סבל וחיים ארוכים מהממוצע

יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים.
לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.
חלקם ניצולי שואה או בוגרי חוויות קשות אחרות.

אז מה הקשר בין אותו סבל לאריכות ימים?
כמובן שלי אישית אין כל ניסיון, לא בסבל גדול במיוחד ולא בחיים ארוכים, לכן את כל אשר אני רושם כאן אני שולף ממעמקי הדמיון שלי, המתבסס על עובדות לא מהמנות במיוחד ועל תאוריות מעניינות, שאין בידי כל אפשרות להוכיח.
כך לאחר שהזהרתי אתכם כבר בהתחלה, יכול אני לפרוס בפניכם את כל התורה על רגל אחת.

אתחיל דווקא מהבדוק והמעשי מבחינתי, הרעיון שזעזועים שונים בחיינו גורמים לחיכוך, החיכוך בתורו יוצר אנרגיה והאנרגיה מולידה את הסבל.
מה הוא זעזוע? ולמה הוא גורם לחיכוך?
די ברור למה זעזוע גורם לחיכוך; זעזוע יוצר מצב לא נוח ולא נעים להתנהלות הרגילה שלנו ביום יום.
הוא מוציא אותנו לרגע או שניים מתוך הבועה שלנו, מטלטל אותנו ואף יכול לגרום לרגע בהיר יותר בו נוכל לראות את עצמנו מהצד, כאילו אדם אחר היה מביט בנו.
טלטול זה גורם בדרך כלל לאי נוחות כללית; ראשית נגלה מהר מאוד שאין אנו אוהבים להיטלטל, ונעשה הכל כדי להישאר באותה בועה מוכרת "בטוחה" וצפויה שיצרנו לעצמנו.
דומה הדבר לאדם המנסה להמשיך לישון, למרות השעון המעורר הזועק בקולי קולות.
הזעזוע יוצר מצב חדש, לא מוכר, לא בטוח ולא צפוי. מערכות רבות הקשורות בתפקודנו הרגיל והיום יומי 'יחושו' באיום, חוסר מנוחה ואפילו בסכנה.
זהו החיכוך! בעקבותיו ובאופן מכני, יכנסו לפעולה מערכות אחרות שינסו להחזיר את 'האיזון' לקדמותו.
כלומר, לאטום את הבועה שלנו, ולנסות בצורות שונות ומשונות להתגבר על התנאים החדשים שנוצרו ולחזור למצבנו הרגיל, הנינוח, הבטוח והצפוי.
אותן מערכות לא יחששו לפעול בדרכים פסולות כגון: שקר עצמי, התעלמות מהזעזוע והחיכוך ועוד…
מה זה עוד? אז אמרנו שחיכוך יוצר אנרגיה, ואנרגיה יוצרת סבל. אז הדרך הטובה ביותר היא להיפטר מאותה אנרגיה, כך יפחת או יעלם הסבל, וכך יחזרו הדברים למצבם הרגיל.
כיצד אנו מבזבזים, נפטרים מאותה אנרגיה? ישנם המון דרכים ושיטות שכל אחד מאיתנו מפתח במהלך חייו, המוכר ביותר הוא הרגש השלילי.
האם שמתם לב מתי מתעורר אצלנו רגש שלילי? האם זה לא תמיד אחרי הפרעה חיצונית כזו או אחרת המשפיעה עלינו ומוציאה אותנו משלוותנו?
האנרגיה בוערת ושורפת, היא אינה נעימה, והגרוע מכל הוא, שאין לנו מושג מה ניתן לעשות עמה.
דומה הדבר לבלון שניפחנו באוויר, ככל שננפח אותו יותר, כך אלול אותו הבלון להתפוצץ. כמובן שמבחינת החומר-הבלון, המצב הנוח ביותר היה כאשר לא הופעל עליו כל לחץ, מצבו המקורי לפני הניפוח. כך בדיוק עובדים הדברים גם בבני אדם, הם מתנפחים באנרגיה, וחשים/מרגישים שעוד שניה יתפוצצו אם לא יוציאו את האנרגיה.
במצב בו הם מלאים עדיין באנרגיה הם מרבים להתלונן: "אני לא מרגיש טוב, אני עצבני כל הזמן, אני חייב לעשות משהו, אני חייב לקנות משהו, אני חייב לעשות ספורת או לטפס על הר, אני חייב לעשות משהו או שאתפוצץ." ולאחר שהם עושים משהו, לרוב כועסים על מישהו או משהו, ונפטרים מאותה אנרגיה, הם אומרים- "אהה כעת אני מרגיש טוב, אני מרגיש שאני מלא באנרגיה"… כמה הזוי.
רק כדי שתהיה לנו דוגמה קטנה לחיכוך – אנרגיה – סבל, אנו יכולים להצמיד את כפות ידינו זו לזו, ולשפשף אותן זו בזו בחוזקה.
שפשוף של כפות ידינו יוצר חיכוך, לאחר שניות בודדות נחוש בחום וכאב קל, זו היא האנרגיה, אם נמשיך כמה דקות לשפשף את ידינו בחוזקה נחוש בכאב גדול יותר – סבל.

רוב האנושות עסוקה כל חייה בבזבוז אנרגיה, או במילים אחרות בניסיון להפחתת הסבל הנגרם מאותה אנרגיה.
אך אם רק ידענו, מה לעשות באותה אנרגיה, ושיש לה יעוד הרבה יותר חשוב הקשור בהתפתחותנו, לבטח היינו מנסים לחסוך אנרגיה זו ולהשתמש בה בצורה נכונה.
שימוש נכון באותה אנרגיה יכול ליצור היתוך ולהוביל את האדם למקומות שונים מאוד.

לפעמים, בני אדם הנמצאים תחת השפעות ומצבים שונים בחיים, היוצרים זעזועים מתמידים וחיכוך מסיבי, לא מצליחים להיפטר מאותה אנרגיה.
בצורות שונות, במקרה או שלא במקרה, הם אף עוברים את אותו היתוך עליו דיברתי ויוצרים מאותה אנרגיה דבר מה שונה.
וכעת לתאוריה אותה אני מאוד מחבב אך אין בידי להוכיח ממנה מאומה.

רודני קולין כתב באחד מספריו, ואני לא מדייק, שבגיל מסוים מתחיל לפעול על האדם כוח (אנרגיה) נוסף. אם האדם מוכן אנרגטית לקבל את אותו כוח, הרי שאותו כוח יפעל לטובתו ולהמשך התפתחותו, אך אם האדם מגיע לאותו גיל לא מוכן אנרגטית, הרי שאותו כוח חדש יפעל עליו ככוח ממית.
לפני שנים רבות קראתי גם משהו דומה בספריו של קסטנדה.
אותם אנשים אשר חוו סבל רב ובצורה זו או אחרת עברו היתוך ברמה זו או אחרת, מגיעים לאותו מעמד מוכנים יותר או מוכנים פחות וממשיכים את חייהם.
לאומתם אנשים אחרים מגיעים לאותו גיל לא מוכנים, נפטרים מעולם זה מהר מאוד.
וכך אני סוגר מעגל, ורושם שוב – יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים. לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.

 

סבל

סבל הוא המפתח והסוד הגדול ביותר הקשור להתעוררות האדם.
סבל הוא הגורם היחיד, שיכול ליצור בנו אנרגיה היכולה לשמש להתעוררות.
אך באותו הזמן, אלול הסבל להוות אויב אכזר להתעוררות.

הסוד הוא בהתמרה או בהזדהות עם הסבל.
דומה הדבר לכוח אדיר היכולים אנו לנצל לטובה או לרעה.
הכוח הוא נטרלי, הכל תלוי כיצד האדם משתמש בו.
וכאן ישנה בעיה גדולה, במצבו של האדם הישן, לא קיימת כל בחירה. יותר נכון לומר שאין לו לאדם את היכולת להשתמש בסבל למטרה מועילה – התמרה, או במילים פשוטות יותר, יצירת אנרגיה עדינה יותר היכולה לשמש אותנו להתעוררות. סוד התמרת הסבל מתחיל בקבלת הסבל.
אם אין בידי האדם לקבל את הסבל, נוצר מיד ע"י הזדהות, סבל לא נחוץ ומדומה.
רוב בני האדם כלל לא רואים את הסבל האמתי, הם כה עסוקים בטיפוח הסבל המדומה והמיותר, שאין להם כל אפשרות לקבל את הסבל האמתי.

כל חיכוך יכול לגרום לסבל, בכל הרמות: כאב פיזי הוא סבל למרכז האינסטינקטיבי, פגיעה ברגש הוא סבל למרכז הרגשי ועוד.
נאמר בכמה תורות, שאנו נולדים בעולם זה, כיוון שכאן יכולים אנו לחוות סבל, אחרת לא הייתה לנו כל אפשרות להתפתח. כדי להשתנות או לעבור תהליך של זיכוך, עלינו לעבור תהליך של היתוך. כפי שמתיכים חומרים שונים כדי לשנות אותם. אותו תהליך של השתנות, זיכוך והיתוך גורמים לסבל רב.
אך כל עוד עסוקים אנו בהזדהות עם הסבל הדמיוני, לא יכול להתבצע כל תהליך של זיכוך, תהליך זה יכול לקרות רק בעזרתו של הסבל האמתי.

מבחינתי כפי שאמרתי, כל חיכוך מהקטן לגדול אלול לגרום לסבל.
הגורם העיקרי לסבל הוא היווצרותה של אנרגיה! במקום להשתמש בה אנו מבזבזים אותה ע"י סבל דמיוני.
כאשר האדם לומד את המכונה שלו, הוא יודע מה גורם לסבל וכיצד המכונה מגיבה לאותו סבל.
אז הוא יכול גם לנסות לעבוד על התמרת סבל וקבלת הסבל.

________________________________________________________
"הבה נניח לסבל לגעת בנו אך לא לכלות אותנו."
רוברט ארל ברטון / זכירה עצמית

תכונות

אדם יתקשה מאוד לחצוץ לגמרי את ביטויהן של תכונות מולדות מאוד מסוימות, או כאלה שרכש במהלך חייו.
לא משנה לאן יפנה, אותן תכונות יפעלו תמיד ויגרמו לחיכוך וסבל. כמובן שהחציצות לא יאחרו להגיע, אך בחוסר ברירה הן יתמקדו יותר בתגובות, לא יהיה מנוס לאותו אדם במקרה זה מלראות על עצמו את המכניות.
אין הדבר אומר, שיבין או יקבל את המתרחש.
לאומתן, תכונות אחרות נחצצות ללא כל בעיה.
נשלח מה-iPod שלי

חיכוך

חיכוך הוא שלט הזועק ומורה על אפשרות לפעול בצורה פחות מכנית. כלומר הזדמנות להתעורר.
באופן ברור המכונה תעדיף תמיד לפנות למקומות בהם אין חיכוך או שיש פחות חיכוך, כיוון שאין לה למכונה כל קשר להתעוררות.
המכונה שואפת תמיד לתפקוד חסר תשומת לב, חסר מודעות ומכני. במצב זה השינה עמוקה מאוד ואין הרבה סיכוי להתעוררות.
חיכוך לאומת זאת אלול להפריע לשינה ולעורר תשומת לב. כאשר המכונה נמצאת בסיטואציה בה היא לא יכולה לתפקד בצורה מכנית לגמרי, נוצר חיכוך.
חיכוך יכול להיות מצפן מעולה המורה לנו היכן אנו ישנים לגמרי והיכן נוצרים סדקים במכניות שלנו המאפשרים פעולה מודעת יותר.
לא כל חיכוך מתאים או טוב לעבודתו של האדם על עצמו. יש צורך בלמידת המכונה והבנה של איזה חיכוך יכול לעזור ולהועיל ואיזה להזיק.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

השפעות

המכונה שלנו מושפעת מאין סוף גירויים חיצוניים.
הכל משפיע עלינו: בני זוג, משפחה, חברים, זרים, רעיונות, שמועות, רכילות, מזג אויר, טבע וגורמי השמיים. (יסלחו לי אלה שאותם עקב התרדמת שלי פספסתי).
המכונה מושפעת ומגיבה בצורות שונות, לרוב התגובות שלה מאוד לא מאוזנות.
לדוגמה: מזג האוויר אמור להשפיע על המרכז האינסטינקטיבי, כיוון שכל מה שקשור לתחושות שלנו, נשלט ע"י המרכז האינסטינקטיבי.
חם נורא היום והמרכז האינסטינקטיבי חש בחום ובאי נעימות, עד כה הכל נורמלי, המרכז האינסטינקטיבי ינסה למצוא מקום מוצל וקריר כדי להירגע. אך הדברים לא נעצרים כאן, המזג האוויר החם מעצבן אותנו! אנחנו מתעצבנים (רגש שלילי), כי נמאס לנו להזיע בעבודה, כי החום דפק לנו את התכניות להמשך היום. וזה לא נגמר כאן, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו ולדמיין מה היה קורה עם היה קריר יותר היום, אילו דברים אנו היינו יכולים לעשות שכעת בגלל החום אנו מפספסים. כמובן שזו רק ההתחלה ומכאן הכל פתוח, האדם יכול להסתובב עצבני כל אותו יום…
אז אם נתבונן טוב על המקרה, נצליח להבחין בחיכוך שהופעל על המרכז האינסטינקטיבי שלנו, נוצר סבל במרכז האינסטינקטיבי שאמור היה להיפסק ברגע שהחיכוך מופסק או אם החיכוך לא מופסק ואנו לא מוצאים מקום מוצל וקריר הסבל היה אמור להיות רק אינסטינקטיבי. זהו סבל אמתי שהמכונה שלנו חווה, אך מאוד מהר אנו יוצרים סבל דמיוני ומזויף, בכך שמרכזים אחרים נכנסים לפעולה: המרכז הרגשי שמתחיל לייצר רגש שלילי, לרחם על עצמו ועוד. המרכז התנועתי שמתחיל לדמיין מה ואיך היה קורה אם…ועוד. והמרכז השכלי שמתחיל לנתח את כל המצב.
זו היא לרוב עבודה לא נכונה של המרכזים, הנוצרת מהזדהות ופירושה הוא בזבוז ענק של אנרגיה. והכל בגלל גירוי קטן הקשור למזג אויר וחום. תארו לעצמכם מה קורה במשך כל היום כאשר אנו חשופים לאין ספור גירויים מסוגים שונים.
אבל רציתי לדבר על גירויים הנוצרים ע"י גורמי השמיים: הירח, כוכבי הלכת ובמטאורים והמטאוריטים שבדיוק בתקופה זו ממלאים את שמי כדור הארץ.
למה לנו בכלל לדבר על נושאים אלה?
הכל קשור לעבדות שלנו, אם נראה ונבין שאנו עבדים גמורים לאותם השפעות וגירויים אולי נצליח גם להשתחרר מהם ולצאת לחרות. בדרך כלל בני האדם כלל לא מודעים לעבדותם, הם בטוחים שהם בני חורין ואדונים לעצמם, אך זה רק החלום שהם חולמים-השינה. אם נצליח לפקוח את העיניים לרגע או שתיים ולראות את האמת ואת העבדות הטוטלית שלנו, ללא ספק רובנו נרצה להשתחרר מאותה עבדות.
נחזור כעת לגורמי השמיים, הדבר הפשוט ביותר הוא להתבונן בהשפעותיו של הירח! עקב קרבתו (ועקב סיבות אובייקטיביות אחרות) השפעתו עלינו חזקה מאוד. ניתן להבחין בהשפעות אלה במיוחד כאשר הירח הוא מלא או חסר. כיוון שמצבים אלה של הירח חוזרים על עצמם בכל חודש אנו יכולים לוודא טוב יותר את ההתבוננויות שלנו. הדבר המעניין במיוחד היא העובדה שהשפעות אלה חלים לא רק על יחידים אלה על קבוצות גדולות של בני אדם. בהרבה מקרים, הפגנות ענק, מלחמות ועוד, מתרחשות בעקבות השפעתו של הירח.
עוד דבר שמשפיע עלינו הוא המטאורים והמטאוריטים הממלאים את השמיים בתקופת הקיץ והשיא בדרך כלל ב-תשע באב.

המשך רגשות שליליים וקבלה

אם אנסה לנסח את דברי במילים אחרות ולתאר את התהליך בצורה מתומצתת יותר, הרי שאני יכול לומר שגירויים חיצוניים או מאורעות שונים יוצרים חיכוך למכונה שלנו.
חיכוך נמצא בכל, והמכונה כל הזמן מנסה למצוא דרך לצעוד בין חיכוכים כמו בין שלוליות. כיוון שאין כזו אפשרות, המכונה מסתפקת בדמיון שבבריחה מחיכוכים גדולים אל הקטנים יותר.
המכונה מנסה לברוח מחיכוכים כיוון שהללו מפריעים להתנהלותה הטוטלית והמכנית המשמרת את השינה*. חיכוך יכול להיות השעון המעורר המצלצל בבוקר ומעיר אותנו, אך אנו למדנו זה מכבר להתעלם מהצלצול, לשלב אותו בחלום, להתרחק ממנו או פשוט להפסיק אותו. ובכל זאת, גם אם הצלחנו להתעלם ממנו, החיכוך יוצר אנרגיה! כך זה פועל בעולם שלנו; בכל תהליך בו קיים חיכוך, נוצרת אנרגיה. כעת גם האנרגיה מפריעה לנו, אנו מרגישים אי שקט, חוסר מנוחה ומרגישים שעוד שנייה נתפוצץ כמו בלון נפוח. לכן נמצא גם דרך להוציא ולבזבז אנרגיה זו, העיקר לישון בשקט וללא הפרעה.
אם האנרגיה לא מתבזבזת מיד, נוצר סבל… כאב פיזי, רגשי או אחר.
כדי לסבול פחות, האדם שכלל לעצמו כל כך הרבה שיטות לבזבוז אנרגיה, עד שהגיעה למצב בו אין לו מספיק אנרגיה אפילו כדי לפקוח את עיניו ולהביט בעצמו או בסביבה לרגעים בודדים.
מה שמצחיק, שלאחר שמבזבז האדם את האנרגיה, הוא נאנח ואומר: "אך כעת אני מרגיש נפלא, מלא אנרגיה, לפני כן הרגשתי רע, בטח הייתי חסר אנרגיה…"
אחת הדרכים היעילות ביותר לבזבוז אנרגיה, היא ביטאו רגשות שליליים. כמובן שישנן סיבות רבות ואחרות חוץ מבזבוז אנרגיה שבגינן אנו מכורים לבטאו רגשות שליליים (ברשומה הקודמת התייחסתי לכך).
אז מה יש לנו עד כה? כל חייו עסוק האדם בבריחה דמיונית מחיכוכים ובבזבוז אנרגיה.
במילים אחרות…
במקום הניסיון להתמודד עם החיים וקשיי החיים, האדם עסוק כל הזמן ב"המלטות" מהם. הוא קורה ל"הימלטות" זו – "חופש", וכך הוא רואה את עצמו בדמיונו, אדם "חופשי."
אך לאמיתו של של דבר, אין ביכולתו להימלט מהסבל ומהחיים, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחלום על המלטות, הבריחה המתמדת של האדם או חוסר ההתמודדות שלו עם החיים מכניסה אותו שוב ושוב למצבים בהרבה יותר קשים.
לאומת זאת, התמודדות היא קבלה, קבלה של החיים שלנו, של התפקיד שלנו, של הסבל שלנו ושל המכונה שלנו.

אז איך יכול האדם לקבל את עצמו? ומה הוא יכול לעשות עם אותה אנרגיה שעד כה בזבז?
כדי לענות על השאלות האלה, צריך אני להסביר תחילה מה היא "קבלה" מבחינתי.

* כבר התייחסתי לכך בעבר, אך אומר זאת שוב. אין כל רע במכניות, כל עוד המכונה עובדת כשורה. המכונה לא יכולה להתנהל שלא בצורה מכנית. ישנן תפקודים שמומלץ כלל לא להתערב בהם ולתת להם לעבוד בצורה מכנית. אך אם ניתן לכנות דבר מה כ-רע, יהיה זה מצב של מכניות ללא שמץ של מודעות. או במילים אחרות מרכבה עם רכב וסוס ללא נוסעה.

מטרה

כאשר אנו מציבים לעצמנו מטרה, אנו יוצרים לעצמנו מסגרת חוקים חדשה.
כל עוד נקפיד לא לסטות ממטרה זו, תחול עלינו מסגרת החוקים החדשה.
מדובר על חוקים שונים מהחוקים החלים עלינו יום יום, אליהם התרגלנו לגמרי.
החוקים החדשים, כל עוד המטרה היא מטרה מועילה להתעוררות, יגרמו לחיכוך.
התגובה הראשונה והתשוקה הראשונה של המכונה, תהיה להיפתר מאותו חיכוך, או במילים אחרות לסטות מהמטרה.
השארות בקו המטרה ללא סטייה וחריגה, דורשת למאמצים מצידנו!
המטרה כמובן נבחרת לאחר התבוננות והבנת המכניות שלנו, ובדרך כלל היא דורשת פעולה הנוגדת את המכניות שלנו. זו הסיבה שעם המטרה תמיד יופיע החיכוך.
המטרות ה"קטנות", "הפשוטות" ו"המשעממות" שלא מולידות את רגש ההרפתקנות או האתגר הן המטרות היעילות ביותר.

אנו לא יכולים לעשות

דיברתי כבר על כך, שהמכונה מנסה כל הזמן להימלט מסבל.
במהלך חיינו, המכונה נמצאת כל הזמן במנוסה מסבל, אך אין היא יודעת באמת איך להימלט מסבל.
לכן במהלך הניסיונות שלה, היא מוצאת את עצמה מסובכת יותר ויותר בסבל כזה או אחר.

אנו נולדים עם מכניות מסוימת, במהלך חיינו אנו בונים על אותה מכניות קומות על קומות של מכניות חדשה.
כל דבר שהוא לא מכני למכונה שלנו מהווה חיכוך למכונה, וחיכוך גורם לסבל.
לכן, כאשר המכונה מזהה חיכוך, היא תמיד תנסה להימנע ממנו ולפנות למקום בו לדעתה יש פחות חיכוך.

ישנן הרבה סיבות שבגינן נגרם חיכוך למכונה שלנו, חלק מהסיבות הן: תכונה עיקרית, חשבון פנימי, שתלטנות נשית ועוד…(להבהרת מושגים אלו, חפשו בבלוג).
לכן אדם ישן, תמיד ובאופן מכני ינסה לברוח מאותו חיכוך. מאוחר יותר יספר לעצמו, שהוא בחר לפנות לכיוון זה ולא לכיוון אחר מסיבה זו וזו. לאמתו של דבר לא הייתה כאן שום בחירה, הוא לא היה יכול לבחור אחרת!
המכונה פנתה לכיוון זה בגלל שהכיוון השני היה גורם לה לחיכוך גדול יותר.
בני אדם מבזבזים הרבה זמן על דמיון, הם מדמיינים מה היה קורה אילו בחרו אחרת, הם באמת חושבים שהבחירה הייתה שלהם, והם יכלו לבחור אחרת.
דומה הדבר לזרימת חשמל, הזרם תמיד יזרום בקו שבו יש פחות התנגדות.

לפעמים במבט לאחור אף נספר לעצמנו שבחרנו בדרך הקשה, אך לאמתו של דבר, באותו רגע הכיוון שאליו זרמה המכונה היה הכיוון בעל התנגדות קטנה יותר, במילים אחרות פחות חיכוך.
אדם יעדיף להסתכן ולצאת למלחמה ולספר לעצמו שהוא בחר באופציה הקשה, הרי היה יכול להיות קל ופשוט יותר להישאר בבית, אך לאמתו של דבר היה לו יותר קשה להישאר בבית: "מה יגידו עלי? אני פחדן? כל החברים שלי יצאו להלחם איך אני יכול להישאר? זה לא בסדר!"
לאומתו אדם אחר יישאר בביתו מכיוון שהוא מפחד להפצה או למות, יותר ממה שיחשבו עליו חבריו….

במצבינו הנוכחי – שינה, אין בידינו כל בחירה.
הדבר היחיד שיש בידינו לעשות הוא לראות את עצמנו.
כדי לפתח רצון ולהתחיל לעשות, עלינו תחילה להבין ולראות, שאנו לא יכולים לעשות.
כל מעשינו ללא יוצא מהכלל, נעשים בצורה מכנית/מסוימת כי הם לא היו יכולים להיעשות אחרת.

תשוקה, רצון וסבל מרצון

הרבה פעמים כשאני צריך לנהוג, מתעוררת אצלי תשוקה לשמוע מוזיקה מסוימת. אני בטוח שדבר זה מוכר לרובכם.
במקרה זה אני אומר, "אני רוצה לשמוע את זה או את זה."
אך לאמתו של דבר אין זה רצון, רק תשוקה, אני שקפץ בצורה מכנית והשתוקק לשמוע משהוא.
או למשל דוגמה אחרת שאני חווה: תשוקה לאכול משהוא בשעה מאוחרת של ערב, תשוקה זו עולה בדרך כלל גם כשאין אני רעב כלל, בדרך כלל אני אומר: "בא לי" או "אני רוצה לאכול משהוא", אך שוב פעם אין כאן קשר לרצון… זה הוא אני אינסטינקטיבי שמשתוקק מסיבות מכניות לגמרי לאכול….
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לתשוקות אלה שאנו כה אוהבים לכנות רצון או רצונות, דבר אחד משוטף לכולן, הן מכניות: הן עולות בצורה מכנית וללא כל מעורבות שלנו, הן עולות עקב הרגלים או מגירויים חיצוניים. ואין לנו כלל שליטה על הצורה הזמן או סוג התשוקה שמתעוררת לפתע.

אם כן, מה הוא הרצון?
ברמה של האדם הישן, לא קיים רצון, רצון הוא דבר מה שעלינו ליצור בתוכנו…
איך ניתן ליצור רצון זה? ישנם תרגולים שונים ורבים, אך למה לנו לסבך את העניינים, כל חיינו מלאים בתשוקות, אז למה לא להשתמש בהן כדי ליצור רצון?
בא לי לשמוע מסיקה מסוימת בזמן נהיגה? עבודה נכונה על רצון תהיה לשמוע דבר מה שונה לגמרי, או לא לשמוע מסיקה כלל.
אני משתוקק לאכול לפני השינה, העבודה על הרצון תהיה אי אכילה.
מדובר כאן במאמץ שלי, עשיה שלי, מאמץ זה קיים בכל רגע ורגע, ברגע שמפסיק המאמץ אני נופל חזרה אל התשוקה.
ההליכה נגד התשוקות שלנו תיצור בתוכנו חיכוך, לא נעים לי לשמוע את מוצרט כל הנהיגה, "אני" השתוקקתי לשמוע את לד זפלין, ואת מוצרט אני לא סובל – חיכוך.
אני לא אכלתי לפני השינה, ואני חש ברעב – חיכוך.
חיכוך בתורו גורם לסבל, אז כעת אני נוהג במשך שעה ושומע את מוצרט ומקלל כל רגע.
כך פספסתי את כל העבודה על הרצון, ובזבזתי את הסבל שנוצר על רגש שלילי.
סבל שנוצר = אנרגיה, ביטוי רגש שלילי = בזבוז אנרגיה.
אז עבדתי קשה סבלתי כדי להפיק אנרגיה ואז בזבזתי את הכל ברגע…
כאן דרוש עוד מאמץ, אי ביטוי רגשות שליליים, שגם הן תשוקות שלנו.
אם נלמד לא לבטא רגשות שליליים, יבצר מצב מעניין בו נוכל לראות את הסבל שנוצר…
בדרך כלל אנו לא רואים אותו, כי אנו עסוקים באותו רגש שלילי, ולאחר כל הרגשות השליליים אנו מרגישים הקלה, כי הוצאנו את כל האנרגיה וכל הסבל.
אך אם אנו לא נבטה את הרגש השלילי, הנה נוצר מצב בו אנו יכולים לראות את הסבל שמוצרט גורם למכונה שלנו, כעת אנו יכולים אף להפיק תועלת מאותו סבל, להתמיר אותו…

איך אפשר לא לבטא רגש שלילי?
עלינו לראות את הרגש השלילי, ולנסות לא להזדהות עימו, דבר זה יכול להיעשות רק ע"י חלוקת תשומת לב.

כאן אנו מגיעים לסבל מרצון, הרצון שלנו גרם לאותו סבל, ואנו מקבלים אותו מרצון :).
ברגע שאנו מקבלים את הסבל, הוא נהפך לסבל מרצון, ורק כך אנו יכולים להגיע להתמרה של סבל.

בולמי זעזועים

כה קשה להתעורר וכה קל לשקוע בשינה עמוקה לזמן בלתי מוגבל.
כל אותם הדברים, ההתרחשויות שסביבנו, הפרעות, כלל לא מפריעים לנו בשנתנו.
איך נוצר מצב זה, המאפשר את אותה שינה ארוכה ועמוקה?

אז ברור, שמדובר בכמה גורמים, אך על אחד מהם ברצוני לדבר כעת.

בולמי זעזועים: זה הוא מנגנון מלאכותי, אשר נוצר על ידינו (ולא ע"י הטבע), בצורה לא מודעת.
תפקידו הוא לחצוץ או לבלום את הזעזועים.
הסיבה להופעתו של מנגנון זה, נובעת מהעובדה שאנו חסרים את האחדות ושבעצם אנו ריבוי, ריבוי ה'אני'ים.
עובדה זו יוצרת אין ספור סתירות בתוך המכונה שלנו: בין דעות, רגשות, חיבות, סלידות ומעשים….

אם היה בידינו לראות במהלך כל חיינו את כל הסתירות הקיימות בנו, לא היינו מצליחים להעביר את חיינו בשינה עמוקה. הידיעה וההבנה של כל אותן סתירות הייתה מטרפדת את השינה השלווה שלנו.
אם היה בידינו לראות את אותן סתירות, היינו יודעים מי אנו באמת, ומה מצבנו הנוכחי.
דבר זה היה גורם לחיכוך תמידי ולאי מנוחה מתמדת. אולי אף לשיגעון מוחלט.

אז איך מנגנון זה מתגבש בתוכנו?
אם האדם לא מצליח לסלק את כל אותן סתירות, הוא למד להתעלם מהן.
הוא יחדל לראות אותן!
זה הוא בדיוק תפקידם של בולמי הזעזועים: להסתיר מעינינו את אותן סתירות ולתת לנו את התחושה הנעימה והשלווה שהכל יהיה טוב, שאין שום סתירות ואפשר לישון בשקט, שאנו אחדות ולא ריבוי.

הגילויים של בולמי הזעזועים יכולים להיות: התעלמות משגיאותינו אנו, השתדלות להתחמק מכל האמיתות הבלתי נעימות שגורמות לחיכוך, הונאה עצמית מתמדת, הצדקת עצמנו והאשמת הזולת ועוד…
או בקיצור, בניית תמונה נוחה ודמיונית לחלוטין של מי אני? למה אני? ואיך אני?

אני מעדיף את המונח "חציצה" – להעמיד חציצות בין הסתירות. לכן אשתמש במונח זה לתאר את הפעולה הנגרמת ע"י בולמי זעזועים.

תצלום

קשה מאוד לזהות ולראות מכניות על עצמנו, קל בהרבה לראות מכניות של אנשים אחרים.
לכן כאשר מתבצעת עבודה נכונה בקבוצה, יכול האדם להשתמש בחבריו כבמראה, הם משקפים את המכניות שלו עצמו.
רק לאחר שיראה מכניות מסוימת על מישהו אחר יזהה האדם שהיא קיימת גם אצלו.
כמובן שזקוקים אנו לקבוצה די גדולה כדי ששיקוף זה יהיה מועיל.

ישנו גם עניין התצלום, כאשר אני מזהה שחבר זה או אחר לעבודה נמצא במצב תודעה נמוך ושקוע כולו בשינה או מבטא מכניות כזו או אחרת, יכול אני לצלם אותו: לשוחח איתו ולהסביר שראיתי דבר או שניים. למצולם זו הזדמנות מדהימה לעבודה, הוא גם מקבל מתנה נדירה – תצלום, ובאותו הרגע הוא יכול לעבוד נגד המכונה שמגייסת את כל כוחותיה לדחות את התצלום.
כמובן שיש דרך לצלם, המטרה היא לעזור למצולם, לכן הגישה צריכה להיות רגשית.

ישנם צילומים אחרים שאנו מקבלים כל הזמן, אנו רק צריכים להפסיק לחצוץ אותם, הסביבה מצלמת אותנו כל הזמן, אך הרבה מתצלומים אלה יכולים להוות זעזועים לא נעימים וחיכוך, לכן אנו משריינים את עצמנו כל חיינו במחיצות.

דוגמא קצת מוזרה לתצלום, משיחות גיתה עם אקרמן:
גיתה צחק. 'כך הוא הדבר. גסות בגסות תיעקר, בגדולה ועצומה מן הראשונה. נזכר אני במקרה אחד מימי חיי הקודמים, בשעה שבין האצילים מצויים היו עדיין פה ופה אדונים-טרפונים, והיה מעשה שבשעת סעודה בחברה מעולה ובנוכחותן של נשים עמד אציל עשיר אחד ודיבר דיבורים גסים, לבושתם ולצערם של כל מי שהיה אנוס לשמעם. בדברים בלבד אי-אפשר היה לקפח אותו. עמד אדון אחד, נועז ומכובד, שישב ממולו, ובחר אמצעי אחר, עם שעשה בקול וברעש גדול מעשה מביש, שהכל נבהלו ואף אותו גס בר-גס בתוכם, וכך נתנמך קולו של זה ושוב לא פתח את פיו. מרגע זה ואילך לבשה השיחה צורה נאה, בדוחה, לשמחת כל הסובבים, אשר הגו תודה רבה לאותו אדם נועז על עזותו הנפלית ועל תוצאותיה המצוינות'.

כמה מילים על סבל

רוב סבלנו הוא סבל דמיוני!
סבל זה נוצר מתוך הזדהות ודמיון שלנו.
כל חיכוך יכול לגרום סבל למכונה.
הסבל יכול להיות אינסטינקטיבי, תנועתי, רגשי או שכלי.
אך, המכונה לא יכולה ולא רוצה להתמודד עם הסבל,
אנו אף לא יודעים שדרך הסבל או בעזרתו יכולים אנו להתעורר.
לכן כל מה שמעניין את המכונה הוא הבריחה מהסבל.
כיוון שאין המכונה יודעת כיצד לברוח מהסבל, הדבר היחיד שנוטר לעשות הוא לחצוץ את הסבל.
החציצות הן רבות ומגוונות; אחת הדרכים שבעזרתה אנו חוצצים את הסבל, היא רגשות שליליים.
ביטוי רגשות שלילים = חציצת סבל, ברגע שנצליח לא לבטא רגש שלילי, נוכל לראות או להיות מודעים לסבל שלנו.
כך נהיה מסוגלים לראות האם מדובר על סבל דמיוני או סבל אמתי.
הדבר הקשה ביותר, הוא לוותר או להיפרד או להקריב את הסבל הדמיוני שלנו, דרך הסבל, האישיות המזייפת מרגישה הכי אמתית.
ההיגיון שלה: אני סובלת לכן אני קיימת ואמתית.

ראיה של האדם את עצמו, ראיה של כל הסתירות, כל השקרים, כל הדמיון וחוסר אחדות.
ראיה מסוג זה יכולה לגרום לסבל אמתי.
אך עלינו להיזהר לא להזדהות! האישיות המזויפת תנסה להכניס מיד לתוך ראיה זו – הזדהות, ניתוח דמיוני ולהפוך סבל זה לרחמים עצמיים, אשר יחצצו את הסבל האמתי.
גם מכה יכולה לגרום לסבל אמתי, או פגיעה רגשית, אך עלינו להיזהר ולא להזדהות.

הצעד הבא הוא התמרת סבל.

* האסון מעצב את האיש ומכריחו להכיר את עצמו‮;‬
הסבל מכפיל בנשמה שאיפות וכחות‮.‬
סבלו של אדם מלמדו לחלוק עם סיבלות זולתו‮,‬
חסרונותיו של אדם מניבים ענוה והבנה‮.‬

אורח על כדור אפל‮ / ‬י.ו‮. ‬גיתה

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )