השמן והרזה

בילדותי ״ראיתי בעיני רוחי״, מן 2 דמויות אנושיות בחליפות עתידניות: האחד רזה וגבוה והשני שמן ונמוך,
היושבים במעבדה משוכללת מלאה במסכים.
וכל מחשבה שעולה לי בראש, מיד מוצגת על אחד המסכים שלהם.

זה היה די מעצבן שכל המחשבות שלי היו חשופות לגמרי, וניסיתי כל הזמן להסתיר אותם מהם.
אך השמן והרזה תמיד ניצחו ותמיד הבחינו בכל המחשבות שלי…

התבוננויות קצרות

למה ההתבוננויות שלנו על עצמנו כה קצרות ונדירות?
כדי לקבל תשובה על שאלה זו, עלינו להבין כיצד העולם הפנימי שלנו מתפקד.
כיוון שמדובר בעולם ומלואו, עדיף בהתחלה לבודד ולהתמקד במערכות ספציפיות. לקרוא עוד…

חוסר היכולת לעשות

עוד לפני שהספקתי למצוא לעצמי פינה נוחה להתיישב ולברך לשלום את קבוצת האנשים שכבר נמצאה במקום, התעורר ויכוח סוער על המיקום בו חנינו.
כלל לא הופתעתי, כאשר הבנתי שמדובר בנאווה: היא הייתה היחידה שלא אהבה את המיקום והתעקשה שנעבור… שאר אנשי הקבוצה, קיבלו את דבריה בהבנה, אך לא עשו מאומה כדי לעבור.

כשנזכרתי שהבטחתי לעצמי שלא להזדהות עם ההתפרצות הקרובה של נאווה, היה זה מאוחר מידי, ראיתי אותה עוזבת את הקבוצה בכעס וצועדת לעבר סלע במרחק של 30 מטרים מאתנו.
היא עמדה שם שעונה על הסלע, בידיעה שאנו רואים אותה, לבטח ממתינה שמישהוא יגש אליה ויבקש שתצטרף בחזרה.

הבטתי סביבי על האנשים שישבו במעגל, מנסה לגלות סימן או רמז בפניהם המסגיר את כוונותיהם לקום ולגשת אליה, אך ככל שהדקות חלפו, נוכחתי לגלות שאני כנראה היחיד שעסוק בנאווה, שכעת ממש ניראתה נואשת לתשומת לב.

החלטתי לנסות להתנגד לאותו כוח בלתי נראה, שלפת אותי ולא נתן לי מנוח.
הוא דחף אותי ודחק בי לקום ולגשת אליה; לא רק בעזרת הלחישות המשכנעות שלו שהסבירו שוב ושוב למה אין זה מקובל להשאירה כך לבד, אלה שחשתי אותו ממש פיזית, פעם מושך ופעם דוחף…

הצלחתי להישאר במקומי, אך לא הצלחתי להשתחרר, תשומת ליבי הייתה נתונה לנאווה ולהתלבטות שלי.
מצד אחד, זה זמן רב שהבחנתי בהתנהגותיה הקיצוניות, המשפיעות עלי בצורה ישירה.
בכל פעם שהיא יצרה מצב דומה, אני הייתי מושפע מכך מייד, גם אם לי לא היה כל קשר.
הבטחתי לעצמי לנסות להתבונן בכך, לעצור את אותה השפעה עלי, או לפחות לנסות להתנגד לה.
כעת זו הייתה הזדמנות מצויינת לתרגל את אותה התנגדות.

 אך, צרה חדשה התעוררה והחלה להציק לי. השלפוחית שלי החליטה שהגיע הזמן להתרוקן.
מבנה בית השימוש היחיד שנראה בכל הסביבה, ניצב במרחק מה מאחורי נאווה…
בדקתי את האפשרויות שלי, והבנתי שאני בבעיה:
אפשרות ראשונה הייתה להישאר ולהתאפק, אך לאחר דקות בודדות, אפשרות זו ירדה מהפרק.
האפשרות השניה הייתה לעקוף את נאווה ולהגיע לבית השימוש מסביב. דבר שהיה מגוחך בעיני.
וכך נשארתי עם האפשרות האחרונה, לעבור דרכה.

לאחר הכנה קצרה, התרוממתי על רגלי, נחוש לעבור לידה מבלי להפציר בה לחזור אל הקבוצה.
מצב התודעה שלי באותו רגע, היה מעניין למדי, וידעתי לזהות שהוא כבר הופיע במקרים אחרים בעבר.
אם אנסה לתאר את המצב, הרי שניתן לומר שצפיתי בסרט בו גם שיחקתי את התפקיד הראשי.
צפיתי בסרט בו ראיתי את עצמי נאבק ומתלבט, בסופו של דבר ראיתי כיצד אני עושה את דרכי לעבר אותו בית שימוש ומתקרב אל נאווה.

ברגע האמת, כשממש חלפתי על פניה, ומבטינו נפגשו, ראיתי כיצד ״אני״ מגיב בצורה היחידה שיכולתי להגיב, היה ברור לי שבאותו הרגע לא הייתה כל אופציה אחרת; ראיתי כיצד אני פונה אליה ומבקש ממנה לחזור אל הקבוצה…

נאווה הסכימה מייד.

הייתי המום למול גודל ועומק התגלית שלי, ראיתי איך אני "עושה" את הדבר היחיד שהייתי יכול "לעשות" באותו רגע. הכעס, המחשבות והניסיונות שלי כלל לא הועילו, לא יכולתי לעשות מאומה, חוץ מלגשת אליה ולבקש שתחזור לקבוצה! היה זה כאילו פעל עלי באותו רגע כוח אדיר, וכל האפשרויות האחרות נמחקו כלא היו, האפשרות היחידה הקיימת הייתה לגשת לנאווה. לא יכולתי לשקר ולומר שבחרתי בעצמי לגשת אליה, היה ברור שלא מדובר בבחירה או החלטה שלי, הרגשתי כבובה על חוטים.

לאחר תגלית זו, הבנתי שכל אותו היום, המחשבות, הרגשות והמעשים שלי, כולם קרו מעצמם, תחת השפעות חיצוניות. "האם כך נראים כל חיי, שאלתי את עצמי… התשובה הייתה ברורה, והיא לא מצא חן בעיני!

ובכל זאת יצאתי מעודד, סוף סוף הבנתי בעזרת הסיטואציה וההתבוננות שלי בסיטואציה, מה זאת אומרת שהאדם אינו יכול לעשות, הכול קורה לו…

התבוננות ודמיון

אנו מגינים על העולם הדמיוני שלנו בעוז.
בכל פעם שנשקפת סכנה העלולה לערער קצת על אותו עולם דמיוני,
אנו מתגייסים להגן עליו ולחזק אותו.

אותו עולם דמיוני הנוצר בעזרת ובעקבות עיוורון ובורות ונתמך ע"י הסביבה בא אנו חיים
מורכב מדעות, הבנות ועקרונות שגויים, היכולים להתקיים רק בסביבה שיקרית והזויה.

 אמת או ספק, תמיד מעיימים על אותו עולם דמיוני…

לכל אדם ישנה מידה מסויימת של אנרגיה המספיקה להתבוננות קצרה.
אותה התבוננות נוצרת מידי פעם ללא כל מאמץ מצידו. ניתן לומר, שהמקרה הוא זה האחראי להתבוננות זו.
לרוב, ניתן להשוות התבוננות זו להתבוננות של ילד על עולם מורכב ובלתי מובן. לאחר התבוננות זו, נותר הילד מבולבל יותר, לפעמים אף חרד…
ברגע זה נכנסים לפעולה כמה מנגנונים משומנים היטב, שתפקידם להסתיר מעיני המתבונן את העובדה שהוא לא מבין ואף חרד ממה שראה, ובנוסף ליצור הסבר דמיוני המסביר לכאורה את מה שראה הילד.
בנוסף ישנם מנגנונים האחראים להסתיר גם מראות הסותרים את עולמנו הדמיוני, כלומר, סותרים את ההבנות, הדעות והעקרונות שלנו.

מנגנונים אלה, נוצרים וקיימים מסיבה אחת בלבד, לשמר את שנתינו ולעמעם את המכות והזעזועים שהחיים מספקים ללא הפסקה.
עם המנגנונים, קשה מאוד לצאת מאותו עולם דמיוני, אך בלעדיהם האדם חסוף למכות וזעזועים, ואם אינו יודע כיצד להתמודד עימם, במקרים מסויימים אלול להיפגע נפשית.
זו הסיבה שבעבודה רוחנית, יש לעבוד בשלבים ולקבל עזרה מקצועית מאדם מנוסה.

אם נחזור לאותה התבוננות, שהזכרתי לפני כן, אז חייב אני להוסיף, שלא רק המנגנונים מעמעמים את מה שאנו רואים, ומסלפים בהסברים דמיוניים את המראה הנגלה לנו, אלא שישנה בעיה גם בהתבוננות עצמה.
דומה הדבר לניסיון לפקוח את עניינו ולראות באמצע הלילה, כאשר מישהו או משהו העיר אותנו לפתע.
המראה שנקלוט יהיה מטושטש ולא ברור, ויש להניח שברוב המקרים מיד נירדם שוב, ולא נזכור כלל את העובדה שהתעוררנו או שראינו משהו.
כך בדיוק גם בהתבוננויות שלנו, לרוב מדובר ברגעים קצרים ולא ברצף זמן המספיק להבין ולראות הקשרים.
וכך כאשר רק פיסות קטנות של מידע נותרים בידינו, אנו משלימים ובונים סביבם הקשרים דמיוניים.

התבוננות

מעניין לגלות, שבעת כאב פיזי, ישנן כמה רמות של הזדהות.
התפקוד השכלי מזוהה עם הכאב, מנסה להסביר בצורה הגיונית ממה הכאב נובע, עוסק במציאת פתרון ועוד…
התפקוד הרגשי מזוהה עם הכאב: רחמים עצמיים, רגשות שליליים,  יגון ועוד…
התפקוד המוטורי (נומר הגוף בעצמו), מזוהה עם הכאב: בעיקר תחושתית, פחדים ועוד…

וכל זה מתרחש באותה עת.

מעניין לגלות גם, שניתן להיפרד מכל זה, ולהתבונן על הכל מבחוץ.
במצב זה, הגוף נשאר בשליטה, אך הכאב ממשיך, רק שכעת נדמה שעצמתו נמוכה בהרבה.

ניתן להבחין גם, שההזדהות ברמת המכונה*, לא חדלה לגמרי…

חיבוק

אם נתבונן על עצמנו בכל הזדמנות בחיי היום יום שלנו, נוכל ללמוד דברים יקרים מפז. ניקח לדוגמה חיבוק, פעולה פשוטה, שממבט ראשון נדמה שאין בה דבר הניתן להתבונן וללמוד. אך, לדעתי ניתן להבחין בעזרתה בדברים רבים וחשובים, היכולים להעיר את עינינו ולספר על עצמנו דברים שלא נוכל לגלות, גם אם נמדוט שנים.הדבר הראשון שנוכל להבחין בו הוא המרכז האינסטינקטיבי, אשר נזעק בכל פעם שמי שהוא חודר לתוך ה"אזור" האישי שלנו; כאשר מי שהוא מתקרב יותר מידי פיזית, חודר לפרטיות שלנו. הדבר מתפרש כפלישה, התקפה, והמרכז האינסטינקטיבי מיד מגיב בתחושות המרמזות על סכנה, חוסר ביטחון ובמיוחד חוסר נעימות.כבר בשלב זה ניתן ללמוד המון על המרכז האינסטינקטיבי, על אופן הפעולה שלו ועל השפה בה הוא משתמש – תחושות.כמובן שלא כל אחד יכול להבחין בכך, כיוון שאנו מומחים להסתיר מעצמנו, לשקר לעצמנו ולחצוץ, להתעלם למה שקורה לנו. יש צורך בהתבונות, אחרת כל ההתרחשות המעניינת שתיארתי תחלוף לה מבלי שנשים לב אליה.אנו נעזרים בכל מיני שיטות כדי לשקר ולחצוץ לעצמו טוב יותר, אם הזמן המכונה לומדת לחצוץ בצורה חלקה והופכת את כל עניין החציצה לאומנות ממש.אם נחזור לחיבוק, אם מדובר בשני גברים, אזי ברוב המקרים החיבוק יהיה מלווה במכות הדדיות על גבי הגב של המתחבקים, זו היא למשל חציצה תנועתית. היא באה לא רק כדי לחצוץ את האי נעימות הנוצרת ע"י המרכז האינסטינקטיבי, אלה גם דבר מה נוסף.ישנה שתלטנות נשית המכתיבה תפסי התנהגות שונים בחברה, לגבי החיבוק, הרי זה לא נאה (חשבון פנימי) לחבק גבר אחר. נוכל להבחין גם, שבדרך כלל החיבוק יהיה מלווה בכל מיני הערות מילוליות, עוד לא ראיתי שני גברים מתחבקים בשקט (חוץ ממקרים מיוחדים), גם  הערות אלה הם חציצות!ניתן כמובן להמשיך ולהתבונן עוד ועוד, וללמוד על עצמינו בעזרת חיבוק פשוט אין ספור דברים, ניתן להבחין מה קורה עם נשקיע בחיבוק זה אנרגיה רגשית מסוימת, כיצד המרכז האינסטינקטיבי נרגע במידה מסוימת, וכיצד נוצר חיבור אמתי יותר נטול חציצות.
אז הנה, חיבוק של כמה שניות, ומה למדנו על עצמנו עד כה?* התפקוד של המרכז האינסטינקטיבי, כיצד הוא פועל.* חשבון פנימי שיש לנו לחבק גבר. או במקרה של אישה ישנו חשבון פנימי אחר.* בחציצות שיצרנו לעצמנו כדי להעלים את כל זה מעינינו ולהמשיך לישון.* ההזדהות הנוצרת, עוד לפני החיבור ובזמן החיבוק.* האפשרות לתפקוד הרגשי לשנות את המצב.
כמובן שאני מקצר ולא נכנס לעומק ולא מדבר על תכונות ועוד דברים אחרים, רבים ושונים, ומביא כאן רק טיפה בים.
ההתבוננות המעמיקה ביותר, היא על כך שהכל קורה מעצמו! הכל מכני, אנו לא שולטים על שום דבר ממה שהזכרתי.שפת הגוף שלנו, המרכז האינסטינקטיבי, החשבון הפנימי, ההזדהות ועוד, כולם קורים ללא כל התערבות מצידנו.
בשלבים שונים בעבודתו של האדם על עצמו, אחרי שהוא הצליח להתבונן ולראות את כל מה שדיברתי עליו כאן, עבודה נכונה תהיה לנסות לעבוד נגד המכניות הזו.לנסות להפסיק לחצוץ, לא להכות על גב המחבק ולא להעיר מילולית כל מיני דברים ולהתבדח.לנסות להיות ברגע ולנסות באמת להיות רגשי כלפי האדם השני.פשוט לחבק אותו בשקט, לקרב אותו ללבנו ולחבק.
את כל זה נוכל ללמוד בעזרתו של חיבוק קטן, וזו המשמעות האמתית של עבודה בחיים! מה יעזור לנו למדוט במשך שנים, נוכל ללמוד על עצמנו יותר רק אם נחבק מי שהוא או מי שהיא לשלוש שניות.


רמות התבוננות

ישנו חלק הקשור למרכז השכלי שלנו, אשר עסוק כל הזמן בלהסביר שכלית את כל מה שאנו 'חווים'. הוא מסביר מה הרגשנו, מה טעמנו, איך חשנו איך פעלנו ולמה.
כאשר מתחיל האדם לעבוד על עצמו, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לנסות להתבונן על עצמו בעזרת המרכז השכלי.
מהירותו של המרכז השכלי אטית בהרבה משאר המרכזים, והוא לא מספיק להתבונן ב'אני'ים רגשיים, אינסטינקטיביים ותנועתיים ברגע שהם מתרחשים. מידי פעם הוא מבחין ב'אני'ים שכליים ובאותם 'אני'ים של אותו חלק המסביר מה קרה לפני רגע.
וגם כאשר מדובר בתחושה או רגש מתמשכים, אין אנו מסוגלים להבחין בהם כיוון שאותו חלק מיד נכנס לפעולה וגורם לנו להזדהות עם הסבריו ולא לשים לב לתחושה או הרגש.
במצב זה, אכן אין האדם מסוגל לראות מאומה מעבר למחשבות שלו. אך אלו גם לא מחשבות, כיון שהאדם לא מסוגל לחשוב. לכן מדויק יותר לומר 'אני'ים שכליים.
בעזרת כלים וידע נכונים, יכול האדם להתחיל לעבוד על עצמו בצורה יעילה ולהבחין בכל תפקודיו, הרושם כל כך שונה ועז שאין כל סכנה לבלבול.

באחת הפעמים בזמן מחלה, הבחנתי שאני כולי מזוהה כל הזמן עם המחלה, כמובן שברגע הראשון הבחנתי באותם 'אני'ים שכליים שכל הזמן הסבירו כמה שאני מרגיש רע. אך כאשר חדרתי מעבר ל'אני'ים שכליים, הבחנתי שכל הגוף שלי מזוהה לגמרי עם המחלה. הייתה זו תחושה כבדה מאוד והזדהות עם הסבל… שמתי לב שהסבל לא כל כך גדול, אך המכונה בהזדהותה יוצרת לעצמה סבל מדומה העולה בעצמתו כמה מונים מהסבל האמתי.
רק אחרי שהצלחתי להתגבר בעזרת זכירה עצמית על אותה הזדהות, 'הרגשתי' בהרבה יותר טוב, יכולתי לראות את הסבל האמתי והלא נורא כל כך ולהיפתר מהסבל המדומה. במגביל יכולתי להבחין עדיין באותם 'אני'ים שכליים ובמרכז האינסטינקטיבי שלי ובסבל שלו, אך ידעתי שאני לא הם.

סיפור קצר שכתבתי לפני כמה שנים על אותו חלק המסביר כל מה שאנו 'חווים'.

צייר, מלחין ופילוסוף מצאו יום בהיר אחד את דרכם אל הים.
ההשראה, כך שמעו, אשר משרה הים וסביבתו על האדם, ברוכה היא עד מאוד.
והדרך אל הים קצרה היא ולא קשה כלל.

הצייר להתבונן רצה, לראות את הים בעיניו, לראות את צבעו, את קצפו,
את השמים המלאים בעננים, את החול הזהוב, אשר סודר בדגמים.
את הצבעים המשתלבים והנשברים זה בזה.
את השמש המטילה את קרניה ומחייה את הכל.
ואף ראה בדמיונו עופות ים הדואים על זרמי האוויר החמים.
"כן", חשב הוא לעצמו, "שם בים אקבל אני השראה לציורי הבא".

המלחין לשמוע רצה, לשמוע את הגלים הנשברים על החוף.
את הרוח המייבבת, את צליל העופות ושאר היצורים הדרים בקרבת הים.
את קולות האנשים השמחים שהתאספו על החוף.
את נגינת הים הלא פוסקת לעולם, המחליפה את צליליה בכל גל וגל.
"כן, השראה זו, רק הים יכול להעניק לי", כך חשב.

והפילוסוף, אשר חייב אני לומר, היה חסיד של אסכולות פסולות,
כלל לא הבין השראה מה היא.
נגרר הוא אחרי חבריו, ללא מטרה ועניין, ללא כל צורך בהשראה.
מוחו הקודח התמלא בידע כה רב, אשר אותו אסף, עד אשר בעיני הבריות הוא נחשב,
לחכם, מיוחד בעל אופק נרחב. אך מוחו החיל רק ידע ולא הבנה, ידע ללא הוויה.
"מבין אני יותר משניהם", חשב לעצמו, אעזור להם להבין את אשר יראו וישמעו.

הים נגלה לעיניהם ברוב הדרו, "פלא פלאים" הם אמרו, וחיש הסתדרו החברים והתמקמו.
המלחין, אשר עצם את עיניו, והתרכז בצלילי הים הרבים.
הצייר, לראות את המראות הקסומים.
והפילוסוף, להם להסביר.

וכך, לאחר ששמע המלחין צלילים נפלאים, פנה אליו הפילוסוף והסביר:
"הים נשמע כך" הוא הצמיד את שפתיו בחוזקה ונשף.
"והגלים הנשברים נשמעים כך": הוא פישק את שפתיו והוציא מין קול מוזר.
"והציפורים והרוח" הוא המשיך, "כך וכך".
"כן" חשב המלחין, "כך בערך הם נשמעים".
הוא החל לחזור על הנשיפות והשאיפות ופסק לשמוע את הצלילים.

הצייר, שאך ורק התחיל להבין את הצבעים הרבים, נאלץ אף הוא לפילוסוף להאזין.
אשר הסביר לו במרץ והתלהבות, על הצבעים, על צל ואור.
ובמיוחד התעכב על שבירת קרני השמש על פני הים.
"כן", חשב הצייר לעצמו, "כך זה נראה", והחל לחזור על הסברי הפילוסוף.
וכך פסק הוא לראות את המראות.

בערב חזרו שלושתם לבתיהם, ריקים מרשמים, אך מלאים בדמיונות.
המלחין הלחין יצירה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
והצייר צייר תמונה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
שניהם היו רחוקים מהאמת!

והפילוסוף… הוסיף עוד פרק בסיפורו, אשר כותרתו הייתה: תורת האמת.


אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

ידע ווידוא

רשמתי כבר כמה פעמים, שאדם המתבונן בעצמו ללא ידע והדרכה ממקור מודע, גם אם יראה דבר מה, יסיק מסכנות מוטעות ודמיוניות.

אתמול נזכרתי במקרה שקרה בשנות השמונים. אימי שלחה חבילה לקרובי משפחה שהתגוררו בחוץ לארץ. לא זוכר למה בדיוק, אבל אני זוכר שהחבילה ברובה הכילה מוצרי מזון. בין המוצרים נמצא גם כמה שכיות 'זיפ'.
'תביא הבית זיפ והמשקה מוכן' זו הייתה הפרסומת בתחילת שנות השמונים למי שזוכר, מדובר במין אבקה מתוקה שערבבו עם מים. מין מיץ בטעם לא ברור.

לאחר זמן מה קיבלנו מכתב מקרובי המשפחה שהודו על החבילה, אך טענו שאבקת הכביסה שבתוך השקיות הקטנות והצבעוניות מאיכות ממש גרוע. לא רק שאותה אבקת כביסה לא הועילה, היא אף לא העלתה קצף.

כמובן שאם אותם קרובי משפחה יקרים, היו מקבלים הסבר-ידע, על אותו זיפ, בטוח אני שלא היו מנסים לכבס איתו. מדובר על ידע מאדם שכבר התנסה, מכיר ויודע על מה מדובר ומה ניתן לעשות עם זיפ. ושוב כמובן שאין צורך להאמין לאותו ידע, כיוון שאמונה לא תועיל לאף אחד, יש צורך לוודא, ובמקרה זה הוידוא הוא הכנה מעשית של משקה מאותה אבקת זיפ.

אם נחזור לנושא ההתבוננות, הרי שהאדם מנסה להתבונן ורואה אין ספור תופעות ותפקודים שמעולם לא ראה, לא הכיר ולא מבין. ללא ידע ממקור מודע הוא לא יפיק שום תועלת מאותן התבוננויות, ההפך הוא הנכון הוא רק יגביר את הבלבול ויצור לעצמו תאוריות על מה ואיך הוא ראה. במקרים רבים נוצר שיכנוע עצמי והזדהות חזקה מאוד שכך הם הדברים, איך יכול להיות אחרת הרי אני בעצמי ראיתי. במקרים אלה בלתי אפשרי להסביר לאותו אדם שהדברים פועלים בצורה שונה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

שינה ולא רק מטפורה

רעיון ארבעת מצבי התודעה מדבר על כך שהאדם נמצא כל חייו בשני מצבי תודעה נמוכים: המצב הראשון הוא השינה המוכרת לכולנו כשנת הלילה, והשני הוא הערות היחסית, כלומר הקיום היום יומי. נאמר שאותו קיום יום יומי, מהרגע שהתעוררנו משנתינו בלילה ועד הרגע בו אנו נרדמים שוב בלילה למחרת, גם הוא שינה.
ההבדל בין אותו מצב תודעה ראשון למצב תודעה שני מתבטא רק בפעילות מוגברת יחסית של המרכזים האנרגטיים. כלומר, במצב שני פועלים גם חלקי מרכזים שאינם פועלים בשנתינו בלילה.

רוב האנשים בשומעם שהם ישנים גם במצב השני – הערות היחסית, מתייחסים להגדרה או קביעה זו כאל מטפורה. הם חושבים שבהשוואה לאנשים מודעים/ערים, הם ישנים. אך מה שהם לא מסוגלים להבין הוא, שהם ישנים ללא כל השוואה עם אף אחד. מדובר בשינה אמתית, אין כאן שום מטפורה.

הרבה זמן לפני שפגשתי ברעיונות אלה, עסקתי בכמה דברים שמאוד עינינו אותי בזמנו.
אחד מהם היה "הקרנה אסטרלית" או במילים פשוטות, יציאה מהגוף.
אחד התרגולים החשובים ביותר שתרגלתי אז, היה הניסיון להיות ער לרגע בו אני נרדם בלילה.
המומחים להקרנה אסטרלית הגדירו זאת כגוף שנרדם ומוח שנשאר ער, בדומה למצב בו אנו מוצאים את עצמנו מודעים לכך שאנו ישנים וחולמים.

לאחר המון הכנות וניסיונות שנערכו כל לילה, הצלחתי להגיע למצב בו, יכולתי לראות את כל ה'אני'ים שלי לפני ההרדמות, אז קראתי להם מחשבות, אך היום אני יודע שמדובר ב'אני'ים שכליים, רגשיים, תנועתיים ואינסטינקטיביים. היה ברור לי שבדרך כלל אני כלל לא מודע לשטף הגדול הזה של 'אני'ים, שהתקיימו ללא הפסקה, ללא כל מאמץ, עזרה או תשומת לב שלי.
ההתבוננות הייתה מאוד צלולה, ויכולתי לראות בבירור שהמכונה שלי שוקעת למצב תודעה ראשון-שינה. ראיתי את כל אותם 'אני'ים ההופכים עם ההרדמות לחלומות.

אותם חלומות במצב תודעה ראשון, הם אותם 'אני'ים של מצב תודעה שני. ההבדל הוא שבמצב שני אנו לא רואים אותם ולא מודעים להם. אך זו אותה פעילות של אותם מרכזים. זה הוא חלק גדול מהשינה עליה מדובר ברעיון בו התחלתי פוסט זה.

מורה על ארבע

שמתי לב, שבמהלך טיולי עם כלבי, ה'אני'ים שלי מאוד משפיעים על התנהגותו, במיוחד 'אני'ים אינסטינקטיביים: כאשר המרכז האינסטינקטיבי שלי, חש בטוח, גם הכלב מתנהג בצורה בטוחה ורגילה. גם במקרים שהוא עצמו חש ב'סכנה', זה עובר אחרי כמה צעדים, לאחר שהתרחקנו מ'הסכנה' (כלב או דבר מה אחר מעיים).
לאומת זאת כאשר הוא מושפע מ'אני'ים אינסטינקטיביים שלי, התנהגותו נעשית מאוד מוזרה ולא שקטה. ההבנה שהכלב שלי מכיר ורואה את המרכז האינסטינקטיבי שלי טוב יותר ממני הייתה משעשעת.
התחלתי להתבונן בתופעה זו, והדבר דרש ממני ערנות והתבוננות, ולאחר מכן אף מאמצים כפולים של הניסיון להישאר במצב מודעות גבוה יותר במהלך הטיולים, ושליטה על 'אני'ים כאלה ואחרים הנובעים מתכונות שלי.
שמתי לב למשל שכאשר אני עובר ליד חבורה של אנשים, המרכז האינסטינקטיבי חש חשוף ופגיע; המרכז האינסטינקטיבי מאוד טריטוריאלי, וכאשר אנשים זרים חודרים למרחב שלו הוא מיד נזעק וחש בסכנה. אפילו כאשר מישהו מביט בנו זמן מה, המרכז האינסטינקטיבי מיד חש בכך וחש מאיזה כיוון מביטים בנו ומיד מחזיר מבט.
כך בעידודו ועזרתו של כלבי, הטיולים איתו נהפכו לעוד מאמצים להתבונן ולזכור את עצמי.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

תמונה שלמה

כפי שאותם אסירים המתוארים במשל המערה של אפלטון, שראו רק צללים על קירות המערה שלפניהם, והחשיבו אותם למקור, מבלי כל חשד שהם רק צלליהם של מישהו אחר שגם הוא רק צלו של דבר מה אמתי ומקורי יותר.
כפי שאותו אדם, המביט אל ברכת מים ורואה השתקפות של עץ בתוכה ומחשיב אותה למקור ללא כל הבנה וחשד שמדובר אך ורק השתקפות.
כך גם אנו מבלבלים ומתבלבלים בניסיונותינו להתבונן ולראות את עצמנו.
זקוקים אנו לעזרה, מאדם שרואה את התמונה השלמה, אשר יכול לומר לנו 'זו רק השתקפות, זה רק צל…'

באחד הפורומים נשאלתי, האם ניתן להתבונן ללא ידע מקדים?

חשבתי שיש מקום לפרסם את תשובתי גם כאן…

אין לך מושג מה לעשות!? על מה להתבונן? איך להתבונן?
אז אתה מחליט להתבונן/לתרגל בעצמך מבלי הידע המתאים, ועד מהרה מגיע למסקנות מוטעות.

הרי כל כך קל להגיע למסקנות מוטעות, כיוון שאנו לא יכולים להתבונן ברצף ולעומק, ההתבוננויות שלנו מאוד חלקיות; אנו מתבוננים לרגע ורואים משהוא, לאחר מכן שוקעים בהזדהות ושינה. אחרי זמן מה שוב מצליחים לראות משהו… וכך זה ממשיך. לאילו מסקנות אנו יכולים להגיע בצורה זו?
דומה הדבר לסרט שממנו מוצאים סצנות שלמות, ונותנים לך לראות חלקים קצרים ומטושטשים מאוד שלא קשורים זה לזה כלל.

הבנה מתפתחת מידע והוויה, ללא הוויה הידע לא מועיל ואף מפריע, אך ללא הידע ההוויה לא תועיל אף היא. ללא הידע, רק עם הוויה תהיה לך היכולת לעשות, אך לא יהיה לך מושג מה ואיך לעשות.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

כלים מתאימים

בהעדר כלים מתאימים, טוב יהיה אם האדם לא יעסוק כלל בעבודה עצמית.
בהעדר כלים מתאימים, התבוננות, גם אם מדובר בהתבוננות אמתית ולא דמיון, תוביל להסקת מסקנות שגויות.
מסקנות שגויות יובילו לעבודה בלתי נכונה ומזיקה: שינה תוך כדי חלומות על עבודה עצמית ומודעות.
בהרבה יותר קל להתחיל לבנות מאשר להרוס תחילה עולם שלם של חלום ודמיון.

'אני' ויוסי

גורדייף אומר שבשלב מסוים צריך האדם ללמוד לראות את עצמו הצורה אחרת: אם עד כה למד לראות את הגלגלים הקטנים, הרי שכעת עליו לראות את הכל יחד – במובן מסוים כפי שאחרים רואים אותו.
כלומר, עליו ללמוד לצלם את עצמו, והצילום צריך לכלול בעת ובעונה אחת כל דבר שהאדם יכול לראות על עצמו ברגע מסוים.
מדובר על רגשות, מחשבות, תחושות, תנועות, מצבי רוח, גוני קול, תנוחות, הבעות פנים, התנהגויות שונות והכל כיחידה אחת.
אם יצליח האדם לצלם את עצמו, עד מהרה יבין שהוא דמיין את עצמו שונה מאוד ממה שצילם. בעזרת אותם צילומים יבין האדם שכעת הוא למד יותר על עצמו, ובכל זאת מי שמופיע בתצלומים זה לא הוא.
אם רוצה האדם ללמוד מי הוא, עליו לחלק את עצמו לאיש שהוא מכנה 'אני' ושאחרים מכנים בשמו הפרטי, למשל 'יוסי'.
והשני (האמתי) הוא החלק המופיע בחייו רק לרגעים קצרים ביותר, החלק הסביל שיכול במקרה הטוב לראות לרגעים ספורים מה קורה לו וליוסי.

יוסי לאומתו הוא החלק הפעיל, הוא מדבר על עצמו בגוף ראשון.
אותו יוסי יכנה בשם 'אני' את כל מה שהוא אוהב בעצמו, או כל מה שהוא מדמה את עצמו.
בהתחלה אין כל בררה והדרך היחידה ללמוד מי אני, היא ללמוד מי אני לא – כלומר ללמוד מי הוא יוסי.
כמובן שזו רק נגיעה קלה וניתן לדבר על הנושא רבות, במיוחד חשובה הנקודה כיצד אחרי ששמע רעיון זה, יחלק את עצמו יוסי?

'הרגשה' מוזרה נוצרת אם נומר במקום 'אני' את שמינו הפרטי. או אם בזמן חשיבה נחליף את ה'אני' ביוסי. אתם מוזמנים לנסות ולספר….

השפעות

המכונה שלנו מושפעת מאין סוף גירויים חיצוניים.
הכל משפיע עלינו: בני זוג, משפחה, חברים, זרים, רעיונות, שמועות, רכילות, מזג אויר, טבע וגורמי השמיים. (יסלחו לי אלה שאותם עקב התרדמת שלי פספסתי).
המכונה מושפעת ומגיבה בצורות שונות, לרוב התגובות שלה מאוד לא מאוזנות.
לדוגמה: מזג האוויר אמור להשפיע על המרכז האינסטינקטיבי, כיוון שכל מה שקשור לתחושות שלנו, נשלט ע"י המרכז האינסטינקטיבי.
חם נורא היום והמרכז האינסטינקטיבי חש בחום ובאי נעימות, עד כה הכל נורמלי, המרכז האינסטינקטיבי ינסה למצוא מקום מוצל וקריר כדי להירגע. אך הדברים לא נעצרים כאן, המזג האוויר החם מעצבן אותנו! אנחנו מתעצבנים (רגש שלילי), כי נמאס לנו להזיע בעבודה, כי החום דפק לנו את התכניות להמשך היום. וזה לא נגמר כאן, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו ולדמיין מה היה קורה עם היה קריר יותר היום, אילו דברים אנו היינו יכולים לעשות שכעת בגלל החום אנו מפספסים. כמובן שזו רק ההתחלה ומכאן הכל פתוח, האדם יכול להסתובב עצבני כל אותו יום…
אז אם נתבונן טוב על המקרה, נצליח להבחין בחיכוך שהופעל על המרכז האינסטינקטיבי שלנו, נוצר סבל במרכז האינסטינקטיבי שאמור היה להיפסק ברגע שהחיכוך מופסק או אם החיכוך לא מופסק ואנו לא מוצאים מקום מוצל וקריר הסבל היה אמור להיות רק אינסטינקטיבי. זהו סבל אמתי שהמכונה שלנו חווה, אך מאוד מהר אנו יוצרים סבל דמיוני ומזויף, בכך שמרכזים אחרים נכנסים לפעולה: המרכז הרגשי שמתחיל לייצר רגש שלילי, לרחם על עצמו ועוד. המרכז התנועתי שמתחיל לדמיין מה ואיך היה קורה אם…ועוד. והמרכז השכלי שמתחיל לנתח את כל המצב.
זו היא לרוב עבודה לא נכונה של המרכזים, הנוצרת מהזדהות ופירושה הוא בזבוז ענק של אנרגיה. והכל בגלל גירוי קטן הקשור למזג אויר וחום. תארו לעצמכם מה קורה במשך כל היום כאשר אנו חשופים לאין ספור גירויים מסוגים שונים.
אבל רציתי לדבר על גירויים הנוצרים ע"י גורמי השמיים: הירח, כוכבי הלכת ובמטאורים והמטאוריטים שבדיוק בתקופה זו ממלאים את שמי כדור הארץ.
למה לנו בכלל לדבר על נושאים אלה?
הכל קשור לעבדות שלנו, אם נראה ונבין שאנו עבדים גמורים לאותם השפעות וגירויים אולי נצליח גם להשתחרר מהם ולצאת לחרות. בדרך כלל בני האדם כלל לא מודעים לעבדותם, הם בטוחים שהם בני חורין ואדונים לעצמם, אך זה רק החלום שהם חולמים-השינה. אם נצליח לפקוח את העיניים לרגע או שתיים ולראות את האמת ואת העבדות הטוטלית שלנו, ללא ספק רובנו נרצה להשתחרר מאותה עבדות.
נחזור כעת לגורמי השמיים, הדבר הפשוט ביותר הוא להתבונן בהשפעותיו של הירח! עקב קרבתו (ועקב סיבות אובייקטיביות אחרות) השפעתו עלינו חזקה מאוד. ניתן להבחין בהשפעות אלה במיוחד כאשר הירח הוא מלא או חסר. כיוון שמצבים אלה של הירח חוזרים על עצמם בכל חודש אנו יכולים לוודא טוב יותר את ההתבוננויות שלנו. הדבר המעניין במיוחד היא העובדה שהשפעות אלה חלים לא רק על יחידים אלה על קבוצות גדולות של בני אדם. בהרבה מקרים, הפגנות ענק, מלחמות ועוד, מתרחשות בעקבות השפעתו של הירח.
עוד דבר שמשפיע עלינו הוא המטאורים והמטאוריטים הממלאים את השמיים בתקופת הקיץ והשיא בדרך כלל ב-תשע באב.

להפוך לשלנו

אין זה משנה האם בחרנו להתנסח בצורה חדשנית או שחזרנו על דברים שכבר נאמרו לפנינו, כל עוד הפכנו את הדברים לשלנו.
מישל דה מונטיין אמר:

"אנו נוטלים את דעותיו ואת ידיעותיו של הזולת למשמרת ותו לא. שומה עלינו לעשותם שלנו."

אך מה זאת אומרת לעשות את הדברים לשלנו, וכיצד ניתן להפכם לשלנו?
יש הבדל בין ידע לבין הבנה של אותו ידע, וההבנה היא שהופכת אותו לשלנו.
לדוגמה, נניח שנתקלנו בתאוריה שמתייחסת לכך שהאדם הוא מכונה.
תאוריה זו יכולה להישמע לנו לנכונה, ואנו יכולים לאמץ אותה ולהתחיל לדבר על כך ולכתוב על כך ספרים, אולי אף לשכלל אותה ולהוסיף עוד אספקטים שונים מדמיוננו מבלי להבין אותה כלל.
אבל אם ירצה האדם להפוך ידע זה לשלו, חייב הוא לבדוק ולהבין אותו. אם מדובר על כך שהאדם הוא מכונה, הרי שרק לאחר אין ספור התבוננויות בתנאים מתאימים ובעזרת כלים מתאימים, יכול האדם באמת לראות שוב ושוב שהוא מכונה. היכולת להתבונן ולעשות את כל מה שדרוש כעזר להתבוננות, במקרה זה היא ההוויה! ככל שיתמיד במאמציו, יצליח לראות יותר ויותר לעומק וכך להגדיל את הווייתו בנושא. השילוב של הידע ושל ההוויה יוצר את ההבנה, וכך אותו ידע נהפך לשלנו, כעת אנו לא סתם חוזרים על דבריו של משהוא אחר או ממציאים מדמיוננו, אנו באמת מבינים, הפכנו את הדברים לשלנו.
אם מדובר בידע שיקרי ומסולף, הרי שכך יהיה בידינו לאמת שמדובר בידע שיקרי.

"האמת והשכל הם נחלת הכול, הם אינם שייכים למי שאמר אותם ראשון יותר מאשר למי שאמר אותם אחריו."

מישל דה מונטיין

מה פירושו של דבר שהאדם הוא מכונה?

"מה פירושו של דבר שהאדם הוא מכונה?
פירושו שאין לו תנועות בלתי-תלויות, הן בתוך עצמו והן מחוצה לו. הוא מכונה מונעת על-ידי השפעות חיצוניות ודחיפות חיצוניות. כל תנועותיו, פעולותיו, דיבוריו, רעיונותיו, רגשותיו, מצבי-רוחו ומחשבותיו הם תולדה של השפעות מן החוץ. הוא עצמו אוטומאט בעל מלאי מסוים של זכרונות על נסיונות קודמים ומידת-מה של מרץ שמור."

כך אמר מר' אוספנסקי. אם נבחן את דבריו, נבחין מיד ב'אני'ים שכליים שונים בעד או נגד, או חלק מה'אני'ים בעד וחלק נגד.
אך לאמיתו של דבר, אם נתבונן על עצמנו, אזי במהרה יתברר לנו שהוא צודק לגמרי…אפילו אותה תגובה של המרכז השכלי שלנו על דבריו – בעד ונגד, רק מוכיחה שדבריו נכונים. דבריו הם גירוי/השפעה והתגובה של המרכז השכלי היא תגובה אוטומטית לדבריו. או במילים אחרות – מישהו לחץ על כפתור והפעיל משהו.
אנו אפילו לא בוחנים או בודקים איך נגיב, התגובה היא מכנית/אוטומטית לגמרי וקשורה בידע קודם על הנושא. אם דבריו בצורה זו או אחרת מוכרים או לא יוצרים 'סתירה' ביחס לידע שכבר קיים התגובה תהיה חיובית, אך אם נוצרת 'סתירה' התגובה תהיה שלילית.

עוד שיטה מצוינת לבדוק את דבריו היא פשוט לנסות לשלוט.
על מה ההשפעות או הגירויים החיצוניים יכולים להשפיע?
1. על המרכז המוטורי שלנו: תחושות, חום, קור, נעים לא נעים, דמיון ועוד…
2. על המרכז הרגשי שלנו: רגשות חיוביים ורגשות שליליים…
3. על המרכז השכלי שלנו: תגובה שכלית על רעיון, מחשבות אסוציאטיביות ועוד…

ניתן להתחיל עם הקל ביותר – המרכז השכלי.
האם מישהו ניסה לחשוב בצורה רצונית? שאלה זו מבלבלת, אך לפני שאתם עונים אני ממליץ לכם לנסות תרגיל קטן.
בחרו לכם יום ושעה בעתיד הקרוב ותקבעו מראש שבאותו יום ושעה אתם הולכים לחשוב על נושא מסוים שתבחרו מראש.
יהיה הנושא אשר יהיה, עליכם לנסות לחשוב רק עליו מבלי לסטות כלל לנושאים אחרים שונים או דומים.
נניח שהנושא הוא: "כיצד אני יכול למצוא לעצמי עבודה טובה יותר?" כמובן שתרגיל זה מחייב תשומת לב ויכולת התבוננות עצמית, כדי שנצליח באמת לראות האם אנו חושבים על הנושא או שכבר מזמן סטינו ממנו לדבר מה אחר.
הייתי שמח לשמוע מכם התבוננויות על מה שיקרה לכם ולמחשבות שלכם בזמן התרגיל ורק מאוחר יותר להגיב, אך כיוון שהמציאות מכתיבה התנהלות שונה, אהיה חייב להתייחס למה שיש לצפות מתרגיל זה.
יש להניח שבהתחלה תהיה לכם שליטה מסוימת על המחשבה, כיוון שאם עוד יש לנו שליטה על משהו הרי שמדובר על מרכז שכלי. אך מאוד מהר יהיה ניתן לשים לב שהנושא מחליק הצידה ובמקומו מגיעות מחשבות לא רצוניות אלא מחשבות שהן בעצם התגובה לתרגיל שלנו או לנושא שעליו בחרנו לחשוב.
"איזה יופי אני מצליח לשלוט על המחשבה שלי" או "מיסט דיבר שטויות כרגיל" או "איזה מסכן אני שאני תקועה בעבודה הזו ולא מצליח למצוא משהוא חדש, הבן של דוד לאומת זאת כבר פתח עסק" …….בהתחלה כשנבחין בכך ננסה לחזור ולשלוט במחשבה, אך במהרה נגלה שזה רק הולך ומדרדר, וכעת השליטה תעבור למחשבות אסוציאטיביות – למשל הדוגמה עם העסק של הבן של דוד: "עסק טוב הוא פתח, הוא עושה המון כסף —-אני חייב לקפוץ לסניף הבנק שלי ולהפקיד סכום כסף—-מעניין אם שוב אפול על הפקיד המעצבן——הפעם אני אתלונן עליו——-שמעתי משרה שהוא חולה נפש——איזה מסכנים חולי נפש—–יש לזה טיפול?—–מה שמזכיר לי שהיום אני נפגש עם…..וכך עד בלי קץ. ברור שמתרגיל על חשיבה רצונית בנושא מסוים מאוד מהר הגענו לדבר מה אחר.
כמובן שמדובר על עוד דרך של בזבוז אנרגיה ושינה.

זו הייתה רק דוגמה מאוד קטנה וחלקית הקשורה למרכז השכלי ותנועתי שלנו. אנשים עושים תרגילים הקשורים בהפסקת מחשבות, בעוד שהם לא מסוגלים לחשוב באמת יותר מכמה שניות או דקות. כל מה שקשור למרכזים אחרים, הרי שהמצב שם בהרבה יותר גרוע, כי על המרכז הרגשי והאינסטינקטיבי אנו לא מסוגלים לשלוט בכלל.
המרכז האינסטינקטיבי מתוכנת ופועל בעצמו ללא כל התערבות מצידנו, הוא מושפע כמו כל שאר המרכזים מהשפעות אך אין לנו כל דרך לשלוט עליו בצורה רצונית (יש תרגילים היכולים אחרי הרבה זמן לשלוט על חלקים שונים של המרכז האינסטינקטיבי, אך תרגילים אלה עלולים לגרום לנזק חמור).
המרכז הרגשי נשלט לגמרי מהשפעות חיצוניות, אנו לא מסוגלים לשלוט עליו ועל המהירות שלו (המרכז הרגשי הוא המהיר ביותר), נסו להרגיש טוב או רע ללא כל השפעה חיצונית….
יש כאלה הטוענים שזה אפשרי, אך הם משקרים לעצמם, הם משכנעים את המרכז השכלי שהכל טוב או הכל רע וטוענים שהם מרגישים טוב או רע, אך לאמיתו של דבר אין כל קשר לכך ומדובר בעוד ניסיון לשקר עצמי. המרכז הרגשי מושפע מכל שטות: פספסנו את הרכבת, התכנית האהובה בטלוויזיה לא משודרת היום, מישהו אמר עלי משהו, התייחסו עלי שלא בצדק ועוד ועוד ועוד…