבר קצת על אדם מס' 4.
אדם מס' 4 לא נולד כך! הוא נבדל מאדם מס' 1,2,3 בכך, שהוא מכיר את עצמו
הוא מבין את עצמו בעזרת התבוננות ועבודה על עצמו. הוא מנסה להיות מודע.
הרעיון של התפתחותו כבר נעשה בשבילו חשוב מכל העניינים האחרים.
באפשרותם של אדם מס' ,1,2,3 להפוך לאדם מס' 4, בעזרת העבודה על עצמו.

אדם מס' 5.
זהוא אדם שכבר רכש אחדות ותודעת-עצמו.
כבר פועל בו אחד מהמרכזים הגבוהים.

אדם מס' 6 ו – 7.
כאן כבר מדובר על תודעה אובייקטיבית, שני המרכזים הגבוהים פועלים.
אדם מס' 7 הוא אדם שיש לו "אני" קבוע ורצון חופשי. הוא הגיע לכל מה שהאדם יכול להגיע אליו.
הוא אינו עלול לאבד את מה שרכש.

אז כולנו נולדים אדם מס' 1,2,3!
אך יש באפשרותנו להתעורר ולהתפתח… אדם אשר הבין זאת והחל במאמצים ובעבודה על עצמו,
אדם שהבין שהוא ישן, והבין שמצבו לא ישתנה מעצמו, והוא רוצה להתעורר, ניתן לקרוא לו אדם מס' 4.

אדם מס' 5 כמו שנאמר כבר הוא אדם מודע לעצמו – אדם מס' 4 שהצליח להתפתח ולהגיע למודעות.
אך זה לא הסוף, יש בידינו להמשיך ולהתפתח, לרמות של אדם מס' 6 ו-7.
יותר מכך, אדם אשר הגיע לרמה של אדם 5 והתפתחותו נעצרה מסיבה כלשהי, עלול הוא לאבד את מודעתו ולחזור למצבו הראשוני כאדם מס' 1,2,3.

התפתחות

יש שחושבים, שהאדם כפי שאנו מכירים אותו – הוא מוצר מוגמר ושלם, אחרים טוענים, שהסביבה הלא בריאה והלא מאוזנת השפיעה על מערכות האדם, לכן יש להחזיר את האיזון לקדמותו. לפי הבנתי, הטבע מפתח את האדם עד לנקודה מסוימת, מעבר לנקודה זו הכל תלוי באדם עצמו, להמשיך ולהתפתח בעזרת מאמצים משלו או להתנוון ולפספס את האפשרות להתפתח.

במילים אחרות, איכויות מסוימות שבמצב רגיל נשארות לא מפותחות באדם, יכולות להתפתח רק בעזרת מאמצים של האדם ועזרה מבחוץ.
מר' אוספנסקי אמר, ש"התפתחותו של האדם תלויה בכך, שיבין מה הוא עשוי לקבל ומה התמורה שהוא חייב לתת".
ישנה בעיה גדולה העומדת חוצץ בין האדם ולבין האפשרות להתפתח: האדם מדמה שברשותו כוחות ויכולות מסוימות, הוא סבור, שהוא מכיר ויכול להשתמש בהן. לאמיתו של דבר, צריך האדם לרכוש תכונות שלדעתו הן כבר ברשותו.

(דומה הדבר למקרה של אדם החי כל חייו במערה ואינו מודע לעולם האמיתי יותר שמעל פני הקרקע, לדידו המערה שלו היא העולם. ראה – משל המערה).

האדם מדמה, שברשותו רצון וכוח לעשות, הוא מדמה שהוא מודע ושהוא אחד ולא רבים!

כל עוד, משלה האדם את עצמו ומדמה שכל אלו ברשותו, אין כל אפשרות להתפתחות!
השקר הגדול ביותר, שהאדם מספר לעצמו – "אני מודע".
לאמיתו של דבר, לא רק שהוא לא מודע, הוא אף לא מבין את משמעות המילה.
התודעה היא סוג של הכרה של האדם! ואין לבלבל אותה עם שכל או עם תפקוד אחר!
עוד דבר שאין האדם יודע – לתודעה יש דרגות, היא לא קבועה. היא משתנה מדרגה לדרגה, אלו הם מצבי תודעה.
בעזרת אימונים מיוחדים ולימוד, ניתן יהיה לאדם להתפתח ולרכוש לעצמו מודעות.

הרדמות

קשה מאוד להשאר במצב תודעה גבוה, אין לנו מספיק אנרגיה מתאימה כדי להשאר ערים.
כשהאנרגיה נגמרת אנו נרדמים…
והאישיות המזוייפת נמצאת שם כל הזמן;
שרה לנו שירי ערס.

זכירה עצמית / רוברט ארל ברטון

זכירה עצמית היא הפגם היחידי בחיים האורגניים על-פני כדור-הארץ.
זוהי הטעות היחידה של הטבע, משום שבאמצעות זכירה עצמית האדם יכול להתעלות מעל הטבע על-ידי הימלטות מהמוות, דבר שהטבע עצמו אינו יכול לעשות.

לפני מותנו אנו חייבים למהר ולאסוף את כל התודעה שביכולתנו לאסוף, משום שזה שלנו, זהו מה שניקח איתנו כאשר הגוף ימות.

אנשים הרודפים אחרי השפעה א' מתים מוות רדוד מבלי לרכוש דבר לעצמם.
אי אפשר לרמות את המוות. הוא לא יקבל המלצות או תרופות.
הדבר היחיד שמונע את המוות הוא זכירה עצמית. עבור כל אחד מאתנו יגיע יום שבו הוא יקפא במסלולו כאשר יראה את המוות על פניו שלו.

מצבי תודעה

בדרך הרביעית קיים רעיון של 4 מצבי תודעה.
מצב 1 – שינה (בלילה).
מצב 2 – ערנות (המצבם הרגיל של אדם מס' 1,2,3 ביום יום).
מצב 3- מודעות עצמית.
מצב 4 – מודעות "אוניברסלית".
אותם מצבי תודעה הם לא מצבים קבועים, רגע אחד יכול אתה לחוות מצב 3 ורגע לאחר מכן אתה יכול לשוב למצב 2.
בני אדם מס' 1,2,3, נמצאים רק וכמעט תמיד במצב תודעה 1 ו-2, בגלל שחוק המקרה שולט בחייהם, כך גם עם המצבים הגבוהים.
הם יכולים לחוות מצב גבוהה, רק אם במקרה פעל עליהם זעזוע מאוד מסוים בזמן ובמקרה מאוד מסוימים.
אדם מס' 4 לומד איך ליצור את הזעזוע בעצמו, הוא לא יכול להמתין, שבמקרה יחול עליו זעזוע כזה או אחר.
עם המאמצים יש גם הישגים, בהתחלה אלו רק ניצוצות קצרים ממצב תודעה 3.
ניצוצות של שניות ולא יותר – כמה רגעים שמצליח אדם מס' 4 לחוות את מצב התודעה הגבוהה ואז הוא חוזר שוב למצב נמוך.
ככל שעובר הזמן והאדם ממשיך במאמציו, הוא מצליח לחוות מצבים גבוהים ליותר זמן, ובתכיפות גבוהה יותר.

משל המערה

משל המערה עוסק במצבו של האדם ובאפשרויות הקיימות בפניו להתפתחות‮.‬
ניתן להבין את המשל בצורות שונות ורבות‮. ‬אני אעסוק בשני כיוונים המעניינים אותי ביותר‮.‬
*החיים על פני האדמה ודרכה של הנשמה מעלה‮, ‬ובפרט הקשיים העומדים בדרכה‮.‬ לקרוא עוד…

ראיה והתבוננות

ההבדל בין התבוננות עם מרכז אחד על מרכזים אחרים ( בדרך כלל עם המרכז השכלי) לבין ראייה של המכונה ממקום גבוה יותר – מצב תודעה גבוה.
כאשר אנו מתבוננים עם מרכז על מרכז אחר, זו עבודה מרושלת ואטית, בדרך כלל, כאשר אנו נתבונן במחשבות, הם ייעלמו, כדי להתבונן על הרגשות שלנו אנו נזדקק להכין מראש זקיף שיהיה מוכן לרגש שמהיר ממנו בהרבה.
אם נתבונן על התנועות שלנו, הם יהפכו למסורבלות ומבולבלות, אפילו התנועות הפשוטות ביותר, שאנו מבצעים שנים רבות ללא כל תשומת לב. אם ננסה להתבונן על האינסטינקט, חוץ מהחושים, נגלה שזו עבודה קשה במיוחד.

אך אם אנו מצליחים להגיע למצב תודעה גבוה, אנו רואים את כל המכונה כמקשה אחת; אנו רואים את כל התפקודים, ללא כל הפרעה, הכל ממשיך להתנהל בצורה הרגילה, 'אני'ים שכלים רגשיים תנועתיים ואינסטינקטיביים ממשיכים לעלות, ודומה הדבר שאנו מתבוננים על אדם זר מהצד!

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )