כלים וידע

ללא הכלים המתאימים, אין אפשרות לעשות.
ללא ידע מתאים, גם אם יש בידינו את הכלים המתאימים, הרי שלא נדע מה לעשות בהם ולשם מה.
זו הסיבה שהיחס בין הכלים לידע כה חשוב. לקרוא עוד…

כיצד אנו יכולים לבחון ידע המצוי בספרים?

אם נניח לרגע, שמדובר בנושא חדש, נושא שמעולם לא התנסינו בו, לא תאורטית ולא מעשית/פרקטית.
כיצד אנו ניגשים לבחון ידע מסוג זה?
קודם כל, יש צורך לציין שספר יכול להעביר ידע תאורטי, אף על פי שניתן לתאר בכתב גם הוראות המסבירות כיצד לבצע פעולה, הרי שמידע מסוג זה מיועד לאנשים שכבר מכירים ברמה כזו או אחרת את הנושא. הלא מנוסים עלולים ליישם את המתואר בספר בצורה לא נכונה.

גם כאשר אנו למדים משהוא ממקור ראשון, נומר ממדריך, עלינו לחזור שוב ושוב על הפעולות או התנועות אותם אנו למדים, ורק לאחר הסברים, הכוונות ותיקונים ספציפיים שנקבל מידי המדריך, נוכל ליישם את הדברים כהלכה.
אם כך, מה קורה כאשר אנו קוראים ומנסים ליישם דבר מה, ללא כל הסבר מאדם מנוסה, ללא הכוונה וללא ביקורת היכולה לתקן את טעויותינו?

כדי להמחיש את השאלה, ניתן לשם דוגמה, להשתמש בנושאים רבים, נניח שיטת לחימה.

מי שהתנסה בלימוד אמתי של שיטת לחימה, יכול להבין שללא התנסות מעשית, והדרכה צמודה של מדריך מנוסה, שום ספר לא יכול להועיל.
בהנחה שהבנו כראוי את המידע המופיע בספר, הבעיה העיקרית שתתעורר, נובעת מהסיבה הפשוטה שאין לנו את האפשרות לראות את עצמנו מהצד! רק מי שירא אותנו יוכל להבחין בטעויות שאנו מבצעים בזמן התרגול. אם אותו אדם הרואה אותנו, הוא מדריך מנוסה, יוכל הוא לתקן את השגיאות ולכוון אותנו לפי ניסיונו אל התרגול הנכון: עמידה נכונה, תנוע נכונה ועוד… כל עוד נתרגל ללא עזרה חיצונית, יכולים אנו לתרגל את אותו הדבר במשך זמן רב ללא כל חשש או ידיעה שמדובר על תרגול לא נכון, לא יעיל ואולי אף מזיק… ואם נניח שהיה באפשרותנו לראות את עצמנו מהצד, האם הדבר היה עוזר? הרי אין לנו באמת מושג מה נכון ומה לא…

אך מה קורה אם לא הבנו כראוי את המידע המופיע בספר? שוב פעם, אין מישהו היכול לתקן אותנו ולהסביר שהבנו דבר מה בצורה שונה ומוטעת.
הרי אין לנו ניסיון בנושא, והמוח שלנו מנסה להבין את הכתוב בספר ע"י השוואות לידע קודם שאולי מזכיר משהו דומה, או ע"י דמיון וניסיון לדמות פעולה מסוימת. השוואות ודמיון מסוג זה יכולים להיות רחוקים מאוד וכלל לא קשורים למה שקראנו בספר.

נניח רפואה, אם לרגע לא נתייחס למושגים לא מוכרים ולא מובנים כגון – סב-לידתי , דאודורנט ועוד, הרי שרוב ההדרכה הכתובה בספרי רפואה, תהיה בשביל אדם שלא מכיר את הנושא ממש כמו סינית.

להבדיל אפשר לבחון דוגמה אחרת כגון מכונאות רכב, האם כאן הדברים שונים?

או מצאתי דוגמה שונה! משהוא פשוט כגון מדריך להרכבת ארון של איקיה, כמה סרטוטים פשוטים והוראות פשוטות, ויש לנו ארון.
ובכל זאת, אפילו כשמדובר בדבר כזה פשוט, טעות אחת קטנה במהלך הרכבת הארון, ולקראת הסוף נגלה שמשהו לא מסתדר ויהיה צורך לפרק את הארון עד לאותו שלב בו טעינו ולהרכיב אותו שוב. (קורא לי עם כל רהיט שרכשתי באיקיה).

יש להדגיש את נושא העבודה הרוחנית ולומר, שבתחום זה, עלינו להיזהר כפליים, כאשר התרגול נעשה ללא הדרכה ורק מול ספר.
כאן יופיעו כל הקשיים האפשריים, כיוון שבדרך כלל מדובר בתחום רחב מאוד וכלל לא מוכר לרובנו.
מושגים לא מוכרים, יבלבלו אותנו ויגרמו לנו לחשוב שמדובר במשהו שונה. יותר גרועים הם המושגים הנשמעים לנו כמוכרים, או במילים רגילות שהמשמעות שלהם שונה. כך יכולים אנו להבין שיש לתרגל משהו בצורה מסוימת, כאשר בספר מבקשים בפרוש לתרגל דבר אחר בצורה אחרת.

אני מכיר כמה מקרים בהם הבינו הקוראים, שעליהם לתרגל דבר מה הנאסר לתרגול בספר.

במקרים נדירים בהם הבנו כראוי את הכתוב, יהיה חסר לנו הפידבק ממדריך מנוסה, היכול לכוון אותנו ולהעמיד אותנו על טעותנו בתרגול. הספר לא יכול לענות לנו על שאלות שהתעוררו במהלך הקריאה או מאוחר יותר כאשר נרצה ליישם את הכתוב. חוסר הדרכה, יישום לא נכון והבנה לא נכונה את הכתוב יכולים להוביל אותנו לתרגול לא מועיל, לא נכון ואף מזיק פיזית ונפשית.

"אני מדפדף בספרים, איני לומד אותם, ומה שנותר לי מהם הוא דבר-מה שאני מזהה כשייך לזולתי; לימוד מספרים הרי זו תנועה מהוססת וקלושה שאינה מלהיבה כלל בעוד ששיחה מלמדת ומפעילה כאחד."
מישל דה מונטיין

הבנה והסכמה

רובינו נוהגים לחשוב שידע והבנה הם היינו הך; אם אני יודע את מה שאתה יודע, אזי אני מבין אותך.
אם הרעיון לא מוכר לי, אבל בכללותו הוא נשמע הגיוני, גם אז אני יכול להבין אותך.
לאומת זאת אם הרעיון לא מוכר ולא הגיוני (מבחינתי) אזי אני לא מבין.

 כמובן, שכאשר מדובר על השוואת ידע והיגיון, יכול להיווצר מצב בו, אני מבין אדם אחר, אך לא מסכים איתו.
לאמתו של דבר, הבנה היא דבר מה מורכב יותר.
ההבנה נוצרת ע"י שני מרכיבים נוספים: המרכיב הראשון הוא ידע ספציפי, והמרכיב השני הוא ההוויה. רק אחרי שהאדם נחשף לידע ומצליח ליישם אותו, לחיות אותו, להתנסות בו פרקטית ולא רק תאורטית, רק אז מתחילה להיווצר הבנה.

אנו יכולים, בעזרתו של המרכז הפורמוטורי "להבין"  בצורות מעוותות, רעיונות שונים.
כמובן שלא מדובר כאן בהבנה, אלא בהאחזותו של המרכז הפורמוטורי בחלקי אותו רעיון הנשמעים הגיוניים או מוכרים.
אך ישנם רעיונות רבים, כה זרים למרכז הפורמוטורי, עד שאינו מסוגל להתמודד עמם כלל.
אחד מאותם רעיונות לגבי, היה: "אדם המבין רעיון מסוים בצורה אמתית לא יכול שלא להסכים עמו".
לא הצלחתי להבין רעיון זה בצורה שכלית, ולא משנה כיצד ומהיכן ניסיתי לגשת אליו.
הרי זה כה ברור, שאני יכול להבין מישהו או משהו ובאותה המידה לא להסכים איתו.
ההבנה האמתית נוצרה רק אחרי שהתנסיתי בכך כמה פעמים.

אני זוכר שבפעם הראשונה החוויה הייתה חזקה במיוחד. האזנתי לדיברי אדם אחר, שדיבר על רעיון כלשהו הקשור לעבודת האדם על עצמו, החוויה שלו, ההתנסות שלו והמסקנות שלו באותו נושא היו זהות לשלי. באותו רגע ההבנה הייתה מלאה.
לא יכולתי שלא להסכים איתו, אף על פי שברקע זמזמו 'אני'ים שהמליצו על סתירות ואי  הגיון.
אך ההבנה הייתה שייכת למישהו אחר, לא ברמת ה'אני'ים. באותן השניות, נזכרתי באותו רעיון, שלא ניתן שלא להסכים עם מי או מה שאנו מבינים. לא יכולתי למצוא בו שוב חוסר הגיון או זרות, אותו רעיון נהפך באותו רגע לרעיון שלי, ולא עוד דבריו של מישהו אחר.

רמות התבוננות

ישנו חלק הקשור למרכז השכלי שלנו, אשר עסוק כל הזמן בלהסביר שכלית את כל מה שאנו 'חווים'. הוא מסביר מה הרגשנו, מה טעמנו, איך חשנו איך פעלנו ולמה.
כאשר מתחיל האדם לעבוד על עצמו, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לנסות להתבונן על עצמו בעזרת המרכז השכלי.
מהירותו של המרכז השכלי אטית בהרבה משאר המרכזים, והוא לא מספיק להתבונן ב'אני'ים רגשיים, אינסטינקטיביים ותנועתיים ברגע שהם מתרחשים. מידי פעם הוא מבחין ב'אני'ים שכליים ובאותם 'אני'ים של אותו חלק המסביר מה קרה לפני רגע.
וגם כאשר מדובר בתחושה או רגש מתמשכים, אין אנו מסוגלים להבחין בהם כיוון שאותו חלק מיד נכנס לפעולה וגורם לנו להזדהות עם הסבריו ולא לשים לב לתחושה או הרגש.
במצב זה, אכן אין האדם מסוגל לראות מאומה מעבר למחשבות שלו. אך אלו גם לא מחשבות, כיון שהאדם לא מסוגל לחשוב. לכן מדויק יותר לומר 'אני'ים שכליים.
בעזרת כלים וידע נכונים, יכול האדם להתחיל לעבוד על עצמו בצורה יעילה ולהבחין בכל תפקודיו, הרושם כל כך שונה ועז שאין כל סכנה לבלבול.

באחת הפעמים בזמן מחלה, הבחנתי שאני כולי מזוהה כל הזמן עם המחלה, כמובן שברגע הראשון הבחנתי באותם 'אני'ים שכליים שכל הזמן הסבירו כמה שאני מרגיש רע. אך כאשר חדרתי מעבר ל'אני'ים שכליים, הבחנתי שכל הגוף שלי מזוהה לגמרי עם המחלה. הייתה זו תחושה כבדה מאוד והזדהות עם הסבל… שמתי לב שהסבל לא כל כך גדול, אך המכונה בהזדהותה יוצרת לעצמה סבל מדומה העולה בעצמתו כמה מונים מהסבל האמתי.
רק אחרי שהצלחתי להתגבר בעזרת זכירה עצמית על אותה הזדהות, 'הרגשתי' בהרבה יותר טוב, יכולתי לראות את הסבל האמתי והלא נורא כל כך ולהיפתר מהסבל המדומה. במגביל יכולתי להבחין עדיין באותם 'אני'ים שכליים ובמרכז האינסטינקטיבי שלי ובסבל שלו, אך ידעתי שאני לא הם.

סיפור קצר שכתבתי לפני כמה שנים על אותו חלק המסביר כל מה שאנו 'חווים'.

צייר, מלחין ופילוסוף מצאו יום בהיר אחד את דרכם אל הים.
ההשראה, כך שמעו, אשר משרה הים וסביבתו על האדם, ברוכה היא עד מאוד.
והדרך אל הים קצרה היא ולא קשה כלל.

הצייר להתבונן רצה, לראות את הים בעיניו, לראות את צבעו, את קצפו,
את השמים המלאים בעננים, את החול הזהוב, אשר סודר בדגמים.
את הצבעים המשתלבים והנשברים זה בזה.
את השמש המטילה את קרניה ומחייה את הכל.
ואף ראה בדמיונו עופות ים הדואים על זרמי האוויר החמים.
"כן", חשב הוא לעצמו, "שם בים אקבל אני השראה לציורי הבא".

המלחין לשמוע רצה, לשמוע את הגלים הנשברים על החוף.
את הרוח המייבבת, את צליל העופות ושאר היצורים הדרים בקרבת הים.
את קולות האנשים השמחים שהתאספו על החוף.
את נגינת הים הלא פוסקת לעולם, המחליפה את צליליה בכל גל וגל.
"כן, השראה זו, רק הים יכול להעניק לי", כך חשב.

והפילוסוף, אשר חייב אני לומר, היה חסיד של אסכולות פסולות,
כלל לא הבין השראה מה היא.
נגרר הוא אחרי חבריו, ללא מטרה ועניין, ללא כל צורך בהשראה.
מוחו הקודח התמלא בידע כה רב, אשר אותו אסף, עד אשר בעיני הבריות הוא נחשב,
לחכם, מיוחד בעל אופק נרחב. אך מוחו החיל רק ידע ולא הבנה, ידע ללא הוויה.
"מבין אני יותר משניהם", חשב לעצמו, אעזור להם להבין את אשר יראו וישמעו.

הים נגלה לעיניהם ברוב הדרו, "פלא פלאים" הם אמרו, וחיש הסתדרו החברים והתמקמו.
המלחין, אשר עצם את עיניו, והתרכז בצלילי הים הרבים.
הצייר, לראות את המראות הקסומים.
והפילוסוף, להם להסביר.

וכך, לאחר ששמע המלחין צלילים נפלאים, פנה אליו הפילוסוף והסביר:
"הים נשמע כך" הוא הצמיד את שפתיו בחוזקה ונשף.
"והגלים הנשברים נשמעים כך": הוא פישק את שפתיו והוציא מין קול מוזר.
"והציפורים והרוח" הוא המשיך, "כך וכך".
"כן" חשב המלחין, "כך בערך הם נשמעים".
הוא החל לחזור על הנשיפות והשאיפות ופסק לשמוע את הצלילים.

הצייר, שאך ורק התחיל להבין את הצבעים הרבים, נאלץ אף הוא לפילוסוף להאזין.
אשר הסביר לו במרץ והתלהבות, על הצבעים, על צל ואור.
ובמיוחד התעכב על שבירת קרני השמש על פני הים.
"כן", חשב הצייר לעצמו, "כך זה נראה", והחל לחזור על הסברי הפילוסוף.
וכך פסק הוא לראות את המראות.

בערב חזרו שלושתם לבתיהם, ריקים מרשמים, אך מלאים בדמיונות.
המלחין הלחין יצירה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
והצייר צייר תמונה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
שניהם היו רחוקים מהאמת!

והפילוסוף… הוסיף עוד פרק בסיפורו, אשר כותרתו הייתה: תורת האמת.


אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

ידע ווידוא

רשמתי כבר כמה פעמים, שאדם המתבונן בעצמו ללא ידע והדרכה ממקור מודע, גם אם יראה דבר מה, יסיק מסכנות מוטעות ודמיוניות.

אתמול נזכרתי במקרה שקרה בשנות השמונים. אימי שלחה חבילה לקרובי משפחה שהתגוררו בחוץ לארץ. לא זוכר למה בדיוק, אבל אני זוכר שהחבילה ברובה הכילה מוצרי מזון. בין המוצרים נמצא גם כמה שכיות 'זיפ'.
'תביא הבית זיפ והמשקה מוכן' זו הייתה הפרסומת בתחילת שנות השמונים למי שזוכר, מדובר במין אבקה מתוקה שערבבו עם מים. מין מיץ בטעם לא ברור.

לאחר זמן מה קיבלנו מכתב מקרובי המשפחה שהודו על החבילה, אך טענו שאבקת הכביסה שבתוך השקיות הקטנות והצבעוניות מאיכות ממש גרוע. לא רק שאותה אבקת כביסה לא הועילה, היא אף לא העלתה קצף.

כמובן שאם אותם קרובי משפחה יקרים, היו מקבלים הסבר-ידע, על אותו זיפ, בטוח אני שלא היו מנסים לכבס איתו. מדובר על ידע מאדם שכבר התנסה, מכיר ויודע על מה מדובר ומה ניתן לעשות עם זיפ. ושוב כמובן שאין צורך להאמין לאותו ידע, כיוון שאמונה לא תועיל לאף אחד, יש צורך לוודא, ובמקרה זה הוידוא הוא הכנה מעשית של משקה מאותה אבקת זיפ.

אם נחזור לנושא ההתבוננות, הרי שהאדם מנסה להתבונן ורואה אין ספור תופעות ותפקודים שמעולם לא ראה, לא הכיר ולא מבין. ללא ידע ממקור מודע הוא לא יפיק שום תועלת מאותן התבוננויות, ההפך הוא הנכון הוא רק יגביר את הבלבול ויצור לעצמו תאוריות על מה ואיך הוא ראה. במקרים רבים נוצר שיכנוע עצמי והזדהות חזקה מאוד שכך הם הדברים, איך יכול להיות אחרת הרי אני בעצמי ראיתי. במקרים אלה בלתי אפשרי להסביר לאותו אדם שהדברים פועלים בצורה שונה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

באחד הפורומים נשאלתי, האם ניתן להתבונן ללא ידע מקדים?

חשבתי שיש מקום לפרסם את תשובתי גם כאן…

אין לך מושג מה לעשות!? על מה להתבונן? איך להתבונן?
אז אתה מחליט להתבונן/לתרגל בעצמך מבלי הידע המתאים, ועד מהרה מגיע למסקנות מוטעות.

הרי כל כך קל להגיע למסקנות מוטעות, כיוון שאנו לא יכולים להתבונן ברצף ולעומק, ההתבוננויות שלנו מאוד חלקיות; אנו מתבוננים לרגע ורואים משהוא, לאחר מכן שוקעים בהזדהות ושינה. אחרי זמן מה שוב מצליחים לראות משהו… וכך זה ממשיך. לאילו מסקנות אנו יכולים להגיע בצורה זו?
דומה הדבר לסרט שממנו מוצאים סצנות שלמות, ונותנים לך לראות חלקים קצרים ומטושטשים מאוד שלא קשורים זה לזה כלל.

הבנה מתפתחת מידע והוויה, ללא הוויה הידע לא מועיל ואף מפריע, אך ללא הידע ההוויה לא תועיל אף היא. ללא הידע, רק עם הוויה תהיה לך היכולת לעשות, אך לא יהיה לך מושג מה ואיך לעשות.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

להפוך לשלנו

אין זה משנה האם בחרנו להתנסח בצורה חדשנית או שחזרנו על דברים שכבר נאמרו לפנינו, כל עוד הפכנו את הדברים לשלנו.
מישל דה מונטיין אמר:

"אנו נוטלים את דעותיו ואת ידיעותיו של הזולת למשמרת ותו לא. שומה עלינו לעשותם שלנו."

אך מה זאת אומרת לעשות את הדברים לשלנו, וכיצד ניתן להפכם לשלנו?
יש הבדל בין ידע לבין הבנה של אותו ידע, וההבנה היא שהופכת אותו לשלנו.
לדוגמה, נניח שנתקלנו בתאוריה שמתייחסת לכך שהאדם הוא מכונה.
תאוריה זו יכולה להישמע לנו לנכונה, ואנו יכולים לאמץ אותה ולהתחיל לדבר על כך ולכתוב על כך ספרים, אולי אף לשכלל אותה ולהוסיף עוד אספקטים שונים מדמיוננו מבלי להבין אותה כלל.
אבל אם ירצה האדם להפוך ידע זה לשלו, חייב הוא לבדוק ולהבין אותו. אם מדובר על כך שהאדם הוא מכונה, הרי שרק לאחר אין ספור התבוננויות בתנאים מתאימים ובעזרת כלים מתאימים, יכול האדם באמת לראות שוב ושוב שהוא מכונה. היכולת להתבונן ולעשות את כל מה שדרוש כעזר להתבוננות, במקרה זה היא ההוויה! ככל שיתמיד במאמציו, יצליח לראות יותר ויותר לעומק וכך להגדיל את הווייתו בנושא. השילוב של הידע ושל ההוויה יוצר את ההבנה, וכך אותו ידע נהפך לשלנו, כעת אנו לא סתם חוזרים על דבריו של משהוא אחר או ממציאים מדמיוננו, אנו באמת מבינים, הפכנו את הדברים לשלנו.
אם מדובר בידע שיקרי ומסולף, הרי שכך יהיה בידינו לאמת שמדובר בידע שיקרי.

"האמת והשכל הם נחלת הכול, הם אינם שייכים למי שאמר אותם ראשון יותר מאשר למי שאמר אותם אחריו."

מישל דה מונטיין

למה לא ניתן למסור הבנה ואמונה לאחר

"אין מעניקים אמונה לאנשים. האמונה שנולדת באדם ומתפתחת בו באופן פעיל אינה תוצאה של ידע אוטומטי המבוסס על קביעת הגובה, האורך, הרוחב, הצורה או המשקל של עצם מסוים, אף לא על תפיסתו באמצעות ראייה, שמיעה, מגע, ריח או טעם. האמונה היא תוצאתה של הבנה.
ההבנה היא התמצית המתקבלת ממידע שנרכש באופן מכוון ומהתנסויות שחווה האדם עצמו.
לדוגמה, לו היה בא לקראתי עכשיו אחי שלי אהוב נפשי והיה מתחנן שאתן לו ולו-גם את החלק העשירי מהבנתי, ואני הייתי רוצה בכל הוויתי לעשות כן, לא הייתי יכול, גם אם עז היה חפצי, למסור לו אפילו אלפית מן ההבנה הזו, מפני שאין בו לא הידע שרכשתי ולא ההתנסויות שניתן לי לעברן במהלך חיי.

ההבנה, כפי שאמרתי, היא תוצאת מכלול המידע שנרכש במכוון ושל התנסויות אישיות; ואילו הידיעה אינה אלא זכירה אוטומטית של קבוצת מלים שנלמדה בסדרה מסוים."

ג.א. גורדייף

עוד משהו על ידע והוויה

"…הידע מטבעו לא נועד להאיר את נפשותיהם של מי שאין בהם אור ואף לא להאיר עיני עיוור; ייעודו הוא לא להאיר את עיניהם אלא לאמן את ראייתם, לכוון אותם בדרכם ובלבד שרגליהם מיומנות וכשירות להליכה.


הידע הוא סם טוב ומיטיב, אבל שום סם אינו חזק דיו להישמר מפני שינוי והשחתה שיחולל בו הקנקן הפגום המכיל אותו.
יש מי שראייתו צלולה אבל אינה ישירה, משום כך הוא רואה את הטוב אבל אינו הולך בדרך הטוב; הוא רואה את הידע אבל אינו משתמש בו."

מישל דה מונטיין

אין לקשור את הידע לנפש, יש להטמיע אותו בה; לא די להזליפו עליה, אלא יש לצבועה בו, ואם אין הוא משנה אותה ואינו משפר את מצבה הפגום, אזי ברור כי מוטב להניחו באשר הוא. זוהי חרב מסוכנת המכבידה על אדונה ופוצעת אותו כאשר היא נתונה בידיים חלשות שאינן יודעות כיצד להשתמש בה, עד כי מוטב היה לא ללמוד כלל.

קיקרו

הבנה וקו עבודה שני

ההבנות שלנו יכולות להיות ברמות שונות. עומק ההבנה קשור ביחס ישיר לידע ולהוויה שלנו.
אך ישנה עוד דרך שבעזרתה יכולים אנו להעמיק את ההבנות שלנו.

קו עבודה שני, הוא קו הקשור בעבודה משותפת של התלמידים, הוא יכול לתרום בצורות רבות לתלמיד: מאמצים משותפים, ראיית המכניות שלנו בעזרת המכניות של האחר, תצלום (שיקוף), התבוננות בפעילות המרכזים שבמצבים אחרים לא פעילים או פעילים פחות, והדבר הפשוט ביותר, הניסיון להסביר לאחר את ההבנות שלי.
רק לאחר שהעלתי התבוננויות והבנות שלי מעל פני השטח וחלקתי אותם עם תלמידים אחרים, התבהרו אותם התבוננויות והבנות אף העמיקו יותר.

כיצד להיות נוכח בשיחה?

באחד האתרים נשאלה השאלה: כיצד להיות נוכח בשיחה?

קודם כל עלינו לנסות ולעשות את המאמץ להיות נוכח! אך איך ננסה אם אנו לא זוכרים לנסות? חסרה לנו המטרה.אם אדם לקח על עצמו מטרה לנסות להיות נוכח בשיחה, הרי שבהתחלה עליו לנסות להיזכר במטרה זו.
רוב הזמן אנו לא זוכרים את המטרות שאנו מציבים לעצמנו.
לאחר מכן כשכבר נזכרנו, עלינו לנסות ולעשות מאמץ להיות נוכח.
אם נתמיד במאמצים, הרי, שאין כמו הכישלונות, בעזרתם בסופו של דבר יכול האדם להצליח במטרה.
כך יכול האדם ללמוד את המכונה שלו. בכל כישלון אפשר יהיה להתבונן וללמוד את סיבת הכישלון:
חשבון פנימי, הזדהות, דמיון, רגשות שליליים או תכונה כזו או אחרת שפעלה כמו תמיד וגרמה לשינה עמוקה.
למה בעצם כה קשה להיות נוכח בזמן שיחה עם אנשים אחרים?
כשמדובר על אינטראקציה עם אנשים אחרים הרי שמדובר בגירויים/רשמים רבים מאוד, אשר גורמים
מידית לתגובות מכניות מצידנו. כיוון שמדובר בבני אדם, הרי שבדרך כלל יהיו אלה גירויים רגשיים שיפעלו על המרכז הרגשי שלנו.
וכל מי שמכיר את עבודת ההתבוננות בעצמו, כבר יודע שלא קל בכלל להתבונן או לשלוט במרכז הרגשי שלנו.
לכן טוב יהיה אם ננסה להגיע מוכנים: בהתחלה אולי אפילו ליזום שיחות בזמן שאנו זוכרים את המטרה ולא ההפך.
ואם אנו נפגשים עם מישהו אז לנסות להגיע עם גישה מתאימה, שעלינו לנסות לזכור…
אוספנסקי דיבר על 'אני' שכלי (זקיף) שיהיה מוכן להתבונן ב'אני'ים רגשיים.
העבודה עצמה דומה מאוד לסיפור סופי המדבר על אדם הנופל לאותו בור שוב ושוב:
אדם, אשר נפל לתוך בור עמוק, שלא ראה בדרכו אל ביתו.
לאחר מאמצים רבים הצליח האדם לצאת מהבור…
למחרת, נפל האדם שוב לאותו בור, הפעם, הוא הצליח לצאת מהבור מהר יותר…
למחרת, האדם זכר וידע שהבור נמצא לפניו, אך הוא נפל לתוכו שוב. הוא יצא ממנו במהירות ובקלות…
למחרת, האדם עבר מסביב לבור והמשיך לביתו…
אז עלינו לעשות מאמצים, בהתחלה לא נזכור ונפול לבור, מאוחר יותר נזכור ובכל זאת ניפול ולא נצליח להיות נוכחים, כיוון שאנו לא יכולים לעשות.
בסופו של דבר נצליח להיות נוכחים. כמובן שהסדר שבדברי הוא פורמוטורי ולא נכון, האדם יכול להצליח להיות נוכח בניסיונו הראשון ולאחר מכן לא יצליח חודשים, אך אני מדבר על הוויה ולא על מקריות.

עוד דבר היכול לעזור להיות נוכח בשיחה (מניסיוני), אם כבר זכרנו את המטרה, טוב יהיה אם נקשיב לאדם שמולנו במקום להיכנס לדמיון ולהתחיל לחשוב מה ואיך נענה לו.
ועוד דבר אחד, להביט בעיני האיש שמולנו.

ידע

"כל מאמצינו מוקדשים למלא את הזיכרון, ואילו את התבונה וההכרה אנו מותירים בריקנותן. וכמו הציפורים, המחפשות לפעמים גרעינים ונושאות אותם במקורן, בלי לטעום מהם, כדי להאכיל מפה אל פה את גוזליהן, כן גם הפדנטים שלנו מלקטים את הידע מתוך הספרים ואינם מחזיקים אותו אלא בקצות שפתותיהם על מנת להקיאו בלבד ולפזרו לכל רוח…. אולם גרוע מזה, תלמידיהם וגוזליהם גם הם אינם ניזונים ואינם אוכלים מן הידע, כי הוא עובר מיד ליד, וכל מטרתם להציגו לראווה, לגלגל שיחה על אודותיו עם זולתם ולעשות ממנו סיפורים, כמוהו כמטבע חסר ערך, שאין בו שום תועלת ושאינו משמש אלא כאסימון, לשם ספירה…
אנו נוטלים את דעותיו ואת ידיעותיו של הזולת למשמרת ותו לא. שומה עלינו לעשותם שלנו."

מישל דה מונטיין/המסות

איך אנו יכולים לקבל את דבריהם של מורים מודעים?

בדרך כלל חסרות לנו כמה נקודות חשובות היכולות להשלים את התמונה ולאפשר לנו להתייחס בצורה עניינית לדברים הנאמרים ע"י מורים מודעים.
אני לא מדבר על ידע והוויה, שבלעדיהם אין כלל סיכוי להבין דברים אלה.
אני מדבר על נקודות נוספות, שמשום מה קל לנו להתעלם מהן.

* למה הדברים נאמרים בצורה מסוימת?
* למי הם נאמרים?
* ומה המטרה שמאחורי הדברים?

אני רוצה להתייחס יותר לנקודה השנייה! "למי הם נאמרים?"

אנסה להביא דוגמאות כדי להבהיר את דברי.
אנשים שונים מפתחים לאורך חייהם נטיות מסוימות, מדובר על מכניזם שנוצר ופועל בצורה מסוימת מאוד.
כל אדם מפתח לעצמו מכניזם או מכניות המתאימה לתנאים בהם הוא חי.
מדובר בתכונות של האדם, בהרגלים, ובהתנהלותו באופן כללי בעולם בכל המישורים המוכרים לנו כגון: צורת חשיבה, רגש, תנוע ואינסטינקט.
אותה תבנית-מכניות שומרת את האדם במצב בו הוא יכול להמשיך לישון ולתפקד בעולם זה.
אם נצליח לערער טיפה את המכניות של אדם זה או אחר, הרי שהדבר אלול לגרום לו לזעזוע והזעזוע בתורו יכול לגרום לאותו אדם לפקוח את עיניו לזמן קצר ומוגבל מאוד.
במלים אחרות, האדם יכול להתעורר לזמן קצר.

לאחר שהברתי את הנקודה הזו, ניתן להמשיך בנושא שלנו.
מורה מודע אלול לומר לאדם, אשר המכניות שלו מתבטאת באקטיביות מוגזמת, שעליו ללמוד לא לעשות, וכל מה שעליו לעשות הוא להירגע.
דברים אלה יהיו נכונים לעבודתו של אותו אדם לאותו רגע! יכול להיות שמבחינתו בעוד שנה עבודתו תשתנה מקצה לקצה.
אדם אחר שהמכניות שלו שונה יקבל באותו הזמן תשובה שונה מאותו מורה!

אבל, כיוון שבני אדם לא מודעים לכך, וצורת המחשבה שלנו היא פורמטורית במיוחד, אנו נתייחס לדבריו של אותו מורה בצורה מאוד לא נכונה.
ללא הידיעה שדברים אלה מכוונים לאדם ספציפי, שהמכניות שלו מאוד ספציפית, אנשים יטילו דברים אלה לכל עבר ללא הבנה.
הם יצוטטו את המורה, יכתבו עליו ספרים ותמיד יזכירו ששיטתו היא אי עשיה ורוגע.

אדם אחר שהמכניות שלו מתבטאת בעצלות ובחוסר מעש ועניין, יקבל מאותו מורה המלצה הפוכה: לעשות יותר מאמצים ולהיות יותר אקטיבי…
הפעם אנשים אחרים יכתבו ספרים אחרים ויסבירו שתורתו של המורה היא מאמצים ואקטיביות!

אדם שבגלל המכניות שלו, הוא מקפיד כל הזמן על הכללים ועושה בדיוק את מה שכתוב בספרים או במילים אחרות מתייחס יותר לצורה ולא לתוכן, יכול לקבל מהמורה תובנה שהדרך לא קיימת.
ושוב גם כאן, תובנה זו מתאימה ומיועדת רק לאותו אדם, שבקרה זה יכול להתעורר לרגע ולהבין שהוא יוצר לעצמו צורה וממסתתר מאחוריה במקום לעשות את העבודה האמתית.
אך אנשים שלא מודעים לכך, מיד יפתחו רעיונות פילוסופים ויכתבו ספרים המדברים על כך שבעצם אין דרך, היא לא קיימת.

הדבר דומה במשהו לרפואה מודרנית: רופא שאליו יגיעו חולים הסובלים מכאב ראש, ימליץ לכולם לקחת אקמול.
לאומתו הומופט, יטפל בכל אדם בצורה שונה, וכלל לא משנה שכולם סובלים מאותם הסימפטומים.

וכך, אנו יוצרים לעצמנו סתירות: המורה הזה אומר שעלינו להירגע, והשני אומר שעלינו להתנזר והשלישי בעד מין….אך כל הדברים האלה נאמרים לאנשים ספציפיים או לקבוצת אנשים דומים והם לא מיועדים לכלל הציבור. גם אם הם נאמרים בפומבי, עלינו לדעת לפי ההכרות שלנו עם המכניות שלנו האם הדברים מיועדים לנו או לא.

בנקודה זו, אני מרגיש שטוב יהיה לעצור ולא להמשיך, אולי בהזדמנות אחרת אוסיף כמה דברים שישלימו את הפוסט הזה.

רמת הוויה והבנה

בדרך כלל אנו לא מבינים זה את זה גם כאשר אנו מדברים באותה השפה.
כאשר אני מדבר על אותה שפה, אני לא מדבר על כך שאנו מדברים עברית או אנגלית אלא על משמעות המילים.
כלומר, אנשים שונים משתמשים באותה מילה, אך כל אחד מהם מתכוון לדבר מה שונה.
כיוון שזו אותה המילה כולם בטוחים שמדובר באותה המשמעות או אותו הפירוש…

לקרוא עוד…

הוויה וידע

* שניהם צריכים להתפתח במקביל ורק, כאשר שניהם מתפתחים, נוצרת הבנה!
ההבנה תלויה ביחס שבין הידע להוויה!
המושג ידע ברור לכולנו, ובמיוחד בזמנים אלו, אנשים אוגרים ידע.
אדם בעל ידע רב נחשב לאדם חכם ומבין.
אך ידע כשלעצמו אינו מביא להבנה!
המושג הוויה הוא מושג לא ברור ובדרך כלל ההוויה אצלנו לא מפותחת, אם אנסה להסביר מושג זה, אז הרי אפשר לומר, שההוויה היא הכוח לעשות!
בני אדם מס' 1,2,3 הם בני אדם הנמצאים במצב תודעה נמוך, כלומר – שינה, מצב זה לא מאפשר להם לעשות. לכן רמת ההוויה שלהם שואפת לאפס: רמת ההוויה שלהם היא שינה.
הדבר היחיד שהם יכולים לעשות, הוא אגירת ידע ותאוריות.
אך איזה ידע עשוי להיות קניינו של אדם ישן?! אדם מס' 4 הוא אדם, שמנסה לעשות ולפעמים מצליח,
רמת ההוויה שלו התפתחה לאין שעור.
יש לו לאדם מס' 4 את הידע, אשר מורה לו מה לעשות, ויש לו כבר את היכולת היחסית להתחיל לעשות!
אם אגר האדם ידע רב מבלי שפיתח את רמת ההוויה שלו, אזי האדם יודע, אך אין ביכולתו לעשות, זהו ידע חסר תועלת.
אם ההוויה מתפתחת ללא ידע, הרי שכעת האדם יכול לעשות, אך אין הוא יודע מה ואיך לעשות!

* בראש וראשונה, התפתחותה של ההוויה פירושה להתעורר, הואיל ותכונתה העיקרית של הוויתנו היא היותנו שקועים בתרדמה.
באמצאות הניסיון להתעורר אנחנו משנים את הווייתנו…

* הוויה היא מצב, היכולת לעשות ולהשתמש בידע שנמצא בידנו.
ישנם אנשים שנמצאים במצב בו הם יכולים לעשות, ואנשים אחרים נמצאים במצב בו הם לא יכולים, או יכולים לעשות ברמת המכונה – גירוי ותגובה.
רמת ההוויה יכולה להתפתח ע"י ובעזרת העבודה והמאמצים של האדם…

* או כמו שגורדייף אמר – "מבחינה חיצונית הוויתו של אדם יש לה צדדים שונים ורבים: פעילות או סבילות; נאמנות או נטיה לשקר; כנות או חוסר-כנות; אומץ לב, פחדנות; שליטה עצמית, הוללות; נרגנות, אנוכיות, נכונות להקרבה עצמית, גאווה, יהירות, הערכה עצמית, שקידה, עצלנות, מוסריות, שחיתות; כל אלה ורבים אחרים זולתם מרכיבים את הוויתו של האדם.
אבל כל זה הוא מכני לחלוטין באדם. אם הוא משקר, פירוש הדבר שאינו יכול שלא לשקר; אם הוא אומר אמת, פירוש הדבר שאינו יכול שלא לומר את האמת; וכך לגבי כל דבר. הכל קורה, אדם אינו יכול לעשות דבר, לא בתוכו ולא מחוצה לו."
לכן אין ממש הבדל בין אריק לבנץ! שניהם לא יכולים לעשות, הכל קורה להם….
רעיון רמות ההוויה מתיחס אל בני אדם שיכולים לעשות!
במשל המערה, אותם אנשים הקשורים במערה ידעו לנבא איזה צל יגיע ומתי אך הוויתם היא עבדות ושינה!

* סרטנית אמרה לבנה,
"למה אתה הולך רק לצדדים?
אם תלך קדימה, תגיע ליעדך מהר יותר!"
"אני חושב שאת צודקת אמר הסרטן הצעיר לאימו,האם את יכולה להראות לי איך עושים את זה?"
הסרטנית ניסתה וניסתה ללא הצלחה…!!!

יש הבדל גדול בין תאוריה למעשה!

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )