צ׳יפס

בכל פעם שנכניס תפוח אדמה לשמן עמוק, נקבל צ׳יפס.
לפעמים סוג השמן משתנה, הכלי שבתוכו מתבצע התהליך יכול להשתנות, וגם זמן התהליך לפעמים מתקצר או מתארך, אבל בסופו של דבר, נקבל תפ״א מטוגן.

כך גם האדם, כל עוד ימצא הוא תחת חוקים מסויימים, תמיד יקבל את אותה תוצאה בשינויים קלים.
ע״י הצבת מטרות קטנות אנו יכולים לפרוץ מסגרות וחוקים החלים עלינו כל חיינו.

מטרה

כאשר אנו מציבים לעצמנו מטרה, אנו יוצרים לעצמנו מסגרת חוקים חדשה.
כל עוד נקפיד לא לסטות ממטרה זו, תחול עלינו מסגרת החוקים החדשה.
מדובר על חוקים שונים מהחוקים החלים עלינו יום יום, אליהם התרגלנו לגמרי.
החוקים החדשים, כל עוד המטרה היא מטרה מועילה להתעוררות, יגרמו לחיכוך.
התגובה הראשונה והתשוקה הראשונה של המכונה, תהיה להיפתר מאותו חיכוך, או במילים אחרות לסטות מהמטרה.
השארות בקו המטרה ללא סטייה וחריגה, דורשת למאמצים מצידנו!
המטרה כמובן נבחרת לאחר התבוננות והבנת המכניות שלנו, ובדרך כלל היא דורשת פעולה הנוגדת את המכניות שלנו. זו הסיבה שעם המטרה תמיד יופיע החיכוך.
המטרות ה"קטנות", "הפשוטות" ו"המשעממות" שלא מולידות את רגש ההרפתקנות או האתגר הן המטרות היעילות ביותר.

כיצד להיות נוכח בשיחה?

באחד האתרים נשאלה השאלה: כיצד להיות נוכח בשיחה?

קודם כל עלינו לנסות ולעשות את המאמץ להיות נוכח! אך איך ננסה אם אנו לא זוכרים לנסות? חסרה לנו המטרה.אם אדם לקח על עצמו מטרה לנסות להיות נוכח בשיחה, הרי שבהתחלה עליו לנסות להיזכר במטרה זו.
רוב הזמן אנו לא זוכרים את המטרות שאנו מציבים לעצמנו.
לאחר מכן כשכבר נזכרנו, עלינו לנסות ולעשות מאמץ להיות נוכח.
אם נתמיד במאמצים, הרי, שאין כמו הכישלונות, בעזרתם בסופו של דבר יכול האדם להצליח במטרה.
כך יכול האדם ללמוד את המכונה שלו. בכל כישלון אפשר יהיה להתבונן וללמוד את סיבת הכישלון:
חשבון פנימי, הזדהות, דמיון, רגשות שליליים או תכונה כזו או אחרת שפעלה כמו תמיד וגרמה לשינה עמוקה.
למה בעצם כה קשה להיות נוכח בזמן שיחה עם אנשים אחרים?
כשמדובר על אינטראקציה עם אנשים אחרים הרי שמדובר בגירויים/רשמים רבים מאוד, אשר גורמים
מידית לתגובות מכניות מצידנו. כיוון שמדובר בבני אדם, הרי שבדרך כלל יהיו אלה גירויים רגשיים שיפעלו על המרכז הרגשי שלנו.
וכל מי שמכיר את עבודת ההתבוננות בעצמו, כבר יודע שלא קל בכלל להתבונן או לשלוט במרכז הרגשי שלנו.
לכן טוב יהיה אם ננסה להגיע מוכנים: בהתחלה אולי אפילו ליזום שיחות בזמן שאנו זוכרים את המטרה ולא ההפך.
ואם אנו נפגשים עם מישהו אז לנסות להגיע עם גישה מתאימה, שעלינו לנסות לזכור…
אוספנסקי דיבר על 'אני' שכלי (זקיף) שיהיה מוכן להתבונן ב'אני'ים רגשיים.
העבודה עצמה דומה מאוד לסיפור סופי המדבר על אדם הנופל לאותו בור שוב ושוב:
אדם, אשר נפל לתוך בור עמוק, שלא ראה בדרכו אל ביתו.
לאחר מאמצים רבים הצליח האדם לצאת מהבור…
למחרת, נפל האדם שוב לאותו בור, הפעם, הוא הצליח לצאת מהבור מהר יותר…
למחרת, האדם זכר וידע שהבור נמצא לפניו, אך הוא נפל לתוכו שוב. הוא יצא ממנו במהירות ובקלות…
למחרת, האדם עבר מסביב לבור והמשיך לביתו…
אז עלינו לעשות מאמצים, בהתחלה לא נזכור ונפול לבור, מאוחר יותר נזכור ובכל זאת ניפול ולא נצליח להיות נוכחים, כיוון שאנו לא יכולים לעשות.
בסופו של דבר נצליח להיות נוכחים. כמובן שהסדר שבדברי הוא פורמוטורי ולא נכון, האדם יכול להצליח להיות נוכח בניסיונו הראשון ולאחר מכן לא יצליח חודשים, אך אני מדבר על הוויה ולא על מקריות.

עוד דבר היכול לעזור להיות נוכח בשיחה (מניסיוני), אם כבר זכרנו את המטרה, טוב יהיה אם נקשיב לאדם שמולנו במקום להיכנס לדמיון ולהתחיל לחשוב מה ואיך נענה לו.
ועוד דבר אחד, להביט בעיני האיש שמולנו.

למה אנו לא יכולים לעשות?

כמה פעמים קורה שאנו "מחליטים" על דבר מה, אך בסופו של דבר שום דבר לא יוצא לפועל?
האם שאלתם את עצמכם למה כך הם הדברים? אין לנו מספיק אנרגיה? אין לנו רצון? אנו לא יכולים לעשות? אנחנו מכונות לכן גירויים שונים מסיטים אותנו ממטרתנו? כן כל זה נכון, אבל ניתן לראות את הדברים בצורה יותר ברורה ויותר מעמיקה!

בדרך כלל אנו מנתחים את מצבנו, ומחליטים מה עלינו לעשות כדי לשפר או להוסיף או לשנות, כל זה נעשה ע"י המרכז השכלי.
'אני'ים של המרכז השכלי אומרים:
"אני שמן מידי ואני צריך לרזות, או אני חש לא טוב צריך להתחיל לטפל בעצמי או להתחיל להתאמן, או אולי אני צריך למצוא עבודה טובה יותר כי אין לי מספיק כסף".
הכל טוב ויפה, הבעיה שבין לחשוב על… ולבין לעשות יש הבדל גדול! כל הפעולות שהזכרתי כאן קשורות למרכז האינסטינקטיבי, מרכז אינסטינקטיבי כלל לא מבין את המרכז השכלי, אולי אפילו לא יודע על קיומו! ואם יודע על קיומו אז הרי שהוא כלל לא מתרגש מהמרכז השכלי.
אז 'אני' שכלי אומר צריך לרזות, אך 'אני' אינסטינקטיבי אומר אני רעב! לא מעניין אותו שיש 'אני' שכלי שחושב שטוב לרזות. או 'אני' שכלי אומר צריך לטפל בעצמי או להתאמן, אבל 'אני' אינסטינקטיבי אומר זה בזבוז אנרגיה, אני עייף אני רוצה לנוח. מה שאני אומר בעצם שה'אני' שאמור לעשות הוא לא אותו 'אני' שחשב על העשייה. לא רק שהם 'אני'ים שונים, לרוב הם לא מבינים זה את זה, או בכלל לא רואים זה את זה. ברוב המקרים חוץ ממקרים של מודעות או מקרים של חוסר איזון גדול (אני יודע שזה נשמע כסתירה) המרכז האינסטינקטיבי תמיד יהיה עם ידו על העליונה, הוא צריך לבצע ואם הוא לא רוצה או לא מבין או לא יודע שעליו לבצע דבר מה הרי שהוא לא יבצע.

כנ"ל עם המרכזים האחרים: 'אני' שכלי יחליט שהוא לא פעיל מספיק מבחינה חברתית, שהוא צריך להיפתח יותר, לפגוש יותר אנשים, אך מי שאמור לעשות את כל זה קשור למרכז רגשי, בדיוק כמו המרכז האינסטינקטיבי המרכז הרגשי לא מבין את המרכז השכלי, הם מדברים בספות שונות עובדים על דלק שונה ובמהירות שונה.

אני מצרף כאן משל, שמציג את כל העניין בצורה יפה מאוד…

ועידת העכברים / לה-פונטיין

חתול אחד המכונה גלית,
הנחיל לעכברים, מכה נצחת
עד שמעין נעלמו כולם כמעט,
עכברים רבים הוריד הוא אל בור שחת.
כל מי ששרד לא יצא ממקלטו,
לא מצא אוכל אלא רבע מחיתו.
וגלית הצטייר בעיני דלת העם בפחד:
לא סתם חתול, אלא שד משחת.

והנה לילה אחד,
או היה זה בוקר יום בהיר,
לחפש חתולה, נעלם לו האביר.
ובעת השבתון של חתולנו עם גבירתו,
שארית הפלטה, נועדה בקרן זוית,
כדי לשבת ולדון, בצרתם הפרטית.

בפתח דבריו זקן השבט, זהיר ונבון דבר,
חיוה דעתו, כי במוקדם או במאוחר,
צריך לקשור פעמון לגלית על הצואר.
וכאשר בן השחץ יצא למלחמה מן המשלט,
תשמע אזעקה, הכל ירדו אל המקלט.
"זו הדרך", כך אמר, "ואין ממנה כל מפלט.
השתא עכברים,
לשנה הבאה – בני חורים!"

הכל שעו לדעתו של זקן עדות,
שנראתה להם ראויה אף לתשואות.
הקושי היחיד היה בתלית הפעמון.
זה אמר: "לא אהיה הטיפש הראשון",
והאחר: "איני יכול", וזה נגמר כך סתם.
ובני חורים, בלא מילה, נפוצו לדרכם.

– בימי חלדי, אני ראיתי עצרות בשפע,
שמהן כלום לא צמח, הכל היה מאפע.
לא עצרת עכברים, אבל עצרת כמרים,
אפילו כנוסים של חשמנים והגמונים.
המה לא יעשו מאומה, חוץ מלהצהיר.
האולם ישרוץ כולו, מקיר-עד-קיר,
מומחים, יועצי סתר למכביר,
אולם כשבא הצורך לערוך מבצע,
שום איש בשטח, חפש – ולא תמצא.

הדרך הרביעית

הדרך הרביעית נבדלת מהדרכים האחרות בכך שאף -פעם אין היא קבועה.
אין לה צורות מוגדרות ואין שום מוסדות הקשורים בה.
היא מופיעה ונעלמת על פי מספר חוקים מיוחדים משלה.
הדרך הרביעית לעולם אינה ללא עבודה בעלת משמעות מוגדרת, לעולם אינה בלי משימה מסויימת, שהיא ורק היא מצדיקה ומאפשרת את קיומה.
כאשר נגמרת עבודה זו, כלומר, כאשר המטרה שנקבעה לה הוגשמה, נעלמת הדרך הרביעית; היא נעלמת מהמקום המסוים, נעלמת מצורתה המסוימת,
בהימשכה אולי במקום אחר בצורה אחרת.
בתי-ספר של הדרך הרביעית קיימים לצורך העבודה הנעשית למען המשימה שהוצבה לעולם אין הם קיימים כשלעצמם כבתי-ספר לתכלית של חינוך והדרכה.

3 קווי עבודה

חשוב לוודא כל רעיון.
רעיון שנשאר בגדר תאוריה, לא יקדם את ההתעוררות שלנו.
במיוחד רעיון זה, שבעיני הוא בין החשובים בעבודת האדם על עצמו.
הוידוא יכול להתרחש רק בעשיה עצמה, משחק ברעיונות שונים בדמיוננו הוא לא וידוא כלל.
רוב הרעיונות שאני מדבר עליהם, הם חוקים לא מוכרים לאנושות, חוקים אוניברסליים, הם מופיעים בכתב רק במקומות בודדים, אבל רק אדם שמכיר אותם יכול להבחין בהם.
חוקים אלה חלים על עולם זה, וכך גם על האנושות.
אדם שמכיר ומבין את החוקים האלה, יכול להשתמש בהם, ולהיעזר בהם רבות בעבודת האדם על עצמו.

כדי להבין לעומק את הרעיון "3 קווי העבודה", יש את הצורך ללמוד תחילה את "חוק השבעה", דבר נוסף שיכול לעזור, הוא תרשים התשיעון ושלושה סוגי המזונות. רעיונות אלה מופיעים בספר של אוספנסקי – "חיפוש אחר המופלא".
גם "3 קווי העבודה" מופיעים בספר זה, אך אני הולך להציג אותם בצורה שונה.

קו עבודה ראשון
עבודה אמיתית של האדם, מתחילה בלימוד וראייה עצמית!
דבר הדורש ידע ושיטה!
בני אדם, אשר מנסים ללמוד ללא שיטה וידע, מגבשים במהרה רעיונות שגויים על עצמם.
לכן אנו צריכים להיפטר מאותם רעיונות לא נכונים ובאותו זמן למצוא שיטה ללימוד וראיה נכונה של עצמנו!
לאחר שמצאנו את הידע ואת השיטה, עלינו להתחיל במאמצים לראות את עצמנו, זו היא עבודה אישית ופרטית שלנו.
היא יכולה להיעשות בכל מקום ובכל זמן, יותר נכון היא חייבת להיעשות בכל מקום ובכל זמן, רק כך אנו יכולים לראות וללמוד את כל ההיבטים שלנו.
כדי לעבוד בקו עבודה ראשון, אין אנו זקוקים קבוצה, זו היא עבודה פנימית, אך כפי שמלמד אותנו "חוק האוקטבות/שבעה", אנו נגיע למרווח, שימנע את התקדמותנו בקו עבודה ראשון.
במילים אחרות, לא ניתן להמשיך בעבודה על קו עבודה ראשון ללא הזעזוע הנכון, וכאן נכנס לפעולה קו עבודה שני.

קו עבודה שני
מדובר על עבודה עם קבוצה של אנשים, כמו משל בית הסהר והבריחה ממנו:
אנו צריכים להיעזר בחברינו לעבודה. אותה עזרה יכולה לבוא בצורות שונות ומעניינות:
אפילו שיחה בין שני תלמידים, יכולה להבהיר הרבה דברים לא מובנים, לקיחת מטרות משותפות והתבוננויות יכולה לספק קשת גדולה רחבה ומובנת יותר על עצמנו, ראיה של עצמנו ע"י ראיה והבנת המכניות של תלמיד אחר; ישנם דברים שהם כה מושרשים ועמוקים אצלנו, שאין כל סיכוי שנצליח לראות אותם בעצמנו, בכך שאנו רואים את אותן התכונות על מישהו אחר נוצר אפקט המראה, כך בעצם אנו רואים את עצמנו. כפי שאמר רומי:

You've no idea how hard I've looked for a gift to bring You. Nothing seemed right. What's the point of bringing gold to the gold mine, or water to the Ocean. Everything I came up with was like taking spices to the Orient. It's no good giving my heart and my soul because you already have these. ?So- I've brought you a mirror. Look at yourself and remember me.

Jalaluddin Rumi

גם כאשר תלמיד אחר רואה דבר מה עלי, ולדעתו אני לא מסוגל לראות בעצמי, הוא יכול לגשת ולכוון אותי לכך….
וישנם עוד דרכים רבות בהם ניתן לעבוד עם ובקבוצה.
מה שמעניין וחשוב, שקו עבודה שני, מכיל בתוכו את קו עבודה ראשון!
ללא הקו השני הקו הראשון תקוע ולא יכול להמשיך ולהתקדם לשום מקום.
קו עבודה שני הוא הזעזוע לקו הראשון!

קו עבודה שלישי
זו היא עבודה למען בית הספר בו אנו עובדים על עצמנו.
קו זה הוא שונה מאוד בבתי ספר שונים, וכאן אנו מוותרים על הרצון שלנו למען המטרה של המורה או בית הספר.
בקו עבודה זה אנו נמצא את עצמנו בסיטואציות שונות שבעצמנו לא היינו יכולים ליצור ולא היינו רוצים ליצור.
סיטואציות אלו רק עוזרות לנו לראות צדדים שונים שבנו, שבחיים הרגילים לעולם לא היינו נחשפים אליהם.
מצבים אלה מייצרים זעזועים המאפשרים את המשך העבודה.
קו עבודה שלישי מכיל בתוכו את הקו השני ואת הקו הראשון, הוא מהווה זעזוע לקו השני וזה בתורו לקו הראשון.
במילים אחרות, מי שעובד בקו עבודה שלישי, עובד במקביל על הקווים הראשונים.

אולי בעתיד אני אוסיף ואדבר על הקווים ובמיוחד על הקו השלישי, אך כרגע אומר רק שהעבודה הנכונה ביותר, היא שילובם של שלושת קווי העבודה!

הדרך

הדרך

" התואיל להגיד לי , בבקשה , באיזו דרך עלי ללכת מכאן ?"
" זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע " , אמר החתול .
" לא אכפת לי כל-כך לאן " – אמרה אליס .
" אם כך , לא משנה באיזו דרך תלכי ," אמר החתול .
"- בתנאי שאגיע לאנשהו ," הוסיפה אליס כהסבר .
" בטוח שתגיעי ," אמר החתול , " אם רק תתמידי בהליכה ."

לואיס קרול
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )