התמרת רגש שלילי

עמדתי מול אדם מבוגר, שכעס מאוד, הוא קילל וצעק והניף את ידיו לכל הכיוונים.
משהוא בתווי פניו הגרוטסקיים משך את תשומת לבי, השתמשתי בכך, חילקתי את תשומת לבי בזווית אינו השמאלית ובמקביל בעצמי.
באותו רגע היה נדמה שחדרתי למישור אחר לגמרי.
הייתי מודע לעצמי, לגופי ותחושותי, לרגשות והמחשבות שלי, רק שהפעם היה נדמה שהכל מתרחש בשיא האיטיות, ויכולתי לבחון כל דבר מכל הכיוונים. לקרוא עוד…

תרגיל – גירוי ותגובה

במסגרת מסוימת בה הייתי שותף, נעשה תרגיל מעניין.
קבוצה של אנשים שישבו במעגל, ומתנדב אחד שהיתיישב במרכז המעגל.
המתנדב ידע בדיוק את כל פרטיו של התרגיל, ושום דבר בתרגיל לא היה מבחינתו הפתעה.
כלומר, הוא יכל להתכונן ולאמץ גישה שתשפיע על תוצאות התרגיל. לקרוא עוד…

תשוקות, רצון וסבל

אנו מלאים בתשוקות העולות ללא כל שליטה, ולאחר זמן מה מתחלפות בתשוקות אחרות.
אנו אוהבים לבלבל ולהחשיב תשוקות אלה כרצונות.
לאמתו של דבר, כדי לפתח את הרצון שלנו, עלינו להתנגד לכל מה שנחשב על ידינו כרצון.
כלומר להתנגד לתשוקות אלו. לקרוא עוד…

כולם רוצים להגיע לגן עדן

ישנו שיר האומר, ״כולם רוצים להגיע לגן עדן, אבל אף אחד לא רוצה למות״.
כך גם עם רוב מחפשי ה״אמת״, הם כולם רוצים למצוא את האמת, להתעורר, להגיע למצבי תודעה גבוהים ועוד…
אך רובם לא מוכנים לוותר על התמונה הדמיונית שיצרו לעצמם על עצמם.
אותה תמונה דמיונית מכילה בתוכה שקרים על מי אני, מה אני אוהב, ממה אני סולד, מה הדעות שלי, מה העקרונות שלי, כיצד עלי להתנהג וכיצד אחרים אמורים להתנהג עימי.
אותם מחפשי אמת, שומרים בקנאות ולא מוכנים לוותר גם על רגשות שליליים, הזדהויות, תכונות ועוד גחמות לרוב, המעקבות ומבטלות כל אפשרות של מציאת האמת, התעוררות או מצבי תודעה גבוהים.
כאשר נאמר להם, שלמען שינוי עליהם לוותר על אותם גחמות, כדי שאפשר יהיה למלא אותם בדבר מה חדש, אחרת אם לא יוותרו כיצד יתאפשר השינוי?!
הם מתרגזים וטוענים שבוויתורם הם מוותרים על ״עצמם״, דבר שנחשב בעיניהם חמור במיוחד.

השפעות

המכונה שלנו מושפעת מאין סוף גירויים חיצוניים.
הכל משפיע עלינו: בני זוג, משפחה, חברים, זרים, רעיונות, שמועות, רכילות, מזג אויר, טבע וגורמי השמיים. (יסלחו לי אלה שאותם עקב התרדמת שלי פספסתי).
המכונה מושפעת ומגיבה בצורות שונות, לרוב התגובות שלה מאוד לא מאוזנות.
לדוגמה: מזג האוויר אמור להשפיע על המרכז האינסטינקטיבי, כיוון שכל מה שקשור לתחושות שלנו, נשלט ע"י המרכז האינסטינקטיבי.
חם נורא היום והמרכז האינסטינקטיבי חש בחום ובאי נעימות, עד כה הכל נורמלי, המרכז האינסטינקטיבי ינסה למצוא מקום מוצל וקריר כדי להירגע. אך הדברים לא נעצרים כאן, המזג האוויר החם מעצבן אותנו! אנחנו מתעצבנים (רגש שלילי), כי נמאס לנו להזיע בעבודה, כי החום דפק לנו את התכניות להמשך היום. וזה לא נגמר כאן, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו ולדמיין מה היה קורה עם היה קריר יותר היום, אילו דברים אנו היינו יכולים לעשות שכעת בגלל החום אנו מפספסים. כמובן שזו רק ההתחלה ומכאן הכל פתוח, האדם יכול להסתובב עצבני כל אותו יום…
אז אם נתבונן טוב על המקרה, נצליח להבחין בחיכוך שהופעל על המרכז האינסטינקטיבי שלנו, נוצר סבל במרכז האינסטינקטיבי שאמור היה להיפסק ברגע שהחיכוך מופסק או אם החיכוך לא מופסק ואנו לא מוצאים מקום מוצל וקריר הסבל היה אמור להיות רק אינסטינקטיבי. זהו סבל אמתי שהמכונה שלנו חווה, אך מאוד מהר אנו יוצרים סבל דמיוני ומזויף, בכך שמרכזים אחרים נכנסים לפעולה: המרכז הרגשי שמתחיל לייצר רגש שלילי, לרחם על עצמו ועוד. המרכז התנועתי שמתחיל לדמיין מה ואיך היה קורה אם…ועוד. והמרכז השכלי שמתחיל לנתח את כל המצב.
זו היא לרוב עבודה לא נכונה של המרכזים, הנוצרת מהזדהות ופירושה הוא בזבוז ענק של אנרגיה. והכל בגלל גירוי קטן הקשור למזג אויר וחום. תארו לעצמכם מה קורה במשך כל היום כאשר אנו חשופים לאין ספור גירויים מסוגים שונים.
אבל רציתי לדבר על גירויים הנוצרים ע"י גורמי השמיים: הירח, כוכבי הלכת ובמטאורים והמטאוריטים שבדיוק בתקופה זו ממלאים את שמי כדור הארץ.
למה לנו בכלל לדבר על נושאים אלה?
הכל קשור לעבדות שלנו, אם נראה ונבין שאנו עבדים גמורים לאותם השפעות וגירויים אולי נצליח גם להשתחרר מהם ולצאת לחרות. בדרך כלל בני האדם כלל לא מודעים לעבדותם, הם בטוחים שהם בני חורין ואדונים לעצמם, אך זה רק החלום שהם חולמים-השינה. אם נצליח לפקוח את העיניים לרגע או שתיים ולראות את האמת ואת העבדות הטוטלית שלנו, ללא ספק רובנו נרצה להשתחרר מאותה עבדות.
נחזור כעת לגורמי השמיים, הדבר הפשוט ביותר הוא להתבונן בהשפעותיו של הירח! עקב קרבתו (ועקב סיבות אובייקטיביות אחרות) השפעתו עלינו חזקה מאוד. ניתן להבחין בהשפעות אלה במיוחד כאשר הירח הוא מלא או חסר. כיוון שמצבים אלה של הירח חוזרים על עצמם בכל חודש אנו יכולים לוודא טוב יותר את ההתבוננויות שלנו. הדבר המעניין במיוחד היא העובדה שהשפעות אלה חלים לא רק על יחידים אלה על קבוצות גדולות של בני אדם. בהרבה מקרים, הפגנות ענק, מלחמות ועוד, מתרחשות בעקבות השפעתו של הירח.
עוד דבר שמשפיע עלינו הוא המטאורים והמטאוריטים הממלאים את השמיים בתקופת הקיץ והשיא בדרך כלל ב-תשע באב.

לאן אתה בורח?

האדם עסוק כל ימי חייו בבריחה מהסבל. על ידי סבל מדומה, רגשות שליליים, דמיון ושקר עצמי מצליח האדם לעמם את הסבל האמתי.
אך אין זו בריחה, זו רק בזבוז של אנרגיה שבעקבותיה ואיתה נוצרת השינה וחוסר ההתמודדות עם הסבל האמתי והחיים.
לכן נאמר שאנו מבזבזים את החיים, אנו לא חיים את הרגע ומעדיפים לחלום על עתיד, עבר ועל מקומות אחרים ללא סבל.
החיים שלנו נושאים בתוכם סבל, ואין כל דרך לשנות עובדה זו כל עוד אנו חיים כאן; על כדור הארץ, בגוף פיזי.
בשלב מסוים יש להבין שאין לאן לברוח, הסבל והחיים ישיגו אותנו בכל מקום. "אדם פוגש בגורלו בדרך בה בחר כדי לחמוק ממנו."
אדם המנסה לברוח מכלב מעיים, רץ הישר אל הבור העמוק שלפניו. אך ממה בדיוק הוא נמלט? מהכלב או מהאיום?
האם יש סיבה לברוח מהכלב אם הוא לא מאיים? הכלב ישיג אותנו במהרה והבריחה תגרום לו רק לממש יותר את איומו. ואם במקרה לא ישיג? הרי שאנו נמלטים הישר לאותו בור עמוק, שאותו בגלל השינה, אנו כלל לא רואים.
אם אין לאן לברוח, ולפנינו נמצא כלב אחר או איום אף גדול יותר, כל מה שנשאר הוא להתמודד עם האיום.
אם נרצה להתמודד עם האיום, הרי שעלינו קודם לראות אותו ולהבין למה והיכן הוא גורם לסבל, מי הוא זה שסובל?
תאוריה לא תועיל כאן כלל, רק פרקטיות יכולה לעזור לאדם להבין, שלא 'הוא' זה שסובל. צעד זה קשה במיוחד, כיוון שהאדם מזוהה לגמרי עם הסובל – המכונה שלו.
עדיין לא ברור לי מה קודם למה? ההפרדות קודמת לקבלה או ההפך? אולי שניהן מתרחשות במקביל!? אך ברור לי שאם מצליח האדם להיפרד מהמכונה חייב הוא לקבל אותה כפי שהיא. כך גם עם חייו וסבלו.
אז האדם נשאר מול הכלב, כך הוא לומד להכיר, להתיידד ולחיות עמו, והאיום נעלם. זו היא המלטות מהסבל.
הסבל מייצר אנרגיה יקרה, אם נצליח שלא להירדם ולבזבז אנרגיה זו, נוכל ללמוד להתמיר אותה לצרכינו…

קבלה (המשך)

עד כה דיברתי על קבלה עצמית; קבלה של המכונה שלי וקבלת המאורעות שמשפיעים על המכונה, כעת כדי להאיר טיפה יותר את הנושא, ניתן להוסיף ולדבר על קבלת האחר.
אנשים רבים חושבים שקבלה היא ראיית העולם כוורוד וחיובי ואהבה של כל אשר נמצא בו.
אך הדברים שונים במקצת ופחות פורמוטורים.
במקרה שנוצר קשר כלשהו בין שני בני אדם, נקרא לכך אהבה או חברות או אכפתיות, ינסו אותם אנשים לשנות זה את זה.
כלומר, הראיה הסובייקטיבית והתפיסה הסובייקטיבית של כל אחד את הטוב והמוצלח, תמצא תמיד מגרעות בצד השני ותנסה שוב ושוב לחנך, ללמד ולתקן.
ככל שאכפת לנו יותר מהאדם שמולנו, כך ננסה יותר בעקשנות והתמדה לשנות בו את מה שבעני דמיוננו לא טוב ומזיק. (לדוגמה: התנהגות מסוימת שלדעתנו יכולה רק להזיק לו בחייו).
ניתן לכנות תופעה זו – "אי קבלה". לאמתו של דבר, מדובר כאן על שפיטה והזדהות, הפכים גמורים לקבלה. מכך ניתן להבין כמובן שאין כל קשר בין קבלה לאהבה.
כל עוד לא נפסיק לשפוט ולהזדהות עם מגרעותיו של האחר, לא יכולה להיווצר קבלה.
ניקח לדוגמה חצץ, אנו מקבלים אותו כפי שהוא, לא מצפים ממנו להיהפך ליהלום או לשנות את תכונותיו הטבעיות, ומצד שני אנו מקבלים אותו ללא אהבה. כך צריכים אנו לנהוג עם בני אדם.
הכוונה לא לשינוי יחסינו כלפיהם או ניסיון מזויף לאהוב ולחבב אותם יותר, אלא לקבל אותם כפי שהם עם המגרעות שלהם, גם אם מדובר במגרעות דמיוניים או אמתיים.

אז אני לא חייב לאהוב או לחבב את האדם שאני מקבל, אלא להימנע משיפוט (דבר שלעצמו לא קל ודורש יכולות של אי הזדהות, הפסקת הדמיון, הרגש השלילי ועוד). מעבר לכך, ליחס שלי לאותו אדם אין כל קשר, אני יכול לתקשר איתו ברמות שונות או לא לתקשר איתו כלל, (כאשר אני פוגש באדם שכל דעותיו נוגדים את שלי, ואין כל סיכוי לגשר בינינו, הרי שאני יכול לקבל אותו ואת דעותיו גם אם התקשורת בינינו בלתי אפשרית..)
ניתן להשליך את הנאמר כאן גם על קבלה עצמית…

המשך רגשות שליליים וקבלה

אם אנסה לנסח את דברי במילים אחרות ולתאר את התהליך בצורה מתומצתת יותר, הרי שאני יכול לומר שגירויים חיצוניים או מאורעות שונים יוצרים חיכוך למכונה שלנו.
חיכוך נמצא בכל, והמכונה כל הזמן מנסה למצוא דרך לצעוד בין חיכוכים כמו בין שלוליות. כיוון שאין כזו אפשרות, המכונה מסתפקת בדמיון שבבריחה מחיכוכים גדולים אל הקטנים יותר.
המכונה מנסה לברוח מחיכוכים כיוון שהללו מפריעים להתנהלותה הטוטלית והמכנית המשמרת את השינה*. חיכוך יכול להיות השעון המעורר המצלצל בבוקר ומעיר אותנו, אך אנו למדנו זה מכבר להתעלם מהצלצול, לשלב אותו בחלום, להתרחק ממנו או פשוט להפסיק אותו. ובכל זאת, גם אם הצלחנו להתעלם ממנו, החיכוך יוצר אנרגיה! כך זה פועל בעולם שלנו; בכל תהליך בו קיים חיכוך, נוצרת אנרגיה. כעת גם האנרגיה מפריעה לנו, אנו מרגישים אי שקט, חוסר מנוחה ומרגישים שעוד שנייה נתפוצץ כמו בלון נפוח. לכן נמצא גם דרך להוציא ולבזבז אנרגיה זו, העיקר לישון בשקט וללא הפרעה.
אם האנרגיה לא מתבזבזת מיד, נוצר סבל… כאב פיזי, רגשי או אחר.
כדי לסבול פחות, האדם שכלל לעצמו כל כך הרבה שיטות לבזבוז אנרגיה, עד שהגיעה למצב בו אין לו מספיק אנרגיה אפילו כדי לפקוח את עיניו ולהביט בעצמו או בסביבה לרגעים בודדים.
מה שמצחיק, שלאחר שמבזבז האדם את האנרגיה, הוא נאנח ואומר: "אך כעת אני מרגיש נפלא, מלא אנרגיה, לפני כן הרגשתי רע, בטח הייתי חסר אנרגיה…"
אחת הדרכים היעילות ביותר לבזבוז אנרגיה, היא ביטאו רגשות שליליים. כמובן שישנן סיבות רבות ואחרות חוץ מבזבוז אנרגיה שבגינן אנו מכורים לבטאו רגשות שליליים (ברשומה הקודמת התייחסתי לכך).
אז מה יש לנו עד כה? כל חייו עסוק האדם בבריחה דמיונית מחיכוכים ובבזבוז אנרגיה.
במילים אחרות…
במקום הניסיון להתמודד עם החיים וקשיי החיים, האדם עסוק כל הזמן ב"המלטות" מהם. הוא קורה ל"הימלטות" זו – "חופש", וכך הוא רואה את עצמו בדמיונו, אדם "חופשי."
אך לאמיתו של של דבר, אין ביכולתו להימלט מהסבל ומהחיים, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחלום על המלטות, הבריחה המתמדת של האדם או חוסר ההתמודדות שלו עם החיים מכניסה אותו שוב ושוב למצבים בהרבה יותר קשים.
לאומת זאת, התמודדות היא קבלה, קבלה של החיים שלנו, של התפקיד שלנו, של הסבל שלנו ושל המכונה שלנו.

אז איך יכול האדם לקבל את עצמו? ומה הוא יכול לעשות עם אותה אנרגיה שעד כה בזבז?
כדי לענות על השאלות האלה, צריך אני להסביר תחילה מה היא "קבלה" מבחינתי.

* כבר התייחסתי לכך בעבר, אך אומר זאת שוב. אין כל רע במכניות, כל עוד המכונה עובדת כשורה. המכונה לא יכולה להתנהל שלא בצורה מכנית. ישנן תפקודים שמומלץ כלל לא להתערב בהם ולתת להם לעבוד בצורה מכנית. אך אם ניתן לכנות דבר מה כ-רע, יהיה זה מצב של מכניות ללא שמץ של מודעות. או במילים אחרות מרכבה עם רכב וסוס ללא נוסעה.

רגשות שליליים

רגש שלילי נוצר ע"י מנגנון פנימי, המתפתח מגיל צעיר מאוד.
אם השליליות כולה נוצרת ע"י גירויים חיצוניים, הרי שאין דרך להימנע ממנה.
אך עלינו להבין, שלגירויים חיצוניים יש השפעה עלינו, ובידינו, או יכולה להיות בידינו היכולת לא להזדהות ולהימנע מהשליליות.
אנו מחזיקים בתמונה דמיונית על הצורה בה אמור העולם לנהוג; יש לנו דמיון על איך הדברים אמורים להתרחש, מתי ולמה.
כאשר דמיון זה מופרח ע"י המאורעות, אנו נעשים שליליים ומאשימים את הסביבה.

"אין כל טעם לזעום על האירועים. לכעסינו הם אינם שועים." – פלוטרכוס.

זו עוד דרך למנוע את פירוקה של התמונה הדמיונית שלנו ולהימנע שוב מהאמת;
מנגנון זה פועל תמיד ובצורה מועילה. אם היינו מצליחים לא לבטא שליליות, היינו יכולים להבחין באותו מנגנון האחראי ליצירת רגשות שליליים, היינו יכולים לבחון וללמוד אותו ולהבין את דרך פעולתו. אך ברגע שביטאתי את הרגש השלילי, שקעתי בשינה עמוקה אף יותר. כעת אני מזוהה לגמרי: הדברים לא מצליחים לי, אני מסכן, אין לי מזל, הסביבה לא מתייחסת אלי בכבוד הראוי לי וכמה שאני כועס על כל זה ובצדק!
במצב זה אין כל סיכוי לראות ולהבין משהו, בטח שלא להבין דבר מה מורכב כמנגנון האחראי לרגשות שליליים.
למה לי בכלל לנסות לראות ולהבין? 'אני' מאוד מרוצה מאותה הבאה של רגשות שליליים; יש בה מן תחושה/הרגשה של 'אני', כלומר 'אני' שלילי = 'אני' קיים.
אני שלילי כי: יש לי רגשות, יש לי ערכים, יש לי דעות, אני מסכן, אני מתנגד, אני לא מסכים… המון 'אני' והמון שקר עצמי.
כאשר חולמים חלום כה עצמתי על מי הוא 'אני', למה שנרצה להתעורר?

נקודה מעניית: קל לנו בהרבה למצוא מה אנו לא מאשר מה אנו כן…

כיצד להיות נוכח בשיחה?

באחד האתרים נשאלה השאלה: כיצד להיות נוכח בשיחה?

קודם כל עלינו לנסות ולעשות את המאמץ להיות נוכח! אך איך ננסה אם אנו לא זוכרים לנסות? חסרה לנו המטרה.אם אדם לקח על עצמו מטרה לנסות להיות נוכח בשיחה, הרי שבהתחלה עליו לנסות להיזכר במטרה זו.
רוב הזמן אנו לא זוכרים את המטרות שאנו מציבים לעצמנו.
לאחר מכן כשכבר נזכרנו, עלינו לנסות ולעשות מאמץ להיות נוכח.
אם נתמיד במאמצים, הרי, שאין כמו הכישלונות, בעזרתם בסופו של דבר יכול האדם להצליח במטרה.
כך יכול האדם ללמוד את המכונה שלו. בכל כישלון אפשר יהיה להתבונן וללמוד את סיבת הכישלון:
חשבון פנימי, הזדהות, דמיון, רגשות שליליים או תכונה כזו או אחרת שפעלה כמו תמיד וגרמה לשינה עמוקה.
למה בעצם כה קשה להיות נוכח בזמן שיחה עם אנשים אחרים?
כשמדובר על אינטראקציה עם אנשים אחרים הרי שמדובר בגירויים/רשמים רבים מאוד, אשר גורמים
מידית לתגובות מכניות מצידנו. כיוון שמדובר בבני אדם, הרי שבדרך כלל יהיו אלה גירויים רגשיים שיפעלו על המרכז הרגשי שלנו.
וכל מי שמכיר את עבודת ההתבוננות בעצמו, כבר יודע שלא קל בכלל להתבונן או לשלוט במרכז הרגשי שלנו.
לכן טוב יהיה אם ננסה להגיע מוכנים: בהתחלה אולי אפילו ליזום שיחות בזמן שאנו זוכרים את המטרה ולא ההפך.
ואם אנו נפגשים עם מישהו אז לנסות להגיע עם גישה מתאימה, שעלינו לנסות לזכור…
אוספנסקי דיבר על 'אני' שכלי (זקיף) שיהיה מוכן להתבונן ב'אני'ים רגשיים.
העבודה עצמה דומה מאוד לסיפור סופי המדבר על אדם הנופל לאותו בור שוב ושוב:
אדם, אשר נפל לתוך בור עמוק, שלא ראה בדרכו אל ביתו.
לאחר מאמצים רבים הצליח האדם לצאת מהבור…
למחרת, נפל האדם שוב לאותו בור, הפעם, הוא הצליח לצאת מהבור מהר יותר…
למחרת, האדם זכר וידע שהבור נמצא לפניו, אך הוא נפל לתוכו שוב. הוא יצא ממנו במהירות ובקלות…
למחרת, האדם עבר מסביב לבור והמשיך לביתו…
אז עלינו לעשות מאמצים, בהתחלה לא נזכור ונפול לבור, מאוחר יותר נזכור ובכל זאת ניפול ולא נצליח להיות נוכחים, כיוון שאנו לא יכולים לעשות.
בסופו של דבר נצליח להיות נוכחים. כמובן שהסדר שבדברי הוא פורמוטורי ולא נכון, האדם יכול להצליח להיות נוכח בניסיונו הראשון ולאחר מכן לא יצליח חודשים, אך אני מדבר על הוויה ולא על מקריות.

עוד דבר היכול לעזור להיות נוכח בשיחה (מניסיוני), אם כבר זכרנו את המטרה, טוב יהיה אם נקשיב לאדם שמולנו במקום להיכנס לדמיון ולהתחיל לחשוב מה ואיך נענה לו.
ועוד דבר אחד, להביט בעיני האיש שמולנו.

תשוקה, רצון וסבל מרצון

הרבה פעמים כשאני צריך לנהוג, מתעוררת אצלי תשוקה לשמוע מוזיקה מסוימת. אני בטוח שדבר זה מוכר לרובכם.
במקרה זה אני אומר, "אני רוצה לשמוע את זה או את זה."
אך לאמתו של דבר אין זה רצון, רק תשוקה, אני שקפץ בצורה מכנית והשתוקק לשמוע משהוא.
או למשל דוגמה אחרת שאני חווה: תשוקה לאכול משהוא בשעה מאוחרת של ערב, תשוקה זו עולה בדרך כלל גם כשאין אני רעב כלל, בדרך כלל אני אומר: "בא לי" או "אני רוצה לאכול משהוא", אך שוב פעם אין כאן קשר לרצון… זה הוא אני אינסטינקטיבי שמשתוקק מסיבות מכניות לגמרי לאכול….
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לתשוקות אלה שאנו כה אוהבים לכנות רצון או רצונות, דבר אחד משוטף לכולן, הן מכניות: הן עולות בצורה מכנית וללא כל מעורבות שלנו, הן עולות עקב הרגלים או מגירויים חיצוניים. ואין לנו כלל שליטה על הצורה הזמן או סוג התשוקה שמתעוררת לפתע.

אם כן, מה הוא הרצון?
ברמה של האדם הישן, לא קיים רצון, רצון הוא דבר מה שעלינו ליצור בתוכנו…
איך ניתן ליצור רצון זה? ישנם תרגולים שונים ורבים, אך למה לנו לסבך את העניינים, כל חיינו מלאים בתשוקות, אז למה לא להשתמש בהן כדי ליצור רצון?
בא לי לשמוע מסיקה מסוימת בזמן נהיגה? עבודה נכונה על רצון תהיה לשמוע דבר מה שונה לגמרי, או לא לשמוע מסיקה כלל.
אני משתוקק לאכול לפני השינה, העבודה על הרצון תהיה אי אכילה.
מדובר כאן במאמץ שלי, עשיה שלי, מאמץ זה קיים בכל רגע ורגע, ברגע שמפסיק המאמץ אני נופל חזרה אל התשוקה.
ההליכה נגד התשוקות שלנו תיצור בתוכנו חיכוך, לא נעים לי לשמוע את מוצרט כל הנהיגה, "אני" השתוקקתי לשמוע את לד זפלין, ואת מוצרט אני לא סובל – חיכוך.
אני לא אכלתי לפני השינה, ואני חש ברעב – חיכוך.
חיכוך בתורו גורם לסבל, אז כעת אני נוהג במשך שעה ושומע את מוצרט ומקלל כל רגע.
כך פספסתי את כל העבודה על הרצון, ובזבזתי את הסבל שנוצר על רגש שלילי.
סבל שנוצר = אנרגיה, ביטוי רגש שלילי = בזבוז אנרגיה.
אז עבדתי קשה סבלתי כדי להפיק אנרגיה ואז בזבזתי את הכל ברגע…
כאן דרוש עוד מאמץ, אי ביטוי רגשות שליליים, שגם הן תשוקות שלנו.
אם נלמד לא לבטא רגשות שליליים, יבצר מצב מעניין בו נוכל לראות את הסבל שנוצר…
בדרך כלל אנו לא רואים אותו, כי אנו עסוקים באותו רגש שלילי, ולאחר כל הרגשות השליליים אנו מרגישים הקלה, כי הוצאנו את כל האנרגיה וכל הסבל.
אך אם אנו לא נבטה את הרגש השלילי, הנה נוצר מצב בו אנו יכולים לראות את הסבל שמוצרט גורם למכונה שלנו, כעת אנו יכולים אף להפיק תועלת מאותו סבל, להתמיר אותו…

איך אפשר לא לבטא רגש שלילי?
עלינו לראות את הרגש השלילי, ולנסות לא להזדהות עימו, דבר זה יכול להיעשות רק ע"י חלוקת תשומת לב.

כאן אנו מגיעים לסבל מרצון, הרצון שלנו גרם לאותו סבל, ואנו מקבלים אותו מרצון :).
ברגע שאנו מקבלים את הסבל, הוא נהפך לסבל מרצון, ורק כך אנו יכולים להגיע להתמרה של סבל.

בית חרושת

רשמתי בהודעה אחרת, שאין בידינו מספיק אנרגיה כדי להתעורר ולהשאר ערים לזמן ממושך.
אנו מוגבלים על ידי כמות האנרגיה שמייצר האורגניזם/מכונה שלנו.
כל מרכז שלנו ניזון מאנרגיה שונה – גסה או עדינה יותר.
לכל מחשבה, הרגשה, פעולה, דרושה אנרגיה שמתאימה לה.
כך גם לגבי זכירת עצמנו או התעוררות.
אנו יכולים להתעורר רק אם יש בידיינו את האנרגיה המתאימה לכך.

למזלנו הגדול כל אדם (חוץ מהיוצאים מהכלל) מצוייד במספיק אנרגיה כדי להתחיל בעבודה על עצמו.

רוב האנרגיה מתבזבזת בעיקר על:
רגשות לא נחוצים, רגשות לא נעימים, מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, דימיון וציפיה לכל מיני דברים נעימים או בלתי נעימים, חלומות בהקיץ, מתח בשרירים, פיטפוט תמידי, הזדהות או בקיצור על עבודה לא נכונה של המרכזים.

אם נצליח להתגבר על הרגלים אלו, נצליח לחסוך כמות גדולה של אנרגיה, שתאפשר לנו להתחיל בעבודה רצינית ומשמעותית על עצמנו.
בשלב מסויים נגלה שגם הכמות החדשה של אנרגיה לא תספיק.

האורגניזם שלנו הוא בעצם בית חרושת כימי, שיכול להפיק כמות גדולה של אנרגיה, אך למעשה כל המנגנון המשוכלל הזה מייצר רק כמות אנרגיה שבקושי שומרת על קיומו שלו.

בית חרושת זה יכול ומסוגל לקלוט חומרים גסים ולהפכם לחומרים עדינים בהרבה.
בית החרושת מקבל חומר גלם גס מהעולם החיצוני והופך אותו לחומר עדין יותר, על ידי תהליכים אלכימיים מסובכים.

החומרים או האנרגיה שבה אנו מעוניינים להתעוררות או למצבי תודעה גבוהים, הם חומרים עדינים במיוחד, שבמצבו הרגיל של בית החרושת מבוזבזים או כלל לא מגיעים לעידון הדרוש.

החומר העדין דרוש לנו בעצם, לגידולו של הגוף האסטרלי והמנטלי ועוד…
על מנת לגדול, גופים אלו זקוקים למזון המתאים להם.
אותו החומר העדין שהאורגניזם שלנו יכול לייצר.

הרגלים

כדי לראות את ההרגלים שלנו, חייבים אנו לנסות לצאת מהם ולהאבק בהם:
חייבים אנו לנסות להתנהל בצורה שונה ולא רגילה!
לנסות לעמוד ולשבת בתנוחות לא מקובלות, לעמוד כשאנו רגילים לשבת וההפך, אם אנו יושבים בזמן האוכל בצורה מסויימת לנסות ולשנות את התנוחה.
אם אנו רגילים לשתות קפה אחרי האוכל, לנסות שלא לעשות את זה…ועוד…
כל זה יאפשר לנו להסתכל בעצמנו וללמוד את ההרגלים והאסוציאציות של המרכזים התנועתי והאינסטינקטיבי שלנו.
בכל מה שקשור ברגשות, מועיל מאוד לנסות להיאבק בהרגל של ביטוי מיידי לכל הרגשות השליליים שלנו.
קשה לנו מאוד להמנע מלהביע את רגשותינו על מזג אויר!
קשה עוד יותר לא להביע רגשות שליליים כשנדמה לנו שמישהו פוגע במה שלדעתנו הוא הטוב והצודק.
אי הבאת רגשות שליליים תאפשר לנו לראות את המרכז הרגשי שלנו ולשנות את עצמנו ללא יצירת הרגלים חדשים!

אנו מבזבזים את רוב האנרגיה שלנו על רגשות שליליים ולא נחוצים, האדם מעביר את זמנו בציפייה לכל מיני דברים לא נעימים, שבחלקם אפשריים ובחלקם דימיוניים לגמרי, על מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, חיפזון, דמיון, חלומות בהקיץ, פיטפוט ועוד…
כשמתחיל האדם להאבק בכל ההרגלים האלה, הוא מתחיל לחסוך כמות רבה של אנרגיה, בעזרתה של אנרגיה זו, יכול האדם להתחיל בעבודת לימוד עצמו…

רגשות שליליים

בכל מה שקשור ברגשות, מועיל מאוד לנסות להיאבק בהרגל של ביטוי מיידי לכל הרגשות השליליים שלנו.
קשה לנו מאוד להמנע מלהביע את רגשותינו על מזג אויר!
קשה עוד יותר לא להביע רגשות שליליים כשנדמה לנו שמישהו פוגע במה שלדעתנו הוא הטוב והצודק.
אי הבאת רגשות שליליים תאפשר לנו לראות את המרכז הרגשי שלנו ולשנות את עצמנו ללא יצירת הרגלים חדשים!

אנו מבזבזים את רוב האנרגיה שלנו על רגשות שליליים ולא נחוצים, האדם מעביר את זמנו בציפייה לכל מיני דברים לא נעימים, שבחלקם אפשריים ובחלקם דימיוניים לגמרי,
על מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, חיפזון, דמיון, חלומות בהקיץ, פיטפוט ועוד…
כשמתחיל האדם להאבק בכל ההרגלים האלה, הוא מתחיל לחסוך כמות רבה של אנרגיה, בעזרתה של אנרגיה זו, יכול האדם להתחיל בעבודת לימוד עצמו…

הזדהות וחשבון פנימי

ברצוני לדבר על 2 גורמים, אשר בגינם אנו מבלים את רוב חיינו בשינה.
ההזדהות והחשבון הפנימי.

ההזדהות: זהו מצב בו אנו נשאבים לתוך מה שאנו אומרים, לתוך הרגשות שלנו, לתוך האמונות שלנו, לתשוקות ודחיות שלנו. כל דבר חיצוני או פנימי לוכד את
תשומת ליבנו ואנו שחכים את עצמינו. מאותו רגע, רק הנושא, אשר לקד אותנו קיים!
בני האדם בטוחים שללא הזדהות, לא ניתן לעשות מאומה, וכך הם משתעבדים להזדהות ושוכחים לזכור את עצמם.
גילויים שונים המפריעים לזכירה עצמית כגון – שקר עצמי, ביטוי רגשות שליליים ודמיון, לא יכולים להתקיים ללא הזדהות!

חשבון פנימי: זהו מצב שקל להבחין בו, אם רק נתבונן בעצמנו בזמן אינטראקציה עם בני אדם אחרים.
במצב זה, האדם נמצא בחשש ודמיון תמידיים, על מה שבני אדם אחרים חושבים עליו.
האם בני אדם אחרים מעריכים אותו מספיק, האם הוא לא עושה מעצמו צחוק, האם חולקים לו את הכבוד הראוי לו, מה מספרים עליו מאחורי גבו.
לרבים מאיתנו, חשבון פנימי נעשה דיבוק של ממש.

הדרך הטובה ביותר להפסיק גילויים אלו, היא ראיה שלהם בזמן הווה.
דומה הדבר לידיעה שהנה אני נמצא בתוך חלום, והנה אני מתעורר ממנו!

כמה מילים על סבל

רוב סבלנו הוא סבל דמיוני!
סבל זה נוצר מתוך הזדהות ודמיון שלנו.
כל חיכוך יכול לגרום סבל למכונה.
הסבל יכול להיות אינסטינקטיבי, תנועתי, רגשי או שכלי.
אך, המכונה לא יכולה ולא רוצה להתמודד עם הסבל,
אנו אף לא יודעים שדרך הסבל או בעזרתו יכולים אנו להתעורר.
לכן כל מה שמעניין את המכונה הוא הבריחה מהסבל.
כיוון שאין המכונה יודעת כיצד לברוח מהסבל, הדבר היחיד שנוטר לעשות הוא לחצוץ את הסבל.
החציצות הן רבות ומגוונות; אחת הדרכים שבעזרתה אנו חוצצים את הסבל, היא רגשות שליליים.
ביטוי רגשות שלילים = חציצת סבל, ברגע שנצליח לא לבטא רגש שלילי, נוכל לראות או להיות מודעים לסבל שלנו.
כך נהיה מסוגלים לראות האם מדובר על סבל דמיוני או סבל אמתי.
הדבר הקשה ביותר, הוא לוותר או להיפרד או להקריב את הסבל הדמיוני שלנו, דרך הסבל, האישיות המזייפת מרגישה הכי אמתית.
ההיגיון שלה: אני סובלת לכן אני קיימת ואמתית.

ראיה של האדם את עצמו, ראיה של כל הסתירות, כל השקרים, כל הדמיון וחוסר אחדות.
ראיה מסוג זה יכולה לגרום לסבל אמתי.
אך עלינו להיזהר לא להזדהות! האישיות המזויפת תנסה להכניס מיד לתוך ראיה זו – הזדהות, ניתוח דמיוני ולהפוך סבל זה לרחמים עצמיים, אשר יחצצו את הסבל האמתי.
גם מכה יכולה לגרום לסבל אמתי, או פגיעה רגשית, אך עלינו להיזהר ולא להזדהות.

הצעד הבא הוא התמרת סבל.

* האסון מעצב את האיש ומכריחו להכיר את עצמו‮;‬
הסבל מכפיל בנשמה שאיפות וכחות‮.‬
סבלו של אדם מלמדו לחלוק עם סיבלות זולתו‮,‬
חסרונותיו של אדם מניבים ענוה והבנה‮.‬

אורח על כדור אפל‮ / ‬י.ו‮. ‬גיתה

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )