שינה, ערות ועזרה…

האדם הישן חולם על ערות, הוא אינו ״יודע״ ואינו מודע לכך שהינו ישן.
לכן האדם אינו יכול להעיר את עצמו, אין לו כל אפשרות להתעורר ללא עזרה.
לומר ״אני ישן״ או אפילו להאמין לזה, לא מקרב את האדם לערות, זה עוד חלום, שבמקרים מסוימים יכול להעמיק את השינה אף יותר.

על ידי תרגול פשוט, כגון מטרות קטנות יכול האדם להיווכח שאינו מודע, אך גם היווכחות זו לא תספיק במקרה בו האדם לא מקבל עזרה אמתית.

עבודה עצמית או הזיות? (2)

ישנו חלק במכונה שלי הרוצה כל הזמן לעשות משהו כדי לקדם מצבי תודעה גבוהים יותר.
חלק זה שונה מחלקים אחרים המעוניינים בפעילות אחרת או בחוסר פעילות, ובכל זאת היינו מכני.

אני נמנע לתת לו לעשות כרצונו, כיוון שכבר למדתי להכיר גם אותו וגם את המקור ממנו הוא מגיע…

ברוב המקרים הוא סוחף אותי לתוך שינה עמוקה על עבודה עצמית ומצבי תודעה גבוהים יותר,
אך ישנם גם אותם מקרים בודדים בהם ניתן להשתמש בו כבמנפץ שערים כבדים ונעולים…

לקבל את עצמי

כדי לקבל את עצמנו, עלינו קודם כל להכיר את עצמנו היטב.
הרי, לא ניתן לקבל דבר מה שאנו לא מכירים.
בדרך כלל, מצליח האדם להכיר את עצמו, רק אם הוא מנסה לשנות את עצמו.
במצבו הרגיל – שנה, בונה האדם תמונה דמיונית, על מי הוא, מה הוא אוהב, ממה הוא סולד, מה העקרונות שלו ואפילו איך הוא נראה ונשמע.

הוא רואה את עצמו דרך חריץ צר מאוד, המאפשר לו לראות תמונה חלקית מאוד, אשר עליה הוא מוסיף ובונה דמיונות על גבי הזיות על גבי שקרים.
במצב זה, כלל לא משנה האם ״מקבל״ הוא את עצמו או, שרוצה לשנות את עצמו.
לא משנה, כיוון שאין הבדל בין ״קבלת״ השקרים והתמונה הדמיונית שנוצרה עם הזמן, לבין התשוקה להחליפה לתמונה דמיונית אחרת.
רק אם הזדמנה האפשרות לראות את עצמו מהצד, רק אז יכול להיוצר בתוך האדם הרצון לשינוי אמיתי.

מה הכוונה מהצד? כאשר רואה האדם את עצמו ללא דמיון, בשניה של ערות (יחסית). או אז יכול להבחין האדם, בכל השקרים והדמיון, בכל הסתירות ובכל הזיוף להם הוא קרא ״אני״.

זהו רצון, לשינוי מהותי, ולא עוד תשוקה לשינוי התמונה הדמיונית על עצמו.
(מצב זה יכול לנבוע מזעזוע בחיי האדם).
אך כיצד ישנה האדם את עצמו? הרי אינו מכיר את עצמו!
רק כעת, הוא הבחין בכך שאין לו שמץ של מושג, מי הוא באמת. כל מה שהוא רואה הם רק הזיותיו, שקריו ודמיונותיו על עצמו.
בשלב זה, מבין האדם, שהוא חייב עזרה.
הוא לא יוכל להתקדם ללא מפה וללא הכלים המתאימים שיעזרו לו להגיע למקום הרצוי.
אם הוא מקבל את המפה ואת הכלים, יגלה האדם, שההתקדמות קשה, ועליו להיות בכושר וליצבור וניסיון בהתקדמות בתואי שטח זה.
המפה מיצגת כאן ידע, ידע על מצבו של האדם, והאפשרויות העומדות בפניו.
הכלים, מיצגים כאן את האפשרויות והדרכים של האדם לודא ידע זה על עצמו. אלה הם השלבים הראשונים.
עד מהרה, מגלה האדם, שהדבר אינו פשוט, וכדי ללמוד על עצמו יותר, הוא צריך לנסות לשנות דברים בעצמו. רק כך הוא יצליח לראות כיצד הוא מגיב במצבים שונים.

רק אחרי שילמד האדם את עצמו, רק אז יוכל לקבל את עצמו.


עבודה בקבוצה

נאמר שאם ברצונו של האדם להתעורר, עליו למצוא קבוצה של אנשים הרוצים להתעורר.
כך יווצרו תנאים מתאימים, ויגבר הסיכוי שב'כל' זמן נתון ימצא מישהו מהקבוצה, שיהיה ער יחסית ויוכל להעיר את חבריו.
בעונה הראשונה של 'האח הגדול', קיבלו הדיירים משימה מאוד מעניינת.
שעות השינה שלהם הוגבלו, והיה עליהם להישאר ערים למשך זמן רב.
היה מאוד מעניין לראות כיצד בכל פעם אדם אחר נרדם, וחברו לקבוצה הנמצא לידו באותו רגע, מעיר אותו.
בסופו של דבר הם עמדו במשימה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

שינה ולא רק מטפורה

רעיון ארבעת מצבי התודעה מדבר על כך שהאדם נמצא כל חייו בשני מצבי תודעה נמוכים: המצב הראשון הוא השינה המוכרת לכולנו כשנת הלילה, והשני הוא הערות היחסית, כלומר הקיום היום יומי. נאמר שאותו קיום יום יומי, מהרגע שהתעוררנו משנתינו בלילה ועד הרגע בו אנו נרדמים שוב בלילה למחרת, גם הוא שינה.
ההבדל בין אותו מצב תודעה ראשון למצב תודעה שני מתבטא רק בפעילות מוגברת יחסית של המרכזים האנרגטיים. כלומר, במצב שני פועלים גם חלקי מרכזים שאינם פועלים בשנתינו בלילה.

רוב האנשים בשומעם שהם ישנים גם במצב השני – הערות היחסית, מתייחסים להגדרה או קביעה זו כאל מטפורה. הם חושבים שבהשוואה לאנשים מודעים/ערים, הם ישנים. אך מה שהם לא מסוגלים להבין הוא, שהם ישנים ללא כל השוואה עם אף אחד. מדובר בשינה אמתית, אין כאן שום מטפורה.

הרבה זמן לפני שפגשתי ברעיונות אלה, עסקתי בכמה דברים שמאוד עינינו אותי בזמנו.
אחד מהם היה "הקרנה אסטרלית" או במילים פשוטות, יציאה מהגוף.
אחד התרגולים החשובים ביותר שתרגלתי אז, היה הניסיון להיות ער לרגע בו אני נרדם בלילה.
המומחים להקרנה אסטרלית הגדירו זאת כגוף שנרדם ומוח שנשאר ער, בדומה למצב בו אנו מוצאים את עצמנו מודעים לכך שאנו ישנים וחולמים.

לאחר המון הכנות וניסיונות שנערכו כל לילה, הצלחתי להגיע למצב בו, יכולתי לראות את כל ה'אני'ים שלי לפני ההרדמות, אז קראתי להם מחשבות, אך היום אני יודע שמדובר ב'אני'ים שכליים, רגשיים, תנועתיים ואינסטינקטיביים. היה ברור לי שבדרך כלל אני כלל לא מודע לשטף הגדול הזה של 'אני'ים, שהתקיימו ללא הפסקה, ללא כל מאמץ, עזרה או תשומת לב שלי.
ההתבוננות הייתה מאוד צלולה, ויכולתי לראות בבירור שהמכונה שלי שוקעת למצב תודעה ראשון-שינה. ראיתי את כל אותם 'אני'ים ההופכים עם ההרדמות לחלומות.

אותם חלומות במצב תודעה ראשון, הם אותם 'אני'ים של מצב תודעה שני. ההבדל הוא שבמצב שני אנו לא רואים אותם ולא מודעים להם. אך זו אותה פעילות של אותם מרכזים. זה הוא חלק גדול מהשינה עליה מדובר ברעיון בו התחלתי פוסט זה.

התעוררות

לאישיות המזוייפת קשה לקבל, שהדבר היחיד המשתנה בהתעוררות הוא ההתעוררות עצמה. בדיוק כפי שאנו מתעוררים בבוקר וחודרים למצב תודעה שני ויכולים להבדיל בין חלום שחלמנו בלילה לבין ה'מציאות', כך גם בחדירה למצב תודעה שלישי, רק שכעת החלומות הם ההזדהויות, הדמיון, הדעות והשקרים, שאותם אנו מכנים 'אני'.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

באחד הפורומים נשאלתי, האם ניתן להתבונן ללא ידע מקדים?

חשבתי שיש מקום לפרסם את תשובתי גם כאן…

אין לך מושג מה לעשות!? על מה להתבונן? איך להתבונן?
אז אתה מחליט להתבונן/לתרגל בעצמך מבלי הידע המתאים, ועד מהרה מגיע למסקנות מוטעות.

הרי כל כך קל להגיע למסקנות מוטעות, כיוון שאנו לא יכולים להתבונן ברצף ולעומק, ההתבוננויות שלנו מאוד חלקיות; אנו מתבוננים לרגע ורואים משהוא, לאחר מכן שוקעים בהזדהות ושינה. אחרי זמן מה שוב מצליחים לראות משהו… וכך זה ממשיך. לאילו מסקנות אנו יכולים להגיע בצורה זו?
דומה הדבר לסרט שממנו מוצאים סצנות שלמות, ונותנים לך לראות חלקים קצרים ומטושטשים מאוד שלא קשורים זה לזה כלל.

הבנה מתפתחת מידע והוויה, ללא הוויה הידע לא מועיל ואף מפריע, אך ללא הידע ההוויה לא תועיל אף היא. ללא הידע, רק עם הוויה תהיה לך היכולת לעשות, אך לא יהיה לך מושג מה ואיך לעשות.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

מניסיוני האישי

אכן, מניסיוני האישי, יכול אני לומר, שעבודה על תודעה לא יכולה להתבצע בכל תנאי.
בעבר, כאשר מסיבות שונות נעדרתי למשך תקופות ממושכות מפעילויות הקשורות לבית הספר, הבחנתי כיצד ה'חיים' שואבים אותי אל המכניות והשינה.
היום אני נמצא במקום הרבה יותר קיצוני. אני יכול לומר בבטחה, שללא עזרה, לבדו האדם לא יכול להתפתח.
אולי, כאשר ואם אירדם לגמרי, אומר את ההפך…

לחצו כאן והגיבו על הודעה זו בפורום!

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

כלים מתאימים

בהעדר כלים מתאימים, טוב יהיה אם האדם לא יעסוק כלל בעבודה עצמית.
בהעדר כלים מתאימים, התבוננות, גם אם מדובר בהתבוננות אמתית ולא דמיון, תוביל להסקת מסקנות שגויות.
מסקנות שגויות יובילו לעבודה בלתי נכונה ומזיקה: שינה תוך כדי חלומות על עבודה עצמית ומודעות.
בהרבה יותר קל להתחיל לבנות מאשר להרוס תחילה עולם שלם של חלום ודמיון.

החלטה חשובה

אם אדם מחליט להתחיל לעבוד על עצמו ולהצטרף לבית-ספר, הרי שהחלטה זו אמורה לבוא ממקום בוגר ואחראי.
יש כאן צורך בהבנה והכרה בסיסית במצבו הנוכחי (השינה שלו), הכרה באפסותו, באי היכולת שלו להשתנות בעצמו ובחוסר האונים שלו.
רק ממקום זה יכול האדם להבין, שהוא זקוק לעזרה כדי להתעורר. רק ממקום זה יכול האדם לוותר על העדפות, טינות, דעות, הרגלים והזדהויות, שעד כה מנעו ממנו להתקדם.
כמובן שלא ניתן לוותר ולהבין כל זאת ברגע אחד והדבר מצריך עבודה ארוכה.
אך ההכרה בכך, פותחת את הצוהר לקבלת העזרה.
מאוחר יותר מגיעה גם ההבנה של הצורך בציות לחוקים והוראות ישירות.

אדם שהחל את עבודתו על עצמו שלא ממקום זה, אלול לאבד את ההזדמנות ואף יותר מכך.

4 מצבי תודעה

ניתן לחלק רמות תודעה ל-4 קטגוריות.
מצב תודעה ראשון הוא השינה, מצב תודעה שני הוא מה שאנו מכנים 'ערות': כאשר אנו פעילים, מדברים, מקשיבים, כותבים, קוראים, מתקשרים ועוד…
מצב תודעה שלישי הוא מצב של מודעות עצמית, רוב בני האדם מחשיבים את עצמם כבעלי מצב זה. אך לאמתו של דבר האנושות מתקיימת בשני מצבי תודעה ראשונים – שינה ו'ערות'-יחסית ורק מאמצים רבים של התבוננות על עצמינו יבהירו לנו שאנו כלל לא מודעים לעצמנו.
הפוטנצייל שלנו באופן טבעי הוא מצב תודעה שלישי, אך ישנו עוד מצב תודעה גבוה יותר – מצב תודעה רביעי, אשר במצבנו הנוכחי נעול וסגור בפנינו לגמרי.
מדובר במודעות אובייקטיבית, אליה ניתן להגיע רק לאחר שנגיע למודעות עצמית.
ניתן לומר שהאדם חיי בבית גדול ומרווח, מלא בחדרים וריהוט יפה, אך האדם נמצא רק במרתף ובמטבח, ואינו יכול לצאת מהם. אם מישהו יומר לאותו אדם שישנם מדרגות המובילות לקומות עליונות ולחדרים נוספים, הוא לא יאמין ויצחק באומרו שאלה רק דיברי הבל ואגדות ילדים.

מצבי תודעה הם מצבים משתנים ולעולם לא קבועים, ישנם הרבה רמות בכל מצב תודעה, והאדם עובר מרמה לרמה או ממצב שני לשלישי ובחזרה. האדם יכול לחוות ניצוץ של מצב תודעה שלישי, אך מצב זה יכול להתקיים רק במקרה, כאשר זעזוע מיקרי מעיר אותו לרגע ומקפיץ אותו לשנייה מעלה למצב שלישי.
גם אם מגיע האדם למצב שלישי במקרה או עקב עבודה עצמית, אין זה אומר שהוא יישאר שם; נהוג לחשוב שאדם שמגיע למודעות עצמית יישאר במצב זה לנצח. זו הסיבה לשאלות טיפשיות כמו – "האם אתה מודע?"
דוגמה מצוינת למה שקורה ניתן למצוא בספרו של לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". הגיבורה-אליס עוברת שינויים ממש מתחילת הספר, היא גדלה וקטנה וכאשר הזחל שואל אותה, "מי את?" אליס לא ממש יודעת לענות…

"מי את שאל הזחל.

זו לא היתה פתיחה מעודדת לשיחה, אליס השיבה,
בביישנות-מה, "א – אני בקושי יודעת, אדוני,
ברגע זה – לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר,
אבל אני חושבת שהשתניתי כמה פעמים מאז."
המאמצים של האדם שעובד על עצמו בצורה אמתית יהיו תמיד קשורים בניסיון להגיע למצב תודעה 3/4 והניסיון להישאר במצב זה זמן רב ככל שיוכל.

לאן אתה בורח?

האדם עסוק כל ימי חייו בבריחה מהסבל. על ידי סבל מדומה, רגשות שליליים, דמיון ושקר עצמי מצליח האדם לעמם את הסבל האמתי.
אך אין זו בריחה, זו רק בזבוז של אנרגיה שבעקבותיה ואיתה נוצרת השינה וחוסר ההתמודדות עם הסבל האמתי והחיים.
לכן נאמר שאנו מבזבזים את החיים, אנו לא חיים את הרגע ומעדיפים לחלום על עתיד, עבר ועל מקומות אחרים ללא סבל.
החיים שלנו נושאים בתוכם סבל, ואין כל דרך לשנות עובדה זו כל עוד אנו חיים כאן; על כדור הארץ, בגוף פיזי.
בשלב מסוים יש להבין שאין לאן לברוח, הסבל והחיים ישיגו אותנו בכל מקום. "אדם פוגש בגורלו בדרך בה בחר כדי לחמוק ממנו."
אדם המנסה לברוח מכלב מעיים, רץ הישר אל הבור העמוק שלפניו. אך ממה בדיוק הוא נמלט? מהכלב או מהאיום?
האם יש סיבה לברוח מהכלב אם הוא לא מאיים? הכלב ישיג אותנו במהרה והבריחה תגרום לו רק לממש יותר את איומו. ואם במקרה לא ישיג? הרי שאנו נמלטים הישר לאותו בור עמוק, שאותו בגלל השינה, אנו כלל לא רואים.
אם אין לאן לברוח, ולפנינו נמצא כלב אחר או איום אף גדול יותר, כל מה שנשאר הוא להתמודד עם האיום.
אם נרצה להתמודד עם האיום, הרי שעלינו קודם לראות אותו ולהבין למה והיכן הוא גורם לסבל, מי הוא זה שסובל?
תאוריה לא תועיל כאן כלל, רק פרקטיות יכולה לעזור לאדם להבין, שלא 'הוא' זה שסובל. צעד זה קשה במיוחד, כיוון שהאדם מזוהה לגמרי עם הסובל – המכונה שלו.
עדיין לא ברור לי מה קודם למה? ההפרדות קודמת לקבלה או ההפך? אולי שניהן מתרחשות במקביל!? אך ברור לי שאם מצליח האדם להיפרד מהמכונה חייב הוא לקבל אותה כפי שהיא. כך גם עם חייו וסבלו.
אז האדם נשאר מול הכלב, כך הוא לומד להכיר, להתיידד ולחיות עמו, והאיום נעלם. זו היא המלטות מהסבל.
הסבל מייצר אנרגיה יקרה, אם נצליח שלא להירדם ולבזבז אנרגיה זו, נוכל ללמוד להתמיר אותה לצרכינו…

רגשות שליליים

רגש שלילי נוצר ע"י מנגנון פנימי, המתפתח מגיל צעיר מאוד.
אם השליליות כולה נוצרת ע"י גירויים חיצוניים, הרי שאין דרך להימנע ממנה.
אך עלינו להבין, שלגירויים חיצוניים יש השפעה עלינו, ובידינו, או יכולה להיות בידינו היכולת לא להזדהות ולהימנע מהשליליות.
אנו מחזיקים בתמונה דמיונית על הצורה בה אמור העולם לנהוג; יש לנו דמיון על איך הדברים אמורים להתרחש, מתי ולמה.
כאשר דמיון זה מופרח ע"י המאורעות, אנו נעשים שליליים ומאשימים את הסביבה.

"אין כל טעם לזעום על האירועים. לכעסינו הם אינם שועים." – פלוטרכוס.

זו עוד דרך למנוע את פירוקה של התמונה הדמיונית שלנו ולהימנע שוב מהאמת;
מנגנון זה פועל תמיד ובצורה מועילה. אם היינו מצליחים לא לבטא שליליות, היינו יכולים להבחין באותו מנגנון האחראי ליצירת רגשות שליליים, היינו יכולים לבחון וללמוד אותו ולהבין את דרך פעולתו. אך ברגע שביטאתי את הרגש השלילי, שקעתי בשינה עמוקה אף יותר. כעת אני מזוהה לגמרי: הדברים לא מצליחים לי, אני מסכן, אין לי מזל, הסביבה לא מתייחסת אלי בכבוד הראוי לי וכמה שאני כועס על כל זה ובצדק!
במצב זה אין כל סיכוי לראות ולהבין משהו, בטח שלא להבין דבר מה מורכב כמנגנון האחראי לרגשות שליליים.
למה לי בכלל לנסות לראות ולהבין? 'אני' מאוד מרוצה מאותה הבאה של רגשות שליליים; יש בה מן תחושה/הרגשה של 'אני', כלומר 'אני' שלילי = 'אני' קיים.
אני שלילי כי: יש לי רגשות, יש לי ערכים, יש לי דעות, אני מסכן, אני מתנגד, אני לא מסכים… המון 'אני' והמון שקר עצמי.
כאשר חולמים חלום כה עצמתי על מי הוא 'אני', למה שנרצה להתעורר?

נקודה מעניית: קל לנו בהרבה למצוא מה אנו לא מאשר מה אנו כן…

דבר מה לא רגיל

המקרים בהם בני האדם מצליחים להתבונן בעצמם, הם מקרים בהם קורה דבר מה לא רגיל. ההתנהגות המכנית והשגרה שולטים בחיינו ויוצרים תבניות חוזרות ונשנות של התנהלות האדם ביום יום (מכניות/שינה). כאשר דבר מה גורם לתבנית מסוימת להתפרק (זעזוע), נוצר חלון בו יכול האדם להתבונן בעצמו.
אך המטרה היא להתבונן במכניות עצמה גם בזמן ההתנהלות הרגילה, כך יהיה בידינו ללמוד יותר את המכניות שלנו, ולמידה זו יכולה לעזור לנו להשתחרר מאותה שינה לא רק בצורה מקרית, אלא בצורה יזומה.

מאמץ

מאמץ קשור תמיד במטרה.
אם המטרה להתעשר, הרי שהמאמץ יהיה להרוויח ולצבור כסף.
אך ברצוני לדבר על מאמץ הקשור בהתעוררות. אנסה לתאר את הדבר, כפי שאני רואה ומבין…
תארו לעצמכם אדם בתוך מים עמוקים/ים. לרגליו מחוברות משקולות כבדות המושכות אותו אל קרקעית הים.
אותן משקולות הם כל אותם הגורמים הפועלים עלינו ביום יום ומשמרים את מצב השינה שלנו. השקיעה או הטביעה היא ההרדמות/שינה עצמה.
המטרה היא להישאר מעל פני המים ובסופו של דבר אף לצאת אל היבשה, נכנה זאת התעוררות.

אם כך, הרי שמאמציו של אותו אדם ברגע, יהיו הניסיונות לצוף ולנסות להתגבר על המים, הזרמים והמשקולות המושכות אותו מטה אל קרקעית הים.
אם האדם ישקיע מאמצים, הרי שיש סיכוי שהוא יחווה את המצב שמעל פני המים, כך ידע את משמעות החיים מעל פני הים (מצב תודעה גבוה יותר). אם לא ישקיע מאמצים, הרי שכל חייו יחלפו מתחת למים.

ישנם דברים רבים היכולים לבלבל ולהפריע, למשל המכניות!
כיוון שאותו אדם חי כל חייו מתחת למים, אין הוא כלל יודע שיש אפשרות לעלות מעל פני הים. אם נספר לו ונשכנע אותו, שטוב הדבר לצוף מעל, והוא אף ינסה, הרי שיגלה בהמרה, שהניסיון לצוף מעל פני הים כרוך במאמץ לא מוכר וחדש לגמרי.
ככל שינסה, יגלה שוב ושוב, שהדבר לא קל כלל ואף בלתי אפשרי והמשקולות יגררו אותו שוב ושוב מטה.
מאמצים אלה, כרוכים בחיכוך רב ולא נעים. הרי שעד היום מאמציו היו שונים לגמרי והסתכמו רק בהישרדות על קרקעית הים. כעת הוא צריך להתחיל להפעיל שרירים מנוונים לגמרי, שעד כה כלל לא היו בשימוש.
כך מגלה האדם, שהמאמצים לצוף מעל פני הים, דורשים יותר אנרגיה! אנרגיה שאין ידו משגת.

עוד דבר העלול להפריע – בכל פעם, שהאדם שוקע שוב לקרקעית, הוא מצליח מסיבות רבות לשכנע את עצמו, שהנה הוא חוזר ומנסה לצוף, בהיותו נשאר על הקרקעית; הוא מספר לעצמו על מאמצים, ניסיונות, הצלחות וכישלונות, אך לאמתו של דבר, בכל אותו הזמן הוא לא זז כלל מהקרקעית.

צריך אני להוסיף ולומר, שכל אדם והמאמצים שלו! כלומר, מאמץ היכול לעזור לאדם פלוני להתעורר, יכול כלל לא להשפיע על אדם אחר.
או אפילו להרדים יותר אדם אחר. הכל תלוי במכניות של האדם.
לכן כל אדם, לאחר למידה והתבוננות על עצמו, צריך לבחור לעצמו את המאמצים המתאימים לו!

מדברים אלה, ניתן להבין שישנם כמה רמות להתעוררות, או מצבי תודעה שונים. וכמובן בני אדם השרויים במצבי תודעה שונים המשתנים כל הזמן: מצב תודעה לעולם לא אחיד וקבוע, הוא תמיד משתנה.

* אדם החי על קרקעית הים ולא יודע מאומה על האפשרות לצוף ולנשום אוויר, שרוי במצב תודעה מסוים שניתן לכנותו – שינה.
מדי פעם בעזרת זרמים חזקים במיוחד הוא אלול לעלות קצת מהקרקעית ולרדת אליה שוב. אך אין הדבר משמעותי.

* אדם החי על קרקעית הים, אך מסיבה זו או אחרת מכיר ויודע שיש אפשרות לצוף מעל פני הים. אולי אף הצליח במקרה או בעזרתו של מישהו אחר, לצוף שנייה מעל פני הים וחווה את ההבדל שבין החיים על קרקעית לבין החיים מחוץ למים. אין ספק שאדם זה יעשה מאמצים לחזור ולצוף מעל פני הים.
מאמצים אלה, גם אם הם לא מספיקים כדי לצוף מעל פני הים, הרי שהם מביאים את האדם למקומות חדשים וגבוהים יותר מהקרקעית.
אם למד האדם לעשות את המאמצים כראוי והקפיד במאמציו בכנות, הרי שמידי פעם אף יצליח להוציא את ראשו מעל פני המים לשניות בודדות.

* המצב הבא הוא שהייה מעל פני המים וההצלחה לצוף לזמן רב יותר ויותר מבלי לשקוע חזרה.

* בסופו של דבר, יכול האדם למצוא את דרכו אל היבשה, ולהיפרד מהאפשרות לשקוע חזרה לתוך הים.

* המצב האחרון והחשוב, הוא חזרה לתוך הים כדי לעזור לאחרים להשתחרר ולהצליח לצאת מהים. ובכנות אומר, שללא עזרה זו, שום מאמץ לא יועיל לנו.