שכחה עצמית

1

האל שיווה רוקד ודורך עם רגלו הימנית על השד אפאסמארה, המייצג את הכוחות האחראיים לשכחה של האדם את עצמו, ואת חוסר המודעות.

עת לבכות ועת לשחוק

המאמץ לדעת את עצמנו, יוצר בתוכנו תגובות שונות.
היום נזכרתי בתקופה בה גם המאמצים וגם ׳הממצאים׳ גרמו לי לצחוק.
כמובן שהיו תקופות אחרות שיצרו בתוכי תגובות הפוכות מצחוק…

עזר כנגדו

כיוון שעבודתי ״הרוחנית״ מתבצעת בחיים עצמם: בביתי, בעבודתי, בבדידות או בחברה,
במצבי רוגע או מצבי לחץ, בזמנים משמחים או מכעיסים,
וכל מאמצי מושקעים בזכירה עצמית או בנוכחות ברגע; לקרוא עוד…

ישנם ימים

ישנם ימים בהם מתרחשים צירופי מקרים נפלאים.
אולי הם מתרחשים  בכל הימים, אך איני ער להם?!
כה נפלאים אותם צירופי המקרים, עד שאיני יכול שלא לחשוד בהם.
לחשוד שכלל לא מדובר בצירופי מקרים, אלא באותות בעלי משמעות.
מה משמעותם? מה הם מסמלים? ובמה זכיתי להתגלותם?

ואז, בין ערב רב של קולות כה מזוהים, נשמע עוד קול אחד.
אולי הוא משמיע את דבריו תמיד, אך איני ער מספיק לשמוע לו?!
חלש הוא מכולם ומנגינתו שונה, לפעמים אף מרגיז ומשעמם הוא בדבריו.
אינו נלהב, אינו מתרעם, אינו מוקסם!

"בין אם צירופי מקרים ובין אם אותות הם, העזר במתנות נפלאות אלה להיזכר בעצמך,
במקום לשכוח…"

זכירת האל (ניסוח ידידותי)

הרבה דתות, מצביעות על כך, שעלינו לזכור את האל, הנמצא תמיד ובכל מקום.
איזה מין מאמץ הוא זכירת האל?
לא מדובר כאן במחשבות על האל, או מחשבות על כך שהוא נמצא כאן תמיד.
ולא מדובר בדמיון כזה או אחר.
דומה הדבר לתחושה המבשרת על נוכחות נוספת.
רק, שבמקרה זה, לא מדובר רק בתחושה, מדובר בפעולה משולבת של התפקודים:
התפקוד הרגשי, התפקוד המוטורי (ניתן לכנות אותו כאן "תחושתי") והתפקוד השכלי.
מצב זה, מקפיץ אותנו אל הרגע, וכל עוד נחזיק בוא, נימצא ברגע…

רמות התבוננות

ישנו חלק הקשור למרכז השכלי שלנו, אשר עסוק כל הזמן בלהסביר שכלית את כל מה שאנו 'חווים'. הוא מסביר מה הרגשנו, מה טעמנו, איך חשנו איך פעלנו ולמה.
כאשר מתחיל האדם לעבוד על עצמו, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לנסות להתבונן על עצמו בעזרת המרכז השכלי.
מהירותו של המרכז השכלי אטית בהרבה משאר המרכזים, והוא לא מספיק להתבונן ב'אני'ים רגשיים, אינסטינקטיביים ותנועתיים ברגע שהם מתרחשים. מידי פעם הוא מבחין ב'אני'ים שכליים ובאותם 'אני'ים של אותו חלק המסביר מה קרה לפני רגע.
וגם כאשר מדובר בתחושה או רגש מתמשכים, אין אנו מסוגלים להבחין בהם כיוון שאותו חלק מיד נכנס לפעולה וגורם לנו להזדהות עם הסבריו ולא לשים לב לתחושה או הרגש.
במצב זה, אכן אין האדם מסוגל לראות מאומה מעבר למחשבות שלו. אך אלו גם לא מחשבות, כיון שהאדם לא מסוגל לחשוב. לכן מדויק יותר לומר 'אני'ים שכליים.
בעזרת כלים וידע נכונים, יכול האדם להתחיל לעבוד על עצמו בצורה יעילה ולהבחין בכל תפקודיו, הרושם כל כך שונה ועז שאין כל סכנה לבלבול.

באחת הפעמים בזמן מחלה, הבחנתי שאני כולי מזוהה כל הזמן עם המחלה, כמובן שברגע הראשון הבחנתי באותם 'אני'ים שכליים שכל הזמן הסבירו כמה שאני מרגיש רע. אך כאשר חדרתי מעבר ל'אני'ים שכליים, הבחנתי שכל הגוף שלי מזוהה לגמרי עם המחלה. הייתה זו תחושה כבדה מאוד והזדהות עם הסבל… שמתי לב שהסבל לא כל כך גדול, אך המכונה בהזדהותה יוצרת לעצמה סבל מדומה העולה בעצמתו כמה מונים מהסבל האמתי.
רק אחרי שהצלחתי להתגבר בעזרת זכירה עצמית על אותה הזדהות, 'הרגשתי' בהרבה יותר טוב, יכולתי לראות את הסבל האמתי והלא נורא כל כך ולהיפתר מהסבל המדומה. במגביל יכולתי להבחין עדיין באותם 'אני'ים שכליים ובמרכז האינסטינקטיבי שלי ובסבל שלו, אך ידעתי שאני לא הם.

סיפור קצר שכתבתי לפני כמה שנים על אותו חלק המסביר כל מה שאנו 'חווים'.

צייר, מלחין ופילוסוף מצאו יום בהיר אחד את דרכם אל הים.
ההשראה, כך שמעו, אשר משרה הים וסביבתו על האדם, ברוכה היא עד מאוד.
והדרך אל הים קצרה היא ולא קשה כלל.

הצייר להתבונן רצה, לראות את הים בעיניו, לראות את צבעו, את קצפו,
את השמים המלאים בעננים, את החול הזהוב, אשר סודר בדגמים.
את הצבעים המשתלבים והנשברים זה בזה.
את השמש המטילה את קרניה ומחייה את הכל.
ואף ראה בדמיונו עופות ים הדואים על זרמי האוויר החמים.
"כן", חשב הוא לעצמו, "שם בים אקבל אני השראה לציורי הבא".

המלחין לשמוע רצה, לשמוע את הגלים הנשברים על החוף.
את הרוח המייבבת, את צליל העופות ושאר היצורים הדרים בקרבת הים.
את קולות האנשים השמחים שהתאספו על החוף.
את נגינת הים הלא פוסקת לעולם, המחליפה את צליליה בכל גל וגל.
"כן, השראה זו, רק הים יכול להעניק לי", כך חשב.

והפילוסוף, אשר חייב אני לומר, היה חסיד של אסכולות פסולות,
כלל לא הבין השראה מה היא.
נגרר הוא אחרי חבריו, ללא מטרה ועניין, ללא כל צורך בהשראה.
מוחו הקודח התמלא בידע כה רב, אשר אותו אסף, עד אשר בעיני הבריות הוא נחשב,
לחכם, מיוחד בעל אופק נרחב. אך מוחו החיל רק ידע ולא הבנה, ידע ללא הוויה.
"מבין אני יותר משניהם", חשב לעצמו, אעזור להם להבין את אשר יראו וישמעו.

הים נגלה לעיניהם ברוב הדרו, "פלא פלאים" הם אמרו, וחיש הסתדרו החברים והתמקמו.
המלחין, אשר עצם את עיניו, והתרכז בצלילי הים הרבים.
הצייר, לראות את המראות הקסומים.
והפילוסוף, להם להסביר.

וכך, לאחר ששמע המלחין צלילים נפלאים, פנה אליו הפילוסוף והסביר:
"הים נשמע כך" הוא הצמיד את שפתיו בחוזקה ונשף.
"והגלים הנשברים נשמעים כך": הוא פישק את שפתיו והוציא מין קול מוזר.
"והציפורים והרוח" הוא המשיך, "כך וכך".
"כן" חשב המלחין, "כך בערך הם נשמעים".
הוא החל לחזור על הנשיפות והשאיפות ופסק לשמוע את הצלילים.

הצייר, שאך ורק התחיל להבין את הצבעים הרבים, נאלץ אף הוא לפילוסוף להאזין.
אשר הסביר לו במרץ והתלהבות, על הצבעים, על צל ואור.
ובמיוחד התעכב על שבירת קרני השמש על פני הים.
"כן", חשב הצייר לעצמו, "כך זה נראה", והחל לחזור על הסברי הפילוסוף.
וכך פסק הוא לראות את המראות.

בערב חזרו שלושתם לבתיהם, ריקים מרשמים, אך מלאים בדמיונות.
המלחין הלחין יצירה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
והצייר צייר תמונה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
שניהם היו רחוקים מהאמת!

והפילוסוף… הוסיף עוד פרק בסיפורו, אשר כותרתו הייתה: תורת האמת.


אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

עבודתו של אדם מס' 4

המורה שלי אמר על אדם מספר 4, שהינו "מיטלטל בין גן-עדן של זכירה עצמית לבין גיהנום השינה, וכישלונותיו מרובים מהצלחותיו…"
ובהמשך המליץ לא להזדהות עם אותם כישלונות ועם האכזבה.
במהלך עבודתי גיליתי, שגם האכזבה יכולה לשמש כשעון מעורר מצוין. כל מה שעלינו לעשות הוא לנסות לראות אותה מתרחשת, הצצה קצרה יכולה לנער אותנו ולהקפיץ אותנו חזרה אל הרגע. הזדהות עמה פירושה שקיעה לתוך שינה עמוקה.

אחת הדרכים להתמודד עם אכזבה היא עבודה עם גישה מתאימה. כאשר אנו בוחרים לעבוד עם גישה, הכל משתנה, אפילו המאמצים משתנים, כיוון שאנו ניגשים אל המאמץ ממקום אחר. דתות מסוימות משתמשות בטקסים שונים כדי להכניס אדם לגישה מתאימה, טקסים רגשיים דתיים או טקסים אינסטינקטיביים תנועתיים. אם בחר האדם להבין את המכונה שלו ולעבוד מהבנה, אין הוא זקוק לטקסים.
עלינו פשוט לראות ולזהות את הבור לתוכו אנו נופלים בכל פעם, ואם עדיין, אין בידנו את היכולת לעשות ולהימנע מאותה נפילה, הרי שאנו יכולים ללמוד ליפול טוב יותר, ולחזור לעמוד על רגלינו מהר יותר. אחרת יכול האדם לבלות בתוך הבור ימים, שבועות ואפילו חודשים.

זכירה עצמית היא המתנה האמתית של אדם מספר ארבע. אחרי שנגע בה מספר פעמים הכל מתבהר לו. באותם רגעים יבין הוא את היחס בין שינה לערות, בין המרכזים הנמוכים למרכזים גבוהים. הטעם ייחקק בו היטב ויפסיק את הבלבול בו היה שרוע עד כה. הוא יבין מה היא שינה ולעולם לא יחשיב יותר שינה לערות, ולא משנה איזה חלום הוא חולם.

בשלבים שונים בעבודת האדם על עצמו, עומדים לעזרתו כלים שונים. טעות היא להרחיק לכת ולזלזל בכלים אלה בטענה שהם רק בגדר המכני. אדם מספר 4 יכול להשתמש ולהיעזר בכלים רבים ומכנים, מידי פעם כשזה מתאפשר יכול הוא להיעזר גם בכלים גבוהים יותר.
בני אדם רבים דוחים עזרה, רק בגלל שדמיונם אומר להם שעזרה זו לא לטעמם, יש להם דמיון איזה עזרה הם אמורים לקבל וממי.

"אדם מספר ארבע אמיתי הנו תוצר של בית-ספר. תשוקתו העיקרית, השולטת על כל האחרות, היא להתעורר."
לא לדבר על התעוררות, ולא לחלום על התעוררות, אדם מספר ארבע יעשה מאמצים להתעורר, והוא ישתמש בכל מה שהוא יכול למצוא בדרך היכול לעזור לו. נכון הוא יירדם שוב ושוב, אך הוא ישתמש גם בזה להתעוררות הבאה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

מורה על ארבע

שמתי לב, שבמהלך טיולי עם כלבי, ה'אני'ים שלי מאוד משפיעים על התנהגותו, במיוחד 'אני'ים אינסטינקטיביים: כאשר המרכז האינסטינקטיבי שלי, חש בטוח, גם הכלב מתנהג בצורה בטוחה ורגילה. גם במקרים שהוא עצמו חש ב'סכנה', זה עובר אחרי כמה צעדים, לאחר שהתרחקנו מ'הסכנה' (כלב או דבר מה אחר מעיים).
לאומת זאת כאשר הוא מושפע מ'אני'ים אינסטינקטיביים שלי, התנהגותו נעשית מאוד מוזרה ולא שקטה. ההבנה שהכלב שלי מכיר ורואה את המרכז האינסטינקטיבי שלי טוב יותר ממני הייתה משעשעת.
התחלתי להתבונן בתופעה זו, והדבר דרש ממני ערנות והתבוננות, ולאחר מכן אף מאמצים כפולים של הניסיון להישאר במצב מודעות גבוה יותר במהלך הטיולים, ושליטה על 'אני'ים כאלה ואחרים הנובעים מתכונות שלי.
שמתי לב למשל שכאשר אני עובר ליד חבורה של אנשים, המרכז האינסטינקטיבי חש חשוף ופגיע; המרכז האינסטינקטיבי מאוד טריטוריאלי, וכאשר אנשים זרים חודרים למרחב שלו הוא מיד נזעק וחש בסכנה. אפילו כאשר מישהו מביט בנו זמן מה, המרכז האינסטינקטיבי מיד חש בכך וחש מאיזה כיוון מביטים בנו ומיד מחזיר מבט.
כך בעידודו ועזרתו של כלבי, הטיולים איתו נהפכו לעוד מאמצים להתבונן ולזכור את עצמי.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

הווה

כמה נפלא הוא ההווה, וכמה נפלא שיש בידינו האפשרות להציץ לתוכו ולשהות בו.
היה לי קשה לחדור לתוכו, אך בחסר פעילות, אחיזתי בו הייתה איתנה:
המרכז האינסטינקטיבי ניסה להפריע והעביר בי גל חום הנוצר במרכז גופי.
'אני'ים שכליים, ניסו לנתח את המתרחש, ו'אני'ים תנועתיים כבר יצרו תסריטים הקשורים בעתיד דמיוני.
מעדתי, וחזרתי לתוך ההווה, מעדתי שוב וחזרתי שוב.
כאשר הוספתי פעולה, אחיזתי נחלשה; תשומת לבי זרמה אל הפעולה וההווה ואני עמו חמקו…
נדרשו ממני מאמצים גדולים יותר לחזור ולצעוד לצידו של ההווה.
קשה לתאר את התחושה/הרגשה/קיום בהווה, דומה הדבר לתנוע במקום, הזמן נהפך לדבר מה אחר ונראה שאינו מתקדם כלל.
ובכל זאת ישנה תנועה…ישנו אני, ישנו כאן וישנו עכשיו.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

שלושת הכוחות

בשלשה של זכירה עצמית, בית הספר מיועד להיות הכוח השלישי.
העבודה האישית והפנימית שלנו על עצמנו, היא הכוח הראשון; אנו אלה, אשר צריכים לעשות את המאמצים.
הכוח המתנגד הוא המכניות.
הכוח השלישי יכול להדריך ולכוון את מאמצינו, אך אינו יכול לעשות את המאמצים במקומנו!

רשמים

אני מרגיש שזה לא הזמן המתאים לכתוב פוסט זה, אך אכתוב אותו בכל זאת ואם יבוא הזמן ואבין הרגשה זו, הרי שאוסיף או אתקן את הפוסט הזה.
ברצוני לדבר על הרשמים ועל ההשפעה שלהם עלינו.
רושם כפי שכבר הגדרתי אותו הוא בעצם סוג של אנרגיה או מזון שממנו אנו ניזונים, הוא יכול להיות כל דבר: צליל, מראה, תחושה, הרגשה, מחשבה. כפי שמזון רגיל משפיע עלינו, למשל: מזון בריא או מזון בריא פחות, מזון טעים או מזון לא טעים ומזון מכולכל מול מזון טרי, כך גם הרשמים. אנשים רבים עסוקים מאוד בלברור את המזון הרגיל שלהם, ומקפידים מאוד לאכול מזון מאוד מסויים שבעיניהם הוא בריא יותר, אך אין להם כל מושג שהרשמים משפיעים עלינו בצורה אף קיצונית יותר, ההשפעה יכולה להיות השפעה גופנית, רגשית או רוחנית.
הכל קשור בהכל, הסביבה שאת רשמיה אנו קולטים משפיעה על התפקודים שלנו, לכן אם ברצוננו לקלוט רשמים "בריאים" יותר, הרי שיש בידינו לבחור להיחשף לרשמים המתאימים.
לא סתם נאמר "במושב לצים לא תשב", קודם כל כיוון שהרשמים שנקבל מאותם לצים ישפיעו עלינו, ועד מהרה גם אנו נתחיל להתנהג כלצים, ושנית יש לנו את הברירה לשבת במקום אחר ולספוג רשמים טובים יותר.
ע"י התבוננות נכונה אנו יכולים להבין טוב יותר את הרשמים ואת ההשפעות שלהם עלינו, אנו יכולים להבחין על איזה חלק בנו רושם מסויים משפיע, ולהבחין בתוצאה שלאחר ההשפעה.
כשאני מדבר על חלקים, אני מדבר בעצם על המרכזים האנרגטיים שלנו, הרשמים משפיעים ישירות על אותם מרכזים או בחלקי המרכזים.
כך אנו יכולים להבחין ברושם שמשפיעה על המרכז הרגשי, או השכלי, או התנועתי והאינסטינקטיבי.
ברגע שיש לנו מושג, איזה רושם משפיע על איזה חלק בנו, יכולים אנו לכוון רשמים ספציפיים לחיזוק חלק זה או אחר.
לפי הדרך הרביעית האדם ניזון משלוש מזונות או שלוש סוגי דלקים: האחד הוא המזון הרגיל שלנו, השני הוא האוויר והשלישי הוא הרשמים. הרושם הוא סוג מזון העדין ביותר, או במילים אחרות בעל התנודה המהירה ביותר, זה הוא בעצם המזון החיוני ביותר לאדם.

מה זאת אומרת לבחור רשמים שונים או להיחשף לרשמים מתאימים? מישל דה מונטיין כותב (מתוך המסות):
"כמו הרוח הנחלשת וגוועת באוויר אם אין יערות עבותים עוצרים בעדה, כן גם הנפש המטולטלת והנסערת אובדת, כמדומני, בתוך עצמה, אם אין נותנים לה דבר-מה להיאחז בו. על כן יש לתת לה תמיד חפץ שתיעצר בו ותפעל עליו. פלוטרכוס אומר על הנכבשים לאהוב קופים וכלכלבים, שהחלק האוהב המצוי בקרבנו באין לו דבר-מה שראוי להיאחז בו, צר לו מושא שקרי ושטחי, ובלבד שלא ייוותר עקר. ואמנם רואים אנו כי הנפש בהתרגשותה מבכרת להוליך את עצמה שולל ובודה לה מושא כוזב ודמיוני, אפילו הוא נוגד את אמונתה, כדי שלא לפעול לריק."

במילים אחרות, אנו נושפע תמיד, ובכל מקרה נספוג רשמים ונגיב, גם אם הרשמים הם נמוכים.
ככל שזה ישמע מוזר, קל לו לאדם להיות בסביבת רשמים נמוכים יותר, הם קלים יותר לעיכול כיוון שהם משפיעים על חלקים בנו שלא זקוקים לתשומת לב מבחינתנו. רשמים גבוהים יותר מצריכים את פעולתם של החלקים המנוונים יותר ופעולתם זקוקה לתשומת לב ומאמץ. לכן רוב האנושות מקיפה את עצמה ברשמים נמוכים ובריאים פחות, ואת זה ניתן לראות בכל תחום והבט בחיינו: אומנות, קולנוע, בילוי, ספרות, מסיקה, תחביבים ועוד…

כמובן שאין זה מספיק רק להיחשף לרשמים המתאימים או הגבוהים יותר, זו רק ההתחלה, עלינו ליצור מאותם רשמים אנרגיה עדינה אף יותר, שתשמש אותנו לזכירה עצמית והתעוררות, אך זו התחלה חשובה ולא פשוטה כלל.

עבודה נכונה עם רשמים

אם יש דבר מה שאני יכול לקרוא לו פרקטיקה הרי זו עבודה עם רשמים.
רושם יכול להיות חיצוני או פנימי, לדוגמה: פרח, בן אדם, שמיים, ריח, רוח, צליל, מגע, מחשבה, רגש ותחושה.
אנו מוקפים ברשמים, הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא להיות נוכחים – לשים לב לרשמים ולבחור ברשמים שסובבים אותנו.
בדרך כלל האדם מנותק לגמרי מהרשמים, לא משנה היכן הוא נמצא, במשרד, בבית בטבע, הוא כל הזמן עסוק בהזדהות ובדמיון, כך הוא מנתק לגמרי את עצמו מהרשמים. הוא כל כך שקוע בשינה שהוא אפילו לא שם לב לדמיונות ולהזדהויות שלו.
אם ברצוננו להתחיל לעבוד עם רשמים עלינו תחילה לשים לב אליהם!

יצאתי היום לתלות ולהוריד כביסה, הייתי מזוהה לגמרי, עד שצץ 'אני' ששאל: "איך אני יכול להיעזר במה שאני עושה כעת כדי לזכור את עצמי?".
'אני' אחר המליץ על תשומת לב! וכך התחלתי לנסות לתת תשומת לב לכל רושם: התחושה של בד רטוב ביד שלי, ציוץ הדרורים, הנשיפות של הכלב שלי שהתרוצץ סביבי, הרוח שליטפה אותי…

באותו הזמן שאנו מודעים לרשמים חיצוניים אנו יכולים לנסות לשים לב גם אל הרשמים הפנימיים שלנו, המחשבות שלנו, הרגשות, התחושות! פעולה זו נקראת חלוקת תשומת לב. אך לא די בכך.

בזמן שאנו מחלקים תשומת לב, ומודעים לרשמים חיצוניים ורשמים פנימיים, יש עוד דבר מה חשוב שאנו יכולים וצריכים לעשות.
תשומת לב לעצמנו, קשה להסביר זאת במילים, אך זו מין הרגשה שאני כאן נוכח קיים ומחלק תשומת לב.
ואז נוצרים לנו 3 מוקדים: רשמים חיצוניים, רשמים פנימיים (תפקודים שלנו) ו- הנוכחות. ואת כל זאת ניתן לכנות – זכירה עצמית.

כמובן שבתרגול עצמו אנו נעשה רק את מה שאנו יכולים לעשות ברגע, זאת אומרת שאם הצלחנו לשים לב רק לרשמים חיצוניים ולא הצלחנו לחלק את תשומת הלב, זה בסדר, המאמץ והניסיון כאן מאוד חשובים.
חשוב גם לא להיות פורמוטורים, אם אתמול הצלחתי להיות נוכח, זאת אומרת שהיום אני בטח גם אצליח, זה לא עובד כך, חסכו מכם את ההלקאה העצמית.

העבודה הזו צריכה להעשות בחיים עצמם, אנו לא צריכים להקציב לנו איזו פינה וזמן מסויים כמו במדיטציה, ההפך טוב יהיה אם ננסה לישם את העבודה בכל מקום ובכל זמן.

בבית ספר שלמדתי בוא, המורה שלנו נתן לנו 2 תרגילים שמאוד עזרו לי בעבודה עם הרשמים.
יכול להיות שהתרגילים נועדו למטרה אחרת, אך אני נעזרתי בהם במיוחד למטרה זו.
התרגילים הם: תרגיל שמיעה ותרגיל ראיה; המתרגל צריך להתרכז בדבר אחד שהוא שומעה או רואה למשך 10 שניות, למשל ציוץ ציפורים 10 שניות ואז לעבור לצליל אחר ל – 10 שניות וכך הלאה.
שמתי לב שכאשר אני מנסה לשים לב לרשמים, מאוד מהר המאמץ נפסק ואני שוקע לתוך שינה ודמיון, להפתעתי, תרגיל זה היה תופס אותי רגע לפני ההרדמות והיה מהוה זעזוע להמשך האוקטבה.

בית חרושת

רשמתי בהודעה אחרת, שאין בידינו מספיק אנרגיה כדי להתעורר ולהשאר ערים לזמן ממושך.
אנו מוגבלים על ידי כמות האנרגיה שמייצר האורגניזם/מכונה שלנו.
כל מרכז שלנו ניזון מאנרגיה שונה – גסה או עדינה יותר.
לכל מחשבה, הרגשה, פעולה, דרושה אנרגיה שמתאימה לה.
כך גם לגבי זכירת עצמנו או התעוררות.
אנו יכולים להתעורר רק אם יש בידיינו את האנרגיה המתאימה לכך.

למזלנו הגדול כל אדם (חוץ מהיוצאים מהכלל) מצוייד במספיק אנרגיה כדי להתחיל בעבודה על עצמו.

רוב האנרגיה מתבזבזת בעיקר על:
רגשות לא נחוצים, רגשות לא נעימים, מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, דימיון וציפיה לכל מיני דברים נעימים או בלתי נעימים, חלומות בהקיץ, מתח בשרירים, פיטפוט תמידי, הזדהות או בקיצור על עבודה לא נכונה של המרכזים.

אם נצליח להתגבר על הרגלים אלו, נצליח לחסוך כמות גדולה של אנרגיה, שתאפשר לנו להתחיל בעבודה רצינית ומשמעותית על עצמנו.
בשלב מסויים נגלה שגם הכמות החדשה של אנרגיה לא תספיק.

האורגניזם שלנו הוא בעצם בית חרושת כימי, שיכול להפיק כמות גדולה של אנרגיה, אך למעשה כל המנגנון המשוכלל הזה מייצר רק כמות אנרגיה שבקושי שומרת על קיומו שלו.

בית חרושת זה יכול ומסוגל לקלוט חומרים גסים ולהפכם לחומרים עדינים בהרבה.
בית החרושת מקבל חומר גלם גס מהעולם החיצוני והופך אותו לחומר עדין יותר, על ידי תהליכים אלכימיים מסובכים.

החומרים או האנרגיה שבה אנו מעוניינים להתעוררות או למצבי תודעה גבוהים, הם חומרים עדינים במיוחד, שבמצבו הרגיל של בית החרושת מבוזבזים או כלל לא מגיעים לעידון הדרוש.

החומר העדין דרוש לנו בעצם, לגידולו של הגוף האסטרלי והמנטלי ועוד…
על מנת לגדול, גופים אלו זקוקים למזון המתאים להם.
אותו החומר העדין שהאורגניזם שלנו יכול לייצר.

אני

עלה 'אני' שטען: "מאוחר מידי, זה הזמן לישון".
ראיתי אותו.

עלה 'אני' שטען: "אני ראיתי את האני שרוצה לישון".
ראיתי אותו.

עלה 'אני' שטען: "יופי אני מתבונן באניים"
ראיתי אותו.

עלה 'אני' ששאל: "האם אני זוכר את עצמי?"
ראיתי אותו.

עלה אני שהמליץ: "בוא נרשום את כל זה בבלוג".
ראיתי אותו ונרדמתי.

* לאחר שנים של עבודה ולימוד האישיות המזוייפת, הבנת השינה, והחשוב ביותר התנסות של זכירה עצמית ומצבי תודעה גבוהים.
קשה מאוד לטעות ולהחשיב את האישיות המזוייפת כתודעה…..
בזמן השינה אתה יכול לספר לך כל סיפור שתרצה, אך ברגע שהתעוררת התחושה או ההרגשה…(זה לא זה ולא זה) דומה לאדם ששהה זמן רב מתחת למיים, וכעת הוא הצליח להוציא את ראשו מתוך המיים ולנשום…. באותו רגע אתה מבין שעד אותו רגע היית מתחת למיים – ישנת וסיפרת לעצמך סיפורים שאתה ער.

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )