עת לבכות ועת לשחוק

המאמץ לדעת את עצמנו, יוצר בתוכנו תגובות שונות.
היום נזכרתי בתקופה בה גם המאמצים וגם ׳הממצאים׳ גרמו לי לצחוק.
כמובן שהיו תקופות אחרות שיצרו בתוכי תגובות הפוכות מצחוק…

האדם הערמומי

אדם המצליח ליישם פרקטית את עבודתו הרוחנית, הוא אדם ערמומי.
כאשר אני אומר פרקטי, איני מתכוון למעשי מבחינת תרגול כזה או אחר, אלא ניצול של כל דבר ודבר בחיינו, כל סיטואציה בחיינו ליצירת מצבי תודעה גבוהים יותר.

פרקטיות אף פעם לא סטטית, ברגע אחד להיות פרקטי פירושו מאמץ מסוים, וברגע אחר פירושו מאמץ אחר ושונה לגמרי.

ואכן החיים שלנו מספקים מספיק חומר, בו נוכל להשתמש לעבודה פרקטית.
החיים מספקים את החומר,
השיטה מספקת את הכלים,
והאדם אמור לספק את המאמצים.

עבודה עצמית

לאלה שבנינו, אשר הגיעו לשלב בו הם הבינו הבנה כנה ואמתית, שאין עבודה עצמית או שאין משמעות לעבודה עצמית.
זה הרגע בו יש להשקיע מאמצים גדולים ורבים יותר באותה עבודה!

עבודתו של אדם מס' 4

המורה שלי אמר על אדם מספר 4, שהינו "מיטלטל בין גן-עדן של זכירה עצמית לבין גיהנום השינה, וכישלונותיו מרובים מהצלחותיו…"
ובהמשך המליץ לא להזדהות עם אותם כישלונות ועם האכזבה.
במהלך עבודתי גיליתי, שגם האכזבה יכולה לשמש כשעון מעורר מצוין. כל מה שעלינו לעשות הוא לנסות לראות אותה מתרחשת, הצצה קצרה יכולה לנער אותנו ולהקפיץ אותנו חזרה אל הרגע. הזדהות עמה פירושה שקיעה לתוך שינה עמוקה.

אחת הדרכים להתמודד עם אכזבה היא עבודה עם גישה מתאימה. כאשר אנו בוחרים לעבוד עם גישה, הכל משתנה, אפילו המאמצים משתנים, כיוון שאנו ניגשים אל המאמץ ממקום אחר. דתות מסוימות משתמשות בטקסים שונים כדי להכניס אדם לגישה מתאימה, טקסים רגשיים דתיים או טקסים אינסטינקטיביים תנועתיים. אם בחר האדם להבין את המכונה שלו ולעבוד מהבנה, אין הוא זקוק לטקסים.
עלינו פשוט לראות ולזהות את הבור לתוכו אנו נופלים בכל פעם, ואם עדיין, אין בידנו את היכולת לעשות ולהימנע מאותה נפילה, הרי שאנו יכולים ללמוד ליפול טוב יותר, ולחזור לעמוד על רגלינו מהר יותר. אחרת יכול האדם לבלות בתוך הבור ימים, שבועות ואפילו חודשים.

זכירה עצמית היא המתנה האמתית של אדם מספר ארבע. אחרי שנגע בה מספר פעמים הכל מתבהר לו. באותם רגעים יבין הוא את היחס בין שינה לערות, בין המרכזים הנמוכים למרכזים גבוהים. הטעם ייחקק בו היטב ויפסיק את הבלבול בו היה שרוע עד כה. הוא יבין מה היא שינה ולעולם לא יחשיב יותר שינה לערות, ולא משנה איזה חלום הוא חולם.

בשלבים שונים בעבודת האדם על עצמו, עומדים לעזרתו כלים שונים. טעות היא להרחיק לכת ולזלזל בכלים אלה בטענה שהם רק בגדר המכני. אדם מספר 4 יכול להשתמש ולהיעזר בכלים רבים ומכנים, מידי פעם כשזה מתאפשר יכול הוא להיעזר גם בכלים גבוהים יותר.
בני אדם רבים דוחים עזרה, רק בגלל שדמיונם אומר להם שעזרה זו לא לטעמם, יש להם דמיון איזה עזרה הם אמורים לקבל וממי.

"אדם מספר ארבע אמיתי הנו תוצר של בית-ספר. תשוקתו העיקרית, השולטת על כל האחרות, היא להתעורר."
לא לדבר על התעוררות, ולא לחלום על התעוררות, אדם מספר ארבע יעשה מאמצים להתעורר, והוא ישתמש בכל מה שהוא יכול למצוא בדרך היכול לעזור לו. נכון הוא יירדם שוב ושוב, אך הוא ישתמש גם בזה להתעוררות הבאה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

מורה על ארבע

שמתי לב, שבמהלך טיולי עם כלבי, ה'אני'ים שלי מאוד משפיעים על התנהגותו, במיוחד 'אני'ים אינסטינקטיביים: כאשר המרכז האינסטינקטיבי שלי, חש בטוח, גם הכלב מתנהג בצורה בטוחה ורגילה. גם במקרים שהוא עצמו חש ב'סכנה', זה עובר אחרי כמה צעדים, לאחר שהתרחקנו מ'הסכנה' (כלב או דבר מה אחר מעיים).
לאומת זאת כאשר הוא מושפע מ'אני'ים אינסטינקטיביים שלי, התנהגותו נעשית מאוד מוזרה ולא שקטה. ההבנה שהכלב שלי מכיר ורואה את המרכז האינסטינקטיבי שלי טוב יותר ממני הייתה משעשעת.
התחלתי להתבונן בתופעה זו, והדבר דרש ממני ערנות והתבוננות, ולאחר מכן אף מאמצים כפולים של הניסיון להישאר במצב מודעות גבוה יותר במהלך הטיולים, ושליטה על 'אני'ים כאלה ואחרים הנובעים מתכונות שלי.
שמתי לב למשל שכאשר אני עובר ליד חבורה של אנשים, המרכז האינסטינקטיבי חש חשוף ופגיע; המרכז האינסטינקטיבי מאוד טריטוריאלי, וכאשר אנשים זרים חודרים למרחב שלו הוא מיד נזעק וחש בסכנה. אפילו כאשר מישהו מביט בנו זמן מה, המרכז האינסטינקטיבי מיד חש בכך וחש מאיזה כיוון מביטים בנו ומיד מחזיר מבט.
כך בעידודו ועזרתו של כלבי, הטיולים איתו נהפכו לעוד מאמצים להתבונן ולזכור את עצמי.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

עבודה עצמית או הזיות?

ישנו חלק במכונה שלי הרוצה כל הזמן לעשות משהו כדי לקדם מצבי תודעה גבוהים יותר. חלק זה שונה מחלקים אחרים המעוניינים בפעילות אחרת או בחוסר פעילות, ובכל זאת הינו מכני. אני נמנע לתת לו לעשות כרצונו כיוון שכעת, כאשר אני לבד ללא חברים לעבודה, בית ספר וללא מורה היכולים לעזור לי, כל כך קל להזדהות עמו ולשקוע לתוך חלום על מאמצים והזיות על עבודה עצמית…

אתם יכולים להגיב על הודעה זו גם בפורום

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

להפוך לשלנו

אין זה משנה האם בחרנו להתנסח בצורה חדשנית או שחזרנו על דברים שכבר נאמרו לפנינו, כל עוד הפכנו את הדברים לשלנו.
מישל דה מונטיין אמר:

"אנו נוטלים את דעותיו ואת ידיעותיו של הזולת למשמרת ותו לא. שומה עלינו לעשותם שלנו."

אך מה זאת אומרת לעשות את הדברים לשלנו, וכיצד ניתן להפכם לשלנו?
יש הבדל בין ידע לבין הבנה של אותו ידע, וההבנה היא שהופכת אותו לשלנו.
לדוגמה, נניח שנתקלנו בתאוריה שמתייחסת לכך שהאדם הוא מכונה.
תאוריה זו יכולה להישמע לנו לנכונה, ואנו יכולים לאמץ אותה ולהתחיל לדבר על כך ולכתוב על כך ספרים, אולי אף לשכלל אותה ולהוסיף עוד אספקטים שונים מדמיוננו מבלי להבין אותה כלל.
אבל אם ירצה האדם להפוך ידע זה לשלו, חייב הוא לבדוק ולהבין אותו. אם מדובר על כך שהאדם הוא מכונה, הרי שרק לאחר אין ספור התבוננויות בתנאים מתאימים ובעזרת כלים מתאימים, יכול האדם באמת לראות שוב ושוב שהוא מכונה. היכולת להתבונן ולעשות את כל מה שדרוש כעזר להתבוננות, במקרה זה היא ההוויה! ככל שיתמיד במאמציו, יצליח לראות יותר ויותר לעומק וכך להגדיל את הווייתו בנושא. השילוב של הידע ושל ההוויה יוצר את ההבנה, וכך אותו ידע נהפך לשלנו, כעת אנו לא סתם חוזרים על דבריו של משהוא אחר או ממציאים מדמיוננו, אנו באמת מבינים, הפכנו את הדברים לשלנו.
אם מדובר בידע שיקרי ומסולף, הרי שכך יהיה בידינו לאמת שמדובר בידע שיקרי.

"האמת והשכל הם נחלת הכול, הם אינם שייכים למי שאמר אותם ראשון יותר מאשר למי שאמר אותם אחריו."

מישל דה מונטיין

4 מצבי תודעה

ניתן לחלק רמות תודעה ל-4 קטגוריות.
מצב תודעה ראשון הוא השינה, מצב תודעה שני הוא מה שאנו מכנים 'ערות': כאשר אנו פעילים, מדברים, מקשיבים, כותבים, קוראים, מתקשרים ועוד…
מצב תודעה שלישי הוא מצב של מודעות עצמית, רוב בני האדם מחשיבים את עצמם כבעלי מצב זה. אך לאמתו של דבר האנושות מתקיימת בשני מצבי תודעה ראשונים – שינה ו'ערות'-יחסית ורק מאמצים רבים של התבוננות על עצמינו יבהירו לנו שאנו כלל לא מודעים לעצמנו.
הפוטנצייל שלנו באופן טבעי הוא מצב תודעה שלישי, אך ישנו עוד מצב תודעה גבוה יותר – מצב תודעה רביעי, אשר במצבנו הנוכחי נעול וסגור בפנינו לגמרי.
מדובר במודעות אובייקטיבית, אליה ניתן להגיע רק לאחר שנגיע למודעות עצמית.
ניתן לומר שהאדם חיי בבית גדול ומרווח, מלא בחדרים וריהוט יפה, אך האדם נמצא רק במרתף ובמטבח, ואינו יכול לצאת מהם. אם מישהו יומר לאותו אדם שישנם מדרגות המובילות לקומות עליונות ולחדרים נוספים, הוא לא יאמין ויצחק באומרו שאלה רק דיברי הבל ואגדות ילדים.

מצבי תודעה הם מצבים משתנים ולעולם לא קבועים, ישנם הרבה רמות בכל מצב תודעה, והאדם עובר מרמה לרמה או ממצב שני לשלישי ובחזרה. האדם יכול לחוות ניצוץ של מצב תודעה שלישי, אך מצב זה יכול להתקיים רק במקרה, כאשר זעזוע מיקרי מעיר אותו לרגע ומקפיץ אותו לשנייה מעלה למצב שלישי.
גם אם מגיע האדם למצב שלישי במקרה או עקב עבודה עצמית, אין זה אומר שהוא יישאר שם; נהוג לחשוב שאדם שמגיע למודעות עצמית יישאר במצב זה לנצח. זו הסיבה לשאלות טיפשיות כמו – "האם אתה מודע?"
דוגמה מצוינת למה שקורה ניתן למצוא בספרו של לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". הגיבורה-אליס עוברת שינויים ממש מתחילת הספר, היא גדלה וקטנה וכאשר הזחל שואל אותה, "מי את?" אליס לא ממש יודעת לענות…

"מי את שאל הזחל.

זו לא היתה פתיחה מעודדת לשיחה, אליס השיבה,
בביישנות-מה, "א – אני בקושי יודעת, אדוני,
ברגע זה – לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר,
אבל אני חושבת שהשתניתי כמה פעמים מאז."
המאמצים של האדם שעובד על עצמו בצורה אמתית יהיו תמיד קשורים בניסיון להגיע למצב תודעה 3/4 והניסיון להישאר במצב זה זמן רב ככל שיוכל.

קבלה

קבלו את מה שקורה לכם ללא ניתוח ושיפוט.
קבלו את השיפוט ואת הניתוח. קבלו את התחושות הנעימות והלא נעימות.
קבלו את הרגשות והמחשבות, קבלו את מי שמעוניין לשנות ולא לקבל את הרגע.
קבלו אפילו את מי שטוען, שהחוויה שבקבלת הרגע הייתה אמורה להיות שונה.
קבלו את עצמכם כפי שאתם, מבלי לרצות לשנות.
אחדים יקראו לכך אהבה, אחרים יקראו לכך לחיות את הרגע.

קבלה היא מאמץ! מאמץ להישאר ברגע ולראות, אך כדי לקבל עלינו לראות את מה שיש לקבל.

שלושת הכוחות

בשלשה של זכירה עצמית, בית הספר מיועד להיות הכוח השלישי.
העבודה האישית והפנימית שלנו על עצמנו, היא הכוח הראשון; אנו אלה, אשר צריכים לעשות את המאמצים.
הכוח המתנגד הוא המכניות.
הכוח השלישי יכול להדריך ולכוון את מאמצינו, אך אינו יכול לעשות את המאמצים במקומנו!

מאמץ

מאמץ קשור תמיד במטרה.
אם המטרה להתעשר, הרי שהמאמץ יהיה להרוויח ולצבור כסף.
אך ברצוני לדבר על מאמץ הקשור בהתעוררות. אנסה לתאר את הדבר, כפי שאני רואה ומבין…
תארו לעצמכם אדם בתוך מים עמוקים/ים. לרגליו מחוברות משקולות כבדות המושכות אותו אל קרקעית הים.
אותן משקולות הם כל אותם הגורמים הפועלים עלינו ביום יום ומשמרים את מצב השינה שלנו. השקיעה או הטביעה היא ההרדמות/שינה עצמה.
המטרה היא להישאר מעל פני המים ובסופו של דבר אף לצאת אל היבשה, נכנה זאת התעוררות.

אם כך, הרי שמאמציו של אותו אדם ברגע, יהיו הניסיונות לצוף ולנסות להתגבר על המים, הזרמים והמשקולות המושכות אותו מטה אל קרקעית הים.
אם האדם ישקיע מאמצים, הרי שיש סיכוי שהוא יחווה את המצב שמעל פני המים, כך ידע את משמעות החיים מעל פני הים (מצב תודעה גבוה יותר). אם לא ישקיע מאמצים, הרי שכל חייו יחלפו מתחת למים.

ישנם דברים רבים היכולים לבלבל ולהפריע, למשל המכניות!
כיוון שאותו אדם חי כל חייו מתחת למים, אין הוא כלל יודע שיש אפשרות לעלות מעל פני הים. אם נספר לו ונשכנע אותו, שטוב הדבר לצוף מעל, והוא אף ינסה, הרי שיגלה בהמרה, שהניסיון לצוף מעל פני הים כרוך במאמץ לא מוכר וחדש לגמרי.
ככל שינסה, יגלה שוב ושוב, שהדבר לא קל כלל ואף בלתי אפשרי והמשקולות יגררו אותו שוב ושוב מטה.
מאמצים אלה, כרוכים בחיכוך רב ולא נעים. הרי שעד היום מאמציו היו שונים לגמרי והסתכמו רק בהישרדות על קרקעית הים. כעת הוא צריך להתחיל להפעיל שרירים מנוונים לגמרי, שעד כה כלל לא היו בשימוש.
כך מגלה האדם, שהמאמצים לצוף מעל פני הים, דורשים יותר אנרגיה! אנרגיה שאין ידו משגת.

עוד דבר העלול להפריע – בכל פעם, שהאדם שוקע שוב לקרקעית, הוא מצליח מסיבות רבות לשכנע את עצמו, שהנה הוא חוזר ומנסה לצוף, בהיותו נשאר על הקרקעית; הוא מספר לעצמו על מאמצים, ניסיונות, הצלחות וכישלונות, אך לאמתו של דבר, בכל אותו הזמן הוא לא זז כלל מהקרקעית.

צריך אני להוסיף ולומר, שכל אדם והמאמצים שלו! כלומר, מאמץ היכול לעזור לאדם פלוני להתעורר, יכול כלל לא להשפיע על אדם אחר.
או אפילו להרדים יותר אדם אחר. הכל תלוי במכניות של האדם.
לכן כל אדם, לאחר למידה והתבוננות על עצמו, צריך לבחור לעצמו את המאמצים המתאימים לו!

מדברים אלה, ניתן להבין שישנם כמה רמות להתעוררות, או מצבי תודעה שונים. וכמובן בני אדם השרויים במצבי תודעה שונים המשתנים כל הזמן: מצב תודעה לעולם לא אחיד וקבוע, הוא תמיד משתנה.

* אדם החי על קרקעית הים ולא יודע מאומה על האפשרות לצוף ולנשום אוויר, שרוי במצב תודעה מסוים שניתן לכנותו – שינה.
מדי פעם בעזרת זרמים חזקים במיוחד הוא אלול לעלות קצת מהקרקעית ולרדת אליה שוב. אך אין הדבר משמעותי.

* אדם החי על קרקעית הים, אך מסיבה זו או אחרת מכיר ויודע שיש אפשרות לצוף מעל פני הים. אולי אף הצליח במקרה או בעזרתו של מישהו אחר, לצוף שנייה מעל פני הים וחווה את ההבדל שבין החיים על קרקעית לבין החיים מחוץ למים. אין ספק שאדם זה יעשה מאמצים לחזור ולצוף מעל פני הים.
מאמצים אלה, גם אם הם לא מספיקים כדי לצוף מעל פני הים, הרי שהם מביאים את האדם למקומות חדשים וגבוהים יותר מהקרקעית.
אם למד האדם לעשות את המאמצים כראוי והקפיד במאמציו בכנות, הרי שמידי פעם אף יצליח להוציא את ראשו מעל פני המים לשניות בודדות.

* המצב הבא הוא שהייה מעל פני המים וההצלחה לצוף לזמן רב יותר ויותר מבלי לשקוע חזרה.

* בסופו של דבר, יכול האדם למצוא את דרכו אל היבשה, ולהיפרד מהאפשרות לשקוע חזרה לתוך הים.

* המצב האחרון והחשוב, הוא חזרה לתוך הים כדי לעזור לאחרים להשתחרר ולהצליח לצאת מהים. ובכנות אומר, שללא עזרה זו, שום מאמץ לא יועיל לנו.

הבנה וקו עבודה שני

ההבנות שלנו יכולות להיות ברמות שונות. עומק ההבנה קשור ביחס ישיר לידע ולהוויה שלנו.
אך ישנה עוד דרך שבעזרתה יכולים אנו להעמיק את ההבנות שלנו.

קו עבודה שני, הוא קו הקשור בעבודה משותפת של התלמידים, הוא יכול לתרום בצורות רבות לתלמיד: מאמצים משותפים, ראיית המכניות שלנו בעזרת המכניות של האחר, תצלום (שיקוף), התבוננות בפעילות המרכזים שבמצבים אחרים לא פעילים או פעילים פחות, והדבר הפשוט ביותר, הניסיון להסביר לאחר את ההבנות שלי.
רק לאחר שהעלתי התבוננויות והבנות שלי מעל פני השטח וחלקתי אותם עם תלמידים אחרים, התבהרו אותם התבוננויות והבנות אף העמיקו יותר.

מטרה

כאשר אנו מציבים לעצמנו מטרה, אנו יוצרים לעצמנו מסגרת חוקים חדשה.
כל עוד נקפיד לא לסטות ממטרה זו, תחול עלינו מסגרת החוקים החדשה.
מדובר על חוקים שונים מהחוקים החלים עלינו יום יום, אליהם התרגלנו לגמרי.
החוקים החדשים, כל עוד המטרה היא מטרה מועילה להתעוררות, יגרמו לחיכוך.
התגובה הראשונה והתשוקה הראשונה של המכונה, תהיה להיפתר מאותו חיכוך, או במילים אחרות לסטות מהמטרה.
השארות בקו המטרה ללא סטייה וחריגה, דורשת למאמצים מצידנו!
המטרה כמובן נבחרת לאחר התבוננות והבנת המכניות שלנו, ובדרך כלל היא דורשת פעולה הנוגדת את המכניות שלנו. זו הסיבה שעם המטרה תמיד יופיע החיכוך.
המטרות ה"קטנות", "הפשוטות" ו"המשעממות" שלא מולידות את רגש ההרפתקנות או האתגר הן המטרות היעילות ביותר.

כיצד להיות נוכח בשיחה?

באחד האתרים נשאלה השאלה: כיצד להיות נוכח בשיחה?

קודם כל עלינו לנסות ולעשות את המאמץ להיות נוכח! אך איך ננסה אם אנו לא זוכרים לנסות? חסרה לנו המטרה.אם אדם לקח על עצמו מטרה לנסות להיות נוכח בשיחה, הרי שבהתחלה עליו לנסות להיזכר במטרה זו.
רוב הזמן אנו לא זוכרים את המטרות שאנו מציבים לעצמנו.
לאחר מכן כשכבר נזכרנו, עלינו לנסות ולעשות מאמץ להיות נוכח.
אם נתמיד במאמצים, הרי, שאין כמו הכישלונות, בעזרתם בסופו של דבר יכול האדם להצליח במטרה.
כך יכול האדם ללמוד את המכונה שלו. בכל כישלון אפשר יהיה להתבונן וללמוד את סיבת הכישלון:
חשבון פנימי, הזדהות, דמיון, רגשות שליליים או תכונה כזו או אחרת שפעלה כמו תמיד וגרמה לשינה עמוקה.
למה בעצם כה קשה להיות נוכח בזמן שיחה עם אנשים אחרים?
כשמדובר על אינטראקציה עם אנשים אחרים הרי שמדובר בגירויים/רשמים רבים מאוד, אשר גורמים
מידית לתגובות מכניות מצידנו. כיוון שמדובר בבני אדם, הרי שבדרך כלל יהיו אלה גירויים רגשיים שיפעלו על המרכז הרגשי שלנו.
וכל מי שמכיר את עבודת ההתבוננות בעצמו, כבר יודע שלא קל בכלל להתבונן או לשלוט במרכז הרגשי שלנו.
לכן טוב יהיה אם ננסה להגיע מוכנים: בהתחלה אולי אפילו ליזום שיחות בזמן שאנו זוכרים את המטרה ולא ההפך.
ואם אנו נפגשים עם מישהו אז לנסות להגיע עם גישה מתאימה, שעלינו לנסות לזכור…
אוספנסקי דיבר על 'אני' שכלי (זקיף) שיהיה מוכן להתבונן ב'אני'ים רגשיים.
העבודה עצמה דומה מאוד לסיפור סופי המדבר על אדם הנופל לאותו בור שוב ושוב:
אדם, אשר נפל לתוך בור עמוק, שלא ראה בדרכו אל ביתו.
לאחר מאמצים רבים הצליח האדם לצאת מהבור…
למחרת, נפל האדם שוב לאותו בור, הפעם, הוא הצליח לצאת מהבור מהר יותר…
למחרת, האדם זכר וידע שהבור נמצא לפניו, אך הוא נפל לתוכו שוב. הוא יצא ממנו במהירות ובקלות…
למחרת, האדם עבר מסביב לבור והמשיך לביתו…
אז עלינו לעשות מאמצים, בהתחלה לא נזכור ונפול לבור, מאוחר יותר נזכור ובכל זאת ניפול ולא נצליח להיות נוכחים, כיוון שאנו לא יכולים לעשות.
בסופו של דבר נצליח להיות נוכחים. כמובן שהסדר שבדברי הוא פורמוטורי ולא נכון, האדם יכול להצליח להיות נוכח בניסיונו הראשון ולאחר מכן לא יצליח חודשים, אך אני מדבר על הוויה ולא על מקריות.

עוד דבר היכול לעזור להיות נוכח בשיחה (מניסיוני), אם כבר זכרנו את המטרה, טוב יהיה אם נקשיב לאדם שמולנו במקום להיכנס לדמיון ולהתחיל לחשוב מה ואיך נענה לו.
ועוד דבר אחד, להביט בעיני האיש שמולנו.

רשמים

אני מרגיש שזה לא הזמן המתאים לכתוב פוסט זה, אך אכתוב אותו בכל זאת ואם יבוא הזמן ואבין הרגשה זו, הרי שאוסיף או אתקן את הפוסט הזה.
ברצוני לדבר על הרשמים ועל ההשפעה שלהם עלינו.
רושם כפי שכבר הגדרתי אותו הוא בעצם סוג של אנרגיה או מזון שממנו אנו ניזונים, הוא יכול להיות כל דבר: צליל, מראה, תחושה, הרגשה, מחשבה. כפי שמזון רגיל משפיע עלינו, למשל: מזון בריא או מזון בריא פחות, מזון טעים או מזון לא טעים ומזון מכולכל מול מזון טרי, כך גם הרשמים. אנשים רבים עסוקים מאוד בלברור את המזון הרגיל שלהם, ומקפידים מאוד לאכול מזון מאוד מסויים שבעיניהם הוא בריא יותר, אך אין להם כל מושג שהרשמים משפיעים עלינו בצורה אף קיצונית יותר, ההשפעה יכולה להיות השפעה גופנית, רגשית או רוחנית.
הכל קשור בהכל, הסביבה שאת רשמיה אנו קולטים משפיעה על התפקודים שלנו, לכן אם ברצוננו לקלוט רשמים "בריאים" יותר, הרי שיש בידינו לבחור להיחשף לרשמים המתאימים.
לא סתם נאמר "במושב לצים לא תשב", קודם כל כיוון שהרשמים שנקבל מאותם לצים ישפיעו עלינו, ועד מהרה גם אנו נתחיל להתנהג כלצים, ושנית יש לנו את הברירה לשבת במקום אחר ולספוג רשמים טובים יותר.
ע"י התבוננות נכונה אנו יכולים להבין טוב יותר את הרשמים ואת ההשפעות שלהם עלינו, אנו יכולים להבחין על איזה חלק בנו רושם מסויים משפיע, ולהבחין בתוצאה שלאחר ההשפעה.
כשאני מדבר על חלקים, אני מדבר בעצם על המרכזים האנרגטיים שלנו, הרשמים משפיעים ישירות על אותם מרכזים או בחלקי המרכזים.
כך אנו יכולים להבחין ברושם שמשפיעה על המרכז הרגשי, או השכלי, או התנועתי והאינסטינקטיבי.
ברגע שיש לנו מושג, איזה רושם משפיע על איזה חלק בנו, יכולים אנו לכוון רשמים ספציפיים לחיזוק חלק זה או אחר.
לפי הדרך הרביעית האדם ניזון משלוש מזונות או שלוש סוגי דלקים: האחד הוא המזון הרגיל שלנו, השני הוא האוויר והשלישי הוא הרשמים. הרושם הוא סוג מזון העדין ביותר, או במילים אחרות בעל התנודה המהירה ביותר, זה הוא בעצם המזון החיוני ביותר לאדם.

מה זאת אומרת לבחור רשמים שונים או להיחשף לרשמים מתאימים? מישל דה מונטיין כותב (מתוך המסות):
"כמו הרוח הנחלשת וגוועת באוויר אם אין יערות עבותים עוצרים בעדה, כן גם הנפש המטולטלת והנסערת אובדת, כמדומני, בתוך עצמה, אם אין נותנים לה דבר-מה להיאחז בו. על כן יש לתת לה תמיד חפץ שתיעצר בו ותפעל עליו. פלוטרכוס אומר על הנכבשים לאהוב קופים וכלכלבים, שהחלק האוהב המצוי בקרבנו באין לו דבר-מה שראוי להיאחז בו, צר לו מושא שקרי ושטחי, ובלבד שלא ייוותר עקר. ואמנם רואים אנו כי הנפש בהתרגשותה מבכרת להוליך את עצמה שולל ובודה לה מושא כוזב ודמיוני, אפילו הוא נוגד את אמונתה, כדי שלא לפעול לריק."

במילים אחרות, אנו נושפע תמיד, ובכל מקרה נספוג רשמים ונגיב, גם אם הרשמים הם נמוכים.
ככל שזה ישמע מוזר, קל לו לאדם להיות בסביבת רשמים נמוכים יותר, הם קלים יותר לעיכול כיוון שהם משפיעים על חלקים בנו שלא זקוקים לתשומת לב מבחינתנו. רשמים גבוהים יותר מצריכים את פעולתם של החלקים המנוונים יותר ופעולתם זקוקה לתשומת לב ומאמץ. לכן רוב האנושות מקיפה את עצמה ברשמים נמוכים ובריאים פחות, ואת זה ניתן לראות בכל תחום והבט בחיינו: אומנות, קולנוע, בילוי, ספרות, מסיקה, תחביבים ועוד…

כמובן שאין זה מספיק רק להיחשף לרשמים המתאימים או הגבוהים יותר, זו רק ההתחלה, עלינו ליצור מאותם רשמים אנרגיה עדינה אף יותר, שתשמש אותנו לזכירה עצמית והתעוררות, אך זו התחלה חשובה ולא פשוטה כלל.

תשוקה, רצון וסבל מרצון

הרבה פעמים כשאני צריך לנהוג, מתעוררת אצלי תשוקה לשמוע מוזיקה מסוימת. אני בטוח שדבר זה מוכר לרובכם.
במקרה זה אני אומר, "אני רוצה לשמוע את זה או את זה."
אך לאמתו של דבר אין זה רצון, רק תשוקה, אני שקפץ בצורה מכנית והשתוקק לשמוע משהוא.
או למשל דוגמה אחרת שאני חווה: תשוקה לאכול משהוא בשעה מאוחרת של ערב, תשוקה זו עולה בדרך כלל גם כשאין אני רעב כלל, בדרך כלל אני אומר: "בא לי" או "אני רוצה לאכול משהוא", אך שוב פעם אין כאן קשר לרצון… זה הוא אני אינסטינקטיבי שמשתוקק מסיבות מכניות לגמרי לאכול….
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לתשוקות אלה שאנו כה אוהבים לכנות רצון או רצונות, דבר אחד משוטף לכולן, הן מכניות: הן עולות בצורה מכנית וללא כל מעורבות שלנו, הן עולות עקב הרגלים או מגירויים חיצוניים. ואין לנו כלל שליטה על הצורה הזמן או סוג התשוקה שמתעוררת לפתע.

אם כן, מה הוא הרצון?
ברמה של האדם הישן, לא קיים רצון, רצון הוא דבר מה שעלינו ליצור בתוכנו…
איך ניתן ליצור רצון זה? ישנם תרגולים שונים ורבים, אך למה לנו לסבך את העניינים, כל חיינו מלאים בתשוקות, אז למה לא להשתמש בהן כדי ליצור רצון?
בא לי לשמוע מסיקה מסוימת בזמן נהיגה? עבודה נכונה על רצון תהיה לשמוע דבר מה שונה לגמרי, או לא לשמוע מסיקה כלל.
אני משתוקק לאכול לפני השינה, העבודה על הרצון תהיה אי אכילה.
מדובר כאן במאמץ שלי, עשיה שלי, מאמץ זה קיים בכל רגע ורגע, ברגע שמפסיק המאמץ אני נופל חזרה אל התשוקה.
ההליכה נגד התשוקות שלנו תיצור בתוכנו חיכוך, לא נעים לי לשמוע את מוצרט כל הנהיגה, "אני" השתוקקתי לשמוע את לד זפלין, ואת מוצרט אני לא סובל – חיכוך.
אני לא אכלתי לפני השינה, ואני חש ברעב – חיכוך.
חיכוך בתורו גורם לסבל, אז כעת אני נוהג במשך שעה ושומע את מוצרט ומקלל כל רגע.
כך פספסתי את כל העבודה על הרצון, ובזבזתי את הסבל שנוצר על רגש שלילי.
סבל שנוצר = אנרגיה, ביטוי רגש שלילי = בזבוז אנרגיה.
אז עבדתי קשה סבלתי כדי להפיק אנרגיה ואז בזבזתי את הכל ברגע…
כאן דרוש עוד מאמץ, אי ביטוי רגשות שליליים, שגם הן תשוקות שלנו.
אם נלמד לא לבטא רגשות שליליים, יבצר מצב מעניין בו נוכל לראות את הסבל שנוצר…
בדרך כלל אנו לא רואים אותו, כי אנו עסוקים באותו רגש שלילי, ולאחר כל הרגשות השליליים אנו מרגישים הקלה, כי הוצאנו את כל האנרגיה וכל הסבל.
אך אם אנו לא נבטה את הרגש השלילי, הנה נוצר מצב בו אנו יכולים לראות את הסבל שמוצרט גורם למכונה שלנו, כעת אנו יכולים אף להפיק תועלת מאותו סבל, להתמיר אותו…

איך אפשר לא לבטא רגש שלילי?
עלינו לראות את הרגש השלילי, ולנסות לא להזדהות עימו, דבר זה יכול להיעשות רק ע"י חלוקת תשומת לב.

כאן אנו מגיעים לסבל מרצון, הרצון שלנו גרם לאותו סבל, ואנו מקבלים אותו מרצון :).
ברגע שאנו מקבלים את הסבל, הוא נהפך לסבל מרצון, ורק כך אנו יכולים להגיע להתמרה של סבל.

דמיון ועובדות

כדי ללמוד משהוא חדש על עצמנו, עלינו ללמוד להפריד את הדמיון מהעובדות.
עלינו לנסות להתבונן בשקרים שאנו מספרים לעצמנו, האשליות והדמיון בהם אנו מתעטפים והרעיונות השקריים בהם אנו כה נאחזים.
עלינו לנסות להיות יותר פרקטים, ולנצל את הזמן בניסיונות ומאמצים להשיג מודעות במקום לעסוק בתאוריות וניתוחים של רעיונות דמיוניים.
גם אם אותם רעיונות הם רעיונות אמתיים, הם לא יעירו אותנו, אך המאמצים ועבודה פרקטית עלולים כן להעיר אותנו.

כל עוד לא נראה את כל אותם שקרים, אשליות ודמיון, לא נוכל להסיט אותם הצידה ולראות מי אנו באמת….
כל עוד לא נבין שאנו עסוקים כל הזמן בלשקר ולדמיין, לא נבין שיש משהוא אמתי מאחורי אותם שקרים, ונמשיך להאמין לאותם השקרים המספרים עלינו מעשיות דמיוניות.

עבודה נכונה עם רשמים

אם יש דבר מה שאני יכול לקרוא לו פרקטיקה הרי זו עבודה עם רשמים.
רושם יכול להיות חיצוני או פנימי, לדוגמה: פרח, בן אדם, שמיים, ריח, רוח, צליל, מגע, מחשבה, רגש ותחושה.
אנו מוקפים ברשמים, הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא להיות נוכחים – לשים לב לרשמים ולבחור ברשמים שסובבים אותנו.
בדרך כלל האדם מנותק לגמרי מהרשמים, לא משנה היכן הוא נמצא, במשרד, בבית בטבע, הוא כל הזמן עסוק בהזדהות ובדמיון, כך הוא מנתק לגמרי את עצמו מהרשמים. הוא כל כך שקוע בשינה שהוא אפילו לא שם לב לדמיונות ולהזדהויות שלו.
אם ברצוננו להתחיל לעבוד עם רשמים עלינו תחילה לשים לב אליהם!

יצאתי היום לתלות ולהוריד כביסה, הייתי מזוהה לגמרי, עד שצץ 'אני' ששאל: "איך אני יכול להיעזר במה שאני עושה כעת כדי לזכור את עצמי?".
'אני' אחר המליץ על תשומת לב! וכך התחלתי לנסות לתת תשומת לב לכל רושם: התחושה של בד רטוב ביד שלי, ציוץ הדרורים, הנשיפות של הכלב שלי שהתרוצץ סביבי, הרוח שליטפה אותי…

באותו הזמן שאנו מודעים לרשמים חיצוניים אנו יכולים לנסות לשים לב גם אל הרשמים הפנימיים שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות, התחושות! פעולה זו נקראת חלוקת תשומת לב. אך לא די בכך.

בזמן שאנו מחלקים תשומת לב, ומודעים לרשמים חיצוניים ורשמים פנימיים, יש עוד דבר מה חשוב שאנו יכולים וצריכים לעשות.
תשומת לב לעצמנו, קשה להסביר זאת במילים, אך זו מין הרגשה שאני כאן נוכח קיים ומחלק תשומת לב.
ואז נוצרים לנו 3 מוקדים: רשמים חיצוניים, רשמים פנימיים (תפקודים שלנו) ו- הנוכחות. ואת כל זאת ניתן לכנות – זכירה עצמית.

כמובן שבתרגול עצמו אנו נעשה רק את מה שאנו יכולים לעשות ברגע, זאת אומרת שאם הצלחנו לשים לב רק לרשמים חיצוניים ולא הצלחנו לחלק את תשומת הלב, זה בסדר, המאמץ והניסיון כאן מאוד חשובים.
חשוב גם לא להיות פורמוטורים, אם אתמול הצלחתי להיות נוכח, זאת אומרת שהיום אני בטח גם אצליח, זה לא עובד כך, חסכו מכם את ההלקאה העצמית.

העבודה הזו צריכה להעשות בחיים עצמם, אנו לא צריכים להקציב לנו איזו פינה וזמן מסויים כמו במדיטציה, ההפך טוב יהיה אם ננסה לישם את העבודה בכל מקום ובכל זמן.

בבית ספר שלמדתי בוא, המורה שלנו נתן לנו 2 תרגילים שמאוד עזרו לי בעבודה עם הרשמים.
יכול להיות שהתרגילים נועדו למטרה אחרת, אך אני נעזרתי בהם במיוחד למטרה זו.
התרגילים הם: תרגיל שמיעה ותרגיל ראיה; המתרגל צריך להתרכז בדבר אחד שהוא שומעה או רואה למשך 10 שניות, למשל ציוץ ציפורים 10 שניות ואז לעבור לצליל אחר ל – 10 שניות וכך הלאה.
שמתי לב שכאשר אני מנסה לשים לב לרשמים, מאוד מהר המאמץ נפסק ואני שוקע לתוך שינה ודמיון, להפתעתי, תרגיל זה היה תופס אותי רגע לפני ההרדמות והיה מהוה זעזוע להמשך האוקטבה.