סבל וחיים ארוכים מהממוצע

יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים.
לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.
חלקם ניצולי שואה או בוגרי חוויות קשות אחרות.

אז מה הקשר בין אותו סבל לאריכות ימים?
כמובן שלי אישית אין כל ניסיון, לא בסבל גדול במיוחד ולא בחיים ארוכים, לכן את כל אשר אני רושם כאן אני שולף ממעמקי הדמיון שלי, המתבסס על עובדות לא מהמנות במיוחד ועל תאוריות מעניינות, שאין בידי כל אפשרות להוכיח.
כך לאחר שהזהרתי אתכם כבר בהתחלה, יכול אני לפרוס בפניכם את כל התורה על רגל אחת.

אתחיל דווקא מהבדוק והמעשי מבחינתי, הרעיון שזעזועים שונים בחיינו גורמים לחיכוך, החיכוך בתורו יוצר אנרגיה והאנרגיה מולידה את הסבל.
מה הוא זעזוע? ולמה הוא גורם לחיכוך?
די ברור למה זעזוע גורם לחיכוך; זעזוע יוצר מצב לא נוח ולא נעים להתנהלות הרגילה שלנו ביום יום.
הוא מוציא אותנו לרגע או שניים מתוך הבועה שלנו, מטלטל אותנו ואף יכול לגרום לרגע בהיר יותר בו נוכל לראות את עצמנו מהצד, כאילו אדם אחר היה מביט בנו.
טלטול זה גורם בדרך כלל לאי נוחות כללית; ראשית נגלה מהר מאוד שאין אנו אוהבים להיטלטל, ונעשה הכל כדי להישאר באותה בועה מוכרת "בטוחה" וצפויה שיצרנו לעצמנו.
דומה הדבר לאדם המנסה להמשיך לישון, למרות השעון המעורר הזועק בקולי קולות.
הזעזוע יוצר מצב חדש, לא מוכר, לא בטוח ולא צפוי. מערכות רבות הקשורות בתפקודנו הרגיל והיום יומי 'יחושו' באיום, חוסר מנוחה ואפילו בסכנה.
זהו החיכוך! בעקבותיו ובאופן מכני, יכנסו לפעולה מערכות אחרות שינסו להחזיר את 'האיזון' לקדמותו.
כלומר, לאטום את הבועה שלנו, ולנסות בצורות שונות ומשונות להתגבר על התנאים החדשים שנוצרו ולחזור למצבנו הרגיל, הנינוח, הבטוח והצפוי.
אותן מערכות לא יחששו לפעול בדרכים פסולות כגון: שקר עצמי, התעלמות מהזעזוע והחיכוך ועוד…
מה זה עוד? אז אמרנו שחיכוך יוצר אנרגיה, ואנרגיה יוצרת סבל. אז הדרך הטובה ביותר היא להיפטר מאותה אנרגיה, כך יפחת או יעלם הסבל, וכך יחזרו הדברים למצבם הרגיל.
כיצד אנו מבזבזים, נפטרים מאותה אנרגיה? ישנם המון דרכים ושיטות שכל אחד מאיתנו מפתח במהלך חייו, המוכר ביותר הוא הרגש השלילי.
האם שמתם לב מתי מתעורר אצלנו רגש שלילי? האם זה לא תמיד אחרי הפרעה חיצונית כזו או אחרת המשפיעה עלינו ומוציאה אותנו משלוותנו?
האנרגיה בוערת ושורפת, היא אינה נעימה, והגרוע מכל הוא, שאין לנו מושג מה ניתן לעשות עמה.
דומה הדבר לבלון שניפחנו באוויר, ככל שננפח אותו יותר, כך אלול אותו הבלון להתפוצץ. כמובן שמבחינת החומר-הבלון, המצב הנוח ביותר היה כאשר לא הופעל עליו כל לחץ, מצבו המקורי לפני הניפוח. כך בדיוק עובדים הדברים גם בבני אדם, הם מתנפחים באנרגיה, וחשים/מרגישים שעוד שניה יתפוצצו אם לא יוציאו את האנרגיה.
במצב בו הם מלאים עדיין באנרגיה הם מרבים להתלונן: "אני לא מרגיש טוב, אני עצבני כל הזמן, אני חייב לעשות משהו, אני חייב לקנות משהו, אני חייב לעשות ספורת או לטפס על הר, אני חייב לעשות משהו או שאתפוצץ." ולאחר שהם עושים משהו, לרוב כועסים על מישהו או משהו, ונפטרים מאותה אנרגיה, הם אומרים- "אהה כעת אני מרגיש טוב, אני מרגיש שאני מלא באנרגיה"… כמה הזוי.
רק כדי שתהיה לנו דוגמה קטנה לחיכוך – אנרגיה – סבל, אנו יכולים להצמיד את כפות ידינו זו לזו, ולשפשף אותן זו בזו בחוזקה.
שפשוף של כפות ידינו יוצר חיכוך, לאחר שניות בודדות נחוש בחום וכאב קל, זו היא האנרגיה, אם נמשיך כמה דקות לשפשף את ידינו בחוזקה נחוש בכאב גדול יותר – סבל.

רוב האנושות עסוקה כל חייה בבזבוז אנרגיה, או במילים אחרות בניסיון להפחתת הסבל הנגרם מאותה אנרגיה.
אך אם רק ידענו, מה לעשות באותה אנרגיה, ושיש לה יעוד הרבה יותר חשוב הקשור בהתפתחותנו, לבטח היינו מנסים לחסוך אנרגיה זו ולהשתמש בה בצורה נכונה.
שימוש נכון באותה אנרגיה יכול ליצור היתוך ולהוביל את האדם למקומות שונים מאוד.

לפעמים, בני אדם הנמצאים תחת השפעות ומצבים שונים בחיים, היוצרים זעזועים מתמידים וחיכוך מסיבי, לא מצליחים להיפטר מאותה אנרגיה.
בצורות שונות, במקרה או שלא במקרה, הם אף עוברים את אותו היתוך עליו דיברתי ויוצרים מאותה אנרגיה דבר מה שונה.
וכעת לתאוריה אותה אני מאוד מחבב אך אין בידי להוכיח ממנה מאומה.

רודני קולין כתב באחד מספריו, ואני לא מדייק, שבגיל מסוים מתחיל לפעול על האדם כוח (אנרגיה) נוסף. אם האדם מוכן אנרגטית לקבל את אותו כוח, הרי שאותו כוח יפעל לטובתו ולהמשך התפתחותו, אך אם האדם מגיע לאותו גיל לא מוכן אנרגטית, הרי שאותו כוח חדש יפעל עליו ככוח ממית.
לפני שנים רבות קראתי גם משהו דומה בספריו של קסטנדה.
אותם אנשים אשר חוו סבל רב ובצורה זו או אחרת עברו היתוך ברמה זו או אחרת, מגיעים לאותו מעמד מוכנים יותר או מוכנים פחות וממשיכים את חייהם.
לאומתם אנשים אחרים מגיעים לאותו גיל לא מוכנים, נפטרים מעולם זה מהר מאוד.
וכך אני סוגר מעגל, ורושם שוב – יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים. לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.

 

4 מצבי תודעה

ניתן לחלק רמות תודעה ל-4 קטגוריות.
מצב תודעה ראשון הוא השינה, מצב תודעה שני הוא מה שאנו מכנים 'ערות': כאשר אנו פעילים, מדברים, מקשיבים, כותבים, קוראים, מתקשרים ועוד…
מצב תודעה שלישי הוא מצב של מודעות עצמית, רוב בני האדם מחשיבים את עצמם כבעלי מצב זה. אך לאמתו של דבר האנושות מתקיימת בשני מצבי תודעה ראשונים – שינה ו'ערות'-יחסית ורק מאמצים רבים של התבוננות על עצמינו יבהירו לנו שאנו כלל לא מודעים לעצמנו.
הפוטנצייל שלנו באופן טבעי הוא מצב תודעה שלישי, אך ישנו עוד מצב תודעה גבוה יותר – מצב תודעה רביעי, אשר במצבנו הנוכחי נעול וסגור בפנינו לגמרי.
מדובר במודעות אובייקטיבית, אליה ניתן להגיע רק לאחר שנגיע למודעות עצמית.
ניתן לומר שהאדם חיי בבית גדול ומרווח, מלא בחדרים וריהוט יפה, אך האדם נמצא רק במרתף ובמטבח, ואינו יכול לצאת מהם. אם מישהו יומר לאותו אדם שישנם מדרגות המובילות לקומות עליונות ולחדרים נוספים, הוא לא יאמין ויצחק באומרו שאלה רק דיברי הבל ואגדות ילדים.

מצבי תודעה הם מצבים משתנים ולעולם לא קבועים, ישנם הרבה רמות בכל מצב תודעה, והאדם עובר מרמה לרמה או ממצב שני לשלישי ובחזרה. האדם יכול לחוות ניצוץ של מצב תודעה שלישי, אך מצב זה יכול להתקיים רק במקרה, כאשר זעזוע מיקרי מעיר אותו לרגע ומקפיץ אותו לשנייה מעלה למצב שלישי.
גם אם מגיע האדם למצב שלישי במקרה או עקב עבודה עצמית, אין זה אומר שהוא יישאר שם; נהוג לחשוב שאדם שמגיע למודעות עצמית יישאר במצב זה לנצח. זו הסיבה לשאלות טיפשיות כמו – "האם אתה מודע?"
דוגמה מצוינת למה שקורה ניתן למצוא בספרו של לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". הגיבורה-אליס עוברת שינויים ממש מתחילת הספר, היא גדלה וקטנה וכאשר הזחל שואל אותה, "מי את?" אליס לא ממש יודעת לענות…

"מי את שאל הזחל.

זו לא היתה פתיחה מעודדת לשיחה, אליס השיבה,
בביישנות-מה, "א – אני בקושי יודעת, אדוני,
ברגע זה – לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר,
אבל אני חושבת שהשתניתי כמה פעמים מאז."
המאמצים של האדם שעובד על עצמו בצורה אמתית יהיו תמיד קשורים בניסיון להגיע למצב תודעה 3/4 והניסיון להישאר במצב זה זמן רב ככל שיוכל.

דבר מה לא רגיל

המקרים בהם בני האדם מצליחים להתבונן בעצמם, הם מקרים בהם קורה דבר מה לא רגיל. ההתנהגות המכנית והשגרה שולטים בחיינו ויוצרים תבניות חוזרות ונשנות של התנהלות האדם ביום יום (מכניות/שינה). כאשר דבר מה גורם לתבנית מסוימת להתפרק (זעזוע), נוצר חלון בו יכול האדם להתבונן בעצמו.
אך המטרה היא להתבונן במכניות עצמה גם בזמן ההתנהלות הרגילה, כך יהיה בידינו ללמוד יותר את המכניות שלנו, ולמידה זו יכולה לעזור לנו להשתחרר מאותה שינה לא רק בצורה מקרית, אלא בצורה יזומה.

חייך מצלמים אותך

הסביבה שלנו מהווה הרבה פעמים קרקע טובה לזעזועים, אשר עלולים להעיר אותנו לזמן מה.
דברים שאנו לא מצליחים לראות על עצמנו, בדרך כלל גלויים וברורים לסביבה שלנו.
אנו אף מנסים להתעלם או להסתיר מעצמנו דברים רבים, אשר עלולים לגרום לנו לאי נוחות כזו או אחרת.
אך אנו לא מצליחים להסתירם מעיני הסביבה.
וכך אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מול האמת, שהסביבה שלנו מטילה עלינו בין אם נרצה בכך או לא.
דומה שמצלמים אותנו שוב ושוב ומראים לנו את התצלום. אנו מזדעזעים מהתצלום, כיון שדמיינו את עצמנו שונה לגמרי!
וכך במקום להודות על התצלום, אשר סיפק לנו את ה"אמת" (יחסית) על עצמנו, אנו מתרגזים על אותו אדם, שאמר לנו את האמת בפנים. (וזה כלל לא משנה איך הדברים נאמרו: בצורה נינוחה וחיובית או בצורה שלילית).

חברים "טובים" מעולם לא יספרו זה לזה את האמת. הם מפחדים ובצדק שהצד השני יפגע מהאמת.
וכל זה באשמתנו אנו. אם היינו יכולים לספוג את תצלומיה של הסביבה, הרי שהרווח היה כולו שלנו.
אך כל אשר מעסיק אותנו הוא ההצגה שלנו בפני הסביבה; ככל שנציג את הזיוף טוב יותר כך לא נקבל את האמת המשתקפת אלינו חזרה מהסביבה.

כמובן שלא כל דבר שנאמר הוא תצלום מהימן!
אך טוב היה הדבר, אם היינו מנסים להקשיב יותר ולנסות להתבונן על עצמנו ולבדוק האם יש תועלת בתצלום זה או לא.
מעניין במיוחד לגלות מי הוא זה שכה מתעצבן בתוכנו, כאשר אנו מקבלים תצלום? ולמה תצלום זה משפיע עליו בצורה כה שלילית וקיצונית?
למה אנו מנסים להתעלם או להסתיר את האמת מעצמנו? ולמה זה כה מעליב, כאשר אדם אחר מראה לנו אותה?
התגובה הראשונה בדרך כלל היא הצטדקות מידית, ללא כל ניסיון לבדוק או להבין, התגובה השנייה יכולה להתגלות כעוינות ורוגז סמויים או גלויים.

איך אנו יכולים לקבל את דבריהם של מורים מודעים?

בדרך כלל חסרות לנו כמה נקודות חשובות היכולות להשלים את התמונה ולאפשר לנו להתייחס בצורה עניינית לדברים הנאמרים ע"י מורים מודעים.
אני לא מדבר על ידע והוויה, שבלעדיהם אין כלל סיכוי להבין דברים אלה.
אני מדבר על נקודות נוספות, שמשום מה קל לנו להתעלם מהן.

* למה הדברים נאמרים בצורה מסוימת?
* למי הם נאמרים?
* ומה המטרה שמאחורי הדברים?

אני רוצה להתייחס יותר לנקודה השנייה! "למי הם נאמרים?"

אנסה להביא דוגמאות כדי להבהיר את דברי.
אנשים שונים מפתחים לאורך חייהם נטיות מסוימות, מדובר על מכניזם שנוצר ופועל בצורה מסוימת מאוד.
כל אדם מפתח לעצמו מכניזם או מכניות המתאימה לתנאים בהם הוא חי.
מדובר בתכונות של האדם, בהרגלים, ובהתנהלותו באופן כללי בעולם בכל המישורים המוכרים לנו כגון: צורת חשיבה, רגש, תנוע ואינסטינקט.
אותה תבנית-מכניות שומרת את האדם במצב בו הוא יכול להמשיך לישון ולתפקד בעולם זה.
אם נצליח לערער טיפה את המכניות של אדם זה או אחר, הרי שהדבר אלול לגרום לו לזעזוע והזעזוע בתורו יכול לגרום לאותו אדם לפקוח את עיניו לזמן קצר ומוגבל מאוד.
במלים אחרות, האדם יכול להתעורר לזמן קצר.

לאחר שהברתי את הנקודה הזו, ניתן להמשיך בנושא שלנו.
מורה מודע אלול לומר לאדם, אשר המכניות שלו מתבטאת באקטיביות מוגזמת, שעליו ללמוד לא לעשות, וכל מה שעליו לעשות הוא להירגע.
דברים אלה יהיו נכונים לעבודתו של אותו אדם לאותו רגע! יכול להיות שמבחינתו בעוד שנה עבודתו תשתנה מקצה לקצה.
אדם אחר שהמכניות שלו שונה יקבל באותו הזמן תשובה שונה מאותו מורה!

אבל, כיוון שבני אדם לא מודעים לכך, וצורת המחשבה שלנו היא פורמטורית במיוחד, אנו נתייחס לדבריו של אותו מורה בצורה מאוד לא נכונה.
ללא הידיעה שדברים אלה מכוונים לאדם ספציפי, שהמכניות שלו מאוד ספציפית, אנשים יטילו דברים אלה לכל עבר ללא הבנה.
הם יצוטטו את המורה, יכתבו עליו ספרים ותמיד יזכירו ששיטתו היא אי עשיה ורוגע.

אדם אחר שהמכניות שלו מתבטאת בעצלות ובחוסר מעש ועניין, יקבל מאותו מורה המלצה הפוכה: לעשות יותר מאמצים ולהיות יותר אקטיבי…
הפעם אנשים אחרים יכתבו ספרים אחרים ויסבירו שתורתו של המורה היא מאמצים ואקטיביות!

אדם שבגלל המכניות שלו, הוא מקפיד כל הזמן על הכללים ועושה בדיוק את מה שכתוב בספרים או במילים אחרות מתייחס יותר לצורה ולא לתוכן, יכול לקבל מהמורה תובנה שהדרך לא קיימת.
ושוב גם כאן, תובנה זו מתאימה ומיועדת רק לאותו אדם, שבקרה זה יכול להתעורר לרגע ולהבין שהוא יוצר לעצמו צורה וממסתתר מאחוריה במקום לעשות את העבודה האמתית.
אך אנשים שלא מודעים לכך, מיד יפתחו רעיונות פילוסופים ויכתבו ספרים המדברים על כך שבעצם אין דרך, היא לא קיימת.

הדבר דומה במשהו לרפואה מודרנית: רופא שאליו יגיעו חולים הסובלים מכאב ראש, ימליץ לכולם לקחת אקמול.
לאומתו הומופט, יטפל בכל אדם בצורה שונה, וכלל לא משנה שכולם סובלים מאותם הסימפטומים.

וכך, אנו יוצרים לעצמנו סתירות: המורה הזה אומר שעלינו להירגע, והשני אומר שעלינו להתנזר והשלישי בעד מין….אך כל הדברים האלה נאמרים לאנשים ספציפיים או לקבוצת אנשים דומים והם לא מיועדים לכלל הציבור. גם אם הם נאמרים בפומבי, עלינו לדעת לפי ההכרות שלנו עם המכניות שלנו האם הדברים מיועדים לנו או לא.

בנקודה זו, אני מרגיש שטוב יהיה לעצור ולא להמשיך, אולי בהזדמנות אחרת אוסיף כמה דברים שישלימו את הפוסט הזה.

מה דרוש כדי להעיר אדם ישן?

דרוש זעזוע חזק! אך בדרך כלל אנו שקועים בשינה כה עמוקה, שזעזוע אחד לא מספיק כדי להעיר אותנו.
גם אם הזעזוע מצליח להעיר אותנו, הרי שאנו נרדמים שוב ומיד.
לכן, דרושים לנו הרבה זעזועים חזקים במשך תקופה ארוכה.
זעזוע הוא בעצם דבר מה שיכול לטלטל אותנו בשנתינו ולהעיר אותנו, לכך אנו זקוקים מי שהוא שיעזור לנו, שיטלטל אותנו וינהל את הזעזועים האלה.
אך למי אנו יכולים לפנות לעזרה אם כולם ישנים?
אם האדם שאמור להעיר אותי נרדם בעצמו, מה התועלת בו?
אם נמצא אדם ער, הרי שאף אחד לא יכול להבטיח לנו, שאותו אדם יהיה פנוי בכל אותו הזמן ויעמוד לרשותנו.
עוד אפשרות היא אמצעים מכנים – שעונים מעוררים.
כל מיני תזכורות, שיכולות להזכיר לנו, שאנו ישנים.
שעונים מעוררים אלה יכולים לקבל צורות רבות ומשונות: מתרגילים ועד לאבן בנעל.
לצערנו אנו מתרגלים גם לשעונים מעוררים, אם הזמן אנו אפילו מיטיבים לישון עם אותם שעונים מעוררים.
לכן צריך האדם לשנות ולהחליף שעונים אלה כל הזמן. הבעיה היא, שבדרך כלל האדם נרדם וחולם שהוא משנה ומחליף שעונים מעוררים והללו מעירים אותו…

לכן, מה שדרוש כדי להעיר אדם ישן, הוא השילוב:
יש צורך במי שהוא שיעיר אותנו, ומי שהוא שישגיח על האיש המעיר, יש צורך בשעונים מעוררים ובהחלפתם התמידית ובמי שהוא שמשגיח שאכן אלה שעונים מעוררים ולא חלומות.

בקיצור, אנו זקוקים בקבוצה של אנשים שכל הזמן תעסוק בלהעיר זה את זה, ובמורה ער שישגיח שאכן נעשית עבודה ולא רק חלומות על עבודה.
ובעבודה של האדם על עצמו הכוללת שעונים מעוררים.

לבד האדם לא יכול לעשות מאומה, חוץ מלישון…

בולמי זעזועים

כה קשה להתעורר וכה קל לשקוע בשינה עמוקה לזמן בלתי מוגבל.
כל אותם הדברים, ההתרחשויות שסביבנו, הפרעות, כלל לא מפריעים לנו בשנתנו.
איך נוצר מצב זה, המאפשר את אותה שינה ארוכה ועמוקה?

אז ברור, שמדובר בכמה גורמים, אך על אחד מהם ברצוני לדבר כעת.

בולמי זעזועים: זה הוא מנגנון מלאכותי, אשר נוצר על ידינו (ולא ע"י הטבע), בצורה לא מודעת.
תפקידו הוא לחצוץ או לבלום את הזעזועים.
הסיבה להופעתו של מנגנון זה, נובעת מהעובדה שאנו חסרים את האחדות ושבעצם אנו ריבוי, ריבוי ה'אני'ים.
עובדה זו יוצרת אין ספור סתירות בתוך המכונה שלנו: בין דעות, רגשות, חיבות, סלידות ומעשים….

אם היה בידינו לראות במהלך כל חיינו את כל הסתירות הקיימות בנו, לא היינו מצליחים להעביר את חיינו בשינה עמוקה. הידיעה וההבנה של כל אותן סתירות הייתה מטרפדת את השינה השלווה שלנו.
אם היה בידינו לראות את אותן סתירות, היינו יודעים מי אנו באמת, ומה מצבנו הנוכחי.
דבר זה היה גורם לחיכוך תמידי ולאי מנוחה מתמדת. אולי אף לשיגעון מוחלט.

אז איך מנגנון זה מתגבש בתוכנו?
אם האדם לא מצליח לסלק את כל אותן סתירות, הוא למד להתעלם מהן.
הוא יחדל לראות אותן!
זה הוא בדיוק תפקידם של בולמי הזעזועים: להסתיר מעינינו את אותן סתירות ולתת לנו את התחושה הנעימה והשלווה שהכל יהיה טוב, שאין שום סתירות ואפשר לישון בשקט, שאנו אחדות ולא ריבוי.

הגילויים של בולמי הזעזועים יכולים להיות: התעלמות משגיאותינו אנו, השתדלות להתחמק מכל האמיתות הבלתי נעימות שגורמות לחיכוך, הונאה עצמית מתמדת, הצדקת עצמנו והאשמת הזולת ועוד…
או בקיצור, בניית תמונה נוחה ודמיונית לחלוטין של מי אני? למה אני? ואיך אני?

אני מעדיף את המונח "חציצה" – להעמיד חציצות בין הסתירות. לכן אשתמש במונח זה לתאר את הפעולה הנגרמת ע"י בולמי זעזועים.

קו עבודה ראשון ושעונים מעוררים

קו עבודה ראשון: יצירת זעזועים ע"י שעונים מעוררים.
אחד משלושת קוי העבודה, הוא קו עבודה ראשון, עבודתו הפנימית, האישית והפרטית של האדם על עצמו.
הלימוד, ההתבוננות על המכונה והניסיון להגיע למצבי תודעה גבוהים.

הבעיה היא, שאין אנו זוכרים כלל לעשות מאמצים אלה.
לא זוכרים להתבונן ולא זוכרים את עצמנו.
כדי שעבודה זו תהיה אפשרית, אנו חייבים ליצור זעזועים שיעירו אותנו ויעזרו לנו לזכור.
זעזועים אלה, ניתן ליצור ע"י שעונים מעוררים.

3 קווי עבודה

חשוב לוודא כל רעיון.
רעיון שנשאר בגדר תאוריה, לא יקדם את ההתעוררות שלנו.
במיוחד רעיון זה, שבעיני הוא בין החשובים בעבודת האדם על עצמו.
הוידוא יכול להתרחש רק בעשיה עצמה, משחק ברעיונות שונים בדמיוננו הוא לא וידוא כלל.
רוב הרעיונות שאני מדבר עליהם, הם חוקים לא מוכרים לאנושות, חוקים אוניברסליים, הם מופיעים בכתב רק במקומות בודדים, אבל רק אדם שמכיר אותם יכול להבחין בהם.
חוקים אלה חלים על עולם זה, וכך גם על האנושות.
אדם שמכיר ומבין את החוקים האלה, יכול להשתמש בהם, ולהיעזר בהם רבות בעבודת האדם על עצמו.

כדי להבין לעומק את הרעיון "3 קווי העבודה", יש את הצורך ללמוד תחילה את "חוק השבעה", דבר נוסף שיכול לעזור, הוא תרשים התשיעון ושלושה סוגי המזונות. רעיונות אלה מופיעים בספר של אוספנסקי – "חיפוש אחר המופלא".
גם "3 קווי העבודה" מופיעים בספר זה, אך אני הולך להציג אותם בצורה שונה.

קו עבודה ראשון
עבודה אמיתית של האדם, מתחילה בלימוד וראייה עצמית!
דבר הדורש ידע ושיטה!
בני אדם, אשר מנסים ללמוד ללא שיטה וידע, מגבשים במהרה רעיונות שגויים על עצמם.
לכן אנו צריכים להיפטר מאותם רעיונות לא נכונים ובאותו זמן למצוא שיטה ללימוד וראיה נכונה של עצמנו!
לאחר שמצאנו את הידע ואת השיטה, עלינו להתחיל במאמצים לראות את עצמנו, זו היא עבודה אישית ופרטית שלנו.
היא יכולה להיעשות בכל מקום ובכל זמן, יותר נכון היא חייבת להיעשות בכל מקום ובכל זמן, רק כך אנו יכולים לראות וללמוד את כל ההיבטים שלנו.
כדי לעבוד בקו עבודה ראשון, אין אנו זקוקים קבוצה, זו היא עבודה פנימית, אך כפי שמלמד אותנו "חוק האוקטבות/שבעה", אנו נגיע למרווח, שימנע את התקדמותנו בקו עבודה ראשון.
במילים אחרות, לא ניתן להמשיך בעבודה על קו עבודה ראשון ללא הזעזוע הנכון, וכאן נכנס לפעולה קו עבודה שני.

קו עבודה שני
מדובר על עבודה עם קבוצה של אנשים, כמו משל בית הסהר והבריחה ממנו:
אנו צריכים להיעזר בחברינו לעבודה. אותה עזרה יכולה לבוא בצורות שונות ומעניינות:
אפילו שיחה בין שני תלמידים, יכולה להבהיר הרבה דברים לא מובנים, לקיחת מטרות משותפות והתבוננויות יכולה לספק קשת גדולה רחבה ומובנת יותר על עצמנו, ראיה של עצמנו ע"י ראיה והבנת המכניות של תלמיד אחר; ישנם דברים שהם כה מושרשים ועמוקים אצלנו, שאין כל סיכוי שנצליח לראות אותם בעצמנו, בכך שאנו רואים את אותן התכונות על מישהו אחר נוצר אפקט המראה, כך בעצם אנו רואים את עצמנו. כפי שאמר רומי:

You've no idea how hard I've looked for a gift to bring You. Nothing seemed right. What's the point of bringing gold to the gold mine, or water to the Ocean. Everything I came up with was like taking spices to the Orient. It's no good giving my heart and my soul because you already have these. ?So- I've brought you a mirror. Look at yourself and remember me.

Jalaluddin Rumi

גם כאשר תלמיד אחר רואה דבר מה עלי, ולדעתו אני לא מסוגל לראות בעצמי, הוא יכול לגשת ולכוון אותי לכך….
וישנם עוד דרכים רבות בהם ניתן לעבוד עם ובקבוצה.
מה שמעניין וחשוב, שקו עבודה שני, מכיל בתוכו את קו עבודה ראשון!
ללא הקו השני הקו הראשון תקוע ולא יכול להמשיך ולהתקדם לשום מקום.
קו עבודה שני הוא הזעזוע לקו הראשון!

קו עבודה שלישי
זו היא עבודה למען בית הספר בו אנו עובדים על עצמנו.
קו זה הוא שונה מאוד בבתי ספר שונים, וכאן אנו מוותרים על הרצון שלנו למען המטרה של המורה או בית הספר.
בקו עבודה זה אנו נמצא את עצמנו בסיטואציות שונות שבעצמנו לא היינו יכולים ליצור ולא היינו רוצים ליצור.
סיטואציות אלו רק עוזרות לנו לראות צדדים שונים שבנו, שבחיים הרגילים לעולם לא היינו נחשפים אליהם.
מצבים אלה מייצרים זעזועים המאפשרים את המשך העבודה.
קו עבודה שלישי מכיל בתוכו את הקו השני ואת הקו הראשון, הוא מהווה זעזוע לקו השני וזה בתורו לקו הראשון.
במילים אחרות, מי שעובד בקו עבודה שלישי, עובד במקביל על הקווים הראשונים.

אולי בעתיד אני אוסיף ואדבר על הקווים ובמיוחד על הקו השלישי, אך כרגע אומר רק שהעבודה הנכונה ביותר, היא שילובם של שלושת קווי העבודה!

זכירה עצמית

* ‮'‬זעזוע‮' ‬נוצר מ'זכירת עצמנו‮'‬
כשאני צופה במשהו‮, ‬מכוונת תשומת‮ – ‬הלב שלי אל מה שאני צופה בו‮ – ‬קו בעל ראש חץ אחד‮.
בנסותי בו בזמן לזכור את עצמי‮, ‬מכוונת תשומת‮ – ‬הלב שלי גם כלפי הדבר הנצפה וגם כלפי עצמי‮. ‬ראש חץ שני מופיע על הקו‮.

פטר אוספנסקי

* זכירת עצמנו היא הניסיון להיות ערים לעצמינו. ההסתכלות בעצמנו מכוונת תמיד אל תיפקוד מוגדר כלשהו: או שאתה צופה במחשבותיך, או בתנועותיך, או ברגשותיך, או בתחושתיך. להסתכלות חייב להיות נושא מוגדר אשר בו צופה האדם אצל עצמו.

מאידך, זכירת עצמנו איננה מחלקת אותנו, עלינו לזכור את השלם; אין זו אלא הרגשה של 'אני', הרגשת עצמיותנו שלנו. שתיהן עשויות לבוא יחדיו, בפרט בשלבים מאוחרים יותר, ואז נהיה מסוגלים לעשות את שתיהן כאחד – לצפות בדבר מוגדר, או לזהות גילויים בתוכנו, ובו בזמן לזכור את עצמנו; אבל בהתחלה שני הדברים הינם שונים.
אנו פותחים בהסתכלות בעצמנו – זאת היא הדרך הנורמלית – ובאמצעות ההסתכלות בעצמנו מתברר לנו כי אין אנו זוכרים את עצמנו.
לכשניווכח בזאת וכן בעובדה כי אך ורק ברגעים נדירים ביותר אנחנו זוכרים את עצמנו, או אז, אם דעתנו אינה משוחדת בעליל, נהיה מסוגלים להבין כי אפשר להאריך את משך הרגעים הללו של זכירת עצמנו.

* זכירה עצמית פירושה שהאדם מודע גם לעצמו וגם למה שהוא צופה בו. אם אתם צופים באובייקט בלי להיות מודעים לעצמכם, אזי הינכם במצב של מוקסמות, שהוא אחד המחסומים האחרונים בין שינה למרכזים גבוהים.

רוברט ארל ברטון

* זכירה עצמית אמיתית היא לא במרכזים, היא מעל למרכזים.

פטר אוספנסקי

* זכירה עצמית היא הגמול של עצמה. היא תהליך בן אלמוות שאינו מכריז על עצמו, ואינו מסעיר. בכל פעם שאתם זוכרים את עצמכם, אתם יוצרים הבזק של נצח שלא ימות. אנו נוהגים בטפשות כשאנו מעריכים את המוחשי על-פני הבלתי-נתפס. זכירה עצמית חייבת להמשיך ולהופיע ללא הרף לאורך חייכם. מה פירוש המונח זכירה עצמית? פירושו הוא שהעצמי הרדום שלכם זוכר להיות ער.

רוברט ברטון

* די לו לאדם שישים לב למה שלפניו, כלומר להווה.

דנטה אליגיירי

* כשאתה אוכל, הולך, או בדרכך, הייה היכן שאתה, אחרת תחמיץ את רוב חייך.

בודהא

* זכירה עצמית היא ההתחלה והמרכז של השיטה והדבר החשוב ביותר להבנה. לא תוכלו להסביר אותה כפעולה שכלית או כרעיון שכלי. עליכם להתחיל וללמוד מה פירושה של זכירה עצמית באופן שכלי, אולם במציאות היא אינה שכלית מכיוון שהיא רגע של רצון.

פטר אוספנסקי

* אם האדם אינו מבוסס בהווה, אזי הוא אינו באף מקום ודבר אינו אפשרי. ברגע הנוכחי הזה, כשהוא זוכר את עצמו, האדם יכול ליצור קשר עם מקום מחוץ לזמן. עלינו לסחוט מכל רגע את כל תוכנו.

רודני קולין

* אם מצאת את האהוב, מדוע אתה מאבד אותו שוב ושוב? עזוב את הדמיון ועמוד איתן במה שאתה.

כביר

תצלום

קשה מאוד לזהות ולראות מכניות על עצמנו, קל בהרבה לראות מכניות של אנשים אחרים.
לכן כאשר מתבצעת עבודה נכונה בקבוצה, יכול האדם להשתמש בחבריו כבמראה, הם משקפים את המכניות שלו עצמו.
רק לאחר שיראה מכניות מסוימת על מישהו אחר יזהה האדם שהיא קיימת גם אצלו.
כמובן שזקוקים אנו לקבוצה די גדולה כדי ששיקוף זה יהיה מועיל.

ישנו גם עניין התצלום, כאשר אני מזהה שחבר זה או אחר לעבודה נמצא במצב תודעה נמוך ושקוע כולו בשינה או מבטא מכניות כזו או אחרת, יכול אני לצלם אותו: לשוחח איתו ולהסביר שראיתי דבר או שניים. למצולם זו הזדמנות מדהימה לעבודה, הוא גם מקבל מתנה נדירה – תצלום, ובאותו הרגע הוא יכול לעבוד נגד המכונה שמגייסת את כל כוחותיה לדחות את התצלום.
כמובן שיש דרך לצלם, המטרה היא לעזור למצולם, לכן הגישה צריכה להיות רגשית.

ישנם צילומים אחרים שאנו מקבלים כל הזמן, אנו רק צריכים להפסיק לחצוץ אותם, הסביבה מצלמת אותנו כל הזמן, אך הרבה מתצלומים אלה יכולים להוות זעזועים לא נעימים וחיכוך, לכן אנו משריינים את עצמנו כל חיינו במחיצות.

דוגמא קצת מוזרה לתצלום, משיחות גיתה עם אקרמן:
גיתה צחק. 'כך הוא הדבר. גסות בגסות תיעקר, בגדולה ועצומה מן הראשונה. נזכר אני במקרה אחד מימי חיי הקודמים, בשעה שבין האצילים מצויים היו עדיין פה ופה אדונים-טרפונים, והיה מעשה שבשעת סעודה בחברה מעולה ובנוכחותן של נשים עמד אציל עשיר אחד ודיבר דיבורים גסים, לבושתם ולצערם של כל מי שהיה אנוס לשמעם. בדברים בלבד אי-אפשר היה לקפח אותו. עמד אדון אחד, נועז ומכובד, שישב ממולו, ובחר אמצעי אחר, עם שעשה בקול וברעש גדול מעשה מביש, שהכל נבהלו ואף אותו גס בר-גס בתוכם, וכך נתנמך קולו של זה ושוב לא פתח את פיו. מרגע זה ואילך לבשה השיחה צורה נאה, בדוחה, לשמחת כל הסובבים, אשר הגו תודה רבה לאותו אדם נועז על עזותו הנפלית ועל תוצאותיה המצוינות'.

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )