סיפור ששמעתי היום מחבר

צינור גדול, שאף אחד לא ידע למה שימש, חצה מצד לצד, בית תפילה.
הצינור היה תקוע כך, שכל מי שעבר תחתיו היה צריך להתכופף.
בעת התפילה, שכללה שירת פסוקים קדושים וריקוד, נאלצו המתפללים להתכופף בכל פעם שעברו תחת אותו צינור.
אחד המתפללים, אשר נאלץ בשלב מסוים בחייו לעזוב לחבל ארץ אחר, חזר לאחר שנים רבות לביתו המקורי וניגש לבקר את אותו בית תפילה.
להפתעתו, הוא מצא מבנה חדש ומפואר, ובתוכו לא היה זכר לאותו צינור.
בזמן התפילה, כל המתפללים הציגו תנועות מרשימות של התכופפות בכל פעם שעברו במקום בו היה תלוי בעבר אותו צינור.
האיש, נדהם ושאל לפשר הדבר.
רוב המתפללים שכלל לא ידעו על קיומו של הצינור בעבר, ענו בתדהמה: "זה חלק חשוב בתפילה, ללא התכופפות זו תפילתנו לא שווה מאומה."

יש הרבה מה ללמוד מסיפור זה! על הרגלים, ועל שתלטנות נשית, אבל לדעתי הדבר החשוב ביותר הוא: מה קורה, כאשר כל מה שנשאר הוא הצורה החיצונית ללא התוכן.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

החלטה חשובה

אם אדם מחליט להתחיל לעבוד על עצמו ולהצטרף לבית-ספר, הרי שהחלטה זו אמורה לבוא ממקום בוגר ואחראי.
יש כאן צורך בהבנה והכרה בסיסית במצבו הנוכחי (השינה שלו), הכרה באפסותו, באי היכולת שלו להשתנות בעצמו ובחוסר האונים שלו.
רק ממקום זה יכול האדם להבין, שהוא זקוק לעזרה כדי להתעורר. רק ממקום זה יכול האדם לוותר על העדפות, טינות, דעות, הרגלים והזדהויות, שעד כה מנעו ממנו להתקדם.
כמובן שלא ניתן לוותר ולהבין כל זאת ברגע אחד והדבר מצריך עבודה ארוכה.
אך ההכרה בכך, פותחת את הצוהר לקבלת העזרה.
מאוחר יותר מגיעה גם ההבנה של הצורך בציות לחוקים והוראות ישירות.

אדם שהחל את עבודתו על עצמו שלא ממקום זה, אלול לאבד את ההזדמנות ואף יותר מכך.

מה דרוש כדי להעיר אדם ישן?

דרוש זעזוע חזק! אך בדרך כלל אנו שקועים בשינה כה עמוקה, שזעזוע אחד לא מספיק כדי להעיר אותנו.
גם אם הזעזוע מצליח להעיר אותנו, הרי שאנו נרדמים שוב ומיד.
לכן, דרושים לנו הרבה זעזועים חזקים במשך תקופה ארוכה.
זעזוע הוא בעצם דבר מה שיכול לטלטל אותנו בשנתינו ולהעיר אותנו, לכך אנו זקוקים מי שהוא שיעזור לנו, שיטלטל אותנו וינהל את הזעזועים האלה.
אך למי אנו יכולים לפנות לעזרה אם כולם ישנים?
אם האדם שאמור להעיר אותי נרדם בעצמו, מה התועלת בו?
אם נמצא אדם ער, הרי שאף אחד לא יכול להבטיח לנו, שאותו אדם יהיה פנוי בכל אותו הזמן ויעמוד לרשותנו.
עוד אפשרות היא אמצעים מכנים – שעונים מעוררים.
כל מיני תזכורות, שיכולות להזכיר לנו, שאנו ישנים.
שעונים מעוררים אלה יכולים לקבל צורות רבות ומשונות: מתרגילים ועד לאבן בנעל.
לצערנו אנו מתרגלים גם לשעונים מעוררים, אם הזמן אנו אפילו מיטיבים לישון עם אותם שעונים מעוררים.
לכן צריך האדם לשנות ולהחליף שעונים אלה כל הזמן. הבעיה היא, שבדרך כלל האדם נרדם וחולם שהוא משנה ומחליף שעונים מעוררים והללו מעירים אותו…

לכן, מה שדרוש כדי להעיר אדם ישן, הוא השילוב:
יש צורך במי שהוא שיעיר אותנו, ומי שהוא שישגיח על האיש המעיר, יש צורך בשעונים מעוררים ובהחלפתם התמידית ובמי שהוא שמשגיח שאכן אלה שעונים מעוררים ולא חלומות.

בקיצור, אנו זקוקים בקבוצה של אנשים שכל הזמן תעסוק בלהעיר זה את זה, ובמורה ער שישגיח שאכן נעשית עבודה ולא רק חלומות על עבודה.
ובעבודה של האדם על עצמו הכוללת שעונים מעוררים.

לבד האדם לא יכול לעשות מאומה, חוץ מלישון…

תשוקה, רצון וסבל מרצון

הרבה פעמים כשאני צריך לנהוג, מתעוררת אצלי תשוקה לשמוע מוזיקה מסוימת. אני בטוח שדבר זה מוכר לרובכם.
במקרה זה אני אומר, "אני רוצה לשמוע את זה או את זה."
אך לאמתו של דבר אין זה רצון, רק תשוקה, אני שקפץ בצורה מכנית והשתוקק לשמוע משהוא.
או למשל דוגמה אחרת שאני חווה: תשוקה לאכול משהוא בשעה מאוחרת של ערב, תשוקה זו עולה בדרך כלל גם כשאין אני רעב כלל, בדרך כלל אני אומר: "בא לי" או "אני רוצה לאכול משהוא", אך שוב פעם אין כאן קשר לרצון… זה הוא אני אינסטינקטיבי שמשתוקק מסיבות מכניות לגמרי לאכול….
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לתשוקות אלה שאנו כה אוהבים לכנות רצון או רצונות, דבר אחד משוטף לכולן, הן מכניות: הן עולות בצורה מכנית וללא כל מעורבות שלנו, הן עולות עקב הרגלים או מגירויים חיצוניים. ואין לנו כלל שליטה על הצורה הזמן או סוג התשוקה שמתעוררת לפתע.

אם כן, מה הוא הרצון?
ברמה של האדם הישן, לא קיים רצון, רצון הוא דבר מה שעלינו ליצור בתוכנו…
איך ניתן ליצור רצון זה? ישנם תרגולים שונים ורבים, אך למה לנו לסבך את העניינים, כל חיינו מלאים בתשוקות, אז למה לא להשתמש בהן כדי ליצור רצון?
בא לי לשמוע מסיקה מסוימת בזמן נהיגה? עבודה נכונה על רצון תהיה לשמוע דבר מה שונה לגמרי, או לא לשמוע מסיקה כלל.
אני משתוקק לאכול לפני השינה, העבודה על הרצון תהיה אי אכילה.
מדובר כאן במאמץ שלי, עשיה שלי, מאמץ זה קיים בכל רגע ורגע, ברגע שמפסיק המאמץ אני נופל חזרה אל התשוקה.
ההליכה נגד התשוקות שלנו תיצור בתוכנו חיכוך, לא נעים לי לשמוע את מוצרט כל הנהיגה, "אני" השתוקקתי לשמוע את לד זפלין, ואת מוצרט אני לא סובל – חיכוך.
אני לא אכלתי לפני השינה, ואני חש ברעב – חיכוך.
חיכוך בתורו גורם לסבל, אז כעת אני נוהג במשך שעה ושומע את מוצרט ומקלל כל רגע.
כך פספסתי את כל העבודה על הרצון, ובזבזתי את הסבל שנוצר על רגש שלילי.
סבל שנוצר = אנרגיה, ביטוי רגש שלילי = בזבוז אנרגיה.
אז עבדתי קשה סבלתי כדי להפיק אנרגיה ואז בזבזתי את הכל ברגע…
כאן דרוש עוד מאמץ, אי ביטוי רגשות שליליים, שגם הן תשוקות שלנו.
אם נלמד לא לבטא רגשות שליליים, יבצר מצב מעניין בו נוכל לראות את הסבל שנוצר…
בדרך כלל אנו לא רואים אותו, כי אנו עסוקים באותו רגש שלילי, ולאחר כל הרגשות השליליים אנו מרגישים הקלה, כי הוצאנו את כל האנרגיה וכל הסבל.
אך אם אנו לא נבטה את הרגש השלילי, הנה נוצר מצב בו אנו יכולים לראות את הסבל שמוצרט גורם למכונה שלנו, כעת אנו יכולים אף להפיק תועלת מאותו סבל, להתמיר אותו…

איך אפשר לא לבטא רגש שלילי?
עלינו לראות את הרגש השלילי, ולנסות לא להזדהות עימו, דבר זה יכול להיעשות רק ע"י חלוקת תשומת לב.

כאן אנו מגיעים לסבל מרצון, הרצון שלנו גרם לאותו סבל, ואנו מקבלים אותו מרצון :).
ברגע שאנו מקבלים את הסבל, הוא נהפך לסבל מרצון, ורק כך אנו יכולים להגיע להתמרה של סבל.

בית חרושת

רשמתי בהודעה אחרת, שאין בידינו מספיק אנרגיה כדי להתעורר ולהשאר ערים לזמן ממושך.
אנו מוגבלים על ידי כמות האנרגיה שמייצר האורגניזם/מכונה שלנו.
כל מרכז שלנו ניזון מאנרגיה שונה – גסה או עדינה יותר.
לכל מחשבה, הרגשה, פעולה, דרושה אנרגיה שמתאימה לה.
כך גם לגבי זכירת עצמנו או התעוררות.
אנו יכולים להתעורר רק אם יש בידיינו את האנרגיה המתאימה לכך.

למזלנו הגדול כל אדם (חוץ מהיוצאים מהכלל) מצוייד במספיק אנרגיה כדי להתחיל בעבודה על עצמו.

רוב האנרגיה מתבזבזת בעיקר על:
רגשות לא נחוצים, רגשות לא נעימים, מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, דימיון וציפיה לכל מיני דברים נעימים או בלתי נעימים, חלומות בהקיץ, מתח בשרירים, פיטפוט תמידי, הזדהות או בקיצור על עבודה לא נכונה של המרכזים.

אם נצליח להתגבר על הרגלים אלו, נצליח לחסוך כמות גדולה של אנרגיה, שתאפשר לנו להתחיל בעבודה רצינית ומשמעותית על עצמנו.
בשלב מסויים נגלה שגם הכמות החדשה של אנרגיה לא תספיק.

האורגניזם שלנו הוא בעצם בית חרושת כימי, שיכול להפיק כמות גדולה של אנרגיה, אך למעשה כל המנגנון המשוכלל הזה מייצר רק כמות אנרגיה שבקושי שומרת על קיומו שלו.

בית חרושת זה יכול ומסוגל לקלוט חומרים גסים ולהפכם לחומרים עדינים בהרבה.
בית החרושת מקבל חומר גלם גס מהעולם החיצוני והופך אותו לחומר עדין יותר, על ידי תהליכים אלכימיים מסובכים.

החומרים או האנרגיה שבה אנו מעוניינים להתעוררות או למצבי תודעה גבוהים, הם חומרים עדינים במיוחד, שבמצבו הרגיל של בית החרושת מבוזבזים או כלל לא מגיעים לעידון הדרוש.

החומר העדין דרוש לנו בעצם, לגידולו של הגוף האסטרלי והמנטלי ועוד…
על מנת לגדול, גופים אלו זקוקים למזון המתאים להם.
אותו החומר העדין שהאורגניזם שלנו יכול לייצר.

הרגלים

כדי לראות את ההרגלים שלנו, חייבים אנו לנסות לצאת מהם ולהאבק בהם:
חייבים אנו לנסות להתנהל בצורה שונה ולא רגילה!
לנסות לעמוד ולשבת בתנוחות לא מקובלות, לעמוד כשאנו רגילים לשבת וההפך, אם אנו יושבים בזמן האוכל בצורה מסויימת לנסות ולשנות את התנוחה.
אם אנו רגילים לשתות קפה אחרי האוכל, לנסות שלא לעשות את זה…ועוד…
כל זה יאפשר לנו להסתכל בעצמנו וללמוד את ההרגלים והאסוציאציות של המרכזים התנועתי והאינסטינקטיבי שלנו.
בכל מה שקשור ברגשות, מועיל מאוד לנסות להיאבק בהרגל של ביטוי מיידי לכל הרגשות השליליים שלנו.
קשה לנו מאוד להמנע מלהביע את רגשותינו על מזג אויר!
קשה עוד יותר לא להביע רגשות שליליים כשנדמה לנו שמישהו פוגע במה שלדעתנו הוא הטוב והצודק.
אי הבאת רגשות שליליים תאפשר לנו לראות את המרכז הרגשי שלנו ולשנות את עצמנו ללא יצירת הרגלים חדשים!

אנו מבזבזים את רוב האנרגיה שלנו על רגשות שליליים ולא נחוצים, האדם מעביר את זמנו בציפייה לכל מיני דברים לא נעימים, שבחלקם אפשריים ובחלקם דימיוניים לגמרי, על מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, חיפזון, דמיון, חלומות בהקיץ, פיטפוט ועוד…
כשמתחיל האדם להאבק בכל ההרגלים האלה, הוא מתחיל לחסוך כמות רבה של אנרגיה, בעזרתה של אנרגיה זו, יכול האדם להתחיל בעבודת לימוד עצמו…

שינה

אנו לא רואים על עצמנו דבר ואף חצי דבר.
איך ניתן לראות משהוא כאשר אנו כל הזמן עסוקים להסתיר מעצמינו.
הדבר חמור עד כדי כך שאנו אפילו לא רואים, שומעים או חשים את המציאות הפשוטה שמולנו.
מדובר כאן במין שינה היפנוטית, ישנו מין מסך עבה שמפריד בינינו לבין המציאות.
אותו מסך הוא ההזדהות שלנו, ההזדהות עם התמונה הדמיונית שלנו, אשר נוצרת בצורה שיטתית מגיל צעיר מאוד ומתייצבת ומתגבשת פחות או יותר בגיל ההתבגרות.
אותה תמונה דמיונית בלתי חדירה, המציאות או האמת לא יכולה לחדור אותה.
אדם לא יכול לראות על עצמו את הדברים הפשוטים ביותר: הוא לא רואה את ההרגלים הברורים ביותר, אם נראה לו סרט בו הוא מצולם הדבר יזעזע אותו, אם הוא ישמע את קולו מהקלטה, הוא לא יזהה את עצמו.
שלא נדבר על כך שאין האדם רואה את התפקודים שלו, הוא לא רואה אותם ולא יודע כלל על קיומם, כשמגיע רגע נדיר בו הוא רואה תפקוד כזה או אחר הוא מחשיב אותו לדבר מה שונה ודמיוני. כך הוא בונה ומרחיב יותר את התמונה הדמיונית שלו על עצמו.
אם נומר לאדם שהוא מתנהג בצורה מסוימת ואמירה זו לא תתאים לתמונה הדמיונית שיש לו על עצמו, הרי שהוא לא יקבל את דברינו, הוא יתחיל להצטדק, להסביר הסברים שונים, ויתחיל לשכנעה את עצמו ואותנו שאנו טועים.
שינה היא שינה, בדיוק כמו השינה בלילה, כאשר אנו לא מודעים כלל למה שקורה סביבנו…
ההבדל בין מצב זה שנקרא בדרך הרביעית מצב תודעה 1, לבין המצב השני בו אנו "ערים" מתבטא רק בחופש התנועה שלנו, ובחשיפה לכמות רשמים גדולה יותר…
בתוך שינה זו מבלה האדם את כל זמנו, הוא יוצר לעצמו הסברים הנולדים מניתוחים דמיוניים של המציאות המדומה שבתוכה הוא מתקיים.
כך הוא יוצר ומגדיל את התמונה הדמיונית עוד ועוד. כל נושא יכול להיות חלקה של אותה תמונה דמיונית, מהרוחניות ועד לחיי החברה, לכל דבר ישנו הסבר דמיוני שאתו האדם מזוהה לגמרי, וכל עוד לא תפסק ההזדהות, לא יצליח האדם לראות את האמת….

ראיית התפקודים כמו שהם, הוא שלב מאוחר בהרבה, בו מסוגל האדם לראות את עצמו כפי שהוא, רק כך יכול הוא ללמוד מי הוא באמת, ולראות עד כמה שונה הוא מהתמונה הדמיונית שהייתה לו על עצמו. הוא עדיין לא יכול לראות תמיד את האמת, אך מידי פעם הוא מצליח וכך הוא אוסף התבוננות אחר התבוננות.
העבודה האמתית של האדם יכולה להתחיל רק לאחר שהוא באמת למד את עצמו, כשהוא ראה את עצמו כפי שהוא – ישן, מזוהה, שקרן, ועוד….
רק בשלב זה מבין האדם שהוא ישן, שהוא לא מודע, ושהוא רק מכונה…
כל עוד דמיין האדם את עצמו כשונה, ער, מודע, יפה, מכוער, אוהב או סולד מדבר זה או אחר, לא הייתה לו כל הזדמנות לעבוד על עצמו באמת, הדבר היחיד שהוא יכל היה לשנות הוא רק את התמונה הדמיונית שלו…
כעת כאשר הוא מכיר את עצמו באמת, יכול הוא להתחיל בשינוי האמתי.
וזהוא רק הסבר קצר וחלקי……..

רגשות שליליים

בכל מה שקשור ברגשות, מועיל מאוד לנסות להיאבק בהרגל של ביטוי מיידי לכל הרגשות השליליים שלנו.
קשה לנו מאוד להמנע מלהביע את רגשותינו על מזג אויר!
קשה עוד יותר לא להביע רגשות שליליים כשנדמה לנו שמישהו פוגע במה שלדעתנו הוא הטוב והצודק.
אי הבאת רגשות שליליים תאפשר לנו לראות את המרכז הרגשי שלנו ולשנות את עצמנו ללא יצירת הרגלים חדשים!

אנו מבזבזים את רוב האנרגיה שלנו על רגשות שליליים ולא נחוצים, האדם מעביר את זמנו בציפייה לכל מיני דברים לא נעימים, שבחלקם אפשריים ובחלקם דימיוניים לגמרי,
על מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, חיפזון, דמיון, חלומות בהקיץ, פיטפוט ועוד…
כשמתחיל האדם להאבק בכל ההרגלים האלה, הוא מתחיל לחסוך כמות רבה של אנרגיה, בעזרתה של אנרגיה זו, יכול האדם להתחיל בעבודת לימוד עצמו…

אין אחדות באדם

הדבר הראשון, שהאדם חייב לדעת: שהוא איננו אחד; הוא רבים.
אין לו "אני" אחד קבוע שאיננו משתנה। ברגע אחד הוא איש אחד, ברגע שני הוא איש אחר, ברגע שלישי הוא איש שלישי, וכן הלאה, כמעט ללא קץ.

האשליה של היחידות או של האחדות נוצרת באדם על-ידי הגורמים האלה: ראשית, על-ידי התחושה של גוף פיסי אחד; שנית, על-ידי שמו, שבמקרים רגילים נשאר תמיד אותו השם, ושלישית, על-ידי מספר של הרגלים מכניים, אשר נשתלו באדם על-ידי החינוך או נרכשו על-ידי חיקוי.
הואיל ויש לו תמיד אותן התחושות הפיסיות, הואיל והוא שומע תמיד את אותו השם, הואיל והוא מוצא בתוך עצמו אותם הרגלים ואותן נטיות שהיו לו קודם-לכן, הריהו חושב, שהוא תמיד אותו האיש.
למעשה אין אחדות באדם ואין בו מרכז שולט, אין בו "אני" קבוע.
כל מחשבה, כל רגש, כל תחושה, כל משאלה, כל אהבה וכל שנאה היא "אני". ה"אני"ים האלה אינם קשורים זה לזה ואינם מותאמים זה לזה. כל אחד מהם תלוי בשינוי הנסיבות החיצוניות, ובשינוי הרשמים.
אחדים מהם באים זה אחרי זה באופן מכני, ואחדים מופיעים תמיד כשהם מלווים על-ידי אחרים, אך אין בכך לא סדר ולא שיטה.

פ.ד. אוספנסקי
הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )