מכלול שלם (המכונה האנושית)

המכונה האנושית היא מכלול שלם, מערכת שלמה המתקיימת ומתפקדת בתאום.
כל דבר במערכת זו, קשור למשנהו, ולא ניתן להתייחס לחלק מסוים במערכת זו רק כיחידה נפרדת ובודדת, מבלי שנבין גם את התמונה הגדולה.

כלומר, אותו חלק בודד מהווה יחידה עצמאית, אך באותה מידה הוא גם חלק ממערכת גדולה יותר.
לכן יש צורך להבין גם את תפקודו העצמאי וגם את תפקודו כחלק במערכת.

יצחק והכדורים הצבעוניים 3

מהפרקים הקודמים:
"יצחק מורכב מכלי מעוגל וחלול המלא האינספור כדורים צבעוניים.
יצחק, עקב השפעות חיצוניות, מטולטל ללא הפסקה.
הוא מתגלגל ומתהפך, כדוריו הפנימיים, אף הם, עקב התנועה המתמדת של הכלי המעוגל, מתערבבים ומשנים את מקומם ללא הפסקה.
כל אחד מאותם כדורים צבעוניים, בטוח בכך, שהוא הוא יצחק.
כל כדור כזה, מכנה את עצמו – "אני"…"

 3 קבוצות של כדורים:
בתוך הכלי המעוגל והחלול – יצחק, ישנם 3 קבוצות של כדורים צבעוניים.
קבוצת הכדורים האדומים, אלה הם הכדורים בגוונים אדומים שונים.
קבוצת הכדורים הירוקים, אלה הם הכדורים בגוונים ירוקים שונים.
וקבוצת הכדורים הכחולים, אלה הם הכדורים בגוונים כחולים שונים.

 כל קבוצה של כדורים שייכת לתפקוד מאוד ספציפי של יצחק, לדוגמה:
הכדורים הכחולים שייכים לתפקוד השכלי;
כאשר יצחק דן על רעיונות, משווה ביניהם, חושב, ממציא הסברים דמיוניים או מוצא הסברים אמתיים,
אלה הם בעצם הכדורים הכחולים – השכליים שעושים את העבודה.

לעומתם, כאשר מדובר ביגון, שנאה, שמחה – אלה הם הכדורים הירוקים, הרגשיים, השייכים לתפקוד הרגשי.

הכדורים האדומים מתחלקים לשני תפקודים – התנועתי והאינסטינקטיבי:
התפקוד האינסטינקטיבי, אחראי לכל מה שקשור לפעולות הפנימיות של האורגניזם של יצחק: עיכול מזון, פעולת הלב, נשימה ועוד.
בנוסף הוא אחראי על חמשת החושים: ראיה, שמיעה, הרחה, טעם וחוש המישוש.
הסוג השני של הכדורים האדומים שייכים לתפקוד התנועתי, האחראי לכל מה שקשור לתנועה של יצחק.
וכאשר מדובר על תנועה, הרי שמדובר בכל תנועה – מהליכה, ריקוד, נהיגה ועד לתנועה "רוחנית" אשר מתבצעת ע"י דמיון.

 בכל אדם ואדם, ישנה קבוצת כדורים אחת דומיננטית יותר, כלומר כל אדם בעל תפקוד אחד דומיננטי יותר מהתפקודים האחרים.
כך נוכל למצוא 3 קבוצות בני אדם:

1. קבוצה שתפקודה האינסטינקטיבי ותנועתי דומיננטי יותר.

2. קבוצה שתפקודה הרגשי דומיננטי יותר.

3. קבוצה שתפקודה השכלי דומיננטי יותר.

 הקבוצה הראשונה, בעלת התפקוד האינסטינקטיבי/תנועתי דומיננטי יותר,
כלומר בעלת הכדורים האדומים הדומיננטיים יותר מחבריהם הירוקים והכחולים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב נושאים כגון: אוכל, בריאות, ממון, נוחות פיזית ופיזיות באופן כללי…

 הקבוצה השנייה, בעלת התפקוד הרגשי הדומיננטי יותר,
כלומר, הכדורים הירוקים הדומיננטיים יותר מחבריהם האדומים והכחולים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב רגשות, אנשים, יחסים, אהבות ושנאות…

הקבוצה השלישית, בעלת התפקוד השכלי הדומיננטי יותר,
כלומר בעל הכדורים הכחולים הדומיננטיים יותר מחבריהם האדומים והירוקים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב השכל, רעיונות, תאוריות, פילוסופיה ועוד…

מכונה / אדם ער

התנהלות המכונה:
1. אוטומט הפועל על פי השפעות חיצוניות.
2. תשוקות הנוצרות על ידי האוטומט.
3. מחשבות הנובעות מתשוקות.
4. 'רצונות' שונים ומנוגדים הנוצרים על ידי תשוקות.

התנהלות של בן אדם ער:
1. אני, אגו, תודעה, רצון.
2. תפקודי מחשבה המצייתים לתודעה ולרצון.
3. כוחות רגשיים ותשוקות המצייתים למחשבה ולתבונה.
4. גוף המציית לתשוקות ולרגשות הכפופים לתבונה.

גירוי ותגובה

הודעות שונות (בפורומים) משפיעות על המכונה שלי בצורות שונות.
כמובן שמעניין מאוד להתבונן גם על ההשפעות, אך מה שמעניין במיוחד בעיניי, הן תגובות המכונה. תגובה מרתקת במיוחד היא: ״אני חייב להגיב ומיד״.
מופיעה מן הרגשה של דחיפות קיצונית ולא נשלטת להגיב על הודעה כזו או אחרת.

אותה הרגשה מלווה לא רק בדחיפות, אלא גם במין חשיבות מוזרה: ״חשוב מאוד להגיב ולהשמיע את דברי! אחרת משהוא אלול להתפספס״.

אם אני נמצא במצב תודעה גבוהה מהרגיל, אני רואה את ההתרחשות הזו באותו רגע.
במצב זה, במקרים מסוימים, אני יכול במידת מה לשלוט באותה הדחיפות להגיב.

 מעניין להיווכח, שבמקרה בו הצלחתי להתאפק ולא להגיב, אני שב לאחר שעות ספורות לאותה ההודעה בפורום, כבר ללא אותו רגש; לא רק שהדחיפות והחשיבות הרבה נעלמים, אלא שכלל אינני מוצא כל תשוקה או רצון להגיב.
יותר מזה, במקרים רבים ודומים, נדמה לי שאין לי בכלל דעה על הנושא.

כמובן שכל מה שתיארתי כאן קשור לפעולתה של המכונה, התפקודים, התכונות, האישיות, התמונה הדמיונית ואולי אף לטיפוס גוף.
אך כמובן שמדובר גם ב׳אני׳ים ובצורת ההתנהלות שלהם.

שינה ולא רק מטפורה

רעיון ארבעת מצבי התודעה מדבר על כך שהאדם נמצא כל חייו בשני מצבי תודעה נמוכים: המצב הראשון הוא השינה המוכרת לכולנו כשנת הלילה, והשני הוא הערות היחסית, כלומר הקיום היום יומי. נאמר שאותו קיום יום יומי, מהרגע שהתעוררנו משנתינו בלילה ועד הרגע בו אנו נרדמים שוב בלילה למחרת, גם הוא שינה.
ההבדל בין אותו מצב תודעה ראשון למצב תודעה שני מתבטא רק בפעילות מוגברת יחסית של המרכזים האנרגטיים. כלומר, במצב שני פועלים גם חלקי מרכזים שאינם פועלים בשנתינו בלילה.

רוב האנשים בשומעם שהם ישנים גם במצב השני – הערות היחסית, מתייחסים להגדרה או קביעה זו כאל מטפורה. הם חושבים שבהשוואה לאנשים מודעים/ערים, הם ישנים. אך מה שהם לא מסוגלים להבין הוא, שהם ישנים ללא כל השוואה עם אף אחד. מדובר בשינה אמתית, אין כאן שום מטפורה.

הרבה זמן לפני שפגשתי ברעיונות אלה, עסקתי בכמה דברים שמאוד עינינו אותי בזמנו.
אחד מהם היה "הקרנה אסטרלית" או במילים פשוטות, יציאה מהגוף.
אחד התרגולים החשובים ביותר שתרגלתי אז, היה הניסיון להיות ער לרגע בו אני נרדם בלילה.
המומחים להקרנה אסטרלית הגדירו זאת כגוף שנרדם ומוח שנשאר ער, בדומה למצב בו אנו מוצאים את עצמנו מודעים לכך שאנו ישנים וחולמים.

לאחר המון הכנות וניסיונות שנערכו כל לילה, הצלחתי להגיע למצב בו, יכולתי לראות את כל ה'אני'ים שלי לפני ההרדמות, אז קראתי להם מחשבות, אך היום אני יודע שמדובר ב'אני'ים שכליים, רגשיים, תנועתיים ואינסטינקטיביים. היה ברור לי שבדרך כלל אני כלל לא מודע לשטף הגדול הזה של 'אני'ים, שהתקיימו ללא הפסקה, ללא כל מאמץ, עזרה או תשומת לב שלי.
ההתבוננות הייתה מאוד צלולה, ויכולתי לראות בבירור שהמכונה שלי שוקעת למצב תודעה ראשון-שינה. ראיתי את כל אותם 'אני'ים ההופכים עם ההרדמות לחלומות.

אותם חלומות במצב תודעה ראשון, הם אותם 'אני'ים של מצב תודעה שני. ההבדל הוא שבמצב שני אנו לא רואים אותם ולא מודעים להם. אך זו אותה פעילות של אותם מרכזים. זה הוא חלק גדול מהשינה עליה מדובר ברעיון בו התחלתי פוסט זה.

הזדמנויות

האדם אינו יכול להרשות לעצמו לפספס ולבזבז הזדמנויות היכולות לקרב אותו למקור מודע.
לא משנה כיצד, או באיזו צורה נחשף הוא לאותו מקור: ספר, אדם המציג ומסביר, מורה, בית ספר ועוד.
דבר מה בתוכו אמור 'להרגיש' ולהבין שמדובר בדבר האמתי.
הזדמנויות אלה לא חוזרות על עצמן, ואם חוזרות הרי שבחזרה הבאה הן חסרות בעצמתן וקל יותר לפספס אותן שוב.
בדיוק כפי שלוחות הברית חסרים הרבה בהשוואה ללוחות המקוריים שנופצו. ואם היה צורך גם בפעם שלישית, מי יודע מה היה חסר בהם ואם בכלל היו מקבלים הזדמנות שלישית.

ללא כל קשר לאותה הרגשה המזהה את המקור המודע, המכונה תמיד תייצר 'אני'ים רבים שקל מאוד להזדהות עימם:
"האדם שהציג לי את החומר, לא נחמד אלי", "הספר כתוב בשפה מתנסת", "הבית ספר דורש כסף", "אני לא מוכן", "שמעתי וקראתי דברים שונים וסותרים", ועוד הרבה אחרים.
ברגע שמזדהה האדם עם 'אני'ים אלה, ומחליט לא להקשיב לאותו קול קטן, הוא מפספס הזדמנות חשובה.
האם זה משנה באיזו צורה מקבל האדם את האפשרות להתקרב לאותו מקור מודע? האם זה חשוב שהדמיון שלנו באותו רגע טוען שהאדם המציג לנו את הרעיון שלילי אלינו?

כל מגע עם מקור מודע מציב אותנו מול מבחן, כדי לעבור מבחן זה עלינו לוותר על חלק מהמכניות שלנו, לוותר על התמונה הדמיונית שלנו על איך אנו אמורים למצוא ומה אנו אמורים למצוא. מבחן זה מסנן את רוב האנשים ופותח את הדלת אל המודע רק לבודדים.
אנשים מעדיפים לבזבז את זמנם במקומות המתאימים לצורת החשיבה הפורמטורית שלהם הדברים מבחינתם תמיד שחורים או לבנים: "המורה תמיד מחייך ונעים אלינו, הוא לא גובה תשלום כי אנשים רוחניים לא צריכים כסף, הוא משרה עלי הרגשה נעימה ובטוחה…"
מקור מודע לעולם לא פורמטורי, לעולם לא שחור לבן, ברוב המקרים אדם המגיע לבית ספר מודע יקבל בדיוק את הדבר ההפוך ממה שהוא מצפה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

חיכוך

חיכוך הוא שלט הזועק ומורה על אפשרות לפעול בצורה פחות מכנית. כלומר הזדמנות להתעורר.
באופן ברור המכונה תעדיף תמיד לפנות למקומות בהם אין חיכוך או שיש פחות חיכוך, כיוון שאין לה למכונה כל קשר להתעוררות.
המכונה שואפת תמיד לתפקוד חסר תשומת לב, חסר מודעות ומכני. במצב זה השינה עמוקה מאוד ואין הרבה סיכוי להתעוררות.
חיכוך לאומת זאת אלול להפריע לשינה ולעורר תשומת לב. כאשר המכונה נמצאת בסיטואציה בה היא לא יכולה לתפקד בצורה מכנית לגמרי, נוצר חיכוך.
חיכוך יכול להיות מצפן מעולה המורה לנו היכן אנו ישנים לגמרי והיכן נוצרים סדקים במכניות שלנו המאפשרים פעולה מודעת יותר.
לא כל חיכוך מתאים או טוב לעבודתו של האדם על עצמו. יש צורך בלמידת המכונה והבנה של איזה חיכוך יכול לעזור ולהועיל ואיזה להזיק.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

תנו להם את רצונם

בתחילת העבודה של האדם על עצמו, יש צורך לעבוד נגד המכונה, זו הדרך היחידה ללמוד את המכונה, את המקום בו אנו נמצאים. להבין שאנו לא יכולים לעשות ושהמכונה רק מגיבה לגירויים. אך אם הזמן מגיע האדם למקום אחר, העבודה משתנה ולא בכל דבר האישיות המזויפת מעורבת. בשלב זה יכול האדם להתחיל לעבוד על עצמו בצורה יותר ערמומית: ואם הוא מזהה בעצמו חלקים המפריעים לעבודה, יכול הוא לתת לאותם חלקים את 'רצונם' תשוקתם וכך להרגיע אותם.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

'הוא עצמו נבדל'

"אדם בתודעה אלוהית יודע בתוככי לבו תמיד, שאף שהוא שומע, נוגע, מריח, אוכל, נע, ישן ונושם, למעשה אינו עושה דבר. זאת משום שהוא מבין שבשעה שהוא מדבר, מפריש את צרכיו, מקבל דבר-מה, או פוקח ועוצם את עיניו, אלה הם בסך הכול החושים הגשמיים שעסוקים במגע עם מושאיהם, והוא עצמו נבדל מהם."
בהגוות גיתה

כמובן שהדבר נכון גם לתפקודים האחרים ולא רק לחושים, כגון: התפקוד השכלי, התפקוד הרגשי והתפקוד התנועתי.
כלומר, 'הוא עצמו' נבדל מתחושה, רגש, תנוע ומחשבה או במילים אחרות מהמכונה שלו.
אך לרוב לבני האדם אין חוץ מהמכונה מאומה, וכיוון שכל אדם נולד עם תפקוד אחד דומיננטי יותר מחבריו, וכל העולם משתקף דרך אותו תפקוד, נדמה לו לאותו אדם שהוא השכל, הרגש, התנוע או האינסטינקט.

עבודה עצמית או הזיות?

ישנו חלק במכונה שלי הרוצה כל הזמן לעשות משהו כדי לקדם מצבי תודעה גבוהים יותר. חלק זה שונה מחלקים אחרים המעוניינים בפעילות אחרת או בחוסר פעילות, ובכל זאת הינו מכני. אני נמנע לתת לו לעשות כרצונו כיוון שכעת, כאשר אני לבד ללא חברים לעבודה, בית ספר וללא מורה היכולים לעזור לי, כל כך קל להזדהות עמו ולשקוע לתוך חלום על מאמצים והזיות על עבודה עצמית…

אתם יכולים להגיב על הודעה זו גם בפורום

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

הגורל והמקרה

במצבו הנוכחי, האדם לא יכול כלל לדבר על שינוי הגורל.
נושא הגורל הוא נושא מאוד תאורטי ורחב וניתן לגשת אליו מכיוונים שונים ורבים.
אך עלינו להבין תחילה שחוק הגורל חל על בני אדם ולא חל על מכונות.
שרוי בתוך שנתו העמוקה וההיפנוטית, כל מה שנשאר מהאדם היא המכונה המקולקלת שלו.
במצב שכזה (מצב לא טבעי) נכנס האדם לממלכת חוק המקרה.
חוק המקרה פועל על המכונה בצורה כל כך טוטלית, עד שחוק הגורל כלל לא יכול לחדור ולהשפיע על האדם במהלך חייו.
מה הוא חוק המקרה? בפוסט הקודם דיברתי על השפעות, וחוק המקרה קשור מאוד לאותן השפעות:
הכל קורה, והמכונה מגיבה ללא כל שליטה. אין אדון בבית שיכול לכוון ולסדר, הכל קורה לנו ואנו לא מסוגלים לעשות מאומה.
הדוגמה עם מזג אויר בפוסט "השפעות" מדגימה עניין זה בצורה טובה. נוח לנו להאמין לדמיון שלנו ולספר לעצמנו שאנו עושים ובוחרים, אך כל עוד אנו נמצאים תחת חוק המקרה, אין אנו מחליטים ואין אנו עושים מאומה. דומה הדבר לכדור מתגלגל המספר לעצמו על כך שהוא בעצמו החליט להתגלגל וכלל לא מודע לכך שמישהו בעט בו.
התאוריה מספרת שמאורעות מאוד גדולים בחיינו יכולים להיות קשורים לגורל שלנו: המקום בו נולדנו, ההורים שלנו, המוות ועוד.
את הגורל ניתן לראות כתפקיד אותו אנו צריכים לשחק, קיבלנו עובדות ברורות המאפיינות אותנו (טיפוס גוף, מין, מהות, אזור גאוגרפי, תקופה, הורים ומשפחה), קיבלנו שחקנים אחרים לצידנו, והמטרה היא לבצעה את התפקיד שלנו בהצגה על הצד הטוב ביותר. לא ממש משנה מה הוא התסריט, הוא יכול להיות קשה או קשה פחות לכן אני לא מקבל את עניין הגורל הטוב או הגורל הרע.
רודני קולין אמר:

“All circumstances—good or bad—must change in time;
and if one can only pass through them equally, without being borne too much up or too much down, one becomes ready for other change. It is not the happy or tragic role that makes the difference between actors, but the way the role is played. Some parts of life are very hard. At the same time one can no longer wish it to be otherwise…”


אך כיצד יכול האדם לשחק את תפקידו בצורה טובה, כל עוד הוא ישן? וכיצד הוא יכול לשחק את תפקידו, כאשר הוא כלל לא נמצא?
לכן אין מה לדבר על שינוי הגורל, תחילה עלינו לנסות לקיים את הגורל שלנו. אם לא נצליח, נחזור לכאן שוב ושוב לאותו התפקיד.
רק כאשר יצליח האדם לצאת מחוק המקרה ולחיות תחת חוק הגורל, רק אז ניתן יהיה לדבר על שינוי הגורל, אם בכלל יש צורך לשנותו.
כדי להבין נושאים אלה טוב יותר, עלינו להבין נושאים רבים הקשורים אליו, כגון "מהות, אישיות ואישיות מזויפת" ועוד…

השפעות

המכונה שלנו מושפעת מאין סוף גירויים חיצוניים.
הכל משפיע עלינו: בני זוג, משפחה, חברים, זרים, רעיונות, שמועות, רכילות, מזג אויר, טבע וגורמי השמיים. (יסלחו לי אלה שאותם עקב התרדמת שלי פספסתי).
המכונה מושפעת ומגיבה בצורות שונות, לרוב התגובות שלה מאוד לא מאוזנות.
לדוגמה: מזג האוויר אמור להשפיע על המרכז האינסטינקטיבי, כיוון שכל מה שקשור לתחושות שלנו, נשלט ע"י המרכז האינסטינקטיבי.
חם נורא היום והמרכז האינסטינקטיבי חש בחום ובאי נעימות, עד כה הכל נורמלי, המרכז האינסטינקטיבי ינסה למצוא מקום מוצל וקריר כדי להירגע. אך הדברים לא נעצרים כאן, המזג האוויר החם מעצבן אותנו! אנחנו מתעצבנים (רגש שלילי), כי נמאס לנו להזיע בעבודה, כי החום דפק לנו את התכניות להמשך היום. וזה לא נגמר כאן, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו ולדמיין מה היה קורה עם היה קריר יותר היום, אילו דברים אנו היינו יכולים לעשות שכעת בגלל החום אנו מפספסים. כמובן שזו רק ההתחלה ומכאן הכל פתוח, האדם יכול להסתובב עצבני כל אותו יום…
אז אם נתבונן טוב על המקרה, נצליח להבחין בחיכוך שהופעל על המרכז האינסטינקטיבי שלנו, נוצר סבל במרכז האינסטינקטיבי שאמור היה להיפסק ברגע שהחיכוך מופסק או אם החיכוך לא מופסק ואנו לא מוצאים מקום מוצל וקריר הסבל היה אמור להיות רק אינסטינקטיבי. זהו סבל אמתי שהמכונה שלנו חווה, אך מאוד מהר אנו יוצרים סבל דמיוני ומזויף, בכך שמרכזים אחרים נכנסים לפעולה: המרכז הרגשי שמתחיל לייצר רגש שלילי, לרחם על עצמו ועוד. המרכז התנועתי שמתחיל לדמיין מה ואיך היה קורה אם…ועוד. והמרכז השכלי שמתחיל לנתח את כל המצב.
זו היא לרוב עבודה לא נכונה של המרכזים, הנוצרת מהזדהות ופירושה הוא בזבוז ענק של אנרגיה. והכל בגלל גירוי קטן הקשור למזג אויר וחום. תארו לעצמכם מה קורה במשך כל היום כאשר אנו חשופים לאין ספור גירויים מסוגים שונים.
אבל רציתי לדבר על גירויים הנוצרים ע"י גורמי השמיים: הירח, כוכבי הלכת ובמטאורים והמטאוריטים שבדיוק בתקופה זו ממלאים את שמי כדור הארץ.
למה לנו בכלל לדבר על נושאים אלה?
הכל קשור לעבדות שלנו, אם נראה ונבין שאנו עבדים גמורים לאותם השפעות וגירויים אולי נצליח גם להשתחרר מהם ולצאת לחרות. בדרך כלל בני האדם כלל לא מודעים לעבדותם, הם בטוחים שהם בני חורין ואדונים לעצמם, אך זה רק החלום שהם חולמים-השינה. אם נצליח לפקוח את העיניים לרגע או שתיים ולראות את האמת ואת העבדות הטוטלית שלנו, ללא ספק רובנו נרצה להשתחרר מאותה עבדות.
נחזור כעת לגורמי השמיים, הדבר הפשוט ביותר הוא להתבונן בהשפעותיו של הירח! עקב קרבתו (ועקב סיבות אובייקטיביות אחרות) השפעתו עלינו חזקה מאוד. ניתן להבחין בהשפעות אלה במיוחד כאשר הירח הוא מלא או חסר. כיוון שמצבים אלה של הירח חוזרים על עצמם בכל חודש אנו יכולים לוודא טוב יותר את ההתבוננויות שלנו. הדבר המעניין במיוחד היא העובדה שהשפעות אלה חלים לא רק על יחידים אלה על קבוצות גדולות של בני אדם. בהרבה מקרים, הפגנות ענק, מלחמות ועוד, מתרחשות בעקבות השפעתו של הירח.
עוד דבר שמשפיע עלינו הוא המטאורים והמטאוריטים הממלאים את השמיים בתקופת הקיץ והשיא בדרך כלל ב-תשע באב.

מה פירושו של דבר שהאדם הוא מכונה?

"מה פירושו של דבר שהאדם הוא מכונה?
פירושו שאין לו תנועות בלתי-תלויות, הן בתוך עצמו והן מחוצה לו. הוא מכונה מונעת על-ידי השפעות חיצוניות ודחיפות חיצוניות. כל תנועותיו, פעולותיו, דיבוריו, רעיונותיו, רגשותיו, מצבי-רוחו ומחשבותיו הם תולדה של השפעות מן החוץ. הוא עצמו אוטומאט בעל מלאי מסוים של זכרונות על נסיונות קודמים ומידת-מה של מרץ שמור."

כך אמר מר' אוספנסקי. אם נבחן את דבריו, נבחין מיד ב'אני'ים שכליים שונים בעד או נגד, או חלק מה'אני'ים בעד וחלק נגד.
אך לאמיתו של דבר, אם נתבונן על עצמנו, אזי במהרה יתברר לנו שהוא צודק לגמרי…אפילו אותה תגובה של המרכז השכלי שלנו על דבריו – בעד ונגד, רק מוכיחה שדבריו נכונים. דבריו הם גירוי/השפעה והתגובה של המרכז השכלי היא תגובה אוטומטית לדבריו. או במילים אחרות – מישהו לחץ על כפתור והפעיל משהו.
אנו אפילו לא בוחנים או בודקים איך נגיב, התגובה היא מכנית/אוטומטית לגמרי וקשורה בידע קודם על הנושא. אם דבריו בצורה זו או אחרת מוכרים או לא יוצרים 'סתירה' ביחס לידע שכבר קיים התגובה תהיה חיובית, אך אם נוצרת 'סתירה' התגובה תהיה שלילית.

עוד שיטה מצוינת לבדוק את דבריו היא פשוט לנסות לשלוט.
על מה ההשפעות או הגירויים החיצוניים יכולים להשפיע?
1. על המרכז המוטורי שלנו: תחושות, חום, קור, נעים לא נעים, דמיון ועוד…
2. על המרכז הרגשי שלנו: רגשות חיוביים ורגשות שליליים…
3. על המרכז השכלי שלנו: תגובה שכלית על רעיון, מחשבות אסוציאטיביות ועוד…

ניתן להתחיל עם הקל ביותר – המרכז השכלי.
האם מישהו ניסה לחשוב בצורה רצונית? שאלה זו מבלבלת, אך לפני שאתם עונים אני ממליץ לכם לנסות תרגיל קטן.
בחרו לכם יום ושעה בעתיד הקרוב ותקבעו מראש שבאותו יום ושעה אתם הולכים לחשוב על נושא מסוים שתבחרו מראש.
יהיה הנושא אשר יהיה, עליכם לנסות לחשוב רק עליו מבלי לסטות כלל לנושאים אחרים שונים או דומים.
נניח שהנושא הוא: "כיצד אני יכול למצוא לעצמי עבודה טובה יותר?" כמובן שתרגיל זה מחייב תשומת לב ויכולת התבוננות עצמית, כדי שנצליח באמת לראות האם אנו חושבים על הנושא או שכבר מזמן סטינו ממנו לדבר מה אחר.
הייתי שמח לשמוע מכם התבוננויות על מה שיקרה לכם ולמחשבות שלכם בזמן התרגיל ורק מאוחר יותר להגיב, אך כיוון שהמציאות מכתיבה התנהלות שונה, אהיה חייב להתייחס למה שיש לצפות מתרגיל זה.
יש להניח שבהתחלה תהיה לכם שליטה מסוימת על המחשבה, כיוון שאם עוד יש לנו שליטה על משהו הרי שמדובר על מרכז שכלי. אך מאוד מהר יהיה ניתן לשים לב שהנושא מחליק הצידה ובמקומו מגיעות מחשבות לא רצוניות אלא מחשבות שהן בעצם התגובה לתרגיל שלנו או לנושא שעליו בחרנו לחשוב.
"איזה יופי אני מצליח לשלוט על המחשבה שלי" או "מיסט דיבר שטויות כרגיל" או "איזה מסכן אני שאני תקועה בעבודה הזו ולא מצליח למצוא משהוא חדש, הבן של דוד לאומת זאת כבר פתח עסק" …….בהתחלה כשנבחין בכך ננסה לחזור ולשלוט במחשבה, אך במהרה נגלה שזה רק הולך ומדרדר, וכעת השליטה תעבור למחשבות אסוציאטיביות – למשל הדוגמה עם העסק של הבן של דוד: "עסק טוב הוא פתח, הוא עושה המון כסף —-אני חייב לקפוץ לסניף הבנק שלי ולהפקיד סכום כסף—-מעניין אם שוב אפול על הפקיד המעצבן——הפעם אני אתלונן עליו——-שמעתי משרה שהוא חולה נפש——איזה מסכנים חולי נפש—–יש לזה טיפול?—–מה שמזכיר לי שהיום אני נפגש עם…..וכך עד בלי קץ. ברור שמתרגיל על חשיבה רצונית בנושא מסוים מאוד מהר הגענו לדבר מה אחר.
כמובן שמדובר על עוד דרך של בזבוז אנרגיה ושינה.

זו הייתה רק דוגמה מאוד קטנה וחלקית הקשורה למרכז השכלי ותנועתי שלנו. אנשים עושים תרגילים הקשורים בהפסקת מחשבות, בעוד שהם לא מסוגלים לחשוב באמת יותר מכמה שניות או דקות. כל מה שקשור למרכזים אחרים, הרי שהמצב שם בהרבה יותר גרוע, כי על המרכז הרגשי והאינסטינקטיבי אנו לא מסוגלים לשלוט בכלל.
המרכז האינסטינקטיבי מתוכנת ופועל בעצמו ללא כל התערבות מצידנו, הוא מושפע כמו כל שאר המרכזים מהשפעות אך אין לנו כל דרך לשלוט עליו בצורה רצונית (יש תרגילים היכולים אחרי הרבה זמן לשלוט על חלקים שונים של המרכז האינסטינקטיבי, אך תרגילים אלה עלולים לגרום לנזק חמור).
המרכז הרגשי נשלט לגמרי מהשפעות חיצוניות, אנו לא מסוגלים לשלוט עליו ועל המהירות שלו (המרכז הרגשי הוא המהיר ביותר), נסו להרגיש טוב או רע ללא כל השפעה חיצונית….
יש כאלה הטוענים שזה אפשרי, אך הם משקרים לעצמם, הם משכנעים את המרכז השכלי שהכל טוב או הכל רע וטוענים שהם מרגישים טוב או רע, אך לאמיתו של דבר אין כל קשר לכך ומדובר בעוד ניסיון לשקר עצמי. המרכז הרגשי מושפע מכל שטות: פספסנו את הרכבת, התכנית האהובה בטלוויזיה לא משודרת היום, מישהו אמר עלי משהו, התייחסו עלי שלא בצדק ועוד ועוד ועוד…

לאן אתה בורח?

האדם עסוק כל ימי חייו בבריחה מהסבל. על ידי סבל מדומה, רגשות שליליים, דמיון ושקר עצמי מצליח האדם לעמם את הסבל האמתי.
אך אין זו בריחה, זו רק בזבוז של אנרגיה שבעקבותיה ואיתה נוצרת השינה וחוסר ההתמודדות עם הסבל האמתי והחיים.
לכן נאמר שאנו מבזבזים את החיים, אנו לא חיים את הרגע ומעדיפים לחלום על עתיד, עבר ועל מקומות אחרים ללא סבל.
החיים שלנו נושאים בתוכם סבל, ואין כל דרך לשנות עובדה זו כל עוד אנו חיים כאן; על כדור הארץ, בגוף פיזי.
בשלב מסוים יש להבין שאין לאן לברוח, הסבל והחיים ישיגו אותנו בכל מקום. "אדם פוגש בגורלו בדרך בה בחר כדי לחמוק ממנו."
אדם המנסה לברוח מכלב מעיים, רץ הישר אל הבור העמוק שלפניו. אך ממה בדיוק הוא נמלט? מהכלב או מהאיום?
האם יש סיבה לברוח מהכלב אם הוא לא מאיים? הכלב ישיג אותנו במהרה והבריחה תגרום לו רק לממש יותר את איומו. ואם במקרה לא ישיג? הרי שאנו נמלטים הישר לאותו בור עמוק, שאותו בגלל השינה, אנו כלל לא רואים.
אם אין לאן לברוח, ולפנינו נמצא כלב אחר או איום אף גדול יותר, כל מה שנשאר הוא להתמודד עם האיום.
אם נרצה להתמודד עם האיום, הרי שעלינו קודם לראות אותו ולהבין למה והיכן הוא גורם לסבל, מי הוא זה שסובל?
תאוריה לא תועיל כאן כלל, רק פרקטיות יכולה לעזור לאדם להבין, שלא 'הוא' זה שסובל. צעד זה קשה במיוחד, כיוון שהאדם מזוהה לגמרי עם הסובל – המכונה שלו.
עדיין לא ברור לי מה קודם למה? ההפרדות קודמת לקבלה או ההפך? אולי שניהן מתרחשות במקביל!? אך ברור לי שאם מצליח האדם להיפרד מהמכונה חייב הוא לקבל אותה כפי שהיא. כך גם עם חייו וסבלו.
אז האדם נשאר מול הכלב, כך הוא לומד להכיר, להתיידד ולחיות עמו, והאיום נעלם. זו היא המלטות מהסבל.
הסבל מייצר אנרגיה יקרה, אם נצליח שלא להירדם ולבזבז אנרגיה זו, נוכל ללמוד להתמיר אותה לצרכינו…

קבלה (המשך)

עד כה דיברתי על קבלה עצמית; קבלה של המכונה שלי וקבלת המאורעות שמשפיעים על המכונה, כעת כדי להאיר טיפה יותר את הנושא, ניתן להוסיף ולדבר על קבלת האחר.
אנשים רבים חושבים שקבלה היא ראיית העולם כוורוד וחיובי ואהבה של כל אשר נמצא בו.
אך הדברים שונים במקצת ופחות פורמוטורים.
במקרה שנוצר קשר כלשהו בין שני בני אדם, נקרא לכך אהבה או חברות או אכפתיות, ינסו אותם אנשים לשנות זה את זה.
כלומר, הראיה הסובייקטיבית והתפיסה הסובייקטיבית של כל אחד את הטוב והמוצלח, תמצא תמיד מגרעות בצד השני ותנסה שוב ושוב לחנך, ללמד ולתקן.
ככל שאכפת לנו יותר מהאדם שמולנו, כך ננסה יותר בעקשנות והתמדה לשנות בו את מה שבעני דמיוננו לא טוב ומזיק. (לדוגמה: התנהגות מסוימת שלדעתנו יכולה רק להזיק לו בחייו).
ניתן לכנות תופעה זו – "אי קבלה". לאמתו של דבר, מדובר כאן על שפיטה והזדהות, הפכים גמורים לקבלה. מכך ניתן להבין כמובן שאין כל קשר בין קבלה לאהבה.
כל עוד לא נפסיק לשפוט ולהזדהות עם מגרעותיו של האחר, לא יכולה להיווצר קבלה.
ניקח לדוגמה חצץ, אנו מקבלים אותו כפי שהוא, לא מצפים ממנו להיהפך ליהלום או לשנות את תכונותיו הטבעיות, ומצד שני אנו מקבלים אותו ללא אהבה. כך צריכים אנו לנהוג עם בני אדם.
הכוונה לא לשינוי יחסינו כלפיהם או ניסיון מזויף לאהוב ולחבב אותם יותר, אלא לקבל אותם כפי שהם עם המגרעות שלהם, גם אם מדובר במגרעות דמיוניים או אמתיים.

אז אני לא חייב לאהוב או לחבב את האדם שאני מקבל, אלא להימנע משיפוט (דבר שלעצמו לא קל ודורש יכולות של אי הזדהות, הפסקת הדמיון, הרגש השלילי ועוד). מעבר לכך, ליחס שלי לאותו אדם אין כל קשר, אני יכול לתקשר איתו ברמות שונות או לא לתקשר איתו כלל, (כאשר אני פוגש באדם שכל דעותיו נוגדים את שלי, ואין כל סיכוי לגשר בינינו, הרי שאני יכול לקבל אותו ואת דעותיו גם אם התקשורת בינינו בלתי אפשרית..)
ניתן להשליך את הנאמר כאן גם על קבלה עצמית…

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )