התבוננויות קצרות

למה ההתבוננויות שלנו על עצמנו כה קצרות ונדירות?
כדי לקבל תשובה על שאלה זו, עלינו להבין כיצד העולם הפנימי שלנו מתפקד.
כיוון שמדובר בעולם ומלואו, עדיף בהתחלה לבודד ולהתמקד במערכות ספציפיות. לקרוא עוד…

האם אתה מאמין באלוהים?

התשובה הופיעה, ובאותו הרגע היא הייתה זוהרת בהבנה.
אך הרגע חלף, ועימו גם ההבנה.
עוד מספר רגעים חלפו, בעודו מנסה להחזיר את ההבנה, נאבק בסתירות,
מנסה לנסח את התשובה בצורות שונות, להיות ברור יותר לעצמו…

"לצערי, אני מאמין,
ולצערי הרב, לא מספיק…"

כך, הוא ענה, משאיר את התשובה בדיוק כפי שהופיעה.
כלפי חוץ, בעיני אנשים שסובבו אותו, הוא רק נראה כמהרהר בשאלה, לפני שהחליט כיצד לענות…

הבנה

אני רק זוכר שהיא הופיעה, נתגלתה בכל הדרה, נוצצת ומרשימה.
היה בה משהו מנחם, מרגש ומופלא. והיא הייתה שלי! קרובה כל כך…
לפתע גיליתי שהיא כבר לא כאן, לא איתי. הרגשתי נבגד ובודד.

לאחר שכל הניסיונות שלי להחזירה כשלו, נוכחתי שאני אף לא זוכר אותה כלל.
מאומה ממנה לא נותר, רק הזיכרון שהיא הייתה כאן, והרושם שהיא הותירה בי.

 היו בי חלקים שהתעצבו, היו אחרים שהתאכזבו.
חלקם רגזו על שהרשו לעצמם לאבד הבנה כה חשובה ונוצצת.
חלקם רגזו על אחרים והאשימו אותם בכישלון חרוץ.
ישנם חלקים שעד עכשיו מנסים להיזכר באותה הבנה…
וחלקים אחרים שכל מה שמעניין אותם הוא ניסוחם של הדברים והבאתם לכתב.

 ובכל זאת, האין זה רגע קסום ומיוחד, בו אנו נוכחים בשינוי זה;
אותו רגע של גילוי והכרה בכך שרגע לפני היינו שונים, וכעת אנו אפילו לא יכולים להיזכר.
רק הרושם נותר בנו, וגם הוא מתפוגג.

עבודה עצמית

לאלה שבנינו, אשר הגיעו לשלב בו הם הבינו הבנה כנה ואמתית, שאין עבודה עצמית או שאין משמעות לעבודה עצמית.
זה הרגע בו יש להשקיע מאמצים גדולים ורבים יותר באותה עבודה!

הבנה והסכמה

רובינו נוהגים לחשוב שידע והבנה הם היינו הך; אם אני יודע את מה שאתה יודע, אזי אני מבין אותך.
אם הרעיון לא מוכר לי, אבל בכללותו הוא נשמע הגיוני, גם אז אני יכול להבין אותך.
לאומת זאת אם הרעיון לא מוכר ולא הגיוני (מבחינתי) אזי אני לא מבין.

 כמובן, שכאשר מדובר על השוואת ידע והיגיון, יכול להיווצר מצב בו, אני מבין אדם אחר, אך לא מסכים איתו.
לאמתו של דבר, הבנה היא דבר מה מורכב יותר.
ההבנה נוצרת ע"י שני מרכיבים נוספים: המרכיב הראשון הוא ידע ספציפי, והמרכיב השני הוא ההוויה. רק אחרי שהאדם נחשף לידע ומצליח ליישם אותו, לחיות אותו, להתנסות בו פרקטית ולא רק תאורטית, רק אז מתחילה להיווצר הבנה.

אנו יכולים, בעזרתו של המרכז הפורמוטורי "להבין"  בצורות מעוותות, רעיונות שונים.
כמובן שלא מדובר כאן בהבנה, אלא בהאחזותו של המרכז הפורמוטורי בחלקי אותו רעיון הנשמעים הגיוניים או מוכרים.
אך ישנם רעיונות רבים, כה זרים למרכז הפורמוטורי, עד שאינו מסוגל להתמודד עמם כלל.
אחד מאותם רעיונות לגבי, היה: "אדם המבין רעיון מסוים בצורה אמתית לא יכול שלא להסכים עמו".
לא הצלחתי להבין רעיון זה בצורה שכלית, ולא משנה כיצד ומהיכן ניסיתי לגשת אליו.
הרי זה כה ברור, שאני יכול להבין מישהו או משהו ובאותה המידה לא להסכים איתו.
ההבנה האמתית נוצרה רק אחרי שהתנסיתי בכך כמה פעמים.

אני זוכר שבפעם הראשונה החוויה הייתה חזקה במיוחד. האזנתי לדיברי אדם אחר, שדיבר על רעיון כלשהו הקשור לעבודת האדם על עצמו, החוויה שלו, ההתנסות שלו והמסקנות שלו באותו נושא היו זהות לשלי. באותו רגע ההבנה הייתה מלאה.
לא יכולתי שלא להסכים איתו, אף על פי שברקע זמזמו 'אני'ים שהמליצו על סתירות ואי  הגיון.
אך ההבנה הייתה שייכת למישהו אחר, לא ברמת ה'אני'ים. באותן השניות, נזכרתי באותו רעיון, שלא ניתן שלא להסכים עם מי או מה שאנו מבינים. לא יכולתי למצוא בו שוב חוסר הגיון או זרות, אותו רעיון נהפך באותו רגע לרעיון שלי, ולא עוד דבריו של מישהו אחר.

מכלול שלם

בית ספר אמתי, הוא מכלול שלם, מערכת שלמה המתקיימת ומתפקדת באיזון ותאום מושלמים. כל דבר במערכת זו, קשור למשנהו, ולא ניתן להתייחס לחלק מסוים במערכת זו רק כיחידה נפרדת ובודדת, מבלי שנבין גם את התמונה הגדולה.

כלומר, אותו חלק בודד מהווה יחידה עצמאית, אך באותה מידה הוא גם חלק ממערכת גדולה יותר. לכן יש צורך להבין גם את תפקודו העצמאי וגם את תפקודו כחלק במערכת.

אנו מרבים לשפוט כל מיני חלקים בודדים, הם נראים לנו לא הגיוניים או טיפשים או לא מועילים. הדבר הזה נובע מחוסר ידע והבנה, של המכלול השלם.

באחד הפורומים נשאלתי, האם ניתן להתבונן ללא ידע מקדים?

חשבתי שיש מקום לפרסם את תשובתי גם כאן…

אין לך מושג מה לעשות!? על מה להתבונן? איך להתבונן?
אז אתה מחליט להתבונן/לתרגל בעצמך מבלי הידע המתאים, ועד מהרה מגיע למסקנות מוטעות.

הרי כל כך קל להגיע למסקנות מוטעות, כיוון שאנו לא יכולים להתבונן ברצף ולעומק, ההתבוננויות שלנו מאוד חלקיות; אנו מתבוננים לרגע ורואים משהוא, לאחר מכן שוקעים בהזדהות ושינה. אחרי זמן מה שוב מצליחים לראות משהו… וכך זה ממשיך. לאילו מסקנות אנו יכולים להגיע בצורה זו?
דומה הדבר לסרט שממנו מוצאים סצנות שלמות, ונותנים לך לראות חלקים קצרים ומטושטשים מאוד שלא קשורים זה לזה כלל.

הבנה מתפתחת מידע והוויה, ללא הוויה הידע לא מועיל ואף מפריע, אך ללא הידע ההוויה לא תועיל אף היא. ללא הידע, רק עם הוויה תהיה לך היכולת לעשות, אך לא יהיה לך מושג מה ואיך לעשות.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

'אני' ויוסי

גורדייף אומר שבשלב מסוים צריך האדם ללמוד לראות את עצמו הצורה אחרת: אם עד כה למד לראות את הגלגלים הקטנים, הרי שכעת עליו לראות את הכל יחד – במובן מסוים כפי שאחרים רואים אותו.
כלומר, עליו ללמוד לצלם את עצמו, והצילום צריך לכלול בעת ובעונה אחת כל דבר שהאדם יכול לראות על עצמו ברגע מסוים.
מדובר על רגשות, מחשבות, תחושות, תנועות, מצבי רוח, גוני קול, תנוחות, הבעות פנים, התנהגויות שונות והכל כיחידה אחת.
אם יצליח האדם לצלם את עצמו, עד מהרה יבין שהוא דמיין את עצמו שונה מאוד ממה שצילם. בעזרת אותם צילומים יבין האדם שכעת הוא למד יותר על עצמו, ובכל זאת מי שמופיע בתצלומים זה לא הוא.
אם רוצה האדם ללמוד מי הוא, עליו לחלק את עצמו לאיש שהוא מכנה 'אני' ושאחרים מכנים בשמו הפרטי, למשל 'יוסי'.
והשני (האמתי) הוא החלק המופיע בחייו רק לרגעים קצרים ביותר, החלק הסביל שיכול במקרה הטוב לראות לרגעים ספורים מה קורה לו וליוסי.

יוסי לאומתו הוא החלק הפעיל, הוא מדבר על עצמו בגוף ראשון.
אותו יוסי יכנה בשם 'אני' את כל מה שהוא אוהב בעצמו, או כל מה שהוא מדמה את עצמו.
בהתחלה אין כל בררה והדרך היחידה ללמוד מי אני, היא ללמוד מי אני לא – כלומר ללמוד מי הוא יוסי.
כמובן שזו רק נגיעה קלה וניתן לדבר על הנושא רבות, במיוחד חשובה הנקודה כיצד אחרי ששמע רעיון זה, יחלק את עצמו יוסי?

'הרגשה' מוזרה נוצרת אם נומר במקום 'אני' את שמינו הפרטי. או אם בזמן חשיבה נחליף את ה'אני' ביוסי. אתם מוזמנים לנסות ולספר….

החלטה חשובה

אם אדם מחליט להתחיל לעבוד על עצמו ולהצטרף לבית-ספר, הרי שהחלטה זו אמורה לבוא ממקום בוגר ואחראי.
יש כאן צורך בהבנה והכרה בסיסית במצבו הנוכחי (השינה שלו), הכרה באפסותו, באי היכולת שלו להשתנות בעצמו ובחוסר האונים שלו.
רק ממקום זה יכול האדם להבין, שהוא זקוק לעזרה כדי להתעורר. רק ממקום זה יכול האדם לוותר על העדפות, טינות, דעות, הרגלים והזדהויות, שעד כה מנעו ממנו להתקדם.
כמובן שלא ניתן לוותר ולהבין כל זאת ברגע אחד והדבר מצריך עבודה ארוכה.
אך ההכרה בכך, פותחת את הצוהר לקבלת העזרה.
מאוחר יותר מגיעה גם ההבנה של הצורך בציות לחוקים והוראות ישירות.

אדם שהחל את עבודתו על עצמו שלא ממקום זה, אלול לאבד את ההזדמנות ואף יותר מכך.

להפוך לשלנו

אין זה משנה האם בחרנו להתנסח בצורה חדשנית או שחזרנו על דברים שכבר נאמרו לפנינו, כל עוד הפכנו את הדברים לשלנו.
מישל דה מונטיין אמר:

"אנו נוטלים את דעותיו ואת ידיעותיו של הזולת למשמרת ותו לא. שומה עלינו לעשותם שלנו."

אך מה זאת אומרת לעשות את הדברים לשלנו, וכיצד ניתן להפכם לשלנו?
יש הבדל בין ידע לבין הבנה של אותו ידע, וההבנה היא שהופכת אותו לשלנו.
לדוגמה, נניח שנתקלנו בתאוריה שמתייחסת לכך שהאדם הוא מכונה.
תאוריה זו יכולה להישמע לנו לנכונה, ואנו יכולים לאמץ אותה ולהתחיל לדבר על כך ולכתוב על כך ספרים, אולי אף לשכלל אותה ולהוסיף עוד אספקטים שונים מדמיוננו מבלי להבין אותה כלל.
אבל אם ירצה האדם להפוך ידע זה לשלו, חייב הוא לבדוק ולהבין אותו. אם מדובר על כך שהאדם הוא מכונה, הרי שרק לאחר אין ספור התבוננויות בתנאים מתאימים ובעזרת כלים מתאימים, יכול האדם באמת לראות שוב ושוב שהוא מכונה. היכולת להתבונן ולעשות את כל מה שדרוש כעזר להתבוננות, במקרה זה היא ההוויה! ככל שיתמיד במאמציו, יצליח לראות יותר ויותר לעומק וכך להגדיל את הווייתו בנושא. השילוב של הידע ושל ההוויה יוצר את ההבנה, וכך אותו ידע נהפך לשלנו, כעת אנו לא סתם חוזרים על דבריו של משהוא אחר או ממציאים מדמיוננו, אנו באמת מבינים, הפכנו את הדברים לשלנו.
אם מדובר בידע שיקרי ומסולף, הרי שכך יהיה בידינו לאמת שמדובר בידע שיקרי.

"האמת והשכל הם נחלת הכול, הם אינם שייכים למי שאמר אותם ראשון יותר מאשר למי שאמר אותם אחריו."

מישל דה מונטיין

הכל גלוי

הכל גלוי וברור ובכל זאת אנו קוראים, שומעים, רואים ולא מבינים מאומה.
נאמר שהספרים נועדו לאלה שהבינו כבר.
הדבר הראשון הדרוש לנו להבנה הוא הבנת השפה-לשון, המילים המוכרות לנו מסתירות בתוכן משמעויות שלא מוכרות לנו, (במקרה של מילה לא מובנת יש סיכוי שנבדוק ונחקור, אך אם המילה מוכרת לנו, הרי שנקבל אותה כמובנת מעליו).
הדבר השני שדרוש להבנה מלאה ולא רק שכלית, הוא הוידוא המעשי של התאוריה, כלומר לאחר שהבנו כראוי את הכתוב עלינו להפכו לשלנו.
זאת ניתן לעשות רק אם נבין את התאוריה בצורה שלמה – ע"י פרקטיקה/מעשה. דבר אחד הוא לקרוא ולהבין שכלית תהליך מסוים ודבר שונה לגמרי הוא גם לחוות את התהליך.
במקרה הראשון רק המרכז השכלי "מבין", ובמקרה השני כל המרכזים שותפים להבנה (ואולי אף יותר).
על כך התייחסתי כבר בהזדמנויות שונות בבלוג שלי, כעת רוצה אני להביא כמה דוגמאות.

* בעלילות גלגמש (האפוס המסופוטמי) מסופר על גלגמש מלך ארך, המחליט לצאת למסע ארוך אל אותנפישתים (נח המקראי) גיבור המבול, אשר האלים העניקו לו חיי נצח.
גלגמש מבקש ללמוד ממנו את סוד חיי האלמוות. לאחר מסע ארוך מאוד ושכנועים רבים מסכים אותנפישתים ומספר לגלגמש שאם ישאר ער במשך 6 ימים ו-7 לילות יזכה בחיי נצח, אך גלגמש נרדם מייד.

* לאחר שמת חברו הטוב של גלגמש אנכידו, הצליח גלגמש לקבל רשות מהאלים להחזיר את אנכידו לחיים לזמן מוגבל מאוד.
אנכידו שעלה מהמתים סיפר לגלגמש מה עלינו לעשות כדי שהחיים הבאים (המוות) יהיו טובים יותר.
חלק מדבריו התייחסו למספר הילדים/בנים שהבאת לעולם; ככל שהבאת יותר ילדים כך יוטב לך בחיים שלאחר המוות.
מה הקשר אם כך לחיים שלנו שלאחר המוות ולמספר הילדים שלנו? אחד הפירושים של המילה 'ילד' מוכר לנו היטב – צאצא, אך האם האפוס ניסה לעודד ילודה ולא יותר?
הפירוש המוכר פחות הוא הילד הפנימי – גוף אסטרלי. יצירת חיים חיצוניים – צאצאים, ויצירת חיים פנימיים – גוף אסטרלי, קשורים לאותה אנרגיה (אנרגיה מינית), בעזרתה יכול האדם להוליד ילדים או ליצור גוף אסטרלי. למה מדובר בגופים רבים? – גוף אסטרלי, מנטלי ועוד. ככל שיצליח האדם ליצור גופים גבוהים יותר כך יוטב לו בעולם שלאחר המוות.

* ישעיהו פרק יא פסוק ו' : וגר זאב עם-כבש, ונמר עם גדי ירבץ; ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נהג בם.
החיות מייצגות כאן את המרכזים האנרגטיים. ליתר דיוק את ההרמוניה בין המרכזים; אף מרכז לא טורף את האנרגיה של מרכז אחר, כך יכולים הם לעבוד בצורה הרמונית ויעילה. על הנער ניתן להוסיף הרבה, או להציץ בפסקה הקודמת. מדובר על תנאים מתאימים לביאת המשיח – התעוררותו של האני האמתי.

* מתוך הבהגון גיתה, אומר קרישנה לארג'ונה "מי שזוכרני תמיד ולעולם אינו מסיח דעתו ממני לא יתקשה כלל להשיגני." מדובר על זכירה עצמית, או אם נתעקש על תרגול להשגת זכירה עצמית.

הספרות העתיקה מלאה ומפוצצת ברמזים, ובמקרים אחרים אין אלה כלל רמזים אלא הצהרות ברורות, אך אין בידינו מספיק כלים היכולים לעזור ולהבין, ואנו לא יכולים לעשות מאומה כדי להפוך הבנות אלה לשלנו.

לאן אתה בורח?

האדם עסוק כל ימי חייו בבריחה מהסבל. על ידי סבל מדומה, רגשות שליליים, דמיון ושקר עצמי מצליח האדם לעמם את הסבל האמתי.
אך אין זו בריחה, זו רק בזבוז של אנרגיה שבעקבותיה ואיתה נוצרת השינה וחוסר ההתמודדות עם הסבל האמתי והחיים.
לכן נאמר שאנו מבזבזים את החיים, אנו לא חיים את הרגע ומעדיפים לחלום על עתיד, עבר ועל מקומות אחרים ללא סבל.
החיים שלנו נושאים בתוכם סבל, ואין כל דרך לשנות עובדה זו כל עוד אנו חיים כאן; על כדור הארץ, בגוף פיזי.
בשלב מסוים יש להבין שאין לאן לברוח, הסבל והחיים ישיגו אותנו בכל מקום. "אדם פוגש בגורלו בדרך בה בחר כדי לחמוק ממנו."
אדם המנסה לברוח מכלב מעיים, רץ הישר אל הבור העמוק שלפניו. אך ממה בדיוק הוא נמלט? מהכלב או מהאיום?
האם יש סיבה לברוח מהכלב אם הוא לא מאיים? הכלב ישיג אותנו במהרה והבריחה תגרום לו רק לממש יותר את איומו. ואם במקרה לא ישיג? הרי שאנו נמלטים הישר לאותו בור עמוק, שאותו בגלל השינה, אנו כלל לא רואים.
אם אין לאן לברוח, ולפנינו נמצא כלב אחר או איום אף גדול יותר, כל מה שנשאר הוא להתמודד עם האיום.
אם נרצה להתמודד עם האיום, הרי שעלינו קודם לראות אותו ולהבין למה והיכן הוא גורם לסבל, מי הוא זה שסובל?
תאוריה לא תועיל כאן כלל, רק פרקטיות יכולה לעזור לאדם להבין, שלא 'הוא' זה שסובל. צעד זה קשה במיוחד, כיוון שהאדם מזוהה לגמרי עם הסובל – המכונה שלו.
עדיין לא ברור לי מה קודם למה? ההפרדות קודמת לקבלה או ההפך? אולי שניהן מתרחשות במקביל!? אך ברור לי שאם מצליח האדם להיפרד מהמכונה חייב הוא לקבל אותה כפי שהיא. כך גם עם חייו וסבלו.
אז האדם נשאר מול הכלב, כך הוא לומד להכיר, להתיידד ולחיות עמו, והאיום נעלם. זו היא המלטות מהסבל.
הסבל מייצר אנרגיה יקרה, אם נצליח שלא להירדם ולבזבז אנרגיה זו, נוכל ללמוד להתמיר אותה לצרכינו…

רגשות שליליים

רגש שלילי נוצר ע"י מנגנון פנימי, המתפתח מגיל צעיר מאוד.
אם השליליות כולה נוצרת ע"י גירויים חיצוניים, הרי שאין דרך להימנע ממנה.
אך עלינו להבין, שלגירויים חיצוניים יש השפעה עלינו, ובידינו, או יכולה להיות בידינו היכולת לא להזדהות ולהימנע מהשליליות.
אנו מחזיקים בתמונה דמיונית על הצורה בה אמור העולם לנהוג; יש לנו דמיון על איך הדברים אמורים להתרחש, מתי ולמה.
כאשר דמיון זה מופרח ע"י המאורעות, אנו נעשים שליליים ומאשימים את הסביבה.

"אין כל טעם לזעום על האירועים. לכעסינו הם אינם שועים." – פלוטרכוס.

זו עוד דרך למנוע את פירוקה של התמונה הדמיונית שלנו ולהימנע שוב מהאמת;
מנגנון זה פועל תמיד ובצורה מועילה. אם היינו מצליחים לא לבטא שליליות, היינו יכולים להבחין באותו מנגנון האחראי ליצירת רגשות שליליים, היינו יכולים לבחון וללמוד אותו ולהבין את דרך פעולתו. אך ברגע שביטאתי את הרגש השלילי, שקעתי בשינה עמוקה אף יותר. כעת אני מזוהה לגמרי: הדברים לא מצליחים לי, אני מסכן, אין לי מזל, הסביבה לא מתייחסת אלי בכבוד הראוי לי וכמה שאני כועס על כל זה ובצדק!
במצב זה אין כל סיכוי לראות ולהבין משהו, בטח שלא להבין דבר מה מורכב כמנגנון האחראי לרגשות שליליים.
למה לי בכלל לנסות לראות ולהבין? 'אני' מאוד מרוצה מאותה הבאה של רגשות שליליים; יש בה מן תחושה/הרגשה של 'אני', כלומר 'אני' שלילי = 'אני' קיים.
אני שלילי כי: יש לי רגשות, יש לי ערכים, יש לי דעות, אני מסכן, אני מתנגד, אני לא מסכים… המון 'אני' והמון שקר עצמי.
כאשר חולמים חלום כה עצמתי על מי הוא 'אני', למה שנרצה להתעורר?

נקודה מעניית: קל לנו בהרבה למצוא מה אנו לא מאשר מה אנו כן…

האם אנו מבינים את עצמנו?

"מכיר אני אנשים המתנצלים על שאינם מטיבים לבטא את מחשבותיהם; הם מעמידים פנים שראשם מלא וגדוש מחשבות נאות שאין הם יכולים להביען מחמת שלא ניחנו בכשרון הדיבור: אחיזת עיניים היא זו. יודעים אתם מה דעתי על כך? אלה הם צללים שמטילות במוחם אי-אלו מחשבות גולמיות ומבלבלות, שהם אינם מסוגלים להבינן ולהבהירן בתוך עצמם ומשום כך גם אינם מסוגלים להוציאן מחוצה להם. הם עדיין אינם מבינים את עצמם. ראו כיצד הם מגמגמים שעה שהם יולדים את מחשבתם ואמרתם כי לא חבלי לידה הם אלה אלא חבלי עיבור וכי הם רק מלקקים את החומר הלא גמור הזה, כדי לתת לו צורה. אשר לי, אני סבור – וסוקרטס אף הוא פסק כך – כי מי שיש לו במוחו מחשבה חדה ובהירה יצליח להביעה אפילו בעגה של ברגמו ואם הוא אילם, בהבעת פניו."

מישל דה מונטיין

למה לא ניתן למסור הבנה ואמונה לאחר

"אין מעניקים אמונה לאנשים. האמונה שנולדת באדם ומתפתחת בו באופן פעיל אינה תוצאה של ידע אוטומטי המבוסס על קביעת הגובה, האורך, הרוחב, הצורה או המשקל של עצם מסוים, אף לא על תפיסתו באמצעות ראייה, שמיעה, מגע, ריח או טעם. האמונה היא תוצאתה של הבנה.
ההבנה היא התמצית המתקבלת ממידע שנרכש באופן מכוון ומהתנסויות שחווה האדם עצמו.
לדוגמה, לו היה בא לקראתי עכשיו אחי שלי אהוב נפשי והיה מתחנן שאתן לו ולו-גם את החלק העשירי מהבנתי, ואני הייתי רוצה בכל הוויתי לעשות כן, לא הייתי יכול, גם אם עז היה חפצי, למסור לו אפילו אלפית מן ההבנה הזו, מפני שאין בו לא הידע שרכשתי ולא ההתנסויות שניתן לי לעברן במהלך חיי.

ההבנה, כפי שאמרתי, היא תוצאת מכלול המידע שנרכש במכוון ושל התנסויות אישיות; ואילו הידיעה אינה אלא זכירה אוטומטית של קבוצת מלים שנלמדה בסדרה מסוים."

ג.א. גורדייף

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )