בחירה, ׳אני׳ים וצמתים

האדם הישן מצויד ב׳אני׳ מדומה, היוצר אשליה של אחדות.
הוא מכנה את עצמו ׳אני׳, או משתמש בשמו הפרטי:
אני אוהב, אני שמח, אני רוצה, אני הולך, אני אוכל, אני חושב…
או, אני לא רוצה, אני סובל, אני עצוב, אני כועס, אני רעב, אני מתנגד… לקרוא עוד…

על האי-עקביות של מעשינו

* ״גם אם לפעמים אני סותר את עצמי איני סותר את האמת.״

* ״מי שעוסק בבדיקת מעשי אנוש, לרוב אינם חשים מבוכה אלא בנסותם להציגם כמקשה אחת ולהאירם באור אחיד. כי המעשים על פי הרוב סותרים זה את זה באופן כה מוזר, עד כי נדמה שלא אפשר שנבעו ממקור אחד.״ לקרוא עוד…

חוסר היכולת לעשות

עוד לפני שהספקתי למצוא לעצמי פינה נוחה להתיישב ולברך לשלום את קבוצת האנשים שכבר נמצאה במקום, התעורר ויכוח סוער על המיקום בו חנינו.
כלל לא הופתעתי, כאשר הבנתי שמדובר בנאווה: היא הייתה היחידה שלא אהבה את המיקום והתעקשה שנעבור… שאר אנשי הקבוצה, קיבלו את דבריה בהבנה, אך לא עשו מאומה כדי לעבור.

כשנזכרתי שהבטחתי לעצמי שלא להזדהות עם ההתפרצות הקרובה של נאווה, היה זה מאוחר מידי, ראיתי אותה עוזבת את הקבוצה בכעס וצועדת לעבר סלע במרחק של 30 מטרים מאתנו.
היא עמדה שם שעונה על הסלע, בידיעה שאנו רואים אותה, לבטח ממתינה שמישהוא יגש אליה ויבקש שתצטרף בחזרה.

הבטתי סביבי על האנשים שישבו במעגל, מנסה לגלות סימן או רמז בפניהם המסגיר את כוונותיהם לקום ולגשת אליה, אך ככל שהדקות חלפו, נוכחתי לגלות שאני כנראה היחיד שעסוק בנאווה, שכעת ממש ניראתה נואשת לתשומת לב.

החלטתי לנסות להתנגד לאותו כוח בלתי נראה, שלפת אותי ולא נתן לי מנוח.
הוא דחף אותי ודחק בי לקום ולגשת אליה; לא רק בעזרת הלחישות המשכנעות שלו שהסבירו שוב ושוב למה אין זה מקובל להשאירה כך לבד, אלה שחשתי אותו ממש פיזית, פעם מושך ופעם דוחף…

הצלחתי להישאר במקומי, אך לא הצלחתי להשתחרר, תשומת ליבי הייתה נתונה לנאווה ולהתלבטות שלי.
מצד אחד, זה זמן רב שהבחנתי בהתנהגותיה הקיצוניות, המשפיעות עלי בצורה ישירה.
בכל פעם שהיא יצרה מצב דומה, אני הייתי מושפע מכך מייד, גם אם לי לא היה כל קשר.
הבטחתי לעצמי לנסות להתבונן בכך, לעצור את אותה השפעה עלי, או לפחות לנסות להתנגד לה.
כעת זו הייתה הזדמנות מצויינת לתרגל את אותה התנגדות.

 אך, צרה חדשה התעוררה והחלה להציק לי. השלפוחית שלי החליטה שהגיע הזמן להתרוקן.
מבנה בית השימוש היחיד שנראה בכל הסביבה, ניצב במרחק מה מאחורי נאווה…
בדקתי את האפשרויות שלי, והבנתי שאני בבעיה:
אפשרות ראשונה הייתה להישאר ולהתאפק, אך לאחר דקות בודדות, אפשרות זו ירדה מהפרק.
האפשרות השניה הייתה לעקוף את נאווה ולהגיע לבית השימוש מסביב. דבר שהיה מגוחך בעיני.
וכך נשארתי עם האפשרות האחרונה, לעבור דרכה.

לאחר הכנה קצרה, התרוממתי על רגלי, נחוש לעבור לידה מבלי להפציר בה לחזור אל הקבוצה.
מצב התודעה שלי באותו רגע, היה מעניין למדי, וידעתי לזהות שהוא כבר הופיע במקרים אחרים בעבר.
אם אנסה לתאר את המצב, הרי שניתן לומר שצפיתי בסרט בו גם שיחקתי את התפקיד הראשי.
צפיתי בסרט בו ראיתי את עצמי נאבק ומתלבט, בסופו של דבר ראיתי כיצד אני עושה את דרכי לעבר אותו בית שימוש ומתקרב אל נאווה.

ברגע האמת, כשממש חלפתי על פניה, ומבטינו נפגשו, ראיתי כיצד ״אני״ מגיב בצורה היחידה שיכולתי להגיב, היה ברור לי שבאותו הרגע לא הייתה כל אופציה אחרת; ראיתי כיצד אני פונה אליה ומבקש ממנה לחזור אל הקבוצה…

נאווה הסכימה מייד.

הייתי המום למול גודל ועומק התגלית שלי, ראיתי איך אני "עושה" את הדבר היחיד שהייתי יכול "לעשות" באותו רגע. הכעס, המחשבות והניסיונות שלי כלל לא הועילו, לא יכולתי לעשות מאומה, חוץ מלגשת אליה ולבקש שתחזור לקבוצה! היה זה כאילו פעל עלי באותו רגע כוח אדיר, וכל האפשרויות האחרות נמחקו כלא היו, האפשרות היחידה הקיימת הייתה לגשת לנאווה. לא יכולתי לשקר ולומר שבחרתי בעצמי לגשת אליה, היה ברור שלא מדובר בבחירה או החלטה שלי, הרגשתי כבובה על חוטים.

לאחר תגלית זו, הבנתי שכל אותו היום, המחשבות, הרגשות והמעשים שלי, כולם קרו מעצמם, תחת השפעות חיצוניות. "האם כך נראים כל חיי, שאלתי את עצמי… התשובה הייתה ברורה, והיא לא מצא חן בעיני!

ובכל זאת יצאתי מעודד, סוף סוף הבנתי בעזרת הסיטואציה וההתבוננות שלי בסיטואציה, מה זאת אומרת שהאדם אינו יכול לעשות, הכול קורה לו…

העלון השטני (או חוסר היכולת לעשות)

בדיוק כאשר הצלחתי לחמוק מאיש מכירות דביק במיוחד, כמעט והתנגשתי באישה צעירה.
אני כבר לא זוכר למה היא הרשימה אותי, אבל אני זוכר היטב, שהתרשמתי.
היא המשיכה ללכת לכיוון ההפוך, הישר אל איש המכירות, שקולו נישא בכל האזור, משכנע עוברים ושבים לרכוש את ספריו של פילוסוף פלוני.

 למרבה ההפתעה, כמה דקות מאוחר יותר, אותה אישה עלתה לאותו האוטובוס בו אני כבר התמקמתי.
היא התיישבה לא הרחק ממני, בידה היא החזיקה עלון, אותו עלון שדקות ספורות לפני כן איש המכירות ניסה לדחוף ליידי.
היא הניחה את העלון על המושב הריק שמשמאלה והתרכזה במשהו שהוציאה מתיקה.
אם רק הייתה לי סיבה כל שהיא לגשת אליה, סיבה להחליף מילה.
כך סתם לגשת ולהתחיל בשיחה, נראה לי באתו הרגע כחוסר טאקט…
בדקתי את האופציה הזו שוב ונוכחתי שוב שהאפשרות הזו נעולה בפני!

מוחי הקודח החל להריץ סצנות רבות, אשר היו יכולות להוביל אותי אל הבחורה,
אם רק היה האוטובוס מתחיל בנסיעה והעלון היה פשוט מוצא את דרכו אל הרצפה…
אז הייתי יכול לגשת להרימו ולהגיש אותו לה…

בעוד אני שקוע בדמיונות אלו החל האוטובוס לנוע, המנוע שאג, הדלתות נסגרו, באוטובוס אחז טלטול קל ותזוזה, ואני ראיתי את העלון עושה את דרכו באטיות רבה אל הרצפה המטונפת של האוטובוס.
נראה שהיא לא הבחינה בכך כלל, הבטתי בעלון בעצבנות, והוא הביט בי בחזרה.

"לא ממש התכוונתי שזה יקרה" חשבתי לעצמי, שלחתי אליו מחשבה, "אל תצפה שארים אותך".
הוא המשיך להביט בי בזלזול וכעת מבטו נראה שטני יותר ויותר, והעובדה שהוא היה על הרצפה, כלל לא עזרה לי ואף החמירה את המצב. גם כעת לא יכולתי לגשת אליה, לא יכלתי לעשות כלום.
אני פחדן! וגם שקרן… אותו סיפור על – שינוי קל במאורעות, אשר היה עוזר לי לעשות, היה שקר ענק.
הבטתי שוב על העלון השטני שעזר לי לראות את עצמי במערומי, הבטתי בכל האנשים אשר היו מסביבי וראו גם את העלון וגם את כל אשר עבר בראשי… ( בוודאי הם ידעו הכל ) וניסיתי לחשב את הזמן שעבר מאז נחיתתו של העלון על הרצפה.
להערכתי עברו מאז כחמש דקות … כעת אני ממש לא יכול לעשות את זה, "מצטער חבר" שלחתי אליו עוד מחשבה, "אתה גמרת את הקרירה"!

בעודי מחליף מחשבות עם העלון, החלה הסיבה לכל זה להשתנות, כבר לא רציתי להרים את העלון כדי למצוא סיבה לגשת אל אותה בחורה, כעת רציתי פשוט לעשות! בקושי רב הצלחתי להיפרד מכמה מחשבות מציקות ופחד לא מובן שהדביק אותי למקומי, התרוממתי ממושבי וצעדתי את הצעד הראשון, לעבר העלון השטני.

הרמתי אותו וניגשתי אל אותה בחורה, " סלחי לי… העלון הזה שלך ?" שאלתי, בצפיה שכל זה כבר יגמר.
היא הביטה בי בעיניים גדולות ויפות ואמרה בקל בס צרוד וגס, ״לא !״

החזרה אל המושב הייתה בהרבה יותר קלה.
הנסיע המשיכה, בעודי מנסה להחזיק במצב התודעה הגבוהה כמה שיותר ….

תבניות ותרגילים כלליים

במהלך חייו של האדם, נוצרים קשרים חזקים מאוד בין תפקודיהם של המרכזים.

נוצרים דגמים ותבניות פעולה המשפיעים זה על זה.

המתבונן יכול להבחין בפעולת מרכז מסוים, הבאה תמיד לאחר פעולה של מרכז אחר, ואחריה תמיד תגיעה תגובה/פעולה נוספת של אותו מרכז או מרכז אחר.

וכך נוצר מצב בו אין ביכולתנו לשנות מאומה, מהרגע שתבנית מסוימת החלה בפעולת.

כל עוד אין לאדם רצון ויכולת לעשות, יכול הוא להיכנס תחת רצונו של מורו, ותחת חוקיו של מורו.

מדובר בחוקים כלליים מאוד ושווים לכל המתרגלים, ומטרתם למנוע מהמתרגלים ליפול שוב ושוב לאותו צעד ראשון של התבנית, אותו צעד אשר בעקבותיו תמיד יבואו חבריו לתבנית. יש להבין שתבניות אלה, מהוות מלכודות של שינה עמוקה.

ברגע שנלכדנו בתבנית כזו או אחרת, קיימים כל הסיכויים שנישן היטב לאורך כל התבנית.

רק לאחר שהאדם החל לעבוד על עצמו וללמוד את המכונה שלו, יכול הוא להוסיף לעבודתו תרגילים פחות ופחות כלליים, המתאימים ומותאמים לעבודתו האישית.

כך גם יעשה מורהו, אם וכאשר יטיל על האדם תרגיל חדש.

להפוך לשלנו

אין זה משנה האם בחרנו להתנסח בצורה חדשנית או שחזרנו על דברים שכבר נאמרו לפנינו, כל עוד הפכנו את הדברים לשלנו.
מישל דה מונטיין אמר:

"אנו נוטלים את דעותיו ואת ידיעותיו של הזולת למשמרת ותו לא. שומה עלינו לעשותם שלנו."

אך מה זאת אומרת לעשות את הדברים לשלנו, וכיצד ניתן להפכם לשלנו?
יש הבדל בין ידע לבין הבנה של אותו ידע, וההבנה היא שהופכת אותו לשלנו.
לדוגמה, נניח שנתקלנו בתאוריה שמתייחסת לכך שהאדם הוא מכונה.
תאוריה זו יכולה להישמע לנו לנכונה, ואנו יכולים לאמץ אותה ולהתחיל לדבר על כך ולכתוב על כך ספרים, אולי אף לשכלל אותה ולהוסיף עוד אספקטים שונים מדמיוננו מבלי להבין אותה כלל.
אבל אם ירצה האדם להפוך ידע זה לשלו, חייב הוא לבדוק ולהבין אותו. אם מדובר על כך שהאדם הוא מכונה, הרי שרק לאחר אין ספור התבוננויות בתנאים מתאימים ובעזרת כלים מתאימים, יכול האדם באמת לראות שוב ושוב שהוא מכונה. היכולת להתבונן ולעשות את כל מה שדרוש כעזר להתבוננות, במקרה זה היא ההוויה! ככל שיתמיד במאמציו, יצליח לראות יותר ויותר לעומק וכך להגדיל את הווייתו בנושא. השילוב של הידע ושל ההוויה יוצר את ההבנה, וכך אותו ידע נהפך לשלנו, כעת אנו לא סתם חוזרים על דבריו של משהוא אחר או ממציאים מדמיוננו, אנו באמת מבינים, הפכנו את הדברים לשלנו.
אם מדובר בידע שיקרי ומסולף, הרי שכך יהיה בידינו לאמת שמדובר בידע שיקרי.

"האמת והשכל הם נחלת הכול, הם אינם שייכים למי שאמר אותם ראשון יותר מאשר למי שאמר אותם אחריו."

מישל דה מונטיין

מה דרוש כדי להעיר אדם ישן?

דרוש זעזוע חזק! אך בדרך כלל אנו שקועים בשינה כה עמוקה, שזעזוע אחד לא מספיק כדי להעיר אותנו.
גם אם הזעזוע מצליח להעיר אותנו, הרי שאנו נרדמים שוב ומיד.
לכן, דרושים לנו הרבה זעזועים חזקים במשך תקופה ארוכה.
זעזוע הוא בעצם דבר מה שיכול לטלטל אותנו בשנתינו ולהעיר אותנו, לכך אנו זקוקים מי שהוא שיעזור לנו, שיטלטל אותנו וינהל את הזעזועים האלה.
אך למי אנו יכולים לפנות לעזרה אם כולם ישנים?
אם האדם שאמור להעיר אותי נרדם בעצמו, מה התועלת בו?
אם נמצא אדם ער, הרי שאף אחד לא יכול להבטיח לנו, שאותו אדם יהיה פנוי בכל אותו הזמן ויעמוד לרשותנו.
עוד אפשרות היא אמצעים מכנים – שעונים מעוררים.
כל מיני תזכורות, שיכולות להזכיר לנו, שאנו ישנים.
שעונים מעוררים אלה יכולים לקבל צורות רבות ומשונות: מתרגילים ועד לאבן בנעל.
לצערנו אנו מתרגלים גם לשעונים מעוררים, אם הזמן אנו אפילו מיטיבים לישון עם אותם שעונים מעוררים.
לכן צריך האדם לשנות ולהחליף שעונים אלה כל הזמן. הבעיה היא, שבדרך כלל האדם נרדם וחולם שהוא משנה ומחליף שעונים מעוררים והללו מעירים אותו…

לכן, מה שדרוש כדי להעיר אדם ישן, הוא השילוב:
יש צורך במי שהוא שיעיר אותנו, ומי שהוא שישגיח על האיש המעיר, יש צורך בשעונים מעוררים ובהחלפתם התמידית ובמי שהוא שמשגיח שאכן אלה שעונים מעוררים ולא חלומות.

בקיצור, אנו זקוקים בקבוצה של אנשים שכל הזמן תעסוק בלהעיר זה את זה, ובמורה ער שישגיח שאכן נעשית עבודה ולא רק חלומות על עבודה.
ובעבודה של האדם על עצמו הכוללת שעונים מעוררים.

לבד האדם לא יכול לעשות מאומה, חוץ מלישון…

אנו לא יכולים לעשות

דיברתי כבר על כך, שהמכונה מנסה כל הזמן להימלט מסבל.
במהלך חיינו, המכונה נמצאת כל הזמן במנוסה מסבל, אך אין היא יודעת באמת איך להימלט מסבל.
לכן במהלך הניסיונות שלה, היא מוצאת את עצמה מסובכת יותר ויותר בסבל כזה או אחר.

אנו נולדים עם מכניות מסוימת, במהלך חיינו אנו בונים על אותה מכניות קומות על קומות של מכניות חדשה.
כל דבר שהוא לא מכני למכונה שלנו מהווה חיכוך למכונה, וחיכוך גורם לסבל.
לכן, כאשר המכונה מזהה חיכוך, היא תמיד תנסה להימנע ממנו ולפנות למקום בו לדעתה יש פחות חיכוך.

ישנן הרבה סיבות שבגינן נגרם חיכוך למכונה שלנו, חלק מהסיבות הן: תכונה עיקרית, חשבון פנימי, שתלטנות נשית ועוד…(להבהרת מושגים אלו, חפשו בבלוג).
לכן אדם ישן, תמיד ובאופן מכני ינסה לברוח מאותו חיכוך. מאוחר יותר יספר לעצמו, שהוא בחר לפנות לכיוון זה ולא לכיוון אחר מסיבה זו וזו. לאמתו של דבר לא הייתה כאן שום בחירה, הוא לא היה יכול לבחור אחרת!
המכונה פנתה לכיוון זה בגלל שהכיוון השני היה גורם לה לחיכוך גדול יותר.
בני אדם מבזבזים הרבה זמן על דמיון, הם מדמיינים מה היה קורה אילו בחרו אחרת, הם באמת חושבים שהבחירה הייתה שלהם, והם יכלו לבחור אחרת.
דומה הדבר לזרימת חשמל, הזרם תמיד יזרום בקו שבו יש פחות התנגדות.

לפעמים במבט לאחור אף נספר לעצמנו שבחרנו בדרך הקשה, אך לאמתו של דבר, באותו רגע הכיוון שאליו זרמה המכונה היה הכיוון בעל התנגדות קטנה יותר, במילים אחרות פחות חיכוך.
אדם יעדיף להסתכן ולצאת למלחמה ולספר לעצמו שהוא בחר באופציה הקשה, הרי היה יכול להיות קל ופשוט יותר להישאר בבית, אך לאמתו של דבר היה לו יותר קשה להישאר בבית: "מה יגידו עלי? אני פחדן? כל החברים שלי יצאו להלחם איך אני יכול להישאר? זה לא בסדר!"
לאומתו אדם אחר יישאר בביתו מכיוון שהוא מפחד להפצה או למות, יותר ממה שיחשבו עליו חבריו….

במצבינו הנוכחי – שינה, אין בידינו כל בחירה.
הדבר היחיד שיש בידינו לעשות הוא לראות את עצמנו.
כדי לפתח רצון ולהתחיל לעשות, עלינו תחילה להבין ולראות, שאנו לא יכולים לעשות.
כל מעשינו ללא יוצא מהכלל, נעשים בצורה מכנית/מסוימת כי הם לא היו יכולים להיעשות אחרת.

למה אנו לא יכולים לעשות?

כמה פעמים קורה שאנו "מחליטים" על דבר מה, אך בסופו של דבר שום דבר לא יוצא לפועל?
האם שאלתם את עצמכם למה כך הם הדברים? אין לנו מספיק אנרגיה? אין לנו רצון? אנו לא יכולים לעשות? אנחנו מכונות לכן גירויים שונים מסיטים אותנו ממטרתנו? כן כל זה נכון, אבל ניתן לראות את הדברים בצורה יותר ברורה ויותר מעמיקה!

בדרך כלל אנו מנתחים את מצבנו, ומחליטים מה עלינו לעשות כדי לשפר או להוסיף או לשנות, כל זה נעשה ע"י המרכז השכלי.
'אני'ים של המרכז השכלי אומרים:
"אני שמן מידי ואני צריך לרזות, או אני חש לא טוב צריך להתחיל לטפל בעצמי או להתחיל להתאמן, או אולי אני צריך למצוא עבודה טובה יותר כי אין לי מספיק כסף".
הכל טוב ויפה, הבעיה שבין לחשוב על… ולבין לעשות יש הבדל גדול! כל הפעולות שהזכרתי כאן קשורות למרכז האינסטינקטיבי, מרכז אינסטינקטיבי כלל לא מבין את המרכז השכלי, אולי אפילו לא יודע על קיומו! ואם יודע על קיומו אז הרי שהוא כלל לא מתרגש מהמרכז השכלי.
אז 'אני' שכלי אומר צריך לרזות, אך 'אני' אינסטינקטיבי אומר אני רעב! לא מעניין אותו שיש 'אני' שכלי שחושב שטוב לרזות. או 'אני' שכלי אומר צריך לטפל בעצמי או להתאמן, אבל 'אני' אינסטינקטיבי אומר זה בזבוז אנרגיה, אני עייף אני רוצה לנוח. מה שאני אומר בעצם שה'אני' שאמור לעשות הוא לא אותו 'אני' שחשב על העשייה. לא רק שהם 'אני'ים שונים, לרוב הם לא מבינים זה את זה, או בכלל לא רואים זה את זה. ברוב המקרים חוץ ממקרים של מודעות או מקרים של חוסר איזון גדול (אני יודע שזה נשמע כסתירה) המרכז האינסטינקטיבי תמיד יהיה עם ידו על העליונה, הוא צריך לבצע ואם הוא לא רוצה או לא מבין או לא יודע שעליו לבצע דבר מה הרי שהוא לא יבצע.

כנ"ל עם המרכזים האחרים: 'אני' שכלי יחליט שהוא לא פעיל מספיק מבחינה חברתית, שהוא צריך להיפתח יותר, לפגוש יותר אנשים, אך מי שאמור לעשות את כל זה קשור למרכז רגשי, בדיוק כמו המרכז האינסטינקטיבי המרכז הרגשי לא מבין את המרכז השכלי, הם מדברים בספות שונות עובדים על דלק שונה ובמהירות שונה.

אני מצרף כאן משל, שמציג את כל העניין בצורה יפה מאוד…

ועידת העכברים / לה-פונטיין

חתול אחד המכונה גלית,
הנחיל לעכברים, מכה נצחת
עד שמעין נעלמו כולם כמעט,
עכברים רבים הוריד הוא אל בור שחת.
כל מי ששרד לא יצא ממקלטו,
לא מצא אוכל אלא רבע מחיתו.
וגלית הצטייר בעיני דלת העם בפחד:
לא סתם חתול, אלא שד משחת.

והנה לילה אחד,
או היה זה בוקר יום בהיר,
לחפש חתולה, נעלם לו האביר.
ובעת השבתון של חתולנו עם גבירתו,
שארית הפלטה, נועדה בקרן זוית,
כדי לשבת ולדון, בצרתם הפרטית.

בפתח דבריו זקן השבט, זהיר ונבון דבר,
חיוה דעתו, כי במוקדם או במאוחר,
צריך לקשור פעמון לגלית על הצואר.
וכאשר בן השחץ יצא למלחמה מן המשלט,
תשמע אזעקה, הכל ירדו אל המקלט.
"זו הדרך", כך אמר, "ואין ממנה כל מפלט.
השתא עכברים,
לשנה הבאה – בני חורים!"

הכל שעו לדעתו של זקן עדות,
שנראתה להם ראויה אף לתשואות.
הקושי היחיד היה בתלית הפעמון.
זה אמר: "לא אהיה הטיפש הראשון",
והאחר: "איני יכול", וזה נגמר כך סתם.
ובני חורים, בלא מילה, נפוצו לדרכם.

– בימי חלדי, אני ראיתי עצרות בשפע,
שמהן כלום לא צמח, הכל היה מאפע.
לא עצרת עכברים, אבל עצרת כמרים,
אפילו כנוסים של חשמנים והגמונים.
המה לא יעשו מאומה, חוץ מלהצהיר.
האולם ישרוץ כולו, מקיר-עד-קיר,
מומחים, יועצי סתר למכביר,
אולם כשבא הצורך לערוך מבצע,
שום איש בשטח, חפש – ולא תמצא.

ערות מוות ולידה

"אפשר לאדם להיוולד, אך על מנת להיוולד עליו תחילה למות, ועל מנת למות עליו תחילה להתעורר."
היוולדות‮ – ‬תחילה של צמיחה חדשה של המהות‮, ‬תחילת עיצובה של ה'יחידה‮', ‬לתחילת הופעתו של‮ '‬אני‮' ‬אחד בלתי ניתן לחלוקה‮.‬
אך על מנת שיוכל להגיע לידי כך‮, ‬או לפחות שיתחיל להגיע לידי כך‮, ‬חייב אדם למות‮, ‬כלומר‮, ‬עליו לשחרר את עצמו מאלף דבקויות והזדהויות פעוטות המחזיקות אותו במצב שבו הוא נתון‮.‬
הוא דבק בכל דבר שבחייו‮, ‬דבק בדימיונו‮, ‬דבק באיוולתו‮, ‬דבק אפילו ביסוריו‮; ‬יתכן שהוא דבק ביסוריו יותר מבכל דבר אחר‮.‬
עליו להשתחרר מדבקות זו‮. ‬הדבקות בדברים‮, ‬ההזדהות עם דברים‮, ‬מפרנסות בתוכו של אדם אלפי‮ '‬אני‮' ‬חסרי תועלת‮.‬
על ה'אני‮' ‬האלה למות על מנת שיהיה בידי האני הגדול להיוולד‮.‬
אך כיצד אפשר להביא למותם‮? ‬אין הם רוצים למות‮. ‬בנקודה זו באה לעזרה אפשרות ההתעוררות‮.‬
להתעורר פירושו לגבי אדם להיווכח באפסות עצמו‮, ‬כלומר‮, ‬להיווכח במכניות השלימה והמוחלטת שלו ובחוסר האונים השלם והמוחלט שלו‮.‬
ולא די להיווכח בכך באופן פילוסופי‮, ‬במילים‮. ‬יש להיווכח בכך בעובדות ברורות‮, ‬פשוטות ומוחשיות‮, ‬בעובדות הנוגעות לו עצמו‮.‬
כשמתחיל אדם לדעת מעט את עצמו‮, ‬הוא רואה בתוכו דברים רבים החייבים להחרידו‮. ‬כל עוד אין האדם נחרד מעצמו‮, ‬אין הוא יודע דבר על עצמו‮.‬
אדם רואה בעצמו דבר שמחריד אותו‮. ‬הוא מחליט לסלקו‮, ‬להפסיקו‮, ‬לשים לו קץ‮. ‬אך יהיו המאמצים שיעשה רבים כאשר יהיו‮, ‬הוא יבין שאין ביכולתו לעשות זאת‮, ‬שהכל נותר כפי שהיה‮. ‬כאן הוא רואה את חוסר כוחו‮, ‬את חוסר האונים שלו ואת אפסותו‮. ‬זאת ועוד‮: ‬כשמתחיל אדם לדעת את עצמו‮, ‬רואה הוא כי אין לו שום דבר משלו‮, ‬כלומר‮, ‬כל מה שראה כשלו‮, ‬השתקפותיו‮, ‬מחשבותיו‮, ‬אמונותיו‮, ‬טעמיו‮, ‬הרגליו‮, ‬אפילו חסרונותיו ומידותיו הרעות‮, ‬כל אלה אינם שלו‮, ‬אלה נוצרו על ידי חיקוי או הושאלו ממקום כלשהו כפי שהם‮. ‬בהרגישו‮ (‬בהבינו‮) ‬זאת עשוי אדם להרגיש באפסותו‮. ‬ובהרגישו באפסותו‮, ‬הוא ייראה לעצמו כפי שהוא באמת‮, ‬לא לשניה אחת‮, ‬לא לרגע‮, ‬אלא בתמידות‮, ‬בלי לשכוח זאת אף פעם‮.‬
התודעה התמידית הזאת של אפסותו ושל חוסר-האונים שלו תתן בסופו של דבר לאדם את האומץ‮ '‬למות‮', ‬כלומר‮, ‬למות לא סתם באופן שכלי או תיאורטי‮, ‬אלא למות בפועל‮, ‬ולוותר באופן ממשי ולעולם על כל אותם הצדדים של עצמו שהם בלתי נחוצים לצמיחתו הפנימית או המעכבים אותה‮.‬
צדדים אלה הם בראש וראשונה ה'אני המדומה‮' ‬שלו‮ (‬האישיות המזוייפת‮), ‬וכן כל מושגיו הדמיוניים לגבי ה'יחידה‮' ‬שלו‮, ‬ה'רצון‮' ‬שלו‮, ‬ה'תודעה‮'‬‮ ‬שלו‮, ‬ה'כושר לעשות‮', ‬כוחותיו‮, ‬יוזמתו‮, ‬ההחלטות שלו‮, ‬וכיו"ב‮.‬

דבריו של גורדייף חיפוש אחר המופלא
פ.ד‮. ‬אוספנסקי

הוויה וידע

* שניהם צריכים להתפתח במקביל ורק, כאשר שניהם מתפתחים, נוצרת הבנה!
ההבנה תלויה ביחס שבין הידע להוויה!
המושג ידע ברור לכולנו, ובמיוחד בזמנים אלו, אנשים אוגרים ידע.
אדם בעל ידע רב נחשב לאדם חכם ומבין.
אך ידע כשלעצמו אינו מביא להבנה!
המושג הוויה הוא מושג לא ברור ובדרך כלל ההוויה אצלנו לא מפותחת, אם אנסה להסביר מושג זה, אז הרי אפשר לומר, שההוויה היא הכוח לעשות!
בני אדם מס' 1,2,3 הם בני אדם הנמצאים במצב תודעה נמוך, כלומר – שינה, מצב זה לא מאפשר להם לעשות. לכן רמת ההוויה שלהם שואפת לאפס: רמת ההוויה שלהם היא שינה.
הדבר היחיד שהם יכולים לעשות, הוא אגירת ידע ותאוריות.
אך איזה ידע עשוי להיות קניינו של אדם ישן?! אדם מס' 4 הוא אדם, שמנסה לעשות ולפעמים מצליח,
רמת ההוויה שלו התפתחה לאין שעור.
יש לו לאדם מס' 4 את הידע, אשר מורה לו מה לעשות, ויש לו כבר את היכולת היחסית להתחיל לעשות!
אם אגר האדם ידע רב מבלי שפיתח את רמת ההוויה שלו, אזי האדם יודע, אך אין ביכולתו לעשות, זהו ידע חסר תועלת.
אם ההוויה מתפתחת ללא ידע, הרי שכעת האדם יכול לעשות, אך אין הוא יודע מה ואיך לעשות!

* בראש וראשונה, התפתחותה של ההוויה פירושה להתעורר, הואיל ותכונתה העיקרית של הוויתנו היא היותנו שקועים בתרדמה.
באמצאות הניסיון להתעורר אנחנו משנים את הווייתנו…

* הוויה היא מצב, היכולת לעשות ולהשתמש בידע שנמצא בידנו.
ישנם אנשים שנמצאים במצב בו הם יכולים לעשות, ואנשים אחרים נמצאים במצב בו הם לא יכולים, או יכולים לעשות ברמת המכונה – גירוי ותגובה.
רמת ההוויה יכולה להתפתח ע"י ובעזרת העבודה והמאמצים של האדם…

* או כמו שגורדייף אמר – "מבחינה חיצונית הוויתו של אדם יש לה צדדים שונים ורבים: פעילות או סבילות; נאמנות או נטיה לשקר; כנות או חוסר-כנות; אומץ לב, פחדנות; שליטה עצמית, הוללות; נרגנות, אנוכיות, נכונות להקרבה עצמית, גאווה, יהירות, הערכה עצמית, שקידה, עצלנות, מוסריות, שחיתות; כל אלה ורבים אחרים זולתם מרכיבים את הוויתו של האדם.
אבל כל זה הוא מכני לחלוטין באדם. אם הוא משקר, פירוש הדבר שאינו יכול שלא לשקר; אם הוא אומר אמת, פירוש הדבר שאינו יכול שלא לומר את האמת; וכך לגבי כל דבר. הכל קורה, אדם אינו יכול לעשות דבר, לא בתוכו ולא מחוצה לו."
לכן אין ממש הבדל בין אריק לבנץ! שניהם לא יכולים לעשות, הכל קורה להם….
רעיון רמות ההוויה מתיחס אל בני אדם שיכולים לעשות!
במשל המערה, אותם אנשים הקשורים במערה ידעו לנבא איזה צל יגיע ומתי אך הוויתם היא עבדות ושינה!

* סרטנית אמרה לבנה,
"למה אתה הולך רק לצדדים?
אם תלך קדימה, תגיע ליעדך מהר יותר!"
"אני חושב שאת צודקת אמר הסרטן הצעיר לאימו,האם את יכולה להראות לי איך עושים את זה?"
הסרטנית ניסתה וניסתה ללא הצלחה…!!!

יש הבדל גדול בין תאוריה למעשה!

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )