הבנה והסכמה

רובינו נוהגים לחשוב שידע והבנה הם היינו הך; אם אני יודע את מה שאתה יודע, אזי אני מבין אותך.
אם הרעיון לא מוכר לי, אבל בכללותו הוא נשמע הגיוני, גם אז אני יכול להבין אותך.
לאומת זאת אם הרעיון לא מוכר ולא הגיוני (מבחינתי) אזי אני לא מבין.

 כמובן, שכאשר מדובר על השוואת ידע והיגיון, יכול להיווצר מצב בו, אני מבין אדם אחר, אך לא מסכים איתו.
לאמתו של דבר, הבנה היא דבר מה מורכב יותר.
ההבנה נוצרת ע"י שני מרכיבים נוספים: המרכיב הראשון הוא ידע ספציפי, והמרכיב השני הוא ההוויה. רק אחרי שהאדם נחשף לידע ומצליח ליישם אותו, לחיות אותו, להתנסות בו פרקטית ולא רק תאורטית, רק אז מתחילה להיווצר הבנה.

אנו יכולים, בעזרתו של המרכז הפורמוטורי "להבין"  בצורות מעוותות, רעיונות שונים.
כמובן שלא מדובר כאן בהבנה, אלא בהאחזותו של המרכז הפורמוטורי בחלקי אותו רעיון הנשמעים הגיוניים או מוכרים.
אך ישנם רעיונות רבים, כה זרים למרכז הפורמוטורי, עד שאינו מסוגל להתמודד עמם כלל.
אחד מאותם רעיונות לגבי, היה: "אדם המבין רעיון מסוים בצורה אמתית לא יכול שלא להסכים עמו".
לא הצלחתי להבין רעיון זה בצורה שכלית, ולא משנה כיצד ומהיכן ניסיתי לגשת אליו.
הרי זה כה ברור, שאני יכול להבין מישהו או משהו ובאותה המידה לא להסכים איתו.
ההבנה האמתית נוצרה רק אחרי שהתנסיתי בכך כמה פעמים.

אני זוכר שבפעם הראשונה החוויה הייתה חזקה במיוחד. האזנתי לדיברי אדם אחר, שדיבר על רעיון כלשהו הקשור לעבודת האדם על עצמו, החוויה שלו, ההתנסות שלו והמסקנות שלו באותו נושא היו זהות לשלי. באותו רגע ההבנה הייתה מלאה.
לא יכולתי שלא להסכים איתו, אף על פי שברקע זמזמו 'אני'ים שהמליצו על סתירות ואי  הגיון.
אך ההבנה הייתה שייכת למישהו אחר, לא ברמת ה'אני'ים. באותן השניות, נזכרתי באותו רעיון, שלא ניתן שלא להסכים עם מי או מה שאנו מבינים. לא יכולתי למצוא בו שוב חוסר הגיון או זרות, אותו רעיון נהפך באותו רגע לרעיון שלי, ולא עוד דבריו של מישהו אחר.

רמות התבוננות

ישנו חלק הקשור למרכז השכלי שלנו, אשר עסוק כל הזמן בלהסביר שכלית את כל מה שאנו 'חווים'. הוא מסביר מה הרגשנו, מה טעמנו, איך חשנו איך פעלנו ולמה.
כאשר מתחיל האדם לעבוד על עצמו, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לנסות להתבונן על עצמו בעזרת המרכז השכלי.
מהירותו של המרכז השכלי אטית בהרבה משאר המרכזים, והוא לא מספיק להתבונן ב'אני'ים רגשיים, אינסטינקטיביים ותנועתיים ברגע שהם מתרחשים. מידי פעם הוא מבחין ב'אני'ים שכליים ובאותם 'אני'ים של אותו חלק המסביר מה קרה לפני רגע.
וגם כאשר מדובר בתחושה או רגש מתמשכים, אין אנו מסוגלים להבחין בהם כיוון שאותו חלק מיד נכנס לפעולה וגורם לנו להזדהות עם הסבריו ולא לשים לב לתחושה או הרגש.
במצב זה, אכן אין האדם מסוגל לראות מאומה מעבר למחשבות שלו. אך אלו גם לא מחשבות, כיון שהאדם לא מסוגל לחשוב. לכן מדויק יותר לומר 'אני'ים שכליים.
בעזרת כלים וידע נכונים, יכול האדם להתחיל לעבוד על עצמו בצורה יעילה ולהבחין בכל תפקודיו, הרושם כל כך שונה ועז שאין כל סכנה לבלבול.

באחת הפעמים בזמן מחלה, הבחנתי שאני כולי מזוהה כל הזמן עם המחלה, כמובן שברגע הראשון הבחנתי באותם 'אני'ים שכליים שכל הזמן הסבירו כמה שאני מרגיש רע. אך כאשר חדרתי מעבר ל'אני'ים שכליים, הבחנתי שכל הגוף שלי מזוהה לגמרי עם המחלה. הייתה זו תחושה כבדה מאוד והזדהות עם הסבל… שמתי לב שהסבל לא כל כך גדול, אך המכונה בהזדהותה יוצרת לעצמה סבל מדומה העולה בעצמתו כמה מונים מהסבל האמתי.
רק אחרי שהצלחתי להתגבר בעזרת זכירה עצמית על אותה הזדהות, 'הרגשתי' בהרבה יותר טוב, יכולתי לראות את הסבל האמתי והלא נורא כל כך ולהיפתר מהסבל המדומה. במגביל יכולתי להבחין עדיין באותם 'אני'ים שכליים ובמרכז האינסטינקטיבי שלי ובסבל שלו, אך ידעתי שאני לא הם.

סיפור קצר שכתבתי לפני כמה שנים על אותו חלק המסביר כל מה שאנו 'חווים'.

צייר, מלחין ופילוסוף מצאו יום בהיר אחד את דרכם אל הים.
ההשראה, כך שמעו, אשר משרה הים וסביבתו על האדם, ברוכה היא עד מאוד.
והדרך אל הים קצרה היא ולא קשה כלל.

הצייר להתבונן רצה, לראות את הים בעיניו, לראות את צבעו, את קצפו,
את השמים המלאים בעננים, את החול הזהוב, אשר סודר בדגמים.
את הצבעים המשתלבים והנשברים זה בזה.
את השמש המטילה את קרניה ומחייה את הכל.
ואף ראה בדמיונו עופות ים הדואים על זרמי האוויר החמים.
"כן", חשב הוא לעצמו, "שם בים אקבל אני השראה לציורי הבא".

המלחין לשמוע רצה, לשמוע את הגלים הנשברים על החוף.
את הרוח המייבבת, את צליל העופות ושאר היצורים הדרים בקרבת הים.
את קולות האנשים השמחים שהתאספו על החוף.
את נגינת הים הלא פוסקת לעולם, המחליפה את צליליה בכל גל וגל.
"כן, השראה זו, רק הים יכול להעניק לי", כך חשב.

והפילוסוף, אשר חייב אני לומר, היה חסיד של אסכולות פסולות,
כלל לא הבין השראה מה היא.
נגרר הוא אחרי חבריו, ללא מטרה ועניין, ללא כל צורך בהשראה.
מוחו הקודח התמלא בידע כה רב, אשר אותו אסף, עד אשר בעיני הבריות הוא נחשב,
לחכם, מיוחד בעל אופק נרחב. אך מוחו החיל רק ידע ולא הבנה, ידע ללא הוויה.
"מבין אני יותר משניהם", חשב לעצמו, אעזור להם להבין את אשר יראו וישמעו.

הים נגלה לעיניהם ברוב הדרו, "פלא פלאים" הם אמרו, וחיש הסתדרו החברים והתמקמו.
המלחין, אשר עצם את עיניו, והתרכז בצלילי הים הרבים.
הצייר, לראות את המראות הקסומים.
והפילוסוף, להם להסביר.

וכך, לאחר ששמע המלחין צלילים נפלאים, פנה אליו הפילוסוף והסביר:
"הים נשמע כך" הוא הצמיד את שפתיו בחוזקה ונשף.
"והגלים הנשברים נשמעים כך": הוא פישק את שפתיו והוציא מין קול מוזר.
"והציפורים והרוח" הוא המשיך, "כך וכך".
"כן" חשב המלחין, "כך בערך הם נשמעים".
הוא החל לחזור על הנשיפות והשאיפות ופסק לשמוע את הצלילים.

הצייר, שאך ורק התחיל להבין את הצבעים הרבים, נאלץ אף הוא לפילוסוף להאזין.
אשר הסביר לו במרץ והתלהבות, על הצבעים, על צל ואור.
ובמיוחד התעכב על שבירת קרני השמש על פני הים.
"כן", חשב הצייר לעצמו, "כך זה נראה", והחל לחזור על הסברי הפילוסוף.
וכך פסק הוא לראות את המראות.

בערב חזרו שלושתם לבתיהם, ריקים מרשמים, אך מלאים בדמיונות.
המלחין הלחין יצירה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
והצייר צייר תמונה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
שניהם היו רחוקים מהאמת!

והפילוסוף… הוסיף עוד פרק בסיפורו, אשר כותרתו הייתה: תורת האמת.


אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

הזדמנויות

האדם אינו יכול להרשות לעצמו לפספס ולבזבז הזדמנויות היכולות לקרב אותו למקור מודע.
לא משנה כיצד, או באיזו צורה נחשף הוא לאותו מקור: ספר, אדם המציג ומסביר, מורה, בית ספר ועוד.
דבר מה בתוכו אמור 'להרגיש' ולהבין שמדובר בדבר האמתי.
הזדמנויות אלה לא חוזרות על עצמן, ואם חוזרות הרי שבחזרה הבאה הן חסרות בעצמתן וקל יותר לפספס אותן שוב.
בדיוק כפי שלוחות הברית חסרים הרבה בהשוואה ללוחות המקוריים שנופצו. ואם היה צורך גם בפעם שלישית, מי יודע מה היה חסר בהם ואם בכלל היו מקבלים הזדמנות שלישית.

ללא כל קשר לאותה הרגשה המזהה את המקור המודע, המכונה תמיד תייצר 'אני'ים רבים שקל מאוד להזדהות עימם:
"האדם שהציג לי את החומר, לא נחמד אלי", "הספר כתוב בשפה מתנסת", "הבית ספר דורש כסף", "אני לא מוכן", "שמעתי וקראתי דברים שונים וסותרים", ועוד הרבה אחרים.
ברגע שמזדהה האדם עם 'אני'ים אלה, ומחליט לא להקשיב לאותו קול קטן, הוא מפספס הזדמנות חשובה.
האם זה משנה באיזו צורה מקבל האדם את האפשרות להתקרב לאותו מקור מודע? האם זה חשוב שהדמיון שלנו באותו רגע טוען שהאדם המציג לנו את הרעיון שלילי אלינו?

כל מגע עם מקור מודע מציב אותנו מול מבחן, כדי לעבור מבחן זה עלינו לוותר על חלק מהמכניות שלנו, לוותר על התמונה הדמיונית שלנו על איך אנו אמורים למצוא ומה אנו אמורים למצוא. מבחן זה מסנן את רוב האנשים ופותח את הדלת אל המודע רק לבודדים.
אנשים מעדיפים לבזבז את זמנם במקומות המתאימים לצורת החשיבה הפורמטורית שלהם הדברים מבחינתם תמיד שחורים או לבנים: "המורה תמיד מחייך ונעים אלינו, הוא לא גובה תשלום כי אנשים רוחניים לא צריכים כסף, הוא משרה עלי הרגשה נעימה ובטוחה…"
מקור מודע לעולם לא פורמטורי, לעולם לא שחור לבן, ברוב המקרים אדם המגיע לבית ספר מודע יקבל בדיוק את הדבר ההפוך ממה שהוא מצפה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

קבלה (המשך)

עד כה דיברתי על קבלה עצמית; קבלה של המכונה שלי וקבלת המאורעות שמשפיעים על המכונה, כעת כדי להאיר טיפה יותר את הנושא, ניתן להוסיף ולדבר על קבלת האחר.
אנשים רבים חושבים שקבלה היא ראיית העולם כוורוד וחיובי ואהבה של כל אשר נמצא בו.
אך הדברים שונים במקצת ופחות פורמוטורים.
במקרה שנוצר קשר כלשהו בין שני בני אדם, נקרא לכך אהבה או חברות או אכפתיות, ינסו אותם אנשים לשנות זה את זה.
כלומר, הראיה הסובייקטיבית והתפיסה הסובייקטיבית של כל אחד את הטוב והמוצלח, תמצא תמיד מגרעות בצד השני ותנסה שוב ושוב לחנך, ללמד ולתקן.
ככל שאכפת לנו יותר מהאדם שמולנו, כך ננסה יותר בעקשנות והתמדה לשנות בו את מה שבעני דמיוננו לא טוב ומזיק. (לדוגמה: התנהגות מסוימת שלדעתנו יכולה רק להזיק לו בחייו).
ניתן לכנות תופעה זו – "אי קבלה". לאמתו של דבר, מדובר כאן על שפיטה והזדהות, הפכים גמורים לקבלה. מכך ניתן להבין כמובן שאין כל קשר בין קבלה לאהבה.
כל עוד לא נפסיק לשפוט ולהזדהות עם מגרעותיו של האחר, לא יכולה להיווצר קבלה.
ניקח לדוגמה חצץ, אנו מקבלים אותו כפי שהוא, לא מצפים ממנו להיהפך ליהלום או לשנות את תכונותיו הטבעיות, ומצד שני אנו מקבלים אותו ללא אהבה. כך צריכים אנו לנהוג עם בני אדם.
הכוונה לא לשינוי יחסינו כלפיהם או ניסיון מזויף לאהוב ולחבב אותם יותר, אלא לקבל אותם כפי שהם עם המגרעות שלהם, גם אם מדובר במגרעות דמיוניים או אמתיים.

אז אני לא חייב לאהוב או לחבב את האדם שאני מקבל, אלא להימנע משיפוט (דבר שלעצמו לא קל ודורש יכולות של אי הזדהות, הפסקת הדמיון, הרגש השלילי ועוד). מעבר לכך, ליחס שלי לאותו אדם אין כל קשר, אני יכול לתקשר איתו ברמות שונות או לא לתקשר איתו כלל, (כאשר אני פוגש באדם שכל דעותיו נוגדים את שלי, ואין כל סיכוי לגשר בינינו, הרי שאני יכול לקבל אותו ואת דעותיו גם אם התקשורת בינינו בלתי אפשרית..)
ניתן להשליך את הנאמר כאן גם על קבלה עצמית…

מרכזים ו'אני'ים

במצבינו אין אנו מסוגלים לראות מעבר למרכז השכלי.
אנו מבחינים ב'אני'ים של המרכז השכלי, אך אלה הם 'אני'ים, שברובם נוצרים מגירוייהם של המרכזים האחרים.
המרכז הרגשי מבטא רגש המשפיע על המרכז השכלי לחשוב ולומר דבר מה…
אנו חווים אי שקט או אי נחת במרכז התנועתי והמרכז השכלי מיד ממציא סיבה "הגיונית" על מה שאנו חווים ואת הסיבה לכך.
כדי ללמוד את המכונה, עלינו לראות את הדברים כפי שהם, במקום להזדהות עם הניתוחים המסורבלים, הדמיוניים והלא נכונים של המרכז השכלי.

איך אנו יכולים לקבל את דבריהם של מורים מודעים?

בדרך כלל חסרות לנו כמה נקודות חשובות היכולות להשלים את התמונה ולאפשר לנו להתייחס בצורה עניינית לדברים הנאמרים ע"י מורים מודעים.
אני לא מדבר על ידע והוויה, שבלעדיהם אין כלל סיכוי להבין דברים אלה.
אני מדבר על נקודות נוספות, שמשום מה קל לנו להתעלם מהן.

* למה הדברים נאמרים בצורה מסוימת?
* למי הם נאמרים?
* ומה המטרה שמאחורי הדברים?

אני רוצה להתייחס יותר לנקודה השנייה! "למי הם נאמרים?"

אנסה להביא דוגמאות כדי להבהיר את דברי.
אנשים שונים מפתחים לאורך חייהם נטיות מסוימות, מדובר על מכניזם שנוצר ופועל בצורה מסוימת מאוד.
כל אדם מפתח לעצמו מכניזם או מכניות המתאימה לתנאים בהם הוא חי.
מדובר בתכונות של האדם, בהרגלים, ובהתנהלותו באופן כללי בעולם בכל המישורים המוכרים לנו כגון: צורת חשיבה, רגש, תנוע ואינסטינקט.
אותה תבנית-מכניות שומרת את האדם במצב בו הוא יכול להמשיך לישון ולתפקד בעולם זה.
אם נצליח לערער טיפה את המכניות של אדם זה או אחר, הרי שהדבר אלול לגרום לו לזעזוע והזעזוע בתורו יכול לגרום לאותו אדם לפקוח את עיניו לזמן קצר ומוגבל מאוד.
במלים אחרות, האדם יכול להתעורר לזמן קצר.

לאחר שהברתי את הנקודה הזו, ניתן להמשיך בנושא שלנו.
מורה מודע אלול לומר לאדם, אשר המכניות שלו מתבטאת באקטיביות מוגזמת, שעליו ללמוד לא לעשות, וכל מה שעליו לעשות הוא להירגע.
דברים אלה יהיו נכונים לעבודתו של אותו אדם לאותו רגע! יכול להיות שמבחינתו בעוד שנה עבודתו תשתנה מקצה לקצה.
אדם אחר שהמכניות שלו שונה יקבל באותו הזמן תשובה שונה מאותו מורה!

אבל, כיוון שבני אדם לא מודעים לכך, וצורת המחשבה שלנו היא פורמטורית במיוחד, אנו נתייחס לדבריו של אותו מורה בצורה מאוד לא נכונה.
ללא הידיעה שדברים אלה מכוונים לאדם ספציפי, שהמכניות שלו מאוד ספציפית, אנשים יטילו דברים אלה לכל עבר ללא הבנה.
הם יצוטטו את המורה, יכתבו עליו ספרים ותמיד יזכירו ששיטתו היא אי עשיה ורוגע.

אדם אחר שהמכניות שלו מתבטאת בעצלות ובחוסר מעש ועניין, יקבל מאותו מורה המלצה הפוכה: לעשות יותר מאמצים ולהיות יותר אקטיבי…
הפעם אנשים אחרים יכתבו ספרים אחרים ויסבירו שתורתו של המורה היא מאמצים ואקטיביות!

אדם שבגלל המכניות שלו, הוא מקפיד כל הזמן על הכללים ועושה בדיוק את מה שכתוב בספרים או במילים אחרות מתייחס יותר לצורה ולא לתוכן, יכול לקבל מהמורה תובנה שהדרך לא קיימת.
ושוב גם כאן, תובנה זו מתאימה ומיועדת רק לאותו אדם, שבקרה זה יכול להתעורר לרגע ולהבין שהוא יוצר לעצמו צורה וממסתתר מאחוריה במקום לעשות את העבודה האמתית.
אך אנשים שלא מודעים לכך, מיד יפתחו רעיונות פילוסופים ויכתבו ספרים המדברים על כך שבעצם אין דרך, היא לא קיימת.

הדבר דומה במשהו לרפואה מודרנית: רופא שאליו יגיעו חולים הסובלים מכאב ראש, ימליץ לכולם לקחת אקמול.
לאומתו הומופט, יטפל בכל אדם בצורה שונה, וכלל לא משנה שכולם סובלים מאותם הסימפטומים.

וכך, אנו יוצרים לעצמנו סתירות: המורה הזה אומר שעלינו להירגע, והשני אומר שעלינו להתנזר והשלישי בעד מין….אך כל הדברים האלה נאמרים לאנשים ספציפיים או לקבוצת אנשים דומים והם לא מיועדים לכלל הציבור. גם אם הם נאמרים בפומבי, עלינו לדעת לפי ההכרות שלנו עם המכניות שלנו האם הדברים מיועדים לנו או לא.

בנקודה זו, אני מרגיש שטוב יהיה לעצור ולא להמשיך, אולי בהזדמנות אחרת אוסיף כמה דברים שישלימו את הפוסט הזה.

המרכז הפורמטורי

החלק המכני של המרכז השכלי – המנגנון התבניתי – המרכז הפורמוטורי.

רוב בני האדם משתמשים אך ורק בחלק זה, הם אינם משתמשים בחלקיו האחרים של המרכז השכלי.
הפעילות של המרכז הפורמוטורי מאוד פשוטה – להשוות אך ורק בין שני דברים, הוא לא מסוגל לראות יותר משני דברים.
הוא תמיד ינסה לחפש את הניגוד הקוטבי לכל דבר.
צורת החשיבה של המרכז הפורמוטורי היא חשיבה קיצונית: הוא יודע הכול או שאינו יודע דבר.
אם למשל אומרים לנו שאנו אמורים לעשות את הדבר הזה או הזה, מיד נכנס המרכז הפורמוטורי ואומר, "הרי השיטה הסבירה שאין ביכולתנו לעשות."
אם נאמר לאנשים שהם זקוקים לרצון כדי לעשות, מיד המרכז הפורמוטורי שלהם מגיב ואומר, "הרי אין לנו כוח רצון."
כאשר נאמר שעלינו לנסות להיות מודעים יותר, המרכז הפורמוטורי אומר "אבל אין לנו מודעות".
כל אלה הם דוגמאות לחשיבה פורמוטורית, או תבניתית.

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )