האם אתה מאמין באלוהים?

התשובה הופיעה, ובאותו הרגע היא הייתה זוהרת בהבנה.
אך הרגע חלף, ועימו גם ההבנה.
עוד מספר רגעים חלפו, בעודו מנסה להחזיר את ההבנה, נאבק בסתירות,
מנסה לנסח את התשובה בצורות שונות, להיות ברור יותר לעצמו…

"לצערי, אני מאמין,
ולצערי הרב, לא מספיק…"

כך, הוא ענה, משאיר את התשובה בדיוק כפי שהופיעה.
כלפי חוץ, בעיני אנשים שסובבו אותו, הוא רק נראה כמהרהר בשאלה, לפני שהחליט כיצד לענות…

הווה (ניסוח ידידותי)

כמה נפלא הוא ההווה, וכמה נפלא שיש בידינו האפשרות להציץ לתוכו ולשהות בו.
היה לי קשה לחדור לתוכו, אך בחסר פעילות, אחיזתי בו הייתה איתנה.
היו לו מתנגדים רבים, אחד מהם ניסה למוטט את הרגע בעזרתו של גל חום אשר נוצר במרכז גופי.

מתנגד אחר החל לנתח את המתרחש, ושותפו יצר תסריטים הקשורים בעתיד דמיוני.
מעדתי, וחזרתי לתוך ההווה, מעדתי שוב וחזרתי שוב.

כאשר הוספתי פעולה, אחיזתי נחלשה; תשומת לבי זרמה אל הפעולה וההווה ואני עמו נעלמנו…
נדרשו ממני מאמצים גדולים יותר לחזור ולצעוד לצידו של ההווה.
קשה לתאר את התחושה/הרגשה/קיום בהווה, דומה הדבר לתנועה במקום, הזמן נהפך לדבר מה אחר ונראה שאינו מתקדם כלל.
ובכל זאת ישנה תנועה…ישנו אני, ישנו כאן וישנו עכשיו.

חלום ליל חורף

ישבתי על הנדנדה שבחצר שלי, ועישנתי מקטרת.
ניסיתי להיות ברגע ולחלק תשומת לב.
היה נדמה לי שאני מצליח.
טיפת גשם נחתה על האף שלי, ובאותו רגע קרה משהו והבחנתי עד כמה שאני רדום, עיף, מזוהה ורחוק מלהיות ברגע.

שאלות טובות

שאלות טובות נועדו להיות שעונים מעוררים.
עלינו ללמוד להתייחס לשאלות אלה בצורה נכונה: אין טעם להיאחז בשאלות אלה ולחפש תשובות. אם השאלה סיפקה את הזעזוע, עלינו לעזוב את השאלה ולנסות להמשיך להיות ברגע…
אנשים רבים איבדו כל קשר לעבודה כיוון שהם פגשו בשאלות טובות ולא מצאו עליהן תשובות טובות!
הם כל כך הזדהו עם אותן שאלות, שכל השאר נשכח. כיוון שלא מצאו תשובה מתאימה, הם היו חייבים להשקיע את כל האנרגיה בתשובות דמיוניות, או ברחמים על עצמם על כך שאין להם תשובה, או בהתפלספות על כך שאף אחד לא רואה את הסתירה חוץ מהם, או בחיפוש מטרף אחר תשובות…
עבודה נכונה והתבוננות נכונה תמיד יולידו שאלות טובות, אך העיקר הוא הרגע ולא התשובות!

לאן אתה בורח?

האדם עסוק כל ימי חייו בבריחה מהסבל. על ידי סבל מדומה, רגשות שליליים, דמיון ושקר עצמי מצליח האדם לעמם את הסבל האמתי.
אך אין זו בריחה, זו רק בזבוז של אנרגיה שבעקבותיה ואיתה נוצרת השינה וחוסר ההתמודדות עם הסבל האמתי והחיים.
לכן נאמר שאנו מבזבזים את החיים, אנו לא חיים את הרגע ומעדיפים לחלום על עתיד, עבר ועל מקומות אחרים ללא סבל.
החיים שלנו נושאים בתוכם סבל, ואין כל דרך לשנות עובדה זו כל עוד אנו חיים כאן; על כדור הארץ, בגוף פיזי.
בשלב מסוים יש להבין שאין לאן לברוח, הסבל והחיים ישיגו אותנו בכל מקום. "אדם פוגש בגורלו בדרך בה בחר כדי לחמוק ממנו."
אדם המנסה לברוח מכלב מעיים, רץ הישר אל הבור העמוק שלפניו. אך ממה בדיוק הוא נמלט? מהכלב או מהאיום?
האם יש סיבה לברוח מהכלב אם הוא לא מאיים? הכלב ישיג אותנו במהרה והבריחה תגרום לו רק לממש יותר את איומו. ואם במקרה לא ישיג? הרי שאנו נמלטים הישר לאותו בור עמוק, שאותו בגלל השינה, אנו כלל לא רואים.
אם אין לאן לברוח, ולפנינו נמצא כלב אחר או איום אף גדול יותר, כל מה שנשאר הוא להתמודד עם האיום.
אם נרצה להתמודד עם האיום, הרי שעלינו קודם לראות אותו ולהבין למה והיכן הוא גורם לסבל, מי הוא זה שסובל?
תאוריה לא תועיל כאן כלל, רק פרקטיות יכולה לעזור לאדם להבין, שלא 'הוא' זה שסובל. צעד זה קשה במיוחד, כיוון שהאדם מזוהה לגמרי עם הסובל – המכונה שלו.
עדיין לא ברור לי מה קודם למה? ההפרדות קודמת לקבלה או ההפך? אולי שניהן מתרחשות במקביל!? אך ברור לי שאם מצליח האדם להיפרד מהמכונה חייב הוא לקבל אותה כפי שהיא. כך גם עם חייו וסבלו.
אז האדם נשאר מול הכלב, כך הוא לומד להכיר, להתיידד ולחיות עמו, והאיום נעלם. זו היא המלטות מהסבל.
הסבל מייצר אנרגיה יקרה, אם נצליח שלא להירדם ולבזבז אנרגיה זו, נוכל ללמוד להתמיר אותה לצרכינו…

קבלה

קבלו את מה שקורה לכם ללא ניתוח ושיפוט.
קבלו את השיפוט ואת הניתוח. קבלו את התחושות הנעימות והלא נעימות.
קבלו את הרגשות והמחשבות, קבלו את מי שמעוניין לשנות ולא לקבל את הרגע.
קבלו אפילו את מי שטוען, שהחוויה שבקבלת הרגע הייתה אמורה להיות שונה.
קבלו את עצמכם כפי שאתם, מבלי לרצות לשנות.
אחדים יקראו לכך אהבה, אחרים יקראו לכך לחיות את הרגע.

קבלה היא מאמץ! מאמץ להישאר ברגע ולראות, אך כדי לקבל עלינו לראות את מה שיש לקבל.

האם הדרך קיימת?

רבים מרבים היום להשתמש במשפט "הדרך לא קיימת".
טוב יהיה אם נבחן משפט זה בצורה טובה ועניינית.
אדם, אשר למד נושא מסוים בצורה "מושלמת", מבחינה תאורטית ופרקטית, יכול להביט על כל הנושא בצורה שונה.
הוא כבר לא זקוק לנוסחאות ולדרכים כדי להבין או להגיע לתוצאות! הוא נמצא כבר במקום שהדרך מיותרת לגמרי.
אך אדם שרק כעת ניגש ללמוד את אותו נושא; נומר מתמטיקה, חייב הוא להתחיל וללמוד את הבסיס, ללא אותו בסיס הוא לא יבין דברים מתקדמים יותר. לכן חייב הוא להתחיל ללמוד את החיבור והחיסור ואת לוח הכפל, וישנם דרכים מאוד ספציפיות ללימוד זה. במצבו ללא דרך, אותו אדם לא יכול להתקדם. לאחר שלמד את הבסיס, יכול אותו אדם להתקדם וללמוד דברים חדשים ומסובכים יותר, אך גם הם מצריכים דרכים, דרכים אחרות ושונות.
ברצוני לומר, שעלינו להגיע לשלב מסוים ומתקדם מאוד בעבודת האדם על עצמו, בו יכול האדם להביט על כל התמונה ממקום אחר ולומר שהדרך לא קיימת, אך כדי להגיע למצב זה עליו להלך בדרך כזו או אחרת, וללמוד בעזרת דברים רבים. ללא אותה דרך אותו אדם לעולם לא היה מגיע להבנה שהדרך לא קיימת.
כך שלמעשה הכל מאוד סובייקטיבי, ולמעשה לאדם שלא הגיע לאותה נקודה שעליה דיברתי, יהיה מאוד לא נכון לומר שהדרך לא קיימת.
רבים שעוסקים ב"רוחניות" או "מודעות" מצטטים מורים שכבר הגיעו לאותה נקודה, ולדידם הדרך כבר לא קיימת, אך המצוטטים נופלים כאן לפח. הם חוזרים על דבריהם של המורים בצורה מכנית, ואומרים, "העיקר זה להיות נוכח", או "העיקר להיות ברגע", או "העיקר להיות מודע והדרך לא קיימת".
הם צודקים, הבעיה היא הבסיס שעליו דיברתי לפני כן, הם חושבים שניתן לדלג על אותו בסיס ולהגיע היישר לאותה נקודה בה נמצא מוריהם.
לאומתו של דבר, אם ברצונם להתקדם, עליהם לעבור דרך ארוכה כדי להבין באמת את הדברים שהם מצטטים.
כדי להיות ברגע או להיות נוכחים, עלינו להבין תחילה בצורה אמתית וברורה שאנו לא ברגע ולא נוכחים! דבר זה מצריך עבודה מאומצת וארוכה. לאחר מכן ובמקביל יכולים אנו לנסות ולעשות מאמצים כדי להיות נוכחים. כן, העובדה שהבנו שאנו לא נוכחים, אולי הקפיצה אותנו למצב נוכחות לכמה רגעים, אך מיד לאחר מכן אנו נרדמים שוב, והנוכחות נעלמת. לכן אנו צריכים לעבוד ולנסות לחזור להיות נוכחים, וכאשר אנו מצליחים, עלינו לנסות ולהחזיק במצב זה ולא ליפול שוב לשינה.
איך עושים את כול מה שדיברתי עליו? איך מבינים שאנו לא נוכחים ואיך מנסים כן להיות נוכחים?
אדם שהגיע למצב בו הוא נוכח כל הזמן או רוב הזמן, יכול פשוט לומר שהעיקר הוא להיות נוכח, אך רוב האנושות שלא הגיעה למצב זה?

לכן רוב האנשים שמרבים להשתמש במשפט – "הדרך לא קיימת" חוזרים שוב ושוב על משפט זה מסיבה אחת! להצדיק את מעשיהם, או ליתר דיוק להצדיק את חוסר מעשיהם. הם חושבים שאם יחזרו על מנטרה זו שוב ושוב, זה יעזור להם להיות נוכחים או להתעורר.
אדם לא יכול לדבר על מתמטיקה גבוה, אם הוא לא למד את לוח הכפל…

תשוקה, רצון וסבל מרצון

הרבה פעמים כשאני צריך לנהוג, מתעוררת אצלי תשוקה לשמוע מוזיקה מסוימת. אני בטוח שדבר זה מוכר לרובכם.
במקרה זה אני אומר, "אני רוצה לשמוע את זה או את זה."
אך לאמתו של דבר אין זה רצון, רק תשוקה, אני שקפץ בצורה מכנית והשתוקק לשמוע משהוא.
או למשל דוגמה אחרת שאני חווה: תשוקה לאכול משהוא בשעה מאוחרת של ערב, תשוקה זו עולה בדרך כלל גם כשאין אני רעב כלל, בדרך כלל אני אומר: "בא לי" או "אני רוצה לאכול משהוא", אך שוב פעם אין כאן קשר לרצון… זה הוא אני אינסטינקטיבי שמשתוקק מסיבות מכניות לגמרי לאכול….
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לתשוקות אלה שאנו כה אוהבים לכנות רצון או רצונות, דבר אחד משוטף לכולן, הן מכניות: הן עולות בצורה מכנית וללא כל מעורבות שלנו, הן עולות עקב הרגלים או מגירויים חיצוניים. ואין לנו כלל שליטה על הצורה הזמן או סוג התשוקה שמתעוררת לפתע.

אם כן, מה הוא הרצון?
ברמה של האדם הישן, לא קיים רצון, רצון הוא דבר מה שעלינו ליצור בתוכנו…
איך ניתן ליצור רצון זה? ישנם תרגולים שונים ורבים, אך למה לנו לסבך את העניינים, כל חיינו מלאים בתשוקות, אז למה לא להשתמש בהן כדי ליצור רצון?
בא לי לשמוע מסיקה מסוימת בזמן נהיגה? עבודה נכונה על רצון תהיה לשמוע דבר מה שונה לגמרי, או לא לשמוע מסיקה כלל.
אני משתוקק לאכול לפני השינה, העבודה על הרצון תהיה אי אכילה.
מדובר כאן במאמץ שלי, עשיה שלי, מאמץ זה קיים בכל רגע ורגע, ברגע שמפסיק המאמץ אני נופל חזרה אל התשוקה.
ההליכה נגד התשוקות שלנו תיצור בתוכנו חיכוך, לא נעים לי לשמוע את מוצרט כל הנהיגה, "אני" השתוקקתי לשמוע את לד זפלין, ואת מוצרט אני לא סובל – חיכוך.
אני לא אכלתי לפני השינה, ואני חש ברעב – חיכוך.
חיכוך בתורו גורם לסבל, אז כעת אני נוהג במשך שעה ושומע את מוצרט ומקלל כל רגע.
כך פספסתי את כל העבודה על הרצון, ובזבזתי את הסבל שנוצר על רגש שלילי.
סבל שנוצר = אנרגיה, ביטוי רגש שלילי = בזבוז אנרגיה.
אז עבדתי קשה סבלתי כדי להפיק אנרגיה ואז בזבזתי את הכל ברגע…
כאן דרוש עוד מאמץ, אי ביטוי רגשות שליליים, שגם הן תשוקות שלנו.
אם נלמד לא לבטא רגשות שליליים, יבצר מצב מעניין בו נוכל לראות את הסבל שנוצר…
בדרך כלל אנו לא רואים אותו, כי אנו עסוקים באותו רגש שלילי, ולאחר כל הרגשות השליליים אנו מרגישים הקלה, כי הוצאנו את כל האנרגיה וכל הסבל.
אך אם אנו לא נבטה את הרגש השלילי, הנה נוצר מצב בו אנו יכולים לראות את הסבל שמוצרט גורם למכונה שלנו, כעת אנו יכולים אף להפיק תועלת מאותו סבל, להתמיר אותו…

איך אפשר לא לבטא רגש שלילי?
עלינו לראות את הרגש השלילי, ולנסות לא להזדהות עימו, דבר זה יכול להיעשות רק ע"י חלוקת תשומת לב.

כאן אנו מגיעים לסבל מרצון, הרצון שלנו גרם לאותו סבל, ואנו מקבלים אותו מרצון :).
ברגע שאנו מקבלים את הסבל, הוא נהפך לסבל מרצון, ורק כך אנו יכולים להגיע להתמרה של סבל.

עבודה נכונה עם רשמים

אם יש דבר מה שאני יכול לקרוא לו פרקטיקה הרי זו עבודה עם רשמים.
רושם יכול להיות חיצוני או פנימי, לדוגמה: פרח, בן אדם, שמיים, ריח, רוח, צליל, מגע, מחשבה, רגש ותחושה.
אנו מוקפים ברשמים, הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא להיות נוכחים – לשים לב לרשמים ולבחור ברשמים שסובבים אותנו.
בדרך כלל האדם מנותק לגמרי מהרשמים, לא משנה היכן הוא נמצא, במשרד, בבית בטבע, הוא כל הזמן עסוק בהזדהות ובדמיון, כך הוא מנתק לגמרי את עצמו מהרשמים. הוא כל כך שקוע בשינה שהוא אפילו לא שם לב לדמיונות ולהזדהויות שלו.
אם ברצוננו להתחיל לעבוד עם רשמים עלינו תחילה לשים לב אליהם!

יצאתי היום לתלות ולהוריד כביסה, הייתי מזוהה לגמרי, עד שצץ 'אני' ששאל: "איך אני יכול להיעזר במה שאני עושה כעת כדי לזכור את עצמי?".
'אני' אחר המליץ על תשומת לב! וכך התחלתי לנסות לתת תשומת לב לכל רושם: התחושה של בד רטוב ביד שלי, ציוץ הדרורים, הנשיפות של הכלב שלי שהתרוצץ סביבי, הרוח שליטפה אותי…

באותו הזמן שאנו מודעים לרשמים חיצוניים אנו יכולים לנסות לשים לב גם אל הרשמים הפנימיים שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות, התחושות! פעולה זו נקראת חלוקת תשומת לב. אך לא די בכך.

בזמן שאנו מחלקים תשומת לב, ומודעים לרשמים חיצוניים ורשמים פנימיים, יש עוד דבר מה חשוב שאנו יכולים וצריכים לעשות.
תשומת לב לעצמנו, קשה להסביר זאת במילים, אך זו מין הרגשה שאני כאן נוכח קיים ומחלק תשומת לב.
ואז נוצרים לנו 3 מוקדים: רשמים חיצוניים, רשמים פנימיים (תפקודים שלנו) ו- הנוכחות. ואת כל זאת ניתן לכנות – זכירה עצמית.

כמובן שבתרגול עצמו אנו נעשה רק את מה שאנו יכולים לעשות ברגע, זאת אומרת שאם הצלחנו לשים לב רק לרשמים חיצוניים ולא הצלחנו לחלק את תשומת הלב, זה בסדר, המאמץ והניסיון כאן מאוד חשובים.
חשוב גם לא להיות פורמוטורים, אם אתמול הצלחתי להיות נוכח, זאת אומרת שהיום אני בטח גם אצליח, זה לא עובד כך, חסכו מכם את ההלקאה העצמית.

העבודה הזו צריכה להעשות בחיים עצמם, אנו לא צריכים להקציב לנו איזו פינה וזמן מסויים כמו במדיטציה, ההפך טוב יהיה אם ננסה לישם את העבודה בכל מקום ובכל זמן.

בבית ספר שלמדתי בוא, המורה שלנו נתן לנו 2 תרגילים שמאוד עזרו לי בעבודה עם הרשמים.
יכול להיות שהתרגילים נועדו למטרה אחרת, אך אני נעזרתי בהם במיוחד למטרה זו.
התרגילים הם: תרגיל שמיעה ותרגיל ראיה; המתרגל צריך להתרכז בדבר אחד שהוא שומעה או רואה למשך 10 שניות, למשל ציוץ ציפורים 10 שניות ואז לעבור לצליל אחר ל – 10 שניות וכך הלאה.
שמתי לב שכאשר אני מנסה לשים לב לרשמים, מאוד מהר המאמץ נפסק ואני שוקע לתוך שינה ודמיון, להפתעתי, תרגיל זה היה תופס אותי רגע לפני ההרדמות והיה מהוה זעזוע להמשך האוקטבה.

מה לוקח אותנו מהרגע?

מה לוקח אותנו מהרגע?

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?
ללא ההזדהות והדמיון, אשר משתולל בין העבר לעתיד, ויוצר חלום מתוק על העבר, ושאלות מטופשות של:
מה היה קורה אם הדברים היו שונים, מה היה קורה אם היינו נוהגים אחרת…?

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?
ללא ההזדהות והדמיון, אשר משתולל בין העבר לעתיד, ויוצר חלום מתוק על העתיד, אשר מתקרב ובא,
ואיך הוא יראה עתידנו זה? ומה נעשה? ומה היינו רוצים שיקרה? ומה היינו רוצים שלא יקרה?

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?
ללא ההזדהות והדמיון; אותה תמונה דמיונית, אשר יצרנו לעצמנו, אותו שקר אשר עטף אותנו בשלמות.
ללא אותו דמיון של: מי אני, למה אני, מה טוב ומה רע בי, ומה אני חייב לעשות ומה אסור לי לעשות…

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?
וראיתם את עצמכם? כפי שאתם? ללא ההזדהות והדמיון?

מה הוא הרגע? האם זו שנייה שעוברת?
אני נוכח הרגע, והרגע, והרגע, והרגע………………..והרגע, והרגע, והרגע, והרגע………………..
ההווה הוא הכל, ההווה הוא נצח, ההווה לא קשור בזמן. אין עבר ואין עתיד, הם קיימים רק בחלום.

האם חוויתם את המצב בו אתם נכחים ברגע?

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )