שכחה עצמית

1

האל שיווה רוקד ודורך עם רגלו הימנית על השד אפאסמארה, המייצג את הכוחות האחראיים לשכחה של האדם את עצמו, ואת חוסר המודעות.

שפה ומודעות

בעבר התהלכו על אדמה זו בני אדם מפותחים מבחינה רוחנית, בני אדם אלה היו מודעים לעולם החיצוני ולעולמם הפנימי; הם ראו היטב את כל מכלול תפקודיהם ויצרו שפה היכולה לבטא בצורה ״מדויקת״ את עולם הפנימי והחיצוני.

היום כאשר מתהלכים על אותה אדמה ״בני אדם״ עיוורים או עיוורים למחצה המודעים אך ורק לצלליו של עולמם הפנימי והחיצוני, השפה אף היא ירדה מגדולתה. לרוב מדובר באותן המילים, אך הן הפסיקו לשקף אמיתות ושקעו לתוך אותו בלבול ועיורון.

בלשנים ומומחים אף הרחיקו לכת במחיקות, שינויים והמצאות חדשות, אשר עיוותו שפה זו ללא הכר.

להיות פרקטי

כמובן שדיון על פרקטיקה תמיד אמור להיות מלווה בשאלה: פרקטיקה ביחס למה?
אם ברצונו של אדם להיות פרקטי ביחס ללימודיו, הרי שעליו לנקוט בפעולה מאוד ספציפית. אם מדובר בדבר מה אחר, כמובן שהפרקטיקה תהיה שונה.

 אך אני מדבר על להיות פרקטי ביחס לניסיון שלנו להיות נוכחים או ביחס להתעוררות ומודעות שלנו.
במקרה זה, אין כל קשר בין להיות פרקטי לבין לתרגל!

כמובן שישנם אין ספור תרגולים שכלל לא יועילו לנו בניסיוננו להגיע למצבי תודעה גבוהים יותר, ואף אולי ירחיקו אותנו מהם.

תרגולים אחרים היכולים להועיל ולעזור לנו, לא די בהם בלבד; יש צורך במאמצים והתכוונות שלנו, אחרת יהיה התרגול חסר כל משמעות ותועלת.

 כלומר, כאשר אני מדבר על להיות פרקטי ביחס למודעות, אין בכך כל קשר לתרגול כזה או אחר. אם אנסה לנסח את זה בצורה פשוטה, אזי הפרקטיות אליה אני מדבר היא הניסיון שלנו להשתמש בכל דבר בחיינו, בכל סיטואציה בחיינו ליצירת מצבי תודעה גבוהים יותר.

 בכל רגע ורגע מצב זה יכול להשתנות, ברגע אחד להיות פרקטי פירושו מאמץ מסוים, וברגע אחר פירושו מאמץ אחר ושונה לגמרי.

שינה ולא רק מטפורה

רעיון ארבעת מצבי התודעה מדבר על כך שהאדם נמצא כל חייו בשני מצבי תודעה נמוכים: המצב הראשון הוא השינה המוכרת לכולנו כשנת הלילה, והשני הוא הערות היחסית, כלומר הקיום היום יומי. נאמר שאותו קיום יום יומי, מהרגע שהתעוררנו משנתינו בלילה ועד הרגע בו אנו נרדמים שוב בלילה למחרת, גם הוא שינה.
ההבדל בין אותו מצב תודעה ראשון למצב תודעה שני מתבטא רק בפעילות מוגברת יחסית של המרכזים האנרגטיים. כלומר, במצב שני פועלים גם חלקי מרכזים שאינם פועלים בשנתינו בלילה.

רוב האנשים בשומעם שהם ישנים גם במצב השני – הערות היחסית, מתייחסים להגדרה או קביעה זו כאל מטפורה. הם חושבים שבהשוואה לאנשים מודעים/ערים, הם ישנים. אך מה שהם לא מסוגלים להבין הוא, שהם ישנים ללא כל השוואה עם אף אחד. מדובר בשינה אמתית, אין כאן שום מטפורה.

הרבה זמן לפני שפגשתי ברעיונות אלה, עסקתי בכמה דברים שמאוד עינינו אותי בזמנו.
אחד מהם היה "הקרנה אסטרלית" או במילים פשוטות, יציאה מהגוף.
אחד התרגולים החשובים ביותר שתרגלתי אז, היה הניסיון להיות ער לרגע בו אני נרדם בלילה.
המומחים להקרנה אסטרלית הגדירו זאת כגוף שנרדם ומוח שנשאר ער, בדומה למצב בו אנו מוצאים את עצמנו מודעים לכך שאנו ישנים וחולמים.

לאחר המון הכנות וניסיונות שנערכו כל לילה, הצלחתי להגיע למצב בו, יכולתי לראות את כל ה'אני'ים שלי לפני ההרדמות, אז קראתי להם מחשבות, אך היום אני יודע שמדובר ב'אני'ים שכליים, רגשיים, תנועתיים ואינסטינקטיביים. היה ברור לי שבדרך כלל אני כלל לא מודע לשטף הגדול הזה של 'אני'ים, שהתקיימו ללא הפסקה, ללא כל מאמץ, עזרה או תשומת לב שלי.
ההתבוננות הייתה מאוד צלולה, ויכולתי לראות בבירור שהמכונה שלי שוקעת למצב תודעה ראשון-שינה. ראיתי את כל אותם 'אני'ים ההופכים עם ההרדמות לחלומות.

אותם חלומות במצב תודעה ראשון, הם אותם 'אני'ים של מצב תודעה שני. ההבדל הוא שבמצב שני אנו לא רואים אותם ולא מודעים להם. אך זו אותה פעילות של אותם מרכזים. זה הוא חלק גדול מהשינה עליה מדובר ברעיון בו התחלתי פוסט זה.

אופטימיות

יש צורך בראיה ברורה והבנה של המצב בוא אנו שרויים.
וביחד עם זאת עלינו לזכור שהמודעות והערות בהישג יד.
רוברט ברטון אמר: "המרכזים הגבוהים הם תמיד די קרובים."

הזדמנויות

האדם אינו יכול להרשות לעצמו לפספס ולבזבז הזדמנויות היכולות לקרב אותו למקור מודע.
לא משנה כיצד, או באיזו צורה נחשף הוא לאותו מקור: ספר, אדם המציג ומסביר, מורה, בית ספר ועוד.
דבר מה בתוכו אמור 'להרגיש' ולהבין שמדובר בדבר האמתי.
הזדמנויות אלה לא חוזרות על עצמן, ואם חוזרות הרי שבחזרה הבאה הן חסרות בעצמתן וקל יותר לפספס אותן שוב.
בדיוק כפי שלוחות הברית חסרים הרבה בהשוואה ללוחות המקוריים שנופצו. ואם היה צורך גם בפעם שלישית, מי יודע מה היה חסר בהם ואם בכלל היו מקבלים הזדמנות שלישית.

ללא כל קשר לאותה הרגשה המזהה את המקור המודע, המכונה תמיד תייצר 'אני'ים רבים שקל מאוד להזדהות עימם:
"האדם שהציג לי את החומר, לא נחמד אלי", "הספר כתוב בשפה מתנסת", "הבית ספר דורש כסף", "אני לא מוכן", "שמעתי וקראתי דברים שונים וסותרים", ועוד הרבה אחרים.
ברגע שמזדהה האדם עם 'אני'ים אלה, ומחליט לא להקשיב לאותו קול קטן, הוא מפספס הזדמנות חשובה.
האם זה משנה באיזו צורה מקבל האדם את האפשרות להתקרב לאותו מקור מודע? האם זה חשוב שהדמיון שלנו באותו רגע טוען שהאדם המציג לנו את הרעיון שלילי אלינו?

כל מגע עם מקור מודע מציב אותנו מול מבחן, כדי לעבור מבחן זה עלינו לוותר על חלק מהמכניות שלנו, לוותר על התמונה הדמיונית שלנו על איך אנו אמורים למצוא ומה אנו אמורים למצוא. מבחן זה מסנן את רוב האנשים ופותח את הדלת אל המודע רק לבודדים.
אנשים מעדיפים לבזבז את זמנם במקומות המתאימים לצורת החשיבה הפורמטורית שלהם הדברים מבחינתם תמיד שחורים או לבנים: "המורה תמיד מחייך ונעים אלינו, הוא לא גובה תשלום כי אנשים רוחניים לא צריכים כסף, הוא משרה עלי הרגשה נעימה ובטוחה…"
מקור מודע לעולם לא פורמטורי, לעולם לא שחור לבן, ברוב המקרים אדם המגיע לבית ספר מודע יקבל בדיוק את הדבר ההפוך ממה שהוא מצפה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

חיכוך

חיכוך הוא שלט הזועק ומורה על אפשרות לפעול בצורה פחות מכנית. כלומר הזדמנות להתעורר.
באופן ברור המכונה תעדיף תמיד לפנות למקומות בהם אין חיכוך או שיש פחות חיכוך, כיוון שאין לה למכונה כל קשר להתעוררות.
המכונה שואפת תמיד לתפקוד חסר תשומת לב, חסר מודעות ומכני. במצב זה השינה עמוקה מאוד ואין הרבה סיכוי להתעוררות.
חיכוך לאומת זאת אלול להפריע לשינה ולעורר תשומת לב. כאשר המכונה נמצאת בסיטואציה בה היא לא יכולה לתפקד בצורה מכנית לגמרי, נוצר חיכוך.
חיכוך יכול להיות מצפן מעולה המורה לנו היכן אנו ישנים לגמרי והיכן נוצרים סדקים במכניות שלנו המאפשרים פעולה מודעת יותר.
לא כל חיכוך מתאים או טוב לעבודתו של האדם על עצמו. יש צורך בלמידת המכונה והבנה של איזה חיכוך יכול לעזור ולהועיל ואיזה להזיק.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

מורה על ארבע

שמתי לב, שבמהלך טיולי עם כלבי, ה'אני'ים שלי מאוד משפיעים על התנהגותו, במיוחד 'אני'ים אינסטינקטיביים: כאשר המרכז האינסטינקטיבי שלי, חש בטוח, גם הכלב מתנהג בצורה בטוחה ורגילה. גם במקרים שהוא עצמו חש ב'סכנה', זה עובר אחרי כמה צעדים, לאחר שהתרחקנו מ'הסכנה' (כלב או דבר מה אחר מעיים).
לאומת זאת כאשר הוא מושפע מ'אני'ים אינסטינקטיביים שלי, התנהגותו נעשית מאוד מוזרה ולא שקטה. ההבנה שהכלב שלי מכיר ורואה את המרכז האינסטינקטיבי שלי טוב יותר ממני הייתה משעשעת.
התחלתי להתבונן בתופעה זו, והדבר דרש ממני ערנות והתבוננות, ולאחר מכן אף מאמצים כפולים של הניסיון להישאר במצב מודעות גבוה יותר במהלך הטיולים, ושליטה על 'אני'ים כאלה ואחרים הנובעים מתכונות שלי.
שמתי לב למשל שכאשר אני עובר ליד חבורה של אנשים, המרכז האינסטינקטיבי חש חשוף ופגיע; המרכז האינסטינקטיבי מאוד טריטוריאלי, וכאשר אנשים זרים חודרים למרחב שלו הוא מיד נזעק וחש בסכנה. אפילו כאשר מישהו מביט בנו זמן מה, המרכז האינסטינקטיבי מיד חש בכך וחש מאיזה כיוון מביטים בנו ומיד מחזיר מבט.
כך בעידודו ועזרתו של כלבי, הטיולים איתו נהפכו לעוד מאמצים להתבונן ולזכור את עצמי.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

תהליך

הדבר היחיד הקורה מעצמו הוא המוות, "כל רגע אנו הולכים וקרבים אל המוות."
המוות מתחיל את עבודתו כבר בימינו הראשון בעולם זה.
תהליך המוות יוצר אשליה של יצירה או עשיה, כיוון שהתהליך הפועל על הצורה ללא הפסקה, 'משנה' אותה.
השפעותיו לא חדלים לפעול על הצורה, עד אשר לא נשאר מהצורה מאומה.

ישנם עוד תהליכים היכולים להתקיים בעולם זה, הם אינם קורים מעצמם, לכן הם לא קיימים כל עוד לא ניצור אותם.
מודעות אינה קורת מעצמה, היא נבדלת מתהליך המוות, היא יכולה להתקיים במקביל אליו ואף בעזרתו.
הטבע מחדש ע"י הולדה ומוות, אך חידושים אלה יכולים לשנות רק את הצורה.
אם ברצוננו לחדש את התוכן ולהוליד דבר מה מודע יותר, עלינו להתחיל ליצור תהליך חדש.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

4 מצבי תודעה

ניתן לחלק רמות תודעה ל-4 קטגוריות.
מצב תודעה ראשון הוא השינה, מצב תודעה שני הוא מה שאנו מכנים 'ערות': כאשר אנו פעילים, מדברים, מקשיבים, כותבים, קוראים, מתקשרים ועוד…
מצב תודעה שלישי הוא מצב של מודעות עצמית, רוב בני האדם מחשיבים את עצמם כבעלי מצב זה. אך לאמתו של דבר האנושות מתקיימת בשני מצבי תודעה ראשונים – שינה ו'ערות'-יחסית ורק מאמצים רבים של התבוננות על עצמינו יבהירו לנו שאנו כלל לא מודעים לעצמנו.
הפוטנצייל שלנו באופן טבעי הוא מצב תודעה שלישי, אך ישנו עוד מצב תודעה גבוה יותר – מצב תודעה רביעי, אשר במצבנו הנוכחי נעול וסגור בפנינו לגמרי.
מדובר במודעות אובייקטיבית, אליה ניתן להגיע רק לאחר שנגיע למודעות עצמית.
ניתן לומר שהאדם חיי בבית גדול ומרווח, מלא בחדרים וריהוט יפה, אך האדם נמצא רק במרתף ובמטבח, ואינו יכול לצאת מהם. אם מישהו יומר לאותו אדם שישנם מדרגות המובילות לקומות עליונות ולחדרים נוספים, הוא לא יאמין ויצחק באומרו שאלה רק דיברי הבל ואגדות ילדים.

מצבי תודעה הם מצבים משתנים ולעולם לא קבועים, ישנם הרבה רמות בכל מצב תודעה, והאדם עובר מרמה לרמה או ממצב שני לשלישי ובחזרה. האדם יכול לחוות ניצוץ של מצב תודעה שלישי, אך מצב זה יכול להתקיים רק במקרה, כאשר זעזוע מיקרי מעיר אותו לרגע ומקפיץ אותו לשנייה מעלה למצב שלישי.
גם אם מגיע האדם למצב שלישי במקרה או עקב עבודה עצמית, אין זה אומר שהוא יישאר שם; נהוג לחשוב שאדם שמגיע למודעות עצמית יישאר במצב זה לנצח. זו הסיבה לשאלות טיפשיות כמו – "האם אתה מודע?"
דוגמה מצוינת למה שקורה ניתן למצוא בספרו של לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". הגיבורה-אליס עוברת שינויים ממש מתחילת הספר, היא גדלה וקטנה וכאשר הזחל שואל אותה, "מי את?" אליס לא ממש יודעת לענות…

"מי את שאל הזחל.

זו לא היתה פתיחה מעודדת לשיחה, אליס השיבה,
בביישנות-מה, "א – אני בקושי יודעת, אדוני,
ברגע זה – לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר,
אבל אני חושבת שהשתניתי כמה פעמים מאז."
המאמצים של האדם שעובד על עצמו בצורה אמתית יהיו תמיד קשורים בניסיון להגיע למצב תודעה 3/4 והניסיון להישאר במצב זה זמן רב ככל שיוכל.

מאמץ

מאמץ קשור תמיד במטרה.
אם המטרה להתעשר, הרי שהמאמץ יהיה להרוויח ולצבור כסף.
אך ברצוני לדבר על מאמץ הקשור בהתעוררות. אנסה לתאר את הדבר, כפי שאני רואה ומבין…
תארו לעצמכם אדם בתוך מים עמוקים/ים. לרגליו מחוברות משקולות כבדות המושכות אותו אל קרקעית הים.
אותן משקולות הם כל אותם הגורמים הפועלים עלינו ביום יום ומשמרים את מצב השינה שלנו. השקיעה או הטביעה היא ההרדמות/שינה עצמה.
המטרה היא להישאר מעל פני המים ובסופו של דבר אף לצאת אל היבשה, נכנה זאת התעוררות.

אם כך, הרי שמאמציו של אותו אדם ברגע, יהיו הניסיונות לצוף ולנסות להתגבר על המים, הזרמים והמשקולות המושכות אותו מטה אל קרקעית הים.
אם האדם ישקיע מאמצים, הרי שיש סיכוי שהוא יחווה את המצב שמעל פני המים, כך ידע את משמעות החיים מעל פני הים (מצב תודעה גבוה יותר). אם לא ישקיע מאמצים, הרי שכל חייו יחלפו מתחת למים.

ישנם דברים רבים היכולים לבלבל ולהפריע, למשל המכניות!
כיוון שאותו אדם חי כל חייו מתחת למים, אין הוא כלל יודע שיש אפשרות לעלות מעל פני הים. אם נספר לו ונשכנע אותו, שטוב הדבר לצוף מעל, והוא אף ינסה, הרי שיגלה בהמרה, שהניסיון לצוף מעל פני הים כרוך במאמץ לא מוכר וחדש לגמרי.
ככל שינסה, יגלה שוב ושוב, שהדבר לא קל כלל ואף בלתי אפשרי והמשקולות יגררו אותו שוב ושוב מטה.
מאמצים אלה, כרוכים בחיכוך רב ולא נעים. הרי שעד היום מאמציו היו שונים לגמרי והסתכמו רק בהישרדות על קרקעית הים. כעת הוא צריך להתחיל להפעיל שרירים מנוונים לגמרי, שעד כה כלל לא היו בשימוש.
כך מגלה האדם, שהמאמצים לצוף מעל פני הים, דורשים יותר אנרגיה! אנרגיה שאין ידו משגת.

עוד דבר העלול להפריע – בכל פעם, שהאדם שוקע שוב לקרקעית, הוא מצליח מסיבות רבות לשכנע את עצמו, שהנה הוא חוזר ומנסה לצוף, בהיותו נשאר על הקרקעית; הוא מספר לעצמו על מאמצים, ניסיונות, הצלחות וכישלונות, אך לאמתו של דבר, בכל אותו הזמן הוא לא זז כלל מהקרקעית.

צריך אני להוסיף ולומר, שכל אדם והמאמצים שלו! כלומר, מאמץ היכול לעזור לאדם פלוני להתעורר, יכול כלל לא להשפיע על אדם אחר.
או אפילו להרדים יותר אדם אחר. הכל תלוי במכניות של האדם.
לכן כל אדם, לאחר למידה והתבוננות על עצמו, צריך לבחור לעצמו את המאמצים המתאימים לו!

מדברים אלה, ניתן להבין שישנם כמה רמות להתעוררות, או מצבי תודעה שונים. וכמובן בני אדם השרויים במצבי תודעה שונים המשתנים כל הזמן: מצב תודעה לעולם לא אחיד וקבוע, הוא תמיד משתנה.

* אדם החי על קרקעית הים ולא יודע מאומה על האפשרות לצוף ולנשום אוויר, שרוי במצב תודעה מסוים שניתן לכנותו – שינה.
מדי פעם בעזרת זרמים חזקים במיוחד הוא אלול לעלות קצת מהקרקעית ולרדת אליה שוב. אך אין הדבר משמעותי.

* אדם החי על קרקעית הים, אך מסיבה זו או אחרת מכיר ויודע שיש אפשרות לצוף מעל פני הים. אולי אף הצליח במקרה או בעזרתו של מישהו אחר, לצוף שנייה מעל פני הים וחווה את ההבדל שבין החיים על קרקעית לבין החיים מחוץ למים. אין ספק שאדם זה יעשה מאמצים לחזור ולצוף מעל פני הים.
מאמצים אלה, גם אם הם לא מספיקים כדי לצוף מעל פני הים, הרי שהם מביאים את האדם למקומות חדשים וגבוהים יותר מהקרקעית.
אם למד האדם לעשות את המאמצים כראוי והקפיד במאמציו בכנות, הרי שמידי פעם אף יצליח להוציא את ראשו מעל פני המים לשניות בודדות.

* המצב הבא הוא שהייה מעל פני המים וההצלחה לצוף לזמן רב יותר ויותר מבלי לשקוע חזרה.

* בסופו של דבר, יכול האדם למצוא את דרכו אל היבשה, ולהיפרד מהאפשרות לשקוע חזרה לתוך הים.

* המצב האחרון והחשוב, הוא חזרה לתוך הים כדי לעזור לאחרים להשתחרר ולהצליח לצאת מהים. ובכנות אומר, שללא עזרה זו, שום מאמץ לא יועיל לנו.

איך אנו יכולים לקבל את דבריהם של מורים מודעים?

בדרך כלל חסרות לנו כמה נקודות חשובות היכולות להשלים את התמונה ולאפשר לנו להתייחס בצורה עניינית לדברים הנאמרים ע"י מורים מודעים.
אני לא מדבר על ידע והוויה, שבלעדיהם אין כלל סיכוי להבין דברים אלה.
אני מדבר על נקודות נוספות, שמשום מה קל לנו להתעלם מהן.

* למה הדברים נאמרים בצורה מסוימת?
* למי הם נאמרים?
* ומה המטרה שמאחורי הדברים?

אני רוצה להתייחס יותר לנקודה השנייה! "למי הם נאמרים?"

אנסה להביא דוגמאות כדי להבהיר את דברי.
אנשים שונים מפתחים לאורך חייהם נטיות מסוימות, מדובר על מכניזם שנוצר ופועל בצורה מסוימת מאוד.
כל אדם מפתח לעצמו מכניזם או מכניות המתאימה לתנאים בהם הוא חי.
מדובר בתכונות של האדם, בהרגלים, ובהתנהלותו באופן כללי בעולם בכל המישורים המוכרים לנו כגון: צורת חשיבה, רגש, תנוע ואינסטינקט.
אותה תבנית-מכניות שומרת את האדם במצב בו הוא יכול להמשיך לישון ולתפקד בעולם זה.
אם נצליח לערער טיפה את המכניות של אדם זה או אחר, הרי שהדבר אלול לגרום לו לזעזוע והזעזוע בתורו יכול לגרום לאותו אדם לפקוח את עיניו לזמן קצר ומוגבל מאוד.
במלים אחרות, האדם יכול להתעורר לזמן קצר.

לאחר שהברתי את הנקודה הזו, ניתן להמשיך בנושא שלנו.
מורה מודע אלול לומר לאדם, אשר המכניות שלו מתבטאת באקטיביות מוגזמת, שעליו ללמוד לא לעשות, וכל מה שעליו לעשות הוא להירגע.
דברים אלה יהיו נכונים לעבודתו של אותו אדם לאותו רגע! יכול להיות שמבחינתו בעוד שנה עבודתו תשתנה מקצה לקצה.
אדם אחר שהמכניות שלו שונה יקבל באותו הזמן תשובה שונה מאותו מורה!

אבל, כיוון שבני אדם לא מודעים לכך, וצורת המחשבה שלנו היא פורמטורית במיוחד, אנו נתייחס לדבריו של אותו מורה בצורה מאוד לא נכונה.
ללא הידיעה שדברים אלה מכוונים לאדם ספציפי, שהמכניות שלו מאוד ספציפית, אנשים יטילו דברים אלה לכל עבר ללא הבנה.
הם יצוטטו את המורה, יכתבו עליו ספרים ותמיד יזכירו ששיטתו היא אי עשיה ורוגע.

אדם אחר שהמכניות שלו מתבטאת בעצלות ובחוסר מעש ועניין, יקבל מאותו מורה המלצה הפוכה: לעשות יותר מאמצים ולהיות יותר אקטיבי…
הפעם אנשים אחרים יכתבו ספרים אחרים ויסבירו שתורתו של המורה היא מאמצים ואקטיביות!

אדם שבגלל המכניות שלו, הוא מקפיד כל הזמן על הכללים ועושה בדיוק את מה שכתוב בספרים או במילים אחרות מתייחס יותר לצורה ולא לתוכן, יכול לקבל מהמורה תובנה שהדרך לא קיימת.
ושוב גם כאן, תובנה זו מתאימה ומיועדת רק לאותו אדם, שבקרה זה יכול להתעורר לרגע ולהבין שהוא יוצר לעצמו צורה וממסתתר מאחוריה במקום לעשות את העבודה האמתית.
אך אנשים שלא מודעים לכך, מיד יפתחו רעיונות פילוסופים ויכתבו ספרים המדברים על כך שבעצם אין דרך, היא לא קיימת.

הדבר דומה במשהו לרפואה מודרנית: רופא שאליו יגיעו חולים הסובלים מכאב ראש, ימליץ לכולם לקחת אקמול.
לאומתו הומופט, יטפל בכל אדם בצורה שונה, וכלל לא משנה שכולם סובלים מאותם הסימפטומים.

וכך, אנו יוצרים לעצמנו סתירות: המורה הזה אומר שעלינו להירגע, והשני אומר שעלינו להתנזר והשלישי בעד מין….אך כל הדברים האלה נאמרים לאנשים ספציפיים או לקבוצת אנשים דומים והם לא מיועדים לכלל הציבור. גם אם הם נאמרים בפומבי, עלינו לדעת לפי ההכרות שלנו עם המכניות שלנו האם הדברים מיועדים לנו או לא.

בנקודה זו, אני מרגיש שטוב יהיה לעצור ולא להמשיך, אולי בהזדמנות אחרת אוסיף כמה דברים שישלימו את הפוסט הזה.

תפקודיהם של המרכזים הגבוהים

"לגבי עניין זה קיימות שלוש תיאוריות שונות. תיאוריה אחת אומרת שהם מתפקדים ושלא היינו מסוגלים לחיות בלא תיפקודם של המרכזים הגבוהים, אלא שהם אינם קשורים למרכזים הרגילים בשל ההבדל העצום במהירות הפעולה; לכן יש צורך לחסל את התיפקודים הלא נכונים במרכזים הרגילים, ולהביאם לפעול במהירות הגבוהה ביותר האפשרית להם, ודבר זה יכול לקרות רק כאשר נעבור לרמה אחרת של תודעה.
ההסבר השני הוא, שהמרכזים הגבוהים הינם חבויים; הם מפותחים במלואם, אבל הם אינם פועלים כפי שהיו צריכים לפעול. התיאוריה השלישית טוענת שהמרכזים הגבוהים אינם עובדים משום שאין דלק לפעולתם; וכי את המימנים העשויים לשמש להם כדלק לא ניתן לייצר אלא במצב אחר של תודעה.
המרכזים הגבוהים שרויים במצב של תרדמה, אך כאשר נייצר למענם מספיק חומר, הם יתעוררו.
כל ההסברים הללו נכונים, וכולם מסתכמים באותו דבר עצמו. עלינו להפוך למודעים ולשלוט בנרכזינו הנמוכים כדי להביאם למצבם הטוב ביותר האפשרי. או אז לא יהיה כל קושי ליצור קשר עם המרכזים הגבוהים, שכן אפילו במצבנו הנוכחי יש לנו לעיתים רחוקות מאוד, לעיתים נדירות מאוד, ניצוצים של מצבים יותר גבוהים…"

הדרך הרביעית/פ.ד. אוספנסקי

עבודה נכונה עם רשמים

אם יש דבר מה שאני יכול לקרוא לו פרקטיקה הרי זו עבודה עם רשמים.
רושם יכול להיות חיצוני או פנימי, לדוגמה: פרח, בן אדם, שמיים, ריח, רוח, צליל, מגע, מחשבה, רגש ותחושה.
אנו מוקפים ברשמים, הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא להיות נוכחים – לשים לב לרשמים ולבחור ברשמים שסובבים אותנו.
בדרך כלל האדם מנותק לגמרי מהרשמים, לא משנה היכן הוא נמצא, במשרד, בבית בטבע, הוא כל הזמן עסוק בהזדהות ובדמיון, כך הוא מנתק לגמרי את עצמו מהרשמים. הוא כל כך שקוע בשינה שהוא אפילו לא שם לב לדמיונות ולהזדהויות שלו.
אם ברצוננו להתחיל לעבוד עם רשמים עלינו תחילה לשים לב אליהם!

יצאתי היום לתלות ולהוריד כביסה, הייתי מזוהה לגמרי, עד שצץ 'אני' ששאל: "איך אני יכול להיעזר במה שאני עושה כעת כדי לזכור את עצמי?".
'אני' אחר המליץ על תשומת לב! וכך התחלתי לנסות לתת תשומת לב לכל רושם: התחושה של בד רטוב ביד שלי, ציוץ הדרורים, הנשיפות של הכלב שלי שהתרוצץ סביבי, הרוח שליטפה אותי…

באותו הזמן שאנו מודעים לרשמים חיצוניים אנו יכולים לנסות לשים לב גם אל הרשמים הפנימיים שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות, התחושות! פעולה זו נקראת חלוקת תשומת לב. אך לא די בכך.

בזמן שאנו מחלקים תשומת לב, ומודעים לרשמים חיצוניים ורשמים פנימיים, יש עוד דבר מה חשוב שאנו יכולים וצריכים לעשות.
תשומת לב לעצמנו, קשה להסביר זאת במילים, אך זו מין הרגשה שאני כאן נוכח קיים ומחלק תשומת לב.
ואז נוצרים לנו 3 מוקדים: רשמים חיצוניים, רשמים פנימיים (תפקודים שלנו) ו- הנוכחות. ואת כל זאת ניתן לכנות – זכירה עצמית.

כמובן שבתרגול עצמו אנו נעשה רק את מה שאנו יכולים לעשות ברגע, זאת אומרת שאם הצלחנו לשים לב רק לרשמים חיצוניים ולא הצלחנו לחלק את תשומת הלב, זה בסדר, המאמץ והניסיון כאן מאוד חשובים.
חשוב גם לא להיות פורמוטורים, אם אתמול הצלחתי להיות נוכח, זאת אומרת שהיום אני בטח גם אצליח, זה לא עובד כך, חסכו מכם את ההלקאה העצמית.

העבודה הזו צריכה להעשות בחיים עצמם, אנו לא צריכים להקציב לנו איזו פינה וזמן מסויים כמו במדיטציה, ההפך טוב יהיה אם ננסה לישם את העבודה בכל מקום ובכל זמן.

בבית ספר שלמדתי בוא, המורה שלנו נתן לנו 2 תרגילים שמאוד עזרו לי בעבודה עם הרשמים.
יכול להיות שהתרגילים נועדו למטרה אחרת, אך אני נעזרתי בהם במיוחד למטרה זו.
התרגילים הם: תרגיל שמיעה ותרגיל ראיה; המתרגל צריך להתרכז בדבר אחד שהוא שומעה או רואה למשך 10 שניות, למשל ציוץ ציפורים 10 שניות ואז לעבור לצליל אחר ל – 10 שניות וכך הלאה.
שמתי לב שכאשר אני מנסה לשים לב לרשמים, מאוד מהר המאמץ נפסק ואני שוקע לתוך שינה ודמיון, להפתעתי, תרגיל זה היה תופס אותי רגע לפני ההרדמות והיה מהוה זעזוע להמשך האוקטבה.

אמנות כמזון

באחד ההודעות שלי הזכרתי כבר שאנו ניזונים משלושה סוגי מזונות.
המזון הראשון הוא המזון הרגיל שאנו מכירים.
המזון השני הוא האויר שאנו נושמים.
והמזון השלישי הוא הרשמים הנקלטים על ידינו.
רשמים יכולים להיות כל גירוי חיצוני או פנימי הנקלט ע"י המרכזים שלנו.
רשמים אלה יכולים להיות מזון למרכז האינסטינקטיבי, תנועתי, שכלי ורגשי.
במילים אחרות ובכלליות, כל סוגי המזון הם בעצם אנרגיה, או דלק המניע את המרכזים שלנו.
אז נתמקד במזון מהסוג השלישי.

כדי להיות ברור יותר אני אדבר על סוג מאוד מסוים של רשמים – מוסיקה.
כפי שחילקנו בעבר את האנושות לכמה קטגוריות – אדם: 1,2,3 ועוד, כך אפשר גם לחלק את סוגי המוסיקה, ע"י הבחנה על איזה מרכז אותה מוסיקה משפיעה.
לדוגמה: מוסיקה בסיסית הנהוגה בשבטים "פרימיטיביים" משפיעה ישירות על המרכז האינסטינקטיבי והתנועתי.
גם סוגים מסוימים של "מטאל" ו"דום" משפיעים על המרכז האינסטינקטיבי תנועתי.
מוסיקת "דנס" ו"האוס" משפיעות על המרכז התנועתי במיוחד.
"פופ" "רוק" ו"בלוז" משפיעים על המרכז התנועתי, וחלק על החלקים הנמוכים של המרכז הרגשי.
מוסיקה קלאסית יכולה להשפיעה על המרכז התנועתי והשכלי, אך בחלקה גם על החלקים הגבוהים של המרכז הרגשי.
ג'ז בעיקר משפיע על החלק השכלי של המרכז התנועתי ולפעמים גם על המרכז השכלי עצמו.
באותה השיטה אנו יכולים להגדיר כל רושם ולדעת על איזה מרכז הוא משפיע.
אבל מה שמעניין אותי במיוחד, הוא: מה משפיע על המרכז הרגשי שלנו, ובמיוחד על הקומה העליונה שלו.
החלק השכלי של המרכז הרגשי, שמעתה אכנה אותו "מלך רגשי"! ולמה דווקא החלק הזה?
מתברר (וכל אחד יכול ע"י התבוננות לוודא את זה) שבחלק הזה נמצא המצפון שלנו.
להבדיל ממוסר שנרכש ע"י חינוך חיקוי ושתלטנות נשית, המצפון הוא המצפן הפנימי והאישי שלנו.
למזלנו, זהו אחד הכלים שנמצא בכולנו ובידינו להיעזר בו בדרכנו להתעוררות.
זהו כלי, שאם נצליח לשמוע לו, יוכל לכוון אותנו אל המקום האמתי, וידע לזהות את הזיוף והשינה.
לצערנו, בדרך כלל החלק הזה נרמס שוב ושוב במהלך חיינו, וכשאנו מגיעים לגיל בגרות, או שהוא כה חלש שאין אנו יודעים על קיומו, ומחליפים אותו עם המוסר, או שהוא מת לגמרי.
ניתן לחזק ולגלות את המצפון ע"י פיתוח של המלך הרגשי!
איך ניתן לפתח את המלך הרגשי?
לפני שניגש לנקודה זו, עלינו להבין שחלק זה של המרכז הרגשי שלנו, מכני כמו כל שאר החלקים האחרים, אך אנו יכולים ליצור בעזרתו פתח אל המרכזים הגבוהים והמודעות!
כדי להבין טוב יותר את מה שאני עומד לומר, עלינו להבין את רעיון האלכימיה, אשר מחלק את הרשמים (המזון מהסוג השלישי) לשלוש קטגוריות: אלכימית ברונזה, אלכימית כסף ואלכימית זהב. ובקיצור מה שהרעיון הזה אומר הוא: שרשמים אלו יכולים להיות עדינים יותר וגסים יותר. יש עוד הרבה מה לומר על רעיון האלכימיה אך כרגע זה מיותר.
כדי לפתח את המלך הרגשי עלינו להיחשף לרשמים עדינים במיוחד, זה הוא מזונו של המלך רגשי, וזו הסיבה שהוא נשאר לא מפותח, כיוון שרוב חיינו אנו נחשפים לרשמים גסים בלבד. אם כך, רשמים עדינים או גבוהים יכולים להשפיע ולעורר את המלך הרגשי שלנו.
ניתן להיחשף לאותם רשמים גבוהים, ע"י חשיפה לאומנות, לטבע, לבני אדם (אם יש באפשרותנו לא להביע רגשות שליליים) ועוד…
לא מדובר על אומנות מודרנית, כי היא ברובה אלכימיה ברונזה, מדובר על אומנות מאלכימיה זהב!
יש הרבה דוגמאות לאומנות מסוג זה, אך רק לדוגמה: מוסיקה קלאסית – באך, ויולדי ועוד, ציוריו של לאונרדו דאוינצ'י, ספרות כמו: האודיסיה של הומרוס, דון קיחוטה של סרונטס, גיטה ועוד…
כל אלה ועוד הרבה; אי הבעת רגשות שליליים, לבוש מסוים (וזה במיוחד ללוסט) יכולים לחזק את המלך הרגשי שלנו.
כאשר נצליח לחזק את המלך הרגשי, הוא יהיה היחיד שיכול להתמודד עם המלך האינסטינקטיבי, אשר שולט על האנרגיה בגוף שלנו, ואין לו כל קשר או סיבה לנסות להתעורר, ההפך הוא הנכון, כדי להתעורר זקוקים אנו לאנרגיה שהמלך האינסטינקטיבי אוגר ושומר עליה בקנאות, כמו דרקון על הר זהב, מבחינתו כל מי שמנסה להשתמש באנרגיה זו הוא אויב.
יש עוד מה לומר על אומנות ובמיוחד על אומנות גבוהה או מודעת, אך זה מתחיל להיות ארוך מידי, אז בפעם הבאה.

מתחברים

הדעות וההשקפות שלנו מתגבשות מהשפעות חיצוניות.
לחלק מההשפעות אנו מגיבים בצורה חיובית ומכנים זאת – "התחברות" ועל חלק אחר של השפעות אנו נומר ש"אנו לא מתחברים".
משום מה האדם מאוד סומך על עצמו ועל כושרו להבחין בהשפעות המיטיבות עמו; כל דבר שאליו הוא "מתחבר" נחשב כטוב וכל דבר שאינו "מתחבר" נחשב כלא מתאים ורע.
הבעיה שהאדם לא עוצר לרגע ושואל את עצמו, "מי בדיוק מתחבר או לא מתחבר?".
אם נבדוק שאלה זו לעומק, נגלה כמה דברים מאוד מעניינים.

האחד והחשוב ביותר לדעתי, קשור במכניות ומאמצים מודעים: כל דבר שמצריך את שינויה של המכניות של האדם או/ו עשיית מאמצים מודעים, יתורגם מיד כדבר מה שאין האדם "מתחבר" אליו.
כמובן שכל אחד והמכניות שלו: אם למשל נומר לאדם מאוד פסיבי שעליו להתחיל לנהוג בצורה אקטיבית יותר, יהיה זה נגד המכניות שלו.
אך אם אדם אקטיבי ירצה לפעול נגד המכניות שלו, יצטרך הוא לעשות את המאמץ ההפוך, להיות יותר פסיבי.

הדבר השני קשור בידע ובהשקפות קודמות שכבר גיבשנו בעבר. אם השקפות אלה משלימות או מתאימות להשפעות חדשות, הרי שהאדם "מתחבר", אם הם מנוגדות או לא מתאימות לתמונה הדמיונית שלנו, הרי שהאדם לא "יתחבר".
אין הדבר קשור כלל לכך שהידע וההשקפות הישנים שלנו מוטעים או נובעים מדמיון.

ובגדול בסופו של דבר, מי שקובע האם יש "חיבור" או לא, היא האישיות המזויפת והתכונה העיקרית.

יש עוד דבר הנקרא מצפון, אותו מצפון יכול לכוון אותנו למקומות שבאמת יכולים להועיל ולעזור לנו, אך רוב האנשים כלל לא שומעים ולא יודעים שמצפון זה קיים, או שהם קוראים לאישיות מזוייפת ולמוסר מצפון, ואצל בודדים אחרים שהמצפון כן פועל, הוא רק קול קטן וחלוש בין כל שאר הקולות והבלגן הקיים באדם, כמו טיפה בים.

בפעם הבאה כשתרגישו שאתם "מתחברים", נסו לבדוק ולראות מהיכן ולמה יש או אין "חיבור".
מניסיוני תהיה זו עבודה נכונה (לא בכל שלבי העבודה) ולא מכנית, לנסות כמה דברים שאנו לא מתחברים אליהם. דבר זה פותח הזדמנויות חדשות לגמרי לעבודה על עצמינו.

חלוקה של מרכזים ובני אדם

אם נקפיד בהתבוננותנו על המכונה שלנו, במהרה ניתן יהיה להבחין שכל אחד מהמרכזים האנרגטיים שלנו מתחלק ל-שנים: חיובי ושלילי.
לדוגמה: המרכז השכלי רואה הכל ככן או לא, חיוב או שלילה, נכון או לא נכון.
המרכז הרגשי – רגשות חיוביים או רגשות שליליים.
המרכז האינסטינקטיבי- תחושות נעימות או תחושות לא נעימות.
המרכז התנועתי – תנועה או חוסר תנועה.
אך זו לא החלוקה היחידה, מלבד החלוקה לשני חלקים, החיובי והשלילי, כל אחד מארבעת המרכזים מחולק לשלושה חלקים.
המכני, הרגשי והשכלי. כדי לראות חלקים אלה נדרשת מאתנו התבוננות יותר מעמיקה ומדייקת.
אנו יכולים להבחין ש'אני'ים שונים שייכים לחלקים שונים של המרכזים.
למשל החלק המכני של המרכז השכלי, הוא מין בנק של ידע, ידע נכון וידע לא נכון. הוא לא חושב או מסיק מסקנות, כאשר הוא נפגש בידע חדש. הוא מגיב מכנית ב-כן נכון או לא נכון. הוא יודע לספור רק עד שתיים, הוא מחלק הכל בשתיים – שחור או לבן.
החלק הרגשי של המרכז השכלי שלנו, מורכב מהתרגשויות שכליות. כלומר תשוקות לדעת ולהבין. שביעות רצון מידיעה או חוסר שביעות רצון מאי ידיעה.
החלק השכלי של המרכז השכלי, לא פעיל אצל רוב בני האדם, זהו החלק שמסוגל באמת לחשוב, להסיק מסקנות, ליצור, להמציא ולגלות. הוא מסוגל להשוות בין שני אמיתות ולהסיק את המסקנות המתבקשות. פעולה שלו דורשת מאמץ.
כך מחולקים גם המרכזים האחרים – הרגשי, התנועתי והאינסטינקטיבי.
ע"י התבוננות ניתן להבחין בעוד דבר חשוב, מרכז כובד שלנו! זאת אומרת שכל אחד מאיתנו פועל יותר דרך מרכז מסוים;
וכך יכולים אנו לחלק את האנושות חלוקה גסה אך מועילה ל- שלוש קבוצות: בני אדם אינסטינקטיביים, תנועתיים, רגשיים ושכליים.

או אדם מס 1 = אינסטינקטיבי ותנועתי.
אדם מס' 2 = רגשי.
אדם מס'3 = שכלי.

ברצוני להרחיב טיפה את רעיון החלוקה של האנושות.
אך חייב אני להוסיף ולומר שהחלוקה המלאה היא חלוקה ל – 7 קטגוריות של בני אדם:
בני אדם מס' 1,2,3 הם בני אדם ישנים – לא מודעים, מבחינת השיטה (הדרך הרביעית) הם באותה הרמה.
הם נולדים אדם מס' 1 או אדם מס' 2 או 3, וכך הם מתים, ללא התפתחות.

אדם מס' 1 – הוא אדם שמרכז כובד שלו הוא במרכז האינסטינקטיבי או תנועתי;
זאת אומרת, שהוא פועל מהמרכז האינסטינקטיבי או התנועתי, כל עולמו סובב סביב תפקודים
אינסטינקטיביים ותנועתיים: כל מה שקשור ב- בריאות, אוכל, נוחות, ספורט, ממון ועוד… יהיה תמיד במרכז חייו.
המרכז השכלי והרגשי, אצל אדם מס' 1 דומיננטיים פחות.

אדם מס' 2 – הוא אדם שמרכז הכובד שלו הוא במרכז הרגשי.
זאת אומרת, שהוא פועל מהמרכז הרגשי. כל עולמו הוא רגשות, אנשים, יחסים בינו לבין הסביבה, אהבות ושנאות ועוד…
המרכז השכלי האינסטינקטיבי והתנועתי יהיו פחות דומיננטיים אצל אדם מס' 2.

אדם מס' 3 – זהוא האדם השכלי, מרכז הכובד שלו הוא במרכז השכלי.
זאת אומרת שהוא פועל מהמרכז השכלי, עולמו יהיה קשור לשכל, רעיונות, תאוריות, פילוסופיה, נכון או לא נכון ועוד……
המרכז הרגשי, האינסטינקטיבי והתנועתי יהיו פחות דומיננטיים אצל אדם מס' 3.

כעת נדבר קצת על אדם מס' 4.
אדם מס' 4 לא נולד כך! הוא נבדל מאדם מס' 1,2,3 בכך, שהוא מכיר את עצמו
הוא מבין את עצמו בעזרת התבוננות ועבודה על עצמו. הוא מנסה להיות מודע.
הרעיון של התפתחותו כבר נעשה בשבילו חשוב מכל העניינים האחרים.
באפשרותם של אדם מס' ,1,2,3 להפוך לאדם מס' 4, בעזרת העבודה על עצמו.

אדם מס' 5.
זהוא אדם שכבר רכש אחדות ותודעת-עצמו.
כבר פועל בו אחד מהמרכזים הגבוהים.

אדם מס' 6 ו – 7.
כאן כבר מדובר על תודעה אובייקטיבית, שני המרכזים הגבוהים פועלים.
אדם מס' 7 הוא אדם שיש לו "אני" קבוע ורצון חופשי. הוא הגיע לכל מה שהאדם יכול להגיע אליו.
הוא אינו עלול לאבד את מה שרכש.

אז כולנו נולדים אדם מס' 1,2,3!
אך יש באפשרותנו להתעורר ולהתפתח… אדם אשר הבין זאת והחל במאמצים ובעבודה על עצמו,
אדם שהבין שהוא ישן, והבין שמצבו לא ישתנה מעצמו, והוא רוצה להתעורר, ניתן לקרוא לו אדם מס' 4.

אדם מס' 5 כמו שנאמר כבר הוא אדם מודע לעצמו – אדם מס' 4 שהצליח להתפתח ולהגיע למודעות.
אך זה לא הסוף, יש בידינו להמשיך ולהתפתח, לרמות של אדם מס' 6 ו-7.
יותר מכך, אדם אשר הגיע לרמה של אדם 5 והתפתחותו נעצרה מסיבה כלשהי, עלול הוא לאבד את מודעתו ולחזור למצבו הראשוני כאדם מס' 1,2,3.

התפתחות

יש שחושבים, שהאדם כפי שאנו מכירים אותו – הוא מוצר מוגמר ושלם, אחרים טוענים, שהסביבה הלא בריאה והלא מאוזנת השפיעה על מערכות האדם, לכן יש להחזיר את האיזון לקדמותו. לפי הבנתי, הטבע מפתח את האדם עד לנקודה מסוימת, מעבר לנקודה זו הכל תלוי באדם עצמו, להמשיך ולהתפתח בעזרת מאמצים משלו או להתנוון ולפספס את האפשרות להתפתח.

במילים אחרות, איכויות מסוימות שבמצב רגיל נשארות לא מפותחות באדם, יכולות להתפתח רק בעזרת מאמצים של האדם ועזרה מבחוץ.
מר' אוספנסקי אמר, ש"התפתחותו של האדם תלויה בכך, שיבין מה הוא עשוי לקבל ומה התמורה שהוא חייב לתת".
ישנה בעיה גדולה העומדת חוצץ בין האדם ולבין האפשרות להתפתח: האדם מדמה שברשותו כוחות ויכולות מסוימות, הוא סבור, שהוא מכיר ויכול להשתמש בהן. לאמיתו של דבר, צריך האדם לרכוש תכונות שלדעתו הן כבר ברשותו.

(דומה הדבר למקרה של אדם החי כל חייו במערה ואינו מודע לעולם האמיתי יותר שמעל פני הקרקע, לדידו המערה שלו היא העולם. ראה – משל המערה).

האדם מדמה, שברשותו רצון וכוח לעשות, הוא מדמה שהוא מודע ושהוא אחד ולא רבים!

כל עוד, משלה האדם את עצמו ומדמה שכל אלו ברשותו, אין כל אפשרות להתפתחות!
השקר הגדול ביותר, שהאדם מספר לעצמו – "אני מודע".
לאמיתו של דבר, לא רק שהוא לא מודע, הוא אף לא מבין את משמעות המילה.
התודעה היא סוג של הכרה של האדם! ואין לבלבל אותה עם שכל או עם תפקוד אחר!
עוד דבר שאין האדם יודע – לתודעה יש דרגות, היא לא קבועה. היא משתנה מדרגה לדרגה, אלו הם מצבי תודעה.
בעזרת אימונים מיוחדים ולימוד, ניתן יהיה לאדם להתפתח ולרכוש לעצמו מודעות.