כל מעשה מוליד מעשה…

…משום שכל מעשה מוליד בהכרח מעשה נוסף, ומעשה זה מוליד אחר, וכך
הלאה עד הסוף, והחוזה יכול להביט עד קצה השורה ולראות מתי בדיוק יוולד כל מעשה, מן
העריסה עד לקבר.״

מארק טווין / הזר המסתורי

חיכוך

חיכוך הוא שלט הזועק ומורה על אפשרות לפעול בצורה פחות מכנית. כלומר הזדמנות להתעורר.
באופן ברור המכונה תעדיף תמיד לפנות למקומות בהם אין חיכוך או שיש פחות חיכוך, כיוון שאין לה למכונה כל קשר להתעוררות.
המכונה שואפת תמיד לתפקוד חסר תשומת לב, חסר מודעות ומכני. במצב זה השינה עמוקה מאוד ואין הרבה סיכוי להתעוררות.
חיכוך לאומת זאת אלול להפריע לשינה ולעורר תשומת לב. כאשר המכונה נמצאת בסיטואציה בה היא לא יכולה לתפקד בצורה מכנית לגמרי, נוצר חיכוך.
חיכוך יכול להיות מצפן מעולה המורה לנו היכן אנו ישנים לגמרי והיכן נוצרים סדקים במכניות שלנו המאפשרים פעולה מודעת יותר.
לא כל חיכוך מתאים או טוב לעבודתו של האדם על עצמו. יש צורך בלמידת המכונה והבנה של איזה חיכוך יכול לעזור ולהועיל ואיזה להזיק.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

עבודתו של אדם מס' 4

המורה שלי אמר על אדם מספר 4, שהינו "מיטלטל בין גן-עדן של זכירה עצמית לבין גיהנום השינה, וכישלונותיו מרובים מהצלחותיו…"
ובהמשך המליץ לא להזדהות עם אותם כישלונות ועם האכזבה.
במהלך עבודתי גיליתי, שגם האכזבה יכולה לשמש כשעון מעורר מצוין. כל מה שעלינו לעשות הוא לנסות לראות אותה מתרחשת, הצצה קצרה יכולה לנער אותנו ולהקפיץ אותנו חזרה אל הרגע. הזדהות עמה פירושה שקיעה לתוך שינה עמוקה.

אחת הדרכים להתמודד עם אכזבה היא עבודה עם גישה מתאימה. כאשר אנו בוחרים לעבוד עם גישה, הכל משתנה, אפילו המאמצים משתנים, כיוון שאנו ניגשים אל המאמץ ממקום אחר. דתות מסוימות משתמשות בטקסים שונים כדי להכניס אדם לגישה מתאימה, טקסים רגשיים דתיים או טקסים אינסטינקטיביים תנועתיים. אם בחר האדם להבין את המכונה שלו ולעבוד מהבנה, אין הוא זקוק לטקסים.
עלינו פשוט לראות ולזהות את הבור לתוכו אנו נופלים בכל פעם, ואם עדיין, אין בידנו את היכולת לעשות ולהימנע מאותה נפילה, הרי שאנו יכולים ללמוד ליפול טוב יותר, ולחזור לעמוד על רגלינו מהר יותר. אחרת יכול האדם לבלות בתוך הבור ימים, שבועות ואפילו חודשים.

זכירה עצמית היא המתנה האמתית של אדם מספר ארבע. אחרי שנגע בה מספר פעמים הכל מתבהר לו. באותם רגעים יבין הוא את היחס בין שינה לערות, בין המרכזים הנמוכים למרכזים גבוהים. הטעם ייחקק בו היטב ויפסיק את הבלבול בו היה שרוע עד כה. הוא יבין מה היא שינה ולעולם לא יחשיב יותר שינה לערות, ולא משנה איזה חלום הוא חולם.

בשלבים שונים בעבודת האדם על עצמו, עומדים לעזרתו כלים שונים. טעות היא להרחיק לכת ולזלזל בכלים אלה בטענה שהם רק בגדר המכני. אדם מספר 4 יכול להשתמש ולהיעזר בכלים רבים ומכנים, מידי פעם כשזה מתאפשר יכול הוא להיעזר גם בכלים גבוהים יותר.
בני אדם רבים דוחים עזרה, רק בגלל שדמיונם אומר להם שעזרה זו לא לטעמם, יש להם דמיון איזה עזרה הם אמורים לקבל וממי.

"אדם מספר ארבע אמיתי הנו תוצר של בית-ספר. תשוקתו העיקרית, השולטת על כל האחרות, היא להתעורר."
לא לדבר על התעוררות, ולא לחלום על התעוררות, אדם מספר ארבע יעשה מאמצים להתעורר, והוא ישתמש בכל מה שהוא יכול למצוא בדרך היכול לעזור לו. נכון הוא יירדם שוב ושוב, אך הוא ישתמש גם בזה להתעוררות הבאה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

מניסיוני האישי

אכן, מניסיוני האישי, יכול אני לומר, שעבודה על תודעה לא יכולה להתבצע בכל תנאי.
בעבר, כאשר מסיבות שונות נעדרתי למשך תקופות ממושכות מפעילויות הקשורות לבית הספר, הבחנתי כיצד ה'חיים' שואבים אותי אל המכניות והשינה.
היום אני נמצא במקום הרבה יותר קיצוני. אני יכול לומר בבטחה, שללא עזרה, לבדו האדם לא יכול להתפתח.
אולי, כאשר ואם אירדם לגמרי, אומר את ההפך…

לחצו כאן והגיבו על הודעה זו בפורום!

עבודה עצמית או הזיות?

ישנו חלק במכונה שלי הרוצה כל הזמן לעשות משהו כדי לקדם מצבי תודעה גבוהים יותר. חלק זה שונה מחלקים אחרים המעוניינים בפעילות אחרת או בחוסר פעילות, ובכל זאת הינו מכני. אני נמנע לתת לו לעשות כרצונו כיוון שכעת, כאשר אני לבד ללא חברים לעבודה, בית ספר וללא מורה היכולים לעזור לי, כל כך קל להזדהות עמו ולשקוע לתוך חלום על מאמצים והזיות על עבודה עצמית…

אתם יכולים להגיב על הודעה זו גם בפורום

הגורל והמקרה

במצבו הנוכחי, האדם לא יכול כלל לדבר על שינוי הגורל.
נושא הגורל הוא נושא מאוד תאורטי ורחב וניתן לגשת אליו מכיוונים שונים ורבים.
אך עלינו להבין תחילה שחוק הגורל חל על בני אדם ולא חל על מכונות.
שרוי בתוך שנתו העמוקה וההיפנוטית, כל מה שנשאר מהאדם היא המכונה המקולקלת שלו.
במצב שכזה (מצב לא טבעי) נכנס האדם לממלכת חוק המקרה.
חוק המקרה פועל על המכונה בצורה כל כך טוטלית, עד שחוק הגורל כלל לא יכול לחדור ולהשפיע על האדם במהלך חייו.
מה הוא חוק המקרה? בפוסט הקודם דיברתי על השפעות, וחוק המקרה קשור מאוד לאותן השפעות:
הכל קורה, והמכונה מגיבה ללא כל שליטה. אין אדון בבית שיכול לכוון ולסדר, הכל קורה לנו ואנו לא מסוגלים לעשות מאומה.
הדוגמה עם מזג אויר בפוסט "השפעות" מדגימה עניין זה בצורה טובה. נוח לנו להאמין לדמיון שלנו ולספר לעצמנו שאנו עושים ובוחרים, אך כל עוד אנו נמצאים תחת חוק המקרה, אין אנו מחליטים ואין אנו עושים מאומה. דומה הדבר לכדור מתגלגל המספר לעצמו על כך שהוא בעצמו החליט להתגלגל וכלל לא מודע לכך שמישהו בעט בו.
התאוריה מספרת שמאורעות מאוד גדולים בחיינו יכולים להיות קשורים לגורל שלנו: המקום בו נולדנו, ההורים שלנו, המוות ועוד.
את הגורל ניתן לראות כתפקיד אותו אנו צריכים לשחק, קיבלנו עובדות ברורות המאפיינות אותנו (טיפוס גוף, מין, מהות, אזור גאוגרפי, תקופה, הורים ומשפחה), קיבלנו שחקנים אחרים לצידנו, והמטרה היא לבצעה את התפקיד שלנו בהצגה על הצד הטוב ביותר. לא ממש משנה מה הוא התסריט, הוא יכול להיות קשה או קשה פחות לכן אני לא מקבל את עניין הגורל הטוב או הגורל הרע.
רודני קולין אמר:

“All circumstances—good or bad—must change in time;
and if one can only pass through them equally, without being borne too much up or too much down, one becomes ready for other change. It is not the happy or tragic role that makes the difference between actors, but the way the role is played. Some parts of life are very hard. At the same time one can no longer wish it to be otherwise…”


אך כיצד יכול האדם לשחק את תפקידו בצורה טובה, כל עוד הוא ישן? וכיצד הוא יכול לשחק את תפקידו, כאשר הוא כלל לא נמצא?
לכן אין מה לדבר על שינוי הגורל, תחילה עלינו לנסות לקיים את הגורל שלנו. אם לא נצליח, נחזור לכאן שוב ושוב לאותו התפקיד.
רק כאשר יצליח האדם לצאת מחוק המקרה ולחיות תחת חוק הגורל, רק אז ניתן יהיה לדבר על שינוי הגורל, אם בכלל יש צורך לשנותו.
כדי להבין נושאים אלה טוב יותר, עלינו להבין נושאים רבים הקשורים אליו, כגון "מהות, אישיות ואישיות מזויפת" ועוד…

קבלה (המשך)

עד כה דיברתי על קבלה עצמית; קבלה של המכונה שלי וקבלת המאורעות שמשפיעים על המכונה, כעת כדי להאיר טיפה יותר את הנושא, ניתן להוסיף ולדבר על קבלת האחר.
אנשים רבים חושבים שקבלה היא ראיית העולם כוורוד וחיובי ואהבה של כל אשר נמצא בו.
אך הדברים שונים במקצת ופחות פורמוטורים.
במקרה שנוצר קשר כלשהו בין שני בני אדם, נקרא לכך אהבה או חברות או אכפתיות, ינסו אותם אנשים לשנות זה את זה.
כלומר, הראיה הסובייקטיבית והתפיסה הסובייקטיבית של כל אחד את הטוב והמוצלח, תמצא תמיד מגרעות בצד השני ותנסה שוב ושוב לחנך, ללמד ולתקן.
ככל שאכפת לנו יותר מהאדם שמולנו, כך ננסה יותר בעקשנות והתמדה לשנות בו את מה שבעני דמיוננו לא טוב ומזיק. (לדוגמה: התנהגות מסוימת שלדעתנו יכולה רק להזיק לו בחייו).
ניתן לכנות תופעה זו – "אי קבלה". לאמתו של דבר, מדובר כאן על שפיטה והזדהות, הפכים גמורים לקבלה. מכך ניתן להבין כמובן שאין כל קשר בין קבלה לאהבה.
כל עוד לא נפסיק לשפוט ולהזדהות עם מגרעותיו של האחר, לא יכולה להיווצר קבלה.
ניקח לדוגמה חצץ, אנו מקבלים אותו כפי שהוא, לא מצפים ממנו להיהפך ליהלום או לשנות את תכונותיו הטבעיות, ומצד שני אנו מקבלים אותו ללא אהבה. כך צריכים אנו לנהוג עם בני אדם.
הכוונה לא לשינוי יחסינו כלפיהם או ניסיון מזויף לאהוב ולחבב אותם יותר, אלא לקבל אותם כפי שהם עם המגרעות שלהם, גם אם מדובר במגרעות דמיוניים או אמתיים.

אז אני לא חייב לאהוב או לחבב את האדם שאני מקבל, אלא להימנע משיפוט (דבר שלעצמו לא קל ודורש יכולות של אי הזדהות, הפסקת הדמיון, הרגש השלילי ועוד). מעבר לכך, ליחס שלי לאותו אדם אין כל קשר, אני יכול לתקשר איתו ברמות שונות או לא לתקשר איתו כלל, (כאשר אני פוגש באדם שכל דעותיו נוגדים את שלי, ואין כל סיכוי לגשר בינינו, הרי שאני יכול לקבל אותו ואת דעותיו גם אם התקשורת בינינו בלתי אפשרית..)
ניתן להשליך את הנאמר כאן גם על קבלה עצמית…

המשך רגשות שליליים וקבלה

אם אנסה לנסח את דברי במילים אחרות ולתאר את התהליך בצורה מתומצתת יותר, הרי שאני יכול לומר שגירויים חיצוניים או מאורעות שונים יוצרים חיכוך למכונה שלנו.
חיכוך נמצא בכל, והמכונה כל הזמן מנסה למצוא דרך לצעוד בין חיכוכים כמו בין שלוליות. כיוון שאין כזו אפשרות, המכונה מסתפקת בדמיון שבבריחה מחיכוכים גדולים אל הקטנים יותר.
המכונה מנסה לברוח מחיכוכים כיוון שהללו מפריעים להתנהלותה הטוטלית והמכנית המשמרת את השינה*. חיכוך יכול להיות השעון המעורר המצלצל בבוקר ומעיר אותנו, אך אנו למדנו זה מכבר להתעלם מהצלצול, לשלב אותו בחלום, להתרחק ממנו או פשוט להפסיק אותו. ובכל זאת, גם אם הצלחנו להתעלם ממנו, החיכוך יוצר אנרגיה! כך זה פועל בעולם שלנו; בכל תהליך בו קיים חיכוך, נוצרת אנרגיה. כעת גם האנרגיה מפריעה לנו, אנו מרגישים אי שקט, חוסר מנוחה ומרגישים שעוד שנייה נתפוצץ כמו בלון נפוח. לכן נמצא גם דרך להוציא ולבזבז אנרגיה זו, העיקר לישון בשקט וללא הפרעה.
אם האנרגיה לא מתבזבזת מיד, נוצר סבל… כאב פיזי, רגשי או אחר.
כדי לסבול פחות, האדם שכלל לעצמו כל כך הרבה שיטות לבזבוז אנרגיה, עד שהגיעה למצב בו אין לו מספיק אנרגיה אפילו כדי לפקוח את עיניו ולהביט בעצמו או בסביבה לרגעים בודדים.
מה שמצחיק, שלאחר שמבזבז האדם את האנרגיה, הוא נאנח ואומר: "אך כעת אני מרגיש נפלא, מלא אנרגיה, לפני כן הרגשתי רע, בטח הייתי חסר אנרגיה…"
אחת הדרכים היעילות ביותר לבזבוז אנרגיה, היא ביטאו רגשות שליליים. כמובן שישנן סיבות רבות ואחרות חוץ מבזבוז אנרגיה שבגינן אנו מכורים לבטאו רגשות שליליים (ברשומה הקודמת התייחסתי לכך).
אז מה יש לנו עד כה? כל חייו עסוק האדם בבריחה דמיונית מחיכוכים ובבזבוז אנרגיה.
במילים אחרות…
במקום הניסיון להתמודד עם החיים וקשיי החיים, האדם עסוק כל הזמן ב"המלטות" מהם. הוא קורה ל"הימלטות" זו – "חופש", וכך הוא רואה את עצמו בדמיונו, אדם "חופשי."
אך לאמיתו של של דבר, אין ביכולתו להימלט מהסבל ומהחיים, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחלום על המלטות, הבריחה המתמדת של האדם או חוסר ההתמודדות שלו עם החיים מכניסה אותו שוב ושוב למצבים בהרבה יותר קשים.
לאומת זאת, התמודדות היא קבלה, קבלה של החיים שלנו, של התפקיד שלנו, של הסבל שלנו ושל המכונה שלנו.

אז איך יכול האדם לקבל את עצמו? ומה הוא יכול לעשות עם אותה אנרגיה שעד כה בזבז?
כדי לענות על השאלות האלה, צריך אני להסביר תחילה מה היא "קבלה" מבחינתי.

* כבר התייחסתי לכך בעבר, אך אומר זאת שוב. אין כל רע במכניות, כל עוד המכונה עובדת כשורה. המכונה לא יכולה להתנהל שלא בצורה מכנית. ישנן תפקודים שמומלץ כלל לא להתערב בהם ולתת להם לעבוד בצורה מכנית. אך אם ניתן לכנות דבר מה כ-רע, יהיה זה מצב של מכניות ללא שמץ של מודעות. או במילים אחרות מרכבה עם רכב וסוס ללא נוסעה.

דבר מה לא רגיל

המקרים בהם בני האדם מצליחים להתבונן בעצמם, הם מקרים בהם קורה דבר מה לא רגיל. ההתנהגות המכנית והשגרה שולטים בחיינו ויוצרים תבניות חוזרות ונשנות של התנהלות האדם ביום יום (מכניות/שינה). כאשר דבר מה גורם לתבנית מסוימת להתפרק (זעזוע), נוצר חלון בו יכול האדם להתבונן בעצמו.
אך המטרה היא להתבונן במכניות עצמה גם בזמן ההתנהלות הרגילה, כך יהיה בידינו ללמוד יותר את המכניות שלנו, ולמידה זו יכולה לעזור לנו להשתחרר מאותה שינה לא רק בצורה מקרית, אלא בצורה יזומה.

שלושת הכוחות

בשלשה של זכירה עצמית, בית הספר מיועד להיות הכוח השלישי.
העבודה האישית והפנימית שלנו על עצמנו, היא הכוח הראשון; אנו אלה, אשר צריכים לעשות את המאמצים.
הכוח המתנגד הוא המכניות.
הכוח השלישי יכול להדריך ולכוון את מאמצינו, אך אינו יכול לעשות את המאמצים במקומנו!

מאמץ

מאמץ קשור תמיד במטרה.
אם המטרה להתעשר, הרי שהמאמץ יהיה להרוויח ולצבור כסף.
אך ברצוני לדבר על מאמץ הקשור בהתעוררות. אנסה לתאר את הדבר, כפי שאני רואה ומבין…
תארו לעצמכם אדם בתוך מים עמוקים/ים. לרגליו מחוברות משקולות כבדות המושכות אותו אל קרקעית הים.
אותן משקולות הם כל אותם הגורמים הפועלים עלינו ביום יום ומשמרים את מצב השינה שלנו. השקיעה או הטביעה היא ההרדמות/שינה עצמה.
המטרה היא להישאר מעל פני המים ובסופו של דבר אף לצאת אל היבשה, נכנה זאת התעוררות.

אם כך, הרי שמאמציו של אותו אדם ברגע, יהיו הניסיונות לצוף ולנסות להתגבר על המים, הזרמים והמשקולות המושכות אותו מטה אל קרקעית הים.
אם האדם ישקיע מאמצים, הרי שיש סיכוי שהוא יחווה את המצב שמעל פני המים, כך ידע את משמעות החיים מעל פני הים (מצב תודעה גבוה יותר). אם לא ישקיע מאמצים, הרי שכל חייו יחלפו מתחת למים.

ישנם דברים רבים היכולים לבלבל ולהפריע, למשל המכניות!
כיוון שאותו אדם חי כל חייו מתחת למים, אין הוא כלל יודע שיש אפשרות לעלות מעל פני הים. אם נספר לו ונשכנע אותו, שטוב הדבר לצוף מעל, והוא אף ינסה, הרי שיגלה בהמרה, שהניסיון לצוף מעל פני הים כרוך במאמץ לא מוכר וחדש לגמרי.
ככל שינסה, יגלה שוב ושוב, שהדבר לא קל כלל ואף בלתי אפשרי והמשקולות יגררו אותו שוב ושוב מטה.
מאמצים אלה, כרוכים בחיכוך רב ולא נעים. הרי שעד היום מאמציו היו שונים לגמרי והסתכמו רק בהישרדות על קרקעית הים. כעת הוא צריך להתחיל להפעיל שרירים מנוונים לגמרי, שעד כה כלל לא היו בשימוש.
כך מגלה האדם, שהמאמצים לצוף מעל פני הים, דורשים יותר אנרגיה! אנרגיה שאין ידו משגת.

עוד דבר העלול להפריע – בכל פעם, שהאדם שוקע שוב לקרקעית, הוא מצליח מסיבות רבות לשכנע את עצמו, שהנה הוא חוזר ומנסה לצוף, בהיותו נשאר על הקרקעית; הוא מספר לעצמו על מאמצים, ניסיונות, הצלחות וכישלונות, אך לאמתו של דבר, בכל אותו הזמן הוא לא זז כלל מהקרקעית.

צריך אני להוסיף ולומר, שכל אדם והמאמצים שלו! כלומר, מאמץ היכול לעזור לאדם פלוני להתעורר, יכול כלל לא להשפיע על אדם אחר.
או אפילו להרדים יותר אדם אחר. הכל תלוי במכניות של האדם.
לכן כל אדם, לאחר למידה והתבוננות על עצמו, צריך לבחור לעצמו את המאמצים המתאימים לו!

מדברים אלה, ניתן להבין שישנם כמה רמות להתעוררות, או מצבי תודעה שונים. וכמובן בני אדם השרויים במצבי תודעה שונים המשתנים כל הזמן: מצב תודעה לעולם לא אחיד וקבוע, הוא תמיד משתנה.

* אדם החי על קרקעית הים ולא יודע מאומה על האפשרות לצוף ולנשום אוויר, שרוי במצב תודעה מסוים שניתן לכנותו – שינה.
מדי פעם בעזרת זרמים חזקים במיוחד הוא אלול לעלות קצת מהקרקעית ולרדת אליה שוב. אך אין הדבר משמעותי.

* אדם החי על קרקעית הים, אך מסיבה זו או אחרת מכיר ויודע שיש אפשרות לצוף מעל פני הים. אולי אף הצליח במקרה או בעזרתו של מישהו אחר, לצוף שנייה מעל פני הים וחווה את ההבדל שבין החיים על קרקעית לבין החיים מחוץ למים. אין ספק שאדם זה יעשה מאמצים לחזור ולצוף מעל פני הים.
מאמצים אלה, גם אם הם לא מספיקים כדי לצוף מעל פני הים, הרי שהם מביאים את האדם למקומות חדשים וגבוהים יותר מהקרקעית.
אם למד האדם לעשות את המאמצים כראוי והקפיד במאמציו בכנות, הרי שמידי פעם אף יצליח להוציא את ראשו מעל פני המים לשניות בודדות.

* המצב הבא הוא שהייה מעל פני המים וההצלחה לצוף לזמן רב יותר ויותר מבלי לשקוע חזרה.

* בסופו של דבר, יכול האדם למצוא את דרכו אל היבשה, ולהיפרד מהאפשרות לשקוע חזרה לתוך הים.

* המצב האחרון והחשוב, הוא חזרה לתוך הים כדי לעזור לאחרים להשתחרר ולהצליח לצאת מהים. ובכנות אומר, שללא עזרה זו, שום מאמץ לא יועיל לנו.

מכניות

גם אם הצלחנו לפעול ולעשות משהו בצורה לא מכנית, הרי שאין זה אומר שגם להבא נעשה את אותו הדבר בצורה לא מכנית.

הבנה וקו עבודה שני

ההבנות שלנו יכולות להיות ברמות שונות. עומק ההבנה קשור ביחס ישיר לידע ולהוויה שלנו.
אך ישנה עוד דרך שבעזרתה יכולים אנו להעמיק את ההבנות שלנו.

קו עבודה שני, הוא קו הקשור בעבודה משותפת של התלמידים, הוא יכול לתרום בצורות רבות לתלמיד: מאמצים משותפים, ראיית המכניות שלנו בעזרת המכניות של האחר, תצלום (שיקוף), התבוננות בפעילות המרכזים שבמצבים אחרים לא פעילים או פעילים פחות, והדבר הפשוט ביותר, הניסיון להסביר לאחר את ההבנות שלי.
רק לאחר שהעלתי התבוננויות והבנות שלי מעל פני השטח וחלקתי אותם עם תלמידים אחרים, התבהרו אותם התבוננויות והבנות אף העמיקו יותר.

מטרה

כאשר אנו מציבים לעצמנו מטרה, אנו יוצרים לעצמנו מסגרת חוקים חדשה.
כל עוד נקפיד לא לסטות ממטרה זו, תחול עלינו מסגרת החוקים החדשה.
מדובר על חוקים שונים מהחוקים החלים עלינו יום יום, אליהם התרגלנו לגמרי.
החוקים החדשים, כל עוד המטרה היא מטרה מועילה להתעוררות, יגרמו לחיכוך.
התגובה הראשונה והתשוקה הראשונה של המכונה, תהיה להיפתר מאותו חיכוך, או במילים אחרות לסטות מהמטרה.
השארות בקו המטרה ללא סטייה וחריגה, דורשת למאמצים מצידנו!
המטרה כמובן נבחרת לאחר התבוננות והבנת המכניות שלנו, ובדרך כלל היא דורשת פעולה הנוגדת את המכניות שלנו. זו הסיבה שעם המטרה תמיד יופיע החיכוך.
המטרות ה"קטנות", "הפשוטות" ו"המשעממות" שלא מולידות את רגש ההרפתקנות או האתגר הן המטרות היעילות ביותר.

כיצד להיות נוכח בשיחה?

באחד האתרים נשאלה השאלה: כיצד להיות נוכח בשיחה?

קודם כל עלינו לנסות ולעשות את המאמץ להיות נוכח! אך איך ננסה אם אנו לא זוכרים לנסות? חסרה לנו המטרה.אם אדם לקח על עצמו מטרה לנסות להיות נוכח בשיחה, הרי שבהתחלה עליו לנסות להיזכר במטרה זו.
רוב הזמן אנו לא זוכרים את המטרות שאנו מציבים לעצמנו.
לאחר מכן כשכבר נזכרנו, עלינו לנסות ולעשות מאמץ להיות נוכח.
אם נתמיד במאמצים, הרי, שאין כמו הכישלונות, בעזרתם בסופו של דבר יכול האדם להצליח במטרה.
כך יכול האדם ללמוד את המכונה שלו. בכל כישלון אפשר יהיה להתבונן וללמוד את סיבת הכישלון:
חשבון פנימי, הזדהות, דמיון, רגשות שליליים או תכונה כזו או אחרת שפעלה כמו תמיד וגרמה לשינה עמוקה.
למה בעצם כה קשה להיות נוכח בזמן שיחה עם אנשים אחרים?
כשמדובר על אינטראקציה עם אנשים אחרים הרי שמדובר בגירויים/רשמים רבים מאוד, אשר גורמים
מידית לתגובות מכניות מצידנו. כיוון שמדובר בבני אדם, הרי שבדרך כלל יהיו אלה גירויים רגשיים שיפעלו על המרכז הרגשי שלנו.
וכל מי שמכיר את עבודת ההתבוננות בעצמו, כבר יודע שלא קל בכלל להתבונן או לשלוט במרכז הרגשי שלנו.
לכן טוב יהיה אם ננסה להגיע מוכנים: בהתחלה אולי אפילו ליזום שיחות בזמן שאנו זוכרים את המטרה ולא ההפך.
ואם אנו נפגשים עם מישהו אז לנסות להגיע עם גישה מתאימה, שעלינו לנסות לזכור…
אוספנסקי דיבר על 'אני' שכלי (זקיף) שיהיה מוכן להתבונן ב'אני'ים רגשיים.
העבודה עצמה דומה מאוד לסיפור סופי המדבר על אדם הנופל לאותו בור שוב ושוב:
אדם, אשר נפל לתוך בור עמוק, שלא ראה בדרכו אל ביתו.
לאחר מאמצים רבים הצליח האדם לצאת מהבור…
למחרת, נפל האדם שוב לאותו בור, הפעם, הוא הצליח לצאת מהבור מהר יותר…
למחרת, האדם זכר וידע שהבור נמצא לפניו, אך הוא נפל לתוכו שוב. הוא יצא ממנו במהירות ובקלות…
למחרת, האדם עבר מסביב לבור והמשיך לביתו…
אז עלינו לעשות מאמצים, בהתחלה לא נזכור ונפול לבור, מאוחר יותר נזכור ובכל זאת ניפול ולא נצליח להיות נוכחים, כיוון שאנו לא יכולים לעשות.
בסופו של דבר נצליח להיות נוכחים. כמובן שהסדר שבדברי הוא פורמוטורי ולא נכון, האדם יכול להצליח להיות נוכח בניסיונו הראשון ולאחר מכן לא יצליח חודשים, אך אני מדבר על הוויה ולא על מקריות.

עוד דבר היכול לעזור להיות נוכח בשיחה (מניסיוני), אם כבר זכרנו את המטרה, טוב יהיה אם נקשיב לאדם שמולנו במקום להיכנס לדמיון ולהתחיל לחשוב מה ואיך נענה לו.
ועוד דבר אחד, להביט בעיני האיש שמולנו.

איך אנו יכולים לקבל את דבריהם של מורים מודעים?

בדרך כלל חסרות לנו כמה נקודות חשובות היכולות להשלים את התמונה ולאפשר לנו להתייחס בצורה עניינית לדברים הנאמרים ע"י מורים מודעים.
אני לא מדבר על ידע והוויה, שבלעדיהם אין כלל סיכוי להבין דברים אלה.
אני מדבר על נקודות נוספות, שמשום מה קל לנו להתעלם מהן.

* למה הדברים נאמרים בצורה מסוימת?
* למי הם נאמרים?
* ומה המטרה שמאחורי הדברים?

אני רוצה להתייחס יותר לנקודה השנייה! "למי הם נאמרים?"

אנסה להביא דוגמאות כדי להבהיר את דברי.
אנשים שונים מפתחים לאורך חייהם נטיות מסוימות, מדובר על מכניזם שנוצר ופועל בצורה מסוימת מאוד.
כל אדם מפתח לעצמו מכניזם או מכניות המתאימה לתנאים בהם הוא חי.
מדובר בתכונות של האדם, בהרגלים, ובהתנהלותו באופן כללי בעולם בכל המישורים המוכרים לנו כגון: צורת חשיבה, רגש, תנוע ואינסטינקט.
אותה תבנית-מכניות שומרת את האדם במצב בו הוא יכול להמשיך לישון ולתפקד בעולם זה.
אם נצליח לערער טיפה את המכניות של אדם זה או אחר, הרי שהדבר אלול לגרום לו לזעזוע והזעזוע בתורו יכול לגרום לאותו אדם לפקוח את עיניו לזמן קצר ומוגבל מאוד.
במלים אחרות, האדם יכול להתעורר לזמן קצר.

לאחר שהברתי את הנקודה הזו, ניתן להמשיך בנושא שלנו.
מורה מודע אלול לומר לאדם, אשר המכניות שלו מתבטאת באקטיביות מוגזמת, שעליו ללמוד לא לעשות, וכל מה שעליו לעשות הוא להירגע.
דברים אלה יהיו נכונים לעבודתו של אותו אדם לאותו רגע! יכול להיות שמבחינתו בעוד שנה עבודתו תשתנה מקצה לקצה.
אדם אחר שהמכניות שלו שונה יקבל באותו הזמן תשובה שונה מאותו מורה!

אבל, כיוון שבני אדם לא מודעים לכך, וצורת המחשבה שלנו היא פורמטורית במיוחד, אנו נתייחס לדבריו של אותו מורה בצורה מאוד לא נכונה.
ללא הידיעה שדברים אלה מכוונים לאדם ספציפי, שהמכניות שלו מאוד ספציפית, אנשים יטילו דברים אלה לכל עבר ללא הבנה.
הם יצוטטו את המורה, יכתבו עליו ספרים ותמיד יזכירו ששיטתו היא אי עשיה ורוגע.

אדם אחר שהמכניות שלו מתבטאת בעצלות ובחוסר מעש ועניין, יקבל מאותו מורה המלצה הפוכה: לעשות יותר מאמצים ולהיות יותר אקטיבי…
הפעם אנשים אחרים יכתבו ספרים אחרים ויסבירו שתורתו של המורה היא מאמצים ואקטיביות!

אדם שבגלל המכניות שלו, הוא מקפיד כל הזמן על הכללים ועושה בדיוק את מה שכתוב בספרים או במילים אחרות מתייחס יותר לצורה ולא לתוכן, יכול לקבל מהמורה תובנה שהדרך לא קיימת.
ושוב גם כאן, תובנה זו מתאימה ומיועדת רק לאותו אדם, שבקרה זה יכול להתעורר לרגע ולהבין שהוא יוצר לעצמו צורה וממסתתר מאחוריה במקום לעשות את העבודה האמתית.
אך אנשים שלא מודעים לכך, מיד יפתחו רעיונות פילוסופים ויכתבו ספרים המדברים על כך שבעצם אין דרך, היא לא קיימת.

הדבר דומה במשהו לרפואה מודרנית: רופא שאליו יגיעו חולים הסובלים מכאב ראש, ימליץ לכולם לקחת אקמול.
לאומתו הומופט, יטפל בכל אדם בצורה שונה, וכלל לא משנה שכולם סובלים מאותם הסימפטומים.

וכך, אנו יוצרים לעצמנו סתירות: המורה הזה אומר שעלינו להירגע, והשני אומר שעלינו להתנזר והשלישי בעד מין….אך כל הדברים האלה נאמרים לאנשים ספציפיים או לקבוצת אנשים דומים והם לא מיועדים לכלל הציבור. גם אם הם נאמרים בפומבי, עלינו לדעת לפי ההכרות שלנו עם המכניות שלנו האם הדברים מיועדים לנו או לא.

בנקודה זו, אני מרגיש שטוב יהיה לעצור ולא להמשיך, אולי בהזדמנות אחרת אוסיף כמה דברים שישלימו את הפוסט הזה.

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )