תשוקות, רצון וסבל

אנו מלאים בתשוקות העולות ללא כל שליטה, ולאחר זמן מה מתחלפות בתשוקות אחרות.
אנו אוהבים לבלבל ולהחשיב תשוקות אלה כרצונות.
לאמתו של דבר, כדי לפתח את הרצון שלנו, עלינו להתנגד לכל מה שנחשב על ידינו כרצון.
כלומר להתנגד לתשוקות אלו. לקרוא עוד…

האסון והסבל

האסון מעצב את האיש ומכריחו להכיר את עצמו;
הסבל מכפיל בנשמה שאיפות וכחות.

סבלו של אדם מלמדו לחלוק עם סיבלות זולתו,
חסרונותיו של אדם מניבים ענוה והבנה.

מי יתן, ואתה, הנער המאושר, לא תדע לקחים אלה
ורק העליצות תובילך בדרך הישר.

י.ו.גיתה

סבל וחיים ארוכים מהממוצע

יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים.
לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.
חלקם ניצולי שואה או בוגרי חוויות קשות אחרות.

אז מה הקשר בין אותו סבל לאריכות ימים?
כמובן שלי אישית אין כל ניסיון, לא בסבל גדול במיוחד ולא בחיים ארוכים, לכן את כל אשר אני רושם כאן אני שולף ממעמקי הדמיון שלי, המתבסס על עובדות לא מהמנות במיוחד ועל תאוריות מעניינות, שאין בידי כל אפשרות להוכיח.
כך לאחר שהזהרתי אתכם כבר בהתחלה, יכול אני לפרוס בפניכם את כל התורה על רגל אחת.

אתחיל דווקא מהבדוק והמעשי מבחינתי, הרעיון שזעזועים שונים בחיינו גורמים לחיכוך, החיכוך בתורו יוצר אנרגיה והאנרגיה מולידה את הסבל.
מה הוא זעזוע? ולמה הוא גורם לחיכוך?
די ברור למה זעזוע גורם לחיכוך; זעזוע יוצר מצב לא נוח ולא נעים להתנהלות הרגילה שלנו ביום יום.
הוא מוציא אותנו לרגע או שניים מתוך הבועה שלנו, מטלטל אותנו ואף יכול לגרום לרגע בהיר יותר בו נוכל לראות את עצמנו מהצד, כאילו אדם אחר היה מביט בנו.
טלטול זה גורם בדרך כלל לאי נוחות כללית; ראשית נגלה מהר מאוד שאין אנו אוהבים להיטלטל, ונעשה הכל כדי להישאר באותה בועה מוכרת "בטוחה" וצפויה שיצרנו לעצמנו.
דומה הדבר לאדם המנסה להמשיך לישון, למרות השעון המעורר הזועק בקולי קולות.
הזעזוע יוצר מצב חדש, לא מוכר, לא בטוח ולא צפוי. מערכות רבות הקשורות בתפקודנו הרגיל והיום יומי 'יחושו' באיום, חוסר מנוחה ואפילו בסכנה.
זהו החיכוך! בעקבותיו ובאופן מכני, יכנסו לפעולה מערכות אחרות שינסו להחזיר את 'האיזון' לקדמותו.
כלומר, לאטום את הבועה שלנו, ולנסות בצורות שונות ומשונות להתגבר על התנאים החדשים שנוצרו ולחזור למצבנו הרגיל, הנינוח, הבטוח והצפוי.
אותן מערכות לא יחששו לפעול בדרכים פסולות כגון: שקר עצמי, התעלמות מהזעזוע והחיכוך ועוד…
מה זה עוד? אז אמרנו שחיכוך יוצר אנרגיה, ואנרגיה יוצרת סבל. אז הדרך הטובה ביותר היא להיפטר מאותה אנרגיה, כך יפחת או יעלם הסבל, וכך יחזרו הדברים למצבם הרגיל.
כיצד אנו מבזבזים, נפטרים מאותה אנרגיה? ישנם המון דרכים ושיטות שכל אחד מאיתנו מפתח במהלך חייו, המוכר ביותר הוא הרגש השלילי.
האם שמתם לב מתי מתעורר אצלנו רגש שלילי? האם זה לא תמיד אחרי הפרעה חיצונית כזו או אחרת המשפיעה עלינו ומוציאה אותנו משלוותנו?
האנרגיה בוערת ושורפת, היא אינה נעימה, והגרוע מכל הוא, שאין לנו מושג מה ניתן לעשות עמה.
דומה הדבר לבלון שניפחנו באוויר, ככל שננפח אותו יותר, כך אלול אותו הבלון להתפוצץ. כמובן שמבחינת החומר-הבלון, המצב הנוח ביותר היה כאשר לא הופעל עליו כל לחץ, מצבו המקורי לפני הניפוח. כך בדיוק עובדים הדברים גם בבני אדם, הם מתנפחים באנרגיה, וחשים/מרגישים שעוד שניה יתפוצצו אם לא יוציאו את האנרגיה.
במצב בו הם מלאים עדיין באנרגיה הם מרבים להתלונן: "אני לא מרגיש טוב, אני עצבני כל הזמן, אני חייב לעשות משהו, אני חייב לקנות משהו, אני חייב לעשות ספורת או לטפס על הר, אני חייב לעשות משהו או שאתפוצץ." ולאחר שהם עושים משהו, לרוב כועסים על מישהו או משהו, ונפטרים מאותה אנרגיה, הם אומרים- "אהה כעת אני מרגיש טוב, אני מרגיש שאני מלא באנרגיה"… כמה הזוי.
רק כדי שתהיה לנו דוגמה קטנה לחיכוך – אנרגיה – סבל, אנו יכולים להצמיד את כפות ידינו זו לזו, ולשפשף אותן זו בזו בחוזקה.
שפשוף של כפות ידינו יוצר חיכוך, לאחר שניות בודדות נחוש בחום וכאב קל, זו היא האנרגיה, אם נמשיך כמה דקות לשפשף את ידינו בחוזקה נחוש בכאב גדול יותר – סבל.

רוב האנושות עסוקה כל חייה בבזבוז אנרגיה, או במילים אחרות בניסיון להפחתת הסבל הנגרם מאותה אנרגיה.
אך אם רק ידענו, מה לעשות באותה אנרגיה, ושיש לה יעוד הרבה יותר חשוב הקשור בהתפתחותנו, לבטח היינו מנסים לחסוך אנרגיה זו ולהשתמש בה בצורה נכונה.
שימוש נכון באותה אנרגיה יכול ליצור היתוך ולהוביל את האדם למקומות שונים מאוד.

לפעמים, בני אדם הנמצאים תחת השפעות ומצבים שונים בחיים, היוצרים זעזועים מתמידים וחיכוך מסיבי, לא מצליחים להיפטר מאותה אנרגיה.
בצורות שונות, במקרה או שלא במקרה, הם אף עוברים את אותו היתוך עליו דיברתי ויוצרים מאותה אנרגיה דבר מה שונה.
וכעת לתאוריה אותה אני מאוד מחבב אך אין בידי להוכיח ממנה מאומה.

רודני קולין כתב באחד מספריו, ואני לא מדייק, שבגיל מסוים מתחיל לפעול על האדם כוח (אנרגיה) נוסף. אם האדם מוכן אנרגטית לקבל את אותו כוח, הרי שאותו כוח יפעל לטובתו ולהמשך התפתחותו, אך אם האדם מגיע לאותו גיל לא מוכן אנרגטית, הרי שאותו כוח חדש יפעל עליו ככוח ממית.
לפני שנים רבות קראתי גם משהו דומה בספריו של קסטנדה.
אותם אנשים אשר חוו סבל רב ובצורה זו או אחרת עברו היתוך ברמה זו או אחרת, מגיעים לאותו מעמד מוכנים יותר או מוכנים פחות וממשיכים את חייהם.
לאומתם אנשים אחרים מגיעים לאותו גיל לא מוכנים, נפטרים מעולם זה מהר מאוד.
וכך אני סוגר מעגל, ורושם שוב – יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים. לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.

 

סבל

סבל הוא המפתח והסוד הגדול ביותר הקשור להתעוררות האדם.
סבל הוא הגורם היחיד, שיכול ליצור בנו אנרגיה היכולה לשמש להתעוררות.
אך באותו הזמן, אלול הסבל להוות אויב אכזר להתעוררות.

הסוד הוא בהתמרה או בהזדהות עם הסבל.
דומה הדבר לכוח אדיר היכולים אנו לנצל לטובה או לרעה.
הכוח הוא נטרלי, הכל תלוי כיצד האדם משתמש בו.
וכאן ישנה בעיה גדולה, במצבו של האדם הישן, לא קיימת כל בחירה. יותר נכון לומר שאין לו לאדם את היכולת להשתמש בסבל למטרה מועילה – התמרה, או במילים פשוטות יותר, יצירת אנרגיה עדינה יותר היכולה לשמש אותנו להתעוררות. סוד התמרת הסבל מתחיל בקבלת הסבל.
אם אין בידי האדם לקבל את הסבל, נוצר מיד ע"י הזדהות, סבל לא נחוץ ומדומה.
רוב בני האדם כלל לא רואים את הסבל האמתי, הם כה עסוקים בטיפוח הסבל המדומה והמיותר, שאין להם כל אפשרות לקבל את הסבל האמתי.

כל חיכוך יכול לגרום לסבל, בכל הרמות: כאב פיזי הוא סבל למרכז האינסטינקטיבי, פגיעה ברגש הוא סבל למרכז הרגשי ועוד.
נאמר בכמה תורות, שאנו נולדים בעולם זה, כיוון שכאן יכולים אנו לחוות סבל, אחרת לא הייתה לנו כל אפשרות להתפתח. כדי להשתנות או לעבור תהליך של זיכוך, עלינו לעבור תהליך של היתוך. כפי שמתיכים חומרים שונים כדי לשנות אותם. אותו תהליך של השתנות, זיכוך והיתוך גורמים לסבל רב.
אך כל עוד עסוקים אנו בהזדהות עם הסבל הדמיוני, לא יכול להתבצע כל תהליך של זיכוך, תהליך זה יכול לקרות רק בעזרתו של הסבל האמתי.

מבחינתי כפי שאמרתי, כל חיכוך מהקטן לגדול אלול לגרום לסבל.
הגורם העיקרי לסבל הוא היווצרותה של אנרגיה! במקום להשתמש בה אנו מבזבזים אותה ע"י סבל דמיוני.
כאשר האדם לומד את המכונה שלו, הוא יודע מה גורם לסבל וכיצד המכונה מגיבה לאותו סבל.
אז הוא יכול גם לנסות לעבוד על התמרת סבל וקבלת הסבל.

________________________________________________________
"הבה נניח לסבל לגעת בנו אך לא לכלות אותנו."
רוברט ארל ברטון / זכירה עצמית

תכונות

אדם יתקשה מאוד לחצוץ לגמרי את ביטויהן של תכונות מולדות מאוד מסוימות, או כאלה שרכש במהלך חייו.
לא משנה לאן יפנה, אותן תכונות יפעלו תמיד ויגרמו לחיכוך וסבל. כמובן שהחציצות לא יאחרו להגיע, אך בחוסר ברירה הן יתמקדו יותר בתגובות, לא יהיה מנוס לאותו אדם במקרה זה מלראות על עצמו את המכניות.
אין הדבר אומר, שיבין או יקבל את המתרחש.
לאומתן, תכונות אחרות נחצצות ללא כל בעיה.
נשלח מה-iPod שלי

רמות התבוננות

ישנו חלק הקשור למרכז השכלי שלנו, אשר עסוק כל הזמן בלהסביר שכלית את כל מה שאנו 'חווים'. הוא מסביר מה הרגשנו, מה טעמנו, איך חשנו איך פעלנו ולמה.
כאשר מתחיל האדם לעבוד על עצמו, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לנסות להתבונן על עצמו בעזרת המרכז השכלי.
מהירותו של המרכז השכלי אטית בהרבה משאר המרכזים, והוא לא מספיק להתבונן ב'אני'ים רגשיים, אינסטינקטיביים ותנועתיים ברגע שהם מתרחשים. מידי פעם הוא מבחין ב'אני'ים שכליים ובאותם 'אני'ים של אותו חלק המסביר מה קרה לפני רגע.
וגם כאשר מדובר בתחושה או רגש מתמשכים, אין אנו מסוגלים להבחין בהם כיוון שאותו חלק מיד נכנס לפעולה וגורם לנו להזדהות עם הסבריו ולא לשים לב לתחושה או הרגש.
במצב זה, אכן אין האדם מסוגל לראות מאומה מעבר למחשבות שלו. אך אלו גם לא מחשבות, כיון שהאדם לא מסוגל לחשוב. לכן מדויק יותר לומר 'אני'ים שכליים.
בעזרת כלים וידע נכונים, יכול האדם להתחיל לעבוד על עצמו בצורה יעילה ולהבחין בכל תפקודיו, הרושם כל כך שונה ועז שאין כל סכנה לבלבול.

באחת הפעמים בזמן מחלה, הבחנתי שאני כולי מזוהה כל הזמן עם המחלה, כמובן שברגע הראשון הבחנתי באותם 'אני'ים שכליים שכל הזמן הסבירו כמה שאני מרגיש רע. אך כאשר חדרתי מעבר ל'אני'ים שכליים, הבחנתי שכל הגוף שלי מזוהה לגמרי עם המחלה. הייתה זו תחושה כבדה מאוד והזדהות עם הסבל… שמתי לב שהסבל לא כל כך גדול, אך המכונה בהזדהותה יוצרת לעצמה סבל מדומה העולה בעצמתו כמה מונים מהסבל האמתי.
רק אחרי שהצלחתי להתגבר בעזרת זכירה עצמית על אותה הזדהות, 'הרגשתי' בהרבה יותר טוב, יכולתי לראות את הסבל האמתי והלא נורא כל כך ולהיפתר מהסבל המדומה. במגביל יכולתי להבחין עדיין באותם 'אני'ים שכליים ובמרכז האינסטינקטיבי שלי ובסבל שלו, אך ידעתי שאני לא הם.

סיפור קצר שכתבתי לפני כמה שנים על אותו חלק המסביר כל מה שאנו 'חווים'.

צייר, מלחין ופילוסוף מצאו יום בהיר אחד את דרכם אל הים.
ההשראה, כך שמעו, אשר משרה הים וסביבתו על האדם, ברוכה היא עד מאוד.
והדרך אל הים קצרה היא ולא קשה כלל.

הצייר להתבונן רצה, לראות את הים בעיניו, לראות את צבעו, את קצפו,
את השמים המלאים בעננים, את החול הזהוב, אשר סודר בדגמים.
את הצבעים המשתלבים והנשברים זה בזה.
את השמש המטילה את קרניה ומחייה את הכל.
ואף ראה בדמיונו עופות ים הדואים על זרמי האוויר החמים.
"כן", חשב הוא לעצמו, "שם בים אקבל אני השראה לציורי הבא".

המלחין לשמוע רצה, לשמוע את הגלים הנשברים על החוף.
את הרוח המייבבת, את צליל העופות ושאר היצורים הדרים בקרבת הים.
את קולות האנשים השמחים שהתאספו על החוף.
את נגינת הים הלא פוסקת לעולם, המחליפה את צליליה בכל גל וגל.
"כן, השראה זו, רק הים יכול להעניק לי", כך חשב.

והפילוסוף, אשר חייב אני לומר, היה חסיד של אסכולות פסולות,
כלל לא הבין השראה מה היא.
נגרר הוא אחרי חבריו, ללא מטרה ועניין, ללא כל צורך בהשראה.
מוחו הקודח התמלא בידע כה רב, אשר אותו אסף, עד אשר בעיני הבריות הוא נחשב,
לחכם, מיוחד בעל אופק נרחב. אך מוחו החיל רק ידע ולא הבנה, ידע ללא הוויה.
"מבין אני יותר משניהם", חשב לעצמו, אעזור להם להבין את אשר יראו וישמעו.

הים נגלה לעיניהם ברוב הדרו, "פלא פלאים" הם אמרו, וחיש הסתדרו החברים והתמקמו.
המלחין, אשר עצם את עיניו, והתרכז בצלילי הים הרבים.
הצייר, לראות את המראות הקסומים.
והפילוסוף, להם להסביר.

וכך, לאחר ששמע המלחין צלילים נפלאים, פנה אליו הפילוסוף והסביר:
"הים נשמע כך" הוא הצמיד את שפתיו בחוזקה ונשף.
"והגלים הנשברים נשמעים כך": הוא פישק את שפתיו והוציא מין קול מוזר.
"והציפורים והרוח" הוא המשיך, "כך וכך".
"כן" חשב המלחין, "כך בערך הם נשמעים".
הוא החל לחזור על הנשיפות והשאיפות ופסק לשמוע את הצלילים.

הצייר, שאך ורק התחיל להבין את הצבעים הרבים, נאלץ אף הוא לפילוסוף להאזין.
אשר הסביר לו במרץ והתלהבות, על הצבעים, על צל ואור.
ובמיוחד התעכב על שבירת קרני השמש על פני הים.
"כן", חשב הצייר לעצמו, "כך זה נראה", והחל לחזור על הסברי הפילוסוף.
וכך פסק הוא לראות את המראות.

בערב חזרו שלושתם לבתיהם, ריקים מרשמים, אך מלאים בדמיונות.
המלחין הלחין יצירה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
והצייר צייר תמונה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
שניהם היו רחוקים מהאמת!

והפילוסוף… הוסיף עוד פרק בסיפורו, אשר כותרתו הייתה: תורת האמת.


אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

סבל

מעניין, שרוב הדתות מדברות על הסבל כעל המפתח להתפתחות האדם והתעוררותו:
ניתן להתמירו וללמוד לא להזדהות עמו, וכך להגיע לאותו מצב של שלווה ואושר.
ובכל זאת מאמיני אותם דתות מקדישים את זמנם בתפילות ותחנונים להקלה בסבלם.
בעודם בטוחים שהם סובלים עקב חטאיהם, וההגעה לאותה שלווה ואושר תלויה בסלחנות האל והפחתת הסבל.

סבל מכוון

"הסבל הופך מכוון אם אינך מתקומם נגדו, אם אינך מנסה להתחמק ממנו, אם אינך מאשים אחרים, אם תקבלו כחלק הכרחי של עבודתך ברגע הזה וכאמצעי להגשמת מטרתך."

פ.ד. אוספנסקי

השפעות

המכונה שלנו מושפעת מאין סוף גירויים חיצוניים.
הכל משפיע עלינו: בני זוג, משפחה, חברים, זרים, רעיונות, שמועות, רכילות, מזג אויר, טבע וגורמי השמיים. (יסלחו לי אלה שאותם עקב התרדמת שלי פספסתי).
המכונה מושפעת ומגיבה בצורות שונות, לרוב התגובות שלה מאוד לא מאוזנות.
לדוגמה: מזג האוויר אמור להשפיע על המרכז האינסטינקטיבי, כיוון שכל מה שקשור לתחושות שלנו, נשלט ע"י המרכז האינסטינקטיבי.
חם נורא היום והמרכז האינסטינקטיבי חש בחום ובאי נעימות, עד כה הכל נורמלי, המרכז האינסטינקטיבי ינסה למצוא מקום מוצל וקריר כדי להירגע. אך הדברים לא נעצרים כאן, המזג האוויר החם מעצבן אותנו! אנחנו מתעצבנים (רגש שלילי), כי נמאס לנו להזיע בעבודה, כי החום דפק לנו את התכניות להמשך היום. וזה לא נגמר כאן, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו ולדמיין מה היה קורה עם היה קריר יותר היום, אילו דברים אנו היינו יכולים לעשות שכעת בגלל החום אנו מפספסים. כמובן שזו רק ההתחלה ומכאן הכל פתוח, האדם יכול להסתובב עצבני כל אותו יום…
אז אם נתבונן טוב על המקרה, נצליח להבחין בחיכוך שהופעל על המרכז האינסטינקטיבי שלנו, נוצר סבל במרכז האינסטינקטיבי שאמור היה להיפסק ברגע שהחיכוך מופסק או אם החיכוך לא מופסק ואנו לא מוצאים מקום מוצל וקריר הסבל היה אמור להיות רק אינסטינקטיבי. זהו סבל אמתי שהמכונה שלנו חווה, אך מאוד מהר אנו יוצרים סבל דמיוני ומזויף, בכך שמרכזים אחרים נכנסים לפעולה: המרכז הרגשי שמתחיל לייצר רגש שלילי, לרחם על עצמו ועוד. המרכז התנועתי שמתחיל לדמיין מה ואיך היה קורה אם…ועוד. והמרכז השכלי שמתחיל לנתח את כל המצב.
זו היא לרוב עבודה לא נכונה של המרכזים, הנוצרת מהזדהות ופירושה הוא בזבוז ענק של אנרגיה. והכל בגלל גירוי קטן הקשור למזג אויר וחום. תארו לעצמכם מה קורה במשך כל היום כאשר אנו חשופים לאין ספור גירויים מסוגים שונים.
אבל רציתי לדבר על גירויים הנוצרים ע"י גורמי השמיים: הירח, כוכבי הלכת ובמטאורים והמטאוריטים שבדיוק בתקופה זו ממלאים את שמי כדור הארץ.
למה לנו בכלל לדבר על נושאים אלה?
הכל קשור לעבדות שלנו, אם נראה ונבין שאנו עבדים גמורים לאותם השפעות וגירויים אולי נצליח גם להשתחרר מהם ולצאת לחרות. בדרך כלל בני האדם כלל לא מודעים לעבדותם, הם בטוחים שהם בני חורין ואדונים לעצמם, אך זה רק החלום שהם חולמים-השינה. אם נצליח לפקוח את העיניים לרגע או שתיים ולראות את האמת ואת העבדות הטוטלית שלנו, ללא ספק רובנו נרצה להשתחרר מאותה עבדות.
נחזור כעת לגורמי השמיים, הדבר הפשוט ביותר הוא להתבונן בהשפעותיו של הירח! עקב קרבתו (ועקב סיבות אובייקטיביות אחרות) השפעתו עלינו חזקה מאוד. ניתן להבחין בהשפעות אלה במיוחד כאשר הירח הוא מלא או חסר. כיוון שמצבים אלה של הירח חוזרים על עצמם בכל חודש אנו יכולים לוודא טוב יותר את ההתבוננויות שלנו. הדבר המעניין במיוחד היא העובדה שהשפעות אלה חלים לא רק על יחידים אלה על קבוצות גדולות של בני אדם. בהרבה מקרים, הפגנות ענק, מלחמות ועוד, מתרחשות בעקבות השפעתו של הירח.
עוד דבר שמשפיע עלינו הוא המטאורים והמטאוריטים הממלאים את השמיים בתקופת הקיץ והשיא בדרך כלל ב-תשע באב.

לאן אתה בורח?

האדם עסוק כל ימי חייו בבריחה מהסבל. על ידי סבל מדומה, רגשות שליליים, דמיון ושקר עצמי מצליח האדם לעמם את הסבל האמתי.
אך אין זו בריחה, זו רק בזבוז של אנרגיה שבעקבותיה ואיתה נוצרת השינה וחוסר ההתמודדות עם הסבל האמתי והחיים.
לכן נאמר שאנו מבזבזים את החיים, אנו לא חיים את הרגע ומעדיפים לחלום על עתיד, עבר ועל מקומות אחרים ללא סבל.
החיים שלנו נושאים בתוכם סבל, ואין כל דרך לשנות עובדה זו כל עוד אנו חיים כאן; על כדור הארץ, בגוף פיזי.
בשלב מסוים יש להבין שאין לאן לברוח, הסבל והחיים ישיגו אותנו בכל מקום. "אדם פוגש בגורלו בדרך בה בחר כדי לחמוק ממנו."
אדם המנסה לברוח מכלב מעיים, רץ הישר אל הבור העמוק שלפניו. אך ממה בדיוק הוא נמלט? מהכלב או מהאיום?
האם יש סיבה לברוח מהכלב אם הוא לא מאיים? הכלב ישיג אותנו במהרה והבריחה תגרום לו רק לממש יותר את איומו. ואם במקרה לא ישיג? הרי שאנו נמלטים הישר לאותו בור עמוק, שאותו בגלל השינה, אנו כלל לא רואים.
אם אין לאן לברוח, ולפנינו נמצא כלב אחר או איום אף גדול יותר, כל מה שנשאר הוא להתמודד עם האיום.
אם נרצה להתמודד עם האיום, הרי שעלינו קודם לראות אותו ולהבין למה והיכן הוא גורם לסבל, מי הוא זה שסובל?
תאוריה לא תועיל כאן כלל, רק פרקטיות יכולה לעזור לאדם להבין, שלא 'הוא' זה שסובל. צעד זה קשה במיוחד, כיוון שהאדם מזוהה לגמרי עם הסובל – המכונה שלו.
עדיין לא ברור לי מה קודם למה? ההפרדות קודמת לקבלה או ההפך? אולי שניהן מתרחשות במקביל!? אך ברור לי שאם מצליח האדם להיפרד מהמכונה חייב הוא לקבל אותה כפי שהיא. כך גם עם חייו וסבלו.
אז האדם נשאר מול הכלב, כך הוא לומד להכיר, להתיידד ולחיות עמו, והאיום נעלם. זו היא המלטות מהסבל.
הסבל מייצר אנרגיה יקרה, אם נצליח שלא להירדם ולבזבז אנרגיה זו, נוכל ללמוד להתמיר אותה לצרכינו…

המשך רגשות שליליים וקבלה

אם אנסה לנסח את דברי במילים אחרות ולתאר את התהליך בצורה מתומצתת יותר, הרי שאני יכול לומר שגירויים חיצוניים או מאורעות שונים יוצרים חיכוך למכונה שלנו.
חיכוך נמצא בכל, והמכונה כל הזמן מנסה למצוא דרך לצעוד בין חיכוכים כמו בין שלוליות. כיוון שאין כזו אפשרות, המכונה מסתפקת בדמיון שבבריחה מחיכוכים גדולים אל הקטנים יותר.
המכונה מנסה לברוח מחיכוכים כיוון שהללו מפריעים להתנהלותה הטוטלית והמכנית המשמרת את השינה*. חיכוך יכול להיות השעון המעורר המצלצל בבוקר ומעיר אותנו, אך אנו למדנו זה מכבר להתעלם מהצלצול, לשלב אותו בחלום, להתרחק ממנו או פשוט להפסיק אותו. ובכל זאת, גם אם הצלחנו להתעלם ממנו, החיכוך יוצר אנרגיה! כך זה פועל בעולם שלנו; בכל תהליך בו קיים חיכוך, נוצרת אנרגיה. כעת גם האנרגיה מפריעה לנו, אנו מרגישים אי שקט, חוסר מנוחה ומרגישים שעוד שנייה נתפוצץ כמו בלון נפוח. לכן נמצא גם דרך להוציא ולבזבז אנרגיה זו, העיקר לישון בשקט וללא הפרעה.
אם האנרגיה לא מתבזבזת מיד, נוצר סבל… כאב פיזי, רגשי או אחר.
כדי לסבול פחות, האדם שכלל לעצמו כל כך הרבה שיטות לבזבוז אנרגיה, עד שהגיעה למצב בו אין לו מספיק אנרגיה אפילו כדי לפקוח את עיניו ולהביט בעצמו או בסביבה לרגעים בודדים.
מה שמצחיק, שלאחר שמבזבז האדם את האנרגיה, הוא נאנח ואומר: "אך כעת אני מרגיש נפלא, מלא אנרגיה, לפני כן הרגשתי רע, בטח הייתי חסר אנרגיה…"
אחת הדרכים היעילות ביותר לבזבוז אנרגיה, היא ביטאו רגשות שליליים. כמובן שישנן סיבות רבות ואחרות חוץ מבזבוז אנרגיה שבגינן אנו מכורים לבטאו רגשות שליליים (ברשומה הקודמת התייחסתי לכך).
אז מה יש לנו עד כה? כל חייו עסוק האדם בבריחה דמיונית מחיכוכים ובבזבוז אנרגיה.
במילים אחרות…
במקום הניסיון להתמודד עם החיים וקשיי החיים, האדם עסוק כל הזמן ב"המלטות" מהם. הוא קורה ל"הימלטות" זו – "חופש", וכך הוא רואה את עצמו בדמיונו, אדם "חופשי."
אך לאמיתו של של דבר, אין ביכולתו להימלט מהסבל ומהחיים, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחלום על המלטות, הבריחה המתמדת של האדם או חוסר ההתמודדות שלו עם החיים מכניסה אותו שוב ושוב למצבים בהרבה יותר קשים.
לאומת זאת, התמודדות היא קבלה, קבלה של החיים שלנו, של התפקיד שלנו, של הסבל שלנו ושל המכונה שלנו.

אז איך יכול האדם לקבל את עצמו? ומה הוא יכול לעשות עם אותה אנרגיה שעד כה בזבז?
כדי לענות על השאלות האלה, צריך אני להסביר תחילה מה היא "קבלה" מבחינתי.

* כבר התייחסתי לכך בעבר, אך אומר זאת שוב. אין כל רע במכניות, כל עוד המכונה עובדת כשורה. המכונה לא יכולה להתנהל שלא בצורה מכנית. ישנן תפקודים שמומלץ כלל לא להתערב בהם ולתת להם לעבוד בצורה מכנית. אך אם ניתן לכנות דבר מה כ-רע, יהיה זה מצב של מכניות ללא שמץ של מודעות. או במילים אחרות מרכבה עם רכב וסוס ללא נוסעה.

אנו לא יכולים לעשות

דיברתי כבר על כך, שהמכונה מנסה כל הזמן להימלט מסבל.
במהלך חיינו, המכונה נמצאת כל הזמן במנוסה מסבל, אך אין היא יודעת באמת איך להימלט מסבל.
לכן במהלך הניסיונות שלה, היא מוצאת את עצמה מסובכת יותר ויותר בסבל כזה או אחר.

אנו נולדים עם מכניות מסוימת, במהלך חיינו אנו בונים על אותה מכניות קומות על קומות של מכניות חדשה.
כל דבר שהוא לא מכני למכונה שלנו מהווה חיכוך למכונה, וחיכוך גורם לסבל.
לכן, כאשר המכונה מזהה חיכוך, היא תמיד תנסה להימנע ממנו ולפנות למקום בו לדעתה יש פחות חיכוך.

ישנן הרבה סיבות שבגינן נגרם חיכוך למכונה שלנו, חלק מהסיבות הן: תכונה עיקרית, חשבון פנימי, שתלטנות נשית ועוד…(להבהרת מושגים אלו, חפשו בבלוג).
לכן אדם ישן, תמיד ובאופן מכני ינסה לברוח מאותו חיכוך. מאוחר יותר יספר לעצמו, שהוא בחר לפנות לכיוון זה ולא לכיוון אחר מסיבה זו וזו. לאמתו של דבר לא הייתה כאן שום בחירה, הוא לא היה יכול לבחור אחרת!
המכונה פנתה לכיוון זה בגלל שהכיוון השני היה גורם לה לחיכוך גדול יותר.
בני אדם מבזבזים הרבה זמן על דמיון, הם מדמיינים מה היה קורה אילו בחרו אחרת, הם באמת חושבים שהבחירה הייתה שלהם, והם יכלו לבחור אחרת.
דומה הדבר לזרימת חשמל, הזרם תמיד יזרום בקו שבו יש פחות התנגדות.

לפעמים במבט לאחור אף נספר לעצמנו שבחרנו בדרך הקשה, אך לאמתו של דבר, באותו רגע הכיוון שאליו זרמה המכונה היה הכיוון בעל התנגדות קטנה יותר, במילים אחרות פחות חיכוך.
אדם יעדיף להסתכן ולצאת למלחמה ולספר לעצמו שהוא בחר באופציה הקשה, הרי היה יכול להיות קל ופשוט יותר להישאר בבית, אך לאמתו של דבר היה לו יותר קשה להישאר בבית: "מה יגידו עלי? אני פחדן? כל החברים שלי יצאו להלחם איך אני יכול להישאר? זה לא בסדר!"
לאומתו אדם אחר יישאר בביתו מכיוון שהוא מפחד להפצה או למות, יותר ממה שיחשבו עליו חבריו….

במצבינו הנוכחי – שינה, אין בידינו כל בחירה.
הדבר היחיד שיש בידינו לעשות הוא לראות את עצמנו.
כדי לפתח רצון ולהתחיל לעשות, עלינו תחילה להבין ולראות, שאנו לא יכולים לעשות.
כל מעשינו ללא יוצא מהכלל, נעשים בצורה מכנית/מסוימת כי הם לא היו יכולים להיעשות אחרת.

תשוקה, רצון וסבל מרצון

הרבה פעמים כשאני צריך לנהוג, מתעוררת אצלי תשוקה לשמוע מוזיקה מסוימת. אני בטוח שדבר זה מוכר לרובכם.
במקרה זה אני אומר, "אני רוצה לשמוע את זה או את זה."
אך לאמתו של דבר אין זה רצון, רק תשוקה, אני שקפץ בצורה מכנית והשתוקק לשמוע משהוא.
או למשל דוגמה אחרת שאני חווה: תשוקה לאכול משהוא בשעה מאוחרת של ערב, תשוקה זו עולה בדרך כלל גם כשאין אני רעב כלל, בדרך כלל אני אומר: "בא לי" או "אני רוצה לאכול משהוא", אך שוב פעם אין כאן קשר לרצון… זה הוא אני אינסטינקטיבי שמשתוקק מסיבות מכניות לגמרי לאכול….
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לתשוקות אלה שאנו כה אוהבים לכנות רצון או רצונות, דבר אחד משוטף לכולן, הן מכניות: הן עולות בצורה מכנית וללא כל מעורבות שלנו, הן עולות עקב הרגלים או מגירויים חיצוניים. ואין לנו כלל שליטה על הצורה הזמן או סוג התשוקה שמתעוררת לפתע.

אם כן, מה הוא הרצון?
ברמה של האדם הישן, לא קיים רצון, רצון הוא דבר מה שעלינו ליצור בתוכנו…
איך ניתן ליצור רצון זה? ישנם תרגולים שונים ורבים, אך למה לנו לסבך את העניינים, כל חיינו מלאים בתשוקות, אז למה לא להשתמש בהן כדי ליצור רצון?
בא לי לשמוע מסיקה מסוימת בזמן נהיגה? עבודה נכונה על רצון תהיה לשמוע דבר מה שונה לגמרי, או לא לשמוע מסיקה כלל.
אני משתוקק לאכול לפני השינה, העבודה על הרצון תהיה אי אכילה.
מדובר כאן במאמץ שלי, עשיה שלי, מאמץ זה קיים בכל רגע ורגע, ברגע שמפסיק המאמץ אני נופל חזרה אל התשוקה.
ההליכה נגד התשוקות שלנו תיצור בתוכנו חיכוך, לא נעים לי לשמוע את מוצרט כל הנהיגה, "אני" השתוקקתי לשמוע את לד זפלין, ואת מוצרט אני לא סובל – חיכוך.
אני לא אכלתי לפני השינה, ואני חש ברעב – חיכוך.
חיכוך בתורו גורם לסבל, אז כעת אני נוהג במשך שעה ושומע את מוצרט ומקלל כל רגע.
כך פספסתי את כל העבודה על הרצון, ובזבזתי את הסבל שנוצר על רגש שלילי.
סבל שנוצר = אנרגיה, ביטוי רגש שלילי = בזבוז אנרגיה.
אז עבדתי קשה סבלתי כדי להפיק אנרגיה ואז בזבזתי את הכל ברגע…
כאן דרוש עוד מאמץ, אי ביטוי רגשות שליליים, שגם הן תשוקות שלנו.
אם נלמד לא לבטא רגשות שליליים, יבצר מצב מעניין בו נוכל לראות את הסבל שנוצר…
בדרך כלל אנו לא רואים אותו, כי אנו עסוקים באותו רגש שלילי, ולאחר כל הרגשות השליליים אנו מרגישים הקלה, כי הוצאנו את כל האנרגיה וכל הסבל.
אך אם אנו לא נבטה את הרגש השלילי, הנה נוצר מצב בו אנו יכולים לראות את הסבל שמוצרט גורם למכונה שלנו, כעת אנו יכולים אף להפיק תועלת מאותו סבל, להתמיר אותו…

איך אפשר לא לבטא רגש שלילי?
עלינו לראות את הרגש השלילי, ולנסות לא להזדהות עימו, דבר זה יכול להיעשות רק ע"י חלוקת תשומת לב.

כאן אנו מגיעים לסבל מרצון, הרצון שלנו גרם לאותו סבל, ואנו מקבלים אותו מרצון :).
ברגע שאנו מקבלים את הסבל, הוא נהפך לסבל מרצון, ורק כך אנו יכולים להגיע להתמרה של סבל.

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )