עבודה עצמית

ברמה מסוימת זה לא משנה מה אנו חווים, או מה אנו רואים.
עלינו תמיד לנסות לחזור אל העבודה, המאמצים ואל הרגע…
לשם כך עלינו לזמן מה לקבל הדרכה ולשים את עצמו תחת החוקים של המדריך… לקרוא עוד…

התבוננויות קצרות

למה ההתבוננויות שלנו על עצמנו כה קצרות ונדירות?
כדי לקבל תשובה על שאלה זו, עלינו להבין כיצד העולם הפנימי שלנו מתפקד.
כיוון שמדובר בעולם ומלואו, עדיף בהתחלה לבודד ולהתמקד במערכות ספציפיות. לקרוא עוד…

״אתה צודק, גם אצלי זה כך״

"אווילות היא לבסס את האמיתי ואת השקרי על שיפטנו"
מישל דה מונטיין

״אתה צודק, גם אצלי זה כך.״

אנו ממהרים לשפוט ״מניסיוננו״ הסוביקטיבי.
כאשר אנו פוגשים בדעה, רעיון או חוויה הדומים לדעות, רעיונות או חוויות שלנו, אנו ממהרים להצדיק אותם.
יש הבדל בין הסכמה להצדקה, ההצדקה חשובה לנו, כיוון שהצדקת רעיונות דומים לשלנו היא בעצם הצדקה שלי את עצמי.
לרוב אנו מחפשים הצדקות אלה כדי לבסס יותר את דעותינו, ללא כל קשר לכך שהיא דעה נכונה או שגויה.
כך גם עם חוויות והבנות.
אם אתם מסכימים איתי בנקודה זו, חישבו רגע על כל מה שאנו מתוך עמדתנו הסוביקטיבית לא מסכימים עליו.
כמה דברים יקרי ערך חולפים על פנינו…

מתרגילים טובים באמצע הדרך

אם האדם הממוצע, כלל לא חושד בכך שהוא לא מודע לעצמו ולא מודע לסביבתו, הרי שהמתרגל הממוצע נמצא במצב דומה מאוד.

 ההבדל הוא, שהמתרגל, שמע, קרא ומכיר את הרעיונות המדברים על מצב התודעה הנמוך בה הוא שרוי, וכיוון שהוא מאמין לחלק מרעיונות אלה, הוא מנסה להיות יותר צנוע, ומחריז, שהוא צועד בדרך למודעות. כמובן שאין כל הבדל, והחרזה זו היא החרזה שיקרית לגמרי.
לאמיתו של דבר, רוב המתרגלים, מדשדשים בכל מיני שבילים צדדיים, המובילים אותם הרחק הרחק מאותה דרך… לקרוא עוד…

התבוננות ודמיון

אנו מגינים על העולם הדמיוני שלנו בעוז.
בכל פעם שנשקפת סכנה העלולה לערער קצת על אותו עולם דמיוני,
אנו מתגייסים להגן עליו ולחזק אותו.

אותו עולם דמיוני הנוצר בעזרת ובעקבות עיוורון ובורות ונתמך ע"י הסביבה בא אנו חיים
מורכב מדעות, הבנות ועקרונות שגויים, היכולים להתקיים רק בסביבה שיקרית והזויה.

 אמת או ספק, תמיד מעיימים על אותו עולם דמיוני…

לכל אדם ישנה מידה מסויימת של אנרגיה המספיקה להתבוננות קצרה.
אותה התבוננות נוצרת מידי פעם ללא כל מאמץ מצידו. ניתן לומר, שהמקרה הוא זה האחראי להתבוננות זו.
לרוב, ניתן להשוות התבוננות זו להתבוננות של ילד על עולם מורכב ובלתי מובן. לאחר התבוננות זו, נותר הילד מבולבל יותר, לפעמים אף חרד…
ברגע זה נכנסים לפעולה כמה מנגנונים משומנים היטב, שתפקידם להסתיר מעיני המתבונן את העובדה שהוא לא מבין ואף חרד ממה שראה, ובנוסף ליצור הסבר דמיוני המסביר לכאורה את מה שראה הילד.
בנוסף ישנם מנגנונים האחראים להסתיר גם מראות הסותרים את עולמנו הדמיוני, כלומר, סותרים את ההבנות, הדעות והעקרונות שלנו.

מנגנונים אלה, נוצרים וקיימים מסיבה אחת בלבד, לשמר את שנתינו ולעמעם את המכות והזעזועים שהחיים מספקים ללא הפסקה.
עם המנגנונים, קשה מאוד לצאת מאותו עולם דמיוני, אך בלעדיהם האדם חסוף למכות וזעזועים, ואם אינו יודע כיצד להתמודד עימם, במקרים מסויימים אלול להיפגע נפשית.
זו הסיבה שבעבודה רוחנית, יש לעבוד בשלבים ולקבל עזרה מקצועית מאדם מנוסה.

אם נחזור לאותה התבוננות, שהזכרתי לפני כן, אז חייב אני להוסיף, שלא רק המנגנונים מעמעמים את מה שאנו רואים, ומסלפים בהסברים דמיוניים את המראה הנגלה לנו, אלא שישנה בעיה גם בהתבוננות עצמה.
דומה הדבר לניסיון לפקוח את עניינו ולראות באמצע הלילה, כאשר מישהו או משהו העיר אותנו לפתע.
המראה שנקלוט יהיה מטושטש ולא ברור, ויש להניח שברוב המקרים מיד נירדם שוב, ולא נזכור כלל את העובדה שהתעוררנו או שראינו משהו.
כך בדיוק גם בהתבוננויות שלנו, לרוב מדובר ברגעים קצרים ולא ברצף זמן המספיק להבין ולראות הקשרים.
וכך כאשר רק פיסות קטנות של מידע נותרים בידינו, אנו משלימים ובונים סביבם הקשרים דמיוניים.

יצחק והכדורים הצבעוניים 2

כפי שכבר רשמתי, יצחק (הכלי המעוגל המלא בכדורים קטנים וצבעוניים) מטולטל ללא הפסקה.
הוא מתגלגל ומתהפך עקב השפעות חיצוניות. כל גירוי חיצוני משפיע על יצחק:
מזג אוויר מסוים, משפיע על יצחק וגורם לו לשמוח, לכעוס או לסבול.
בני-אדם משפיעים על יצחק וגורמים לו לשמוח או לכעוס או לאהוב או לשנוא או להאמין או לזלזל ועוד…
כל מאורע ומאורע בחייו משפיע עליו.

יצחק הוא אדם מצליח מאוד מבחינה עסקית ומבחינה חברתית.
אין לו דאגות הקשורות לקיום היום יומי. הוא אדם משכיל מאוד ואף מתעניין במדע, פילוסופיה ובעוד כמה תחומים נחשבים.
באופן כללי אנשים המכירים את יצחק, מחשיבים אותו כאדם חכם, נבון, נעים הליכות ומצליח.
כך גם יצחק רואה ומחשיב את עצמו; הוא אדם של העולם הגדול, ולפעמים הוא אף מעז ומשתעשע במחשבה על כך שהוא אדם טוב האוהב לעזור ולתרום לזולת.
אם נבקש מיצחק, שיגדיר את עצמו, יומר הוא ללא היסוס, שהוא אדם חופשי!

הבוקר מתעורר יצחק עם כאב ראש וזיכרונות מטרידים במיוחד מחלום רע.
התחושה הכללית של יצחק בבוקר זה כה מעיקה, עד שהוא משתעשע שוב ושוב במחשבה להישאר במיטה.
אך לבסוף בהתערבותה של השלפוחית, הוא קם ומגשש את דרכו בקושי רב אל חדר האמבטיה.
כאשר הוא מתחיל לצחצח את שיניו, המברשת נופלת מידיו, הוא מרים אותה מהרצפה וראשו נחבל בכיור.
יצחק מפטיר קללה עסיסית, וההרגשה השלילית אשר אותה הוא החל מטפח עוד במיטה, הולכת ומתעצמת.
קוביית קרח מרגיע את הכאב, ולאחר בדיקה מול המראה, יצחק שמח לגלות שלא נשארה כל חבורה.
מצב רוחו משתפר מעט והוא מחליט לצאת לעיר ולשתות קפה בבית הקפה האהוב עליו.
ביציאה מביתו, הוא מגלה ששוב פעם שכנו גנב את העיתון. הוא מתמלא בשליליות רבה ומתחיל לקלל ולאחל צורות שונות של מוות בייסורים לשכנו.
רגע אחרי כן, הוא נזכר שבבית הקפה מחלקים עיתון בחינם, הוא נרגע שוב ויוצא מביתו.
בחוץ ממתין לו מזג אוויר נפלא, בדיוק כפי שהוא אוהב, הוא שואף אוויר ומחליט שהליכה ברגל תועיל למצב רוחו.
ואכן, במיוחד אחרי שהוא פוגש כמה מכרים טובים בדרכו לבית הקפה, מצב רוחו משתפר פלאים.
בהמשך הדרך, רואה יצחק קבוצה של אנשים ואמבולנס. הוא מתקרב יותר ומבחין באדם שכוב על המדרכה.
יצחק בטוח שמדובר בתאונה, הוא חש באי נוחות כאשר מכניסים את האדם הנפגע לתוך האמבולנס, רגשות כועסות ומחשבות על נהגים לא זהירים ממלאים את כול ישותו.
האיש הפצוע, מזכיר לו את חברו הטוב, שנהרג בתאונת דרכים דומה, יצחק מתחיל להרגיש כיצד עצב ורחמים עצמיים מתחילים להישתלט עליו.
הוא ממשיך מדוכדך אל בית הקפה, ומזמין ארוחת בוקר. משום מה הארוחה והקפה כלל לא טעימים הבוקר, ומהעיתון הוא שכח לגמרי.
בזווית עינו הוא מבחין בשתי חברות, היושבות לא הרחק משולחנו. אחת מהן לא מפסיקה להגניב לעברו מבטים ולצחקק.
היא פונה אל חברתה ואומרת, כך שדבריה ישמעו היטב, “הוא מאוד חמוד”.
אחרי שיצחק מצטרף אל שולחנן, ומקבל את הטלפון של המגניבה מבטים, מצב רוחו ממש משתפר. הוא כלל לא זוכר כבר את התאונה ואת חברו ז”ל.
אפילו האוכל טעים מאוד, ואחרי שהחברות נפרדות ממנו ויוצאות מבית הקפה הוא לא מצליח למחוק את החיוך מפרצופו.
הוא נזכר שוב בעיתון, שכה רצה לקרוא הבוקר, ובמדור ספורט הוא קורא על כך שהקבוצה אותה הוא אוהד הביסה את יריבתה.
כעת יצחק בטוח שכבר מזמן לא היה לו בוקר כה מוצלח!

אני יכול להמשיך ולתאר את בוקרו של חברנו החופשי, ולספר על הטלפון שהוא קיבל ומהקו השני, זקנה צרחה עליו ודרשה בתוקף לדבר עם ז’אנט, ועל כך שאחרי שהוא הבטיח לה שחלה כאן טעות, היא התקשרה שוב ושוב וטענה בכעס שהוא חוצפן ואידיוט.
אך אני חושב שניתן לעצור כבר כאן, ולהבין שיצחק שלנו, רחוק מאוד מלהיות אדם חופשי, ושהוא אכן מטולטל, מתגלגל ומתהפך ללאג הפסקה, עקב השפעות/גירויים חיצוניים.

כל תגובותיו, על אותם גירויים חיצוניים; המחשבות, הרגשות, התחושות, הפעולות, הדמיון, ההזדהויות… הם אותם כדורים קטנים וצבעוניים המגיבים על הטלטולים. או במילים אחרות – ה’אני’ים הרבים.

איך ולמה יצא לאדם שם רע בקרב השדונים?

או במילים אחרות: דמיון ושיפוט.


שדון יער אחד, בהתרוצצו ביער, הבחין בחסר בית המנסה למצוא מסתור מפני הגשם והקור.

השדון שלבש דמות אדם, ניגש אליו והזמין אותו לביתו.

בעודם מהלכים בשבילי היער, הבחין השדון שחסר הבית נושף מידי פעם על ידיו.

"אכין לך סעודת מלכים, אם תגלה לי את פשר הנשיפות הללו" אמר השדון לחסר הבית.

"אני נושף על ידי, כיוון שאני מנסה לחמם אותן", ענה חסר הבית.

לאחר זמן מה, הגיעו השנים אל בית השדון, אשר עמד בהבטחתו טרח והכין סעודת מלכים.

חסר הבית שהיה שמח לקבל מחסה ומזון, החל לזלול בשמחה את המנות הרבות והטעימות.

"מה פשר הנשיפות, שאתה נושף כעת על כף המרק?" שעל שוב השדון.

"אני נושף על המרק כדי לקרר אותו מעת", ענה חסר הבית.


השדון המופתע, לא ידע להחליט, האם חסר הבית חושב אותו למטומטם, או שהוא בעצמו חסר בינה. הכיצד זה, שבפעם הראשונה נשף חסר הבית לחמם ובפעם השנייה לקרר.

מאותו היום החליט השדון שמוטב לו לחסוך בפגישותיו עם בני האדם, ולשדונים אחרים סיפר שבני האדם חסרי נימוס או חסרי בינה.


רוב הזמן בהתבוננותינו החוצה או פנימה, אנו רואים דברים הנראים כסתירות.

האומנם?

ידע ווידוא

רשמתי כבר כמה פעמים, שאדם המתבונן בעצמו ללא ידע והדרכה ממקור מודע, גם אם יראה דבר מה, יסיק מסכנות מוטעות ודמיוניות.

אתמול נזכרתי במקרה שקרה בשנות השמונים. אימי שלחה חבילה לקרובי משפחה שהתגוררו בחוץ לארץ. לא זוכר למה בדיוק, אבל אני זוכר שהחבילה ברובה הכילה מוצרי מזון. בין המוצרים נמצא גם כמה שכיות 'זיפ'.
'תביא הבית זיפ והמשקה מוכן' זו הייתה הפרסומת בתחילת שנות השמונים למי שזוכר, מדובר במין אבקה מתוקה שערבבו עם מים. מין מיץ בטעם לא ברור.

לאחר זמן מה קיבלנו מכתב מקרובי המשפחה שהודו על החבילה, אך טענו שאבקת הכביסה שבתוך השקיות הקטנות והצבעוניות מאיכות ממש גרוע. לא רק שאותה אבקת כביסה לא הועילה, היא אף לא העלתה קצף.

כמובן שאם אותם קרובי משפחה יקרים, היו מקבלים הסבר-ידע, על אותו זיפ, בטוח אני שלא היו מנסים לכבס איתו. מדובר על ידע מאדם שכבר התנסה, מכיר ויודע על מה מדובר ומה ניתן לעשות עם זיפ. ושוב כמובן שאין צורך להאמין לאותו ידע, כיוון שאמונה לא תועיל לאף אחד, יש צורך לוודא, ובמקרה זה הוידוא הוא הכנה מעשית של משקה מאותה אבקת זיפ.

אם נחזור לנושא ההתבוננות, הרי שהאדם מנסה להתבונן ורואה אין ספור תופעות ותפקודים שמעולם לא ראה, לא הכיר ולא מבין. ללא ידע ממקור מודע הוא לא יפיק שום תועלת מאותן התבוננויות, ההפך הוא הנכון הוא רק יגביר את הבלבול ויצור לעצמו תאוריות על מה ואיך הוא ראה. במקרים רבים נוצר שיכנוע עצמי והזדהות חזקה מאוד שכך הם הדברים, איך יכול להיות אחרת הרי אני בעצמי ראיתי. במקרים אלה בלתי אפשרי להסביר לאותו אדם שהדברים פועלים בצורה שונה.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

הפחד מהספק

בני אדם מפחדים לחיות בספק. הם מעדיפים שהכול יהיה ברור, בטוח ולא משתנה.
כך הוא הדבר גם עם בני האדם, המנסים לעבוד על עצמם ולהגיע למצבי תודעה גבוהים יותר. ובמיוחד הם, מפתחים לעצמם בולם זעזועים: מנגנון המשמר את שנתם ומאפשר להם לחיות בשלום עם עצמם בהתעלמות מוחלטת מכל הסתירות והטלטולים החיצוניים והפנימיים העלולים להעיר אותם.
בדרך כלל מדובר בבולם זעזועים בדמותו של הביטחון המוחלט בצדקתי.
גם אם נתעלם מהעובדה, שכל מה שהאדם רואה הוא דמיוני, כלומר קובץ גדול של שקרים, שהאדם מספר לעצמו. וכדי להיות ברור אני לא מדבר על רעיון העולם האשלייתי או ה'מאיה', ונניח שהאדם מבצע התבוננות ורואה דבר מה אמתי יחסית, הרי שעדיין ישנן התבוננויות ברמות ועומקים שונים. אותה התבוננות היא רק אמת יחסית, אין צורך לעשות ממנה תורה מסיני, יכול להיות שמחר נתבונן ונראה דבר מה מעמיק יותר וההתבוננות הקודמת תמצא כחלקית או לא נכונה.
לכן הספק היחסי יכול להועיל רבות לעבודתו של האדם על עצמו. הוא משאיר פתח לאמיתות גדולות ומעמיקות יותר. ללא אותו ספק אנו מונעים מעצמנו את הגילוי המעמיק יותר. הביטחון בכך שההתבוננות שלי היא אמתית וסופית מפסיק את העבודה באותו רגע.

"כי הספק נעים לי לא פחות מן הידיעה."
דנטה אליג'ירי

"One who has no doubts will have little success."
לאונרדו דה וינצ'י

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

כלים

"הסיבה הראשונה לעבדותו הפנימית של האדם היא בורותו, ומעל לכל, בורותו לגבי עצמו. ללא ידיעת עצמו, ללא הבנה של עבודת המכונה שלו ותפקודיה, אין האדם יכול להיות חופשי, אין בידו לשלוט בעצמו, והוא ישאר תמיד עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו. "זו הסיבה שבכל התורות העתיקות היתה התביעה הראשונה, בראשיתה של הדרך לשחרור: 'דע את עצמך'."
ג. א. גורדייף

כיצד יכול האדם לדעת את עצמו, אם הוא ישן ולכן עבד וכלי-משחק בידי הכוחות הפועלים עליו!? נאמר שהשלב הראשון הוא למידה, התבוננות והבנה, אך האם יכול האדם להתחיל בצעדים אלה בעודו ישן?
ברשומה הקודמת שלי, התייחסתי לכלים ואמרתי שבהעדר כלים מתאימים האדם יסיק מסקנות שגויות, או במילים אחרות הלמידה שלו תהיה למידה שגויה ודמיונית.
הדוגמה הטובה ביותר לדמיון זה, הוא הבלבול הבלתי פוסק בין תפקודים לבין מצבי תודעה; האדם חווה דבר מה ובטוח שזו ערות או מודעות או הארה. בעודו בטוח שהוא מתעורר הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך השינה.
אם כך, זקוק האדם לכלים מתאימים לא רק לעבודה על עצמו, אלא כבר בשלב הראשון – הלמידה העצמית.
לא ניתן לדחוף את האדם מהמקפצה הישר אל הברכה, שלב זה יגיע אף הוא, אך לפני כן צריך לצייד את האדם בכלים שיעזרו לו לשחות ולהתמצא. ללא כלים אלה בתוך המים העמוקים יאבד האדם את חוש הכיוון ואלול לצלול מטה בעודו חושב שהוא עולה מעל פני המים.
כמובן שכלים אלה מגוונים מאוד, וניתן לרכוש אותם רק בבתי ספר אמתיים.
אחד מאותם הכלים בשלב הראשון, הוא ידע על עבודת המכונה ותפקודיה. אין האדם צריך להאמין לאותו ידע! אך הוא יכול לוודא ידע זה בעזרת התבוננות. אין הדבר שונה מכל למידה אחרת: כאשר לומד האדם לנהוג ונאמר לו שבלחיצה על דושת הגז הרכב יתחיל לנוע, הוא יכול ללחוץ על הדושה ולוודא שאכן הידע הזה אמתי.
אך האדם הישן בעודו לא רואה ומבין את כל התהליכים, יכול במקרה או שלא במקרה לראות שלחיצה על דושה מניעה את הרכב, אך הוא לא ראה ולא יודע שלפני כן צריך הוא להתניע את הרכב, להכניס להילוך המתאים והוא לא ממש יודע איזו מהדושות היא הדבשה המתאימה. יותר מכך, נניח שבמקרה הצליח אותו אדם ישן להתניע ולהניע את הרכב ממקומו, הוא אינו יודע כיצד לנהוג, הוא לא מתמצא בדרכים ובחוקים. במקרה זה עדיף היה אם לא היה כלל מצליח להניע את הרכב!
ידע רב מאוד נמצא היום, אך לצערי רובו נמסר ע"י בני אדם ישנים, שבמקרה הטוב הם לא מכירים את כל התמונה, ובמקרה הרע הם לא מכירים ולא מבינים מאומה, וכל הספרים שכתבו והשיעורים שלימדו, הם דמיון ושקר אחד גדול. אין כל חשיבות לשאלה, האם מאמינים הם לדבריהם או לא.
אז הכלי הפשוט ביותר וההתחלתי ביותר – ידע, חשוב עד מאוד. רק בני אדם ערים יכולים להעניק לנו ידע זה. מכאן הכל תלוי בנו, צריכים אנו להבין, שידע זה הוא רק כלי להתבוננות נכונה או כלי אחר לעבודה עצמית, ללא מאמצים שלנו להתבונן ולעבוד על עצמנו, כלים אלה לא שווים מאומה!

כלים מתאימים

בהעדר כלים מתאימים, טוב יהיה אם האדם לא יעסוק כלל בעבודה עצמית.
בהעדר כלים מתאימים, התבוננות, גם אם מדובר בהתבוננות אמתית ולא דמיון, תוביל להסקת מסקנות שגויות.
מסקנות שגויות יובילו לעבודה בלתי נכונה ומזיקה: שינה תוך כדי חלומות על עבודה עצמית ומודעות.
בהרבה יותר קל להתחיל לבנות מאשר להרוס תחילה עולם שלם של חלום ודמיון.

שאלות טובות

שאלות טובות נועדו להיות שעונים מעוררים.
עלינו ללמוד להתייחס לשאלות אלה בצורה נכונה: אין טעם להיאחז בשאלות אלה ולחפש תשובות. אם השאלה סיפקה את הזעזוע, עלינו לעזוב את השאלה ולנסות להמשיך להיות ברגע…
אנשים רבים איבדו כל קשר לעבודה כיוון שהם פגשו בשאלות טובות ולא מצאו עליהן תשובות טובות!
הם כל כך הזדהו עם אותן שאלות, שכל השאר נשכח. כיוון שלא מצאו תשובה מתאימה, הם היו חייבים להשקיע את כל האנרגיה בתשובות דמיוניות, או ברחמים על עצמם על כך שאין להם תשובה, או בהתפלספות על כך שאף אחד לא רואה את הסתירה חוץ מהם, או בחיפוש מטרף אחר תשובות…
עבודה נכונה והתבוננות נכונה תמיד יולידו שאלות טובות, אך העיקר הוא הרגע ולא התשובות!

'אני' ויוסי

גורדייף אומר שבשלב מסוים צריך האדם ללמוד לראות את עצמו הצורה אחרת: אם עד כה למד לראות את הגלגלים הקטנים, הרי שכעת עליו לראות את הכל יחד – במובן מסוים כפי שאחרים רואים אותו.
כלומר, עליו ללמוד לצלם את עצמו, והצילום צריך לכלול בעת ובעונה אחת כל דבר שהאדם יכול לראות על עצמו ברגע מסוים.
מדובר על רגשות, מחשבות, תחושות, תנועות, מצבי רוח, גוני קול, תנוחות, הבעות פנים, התנהגויות שונות והכל כיחידה אחת.
אם יצליח האדם לצלם את עצמו, עד מהרה יבין שהוא דמיין את עצמו שונה מאוד ממה שצילם. בעזרת אותם צילומים יבין האדם שכעת הוא למד יותר על עצמו, ובכל זאת מי שמופיע בתצלומים זה לא הוא.
אם רוצה האדם ללמוד מי הוא, עליו לחלק את עצמו לאיש שהוא מכנה 'אני' ושאחרים מכנים בשמו הפרטי, למשל 'יוסי'.
והשני (האמתי) הוא החלק המופיע בחייו רק לרגעים קצרים ביותר, החלק הסביל שיכול במקרה הטוב לראות לרגעים ספורים מה קורה לו וליוסי.

יוסי לאומתו הוא החלק הפעיל, הוא מדבר על עצמו בגוף ראשון.
אותו יוסי יכנה בשם 'אני' את כל מה שהוא אוהב בעצמו, או כל מה שהוא מדמה את עצמו.
בהתחלה אין כל בררה והדרך היחידה ללמוד מי אני, היא ללמוד מי אני לא – כלומר ללמוד מי הוא יוסי.
כמובן שזו רק נגיעה קלה וניתן לדבר על הנושא רבות, במיוחד חשובה הנקודה כיצד אחרי ששמע רעיון זה, יחלק את עצמו יוסי?

'הרגשה' מוזרה נוצרת אם נומר במקום 'אני' את שמינו הפרטי. או אם בזמן חשיבה נחליף את ה'אני' ביוסי. אתם מוזמנים לנסות ולספר….

הגורל והמקרה

במצבו הנוכחי, האדם לא יכול כלל לדבר על שינוי הגורל.
נושא הגורל הוא נושא מאוד תאורטי ורחב וניתן לגשת אליו מכיוונים שונים ורבים.
אך עלינו להבין תחילה שחוק הגורל חל על בני אדם ולא חל על מכונות.
שרוי בתוך שנתו העמוקה וההיפנוטית, כל מה שנשאר מהאדם היא המכונה המקולקלת שלו.
במצב שכזה (מצב לא טבעי) נכנס האדם לממלכת חוק המקרה.
חוק המקרה פועל על המכונה בצורה כל כך טוטלית, עד שחוק הגורל כלל לא יכול לחדור ולהשפיע על האדם במהלך חייו.
מה הוא חוק המקרה? בפוסט הקודם דיברתי על השפעות, וחוק המקרה קשור מאוד לאותן השפעות:
הכל קורה, והמכונה מגיבה ללא כל שליטה. אין אדון בבית שיכול לכוון ולסדר, הכל קורה לנו ואנו לא מסוגלים לעשות מאומה.
הדוגמה עם מזג אויר בפוסט "השפעות" מדגימה עניין זה בצורה טובה. נוח לנו להאמין לדמיון שלנו ולספר לעצמנו שאנו עושים ובוחרים, אך כל עוד אנו נמצאים תחת חוק המקרה, אין אנו מחליטים ואין אנו עושים מאומה. דומה הדבר לכדור מתגלגל המספר לעצמו על כך שהוא בעצמו החליט להתגלגל וכלל לא מודע לכך שמישהו בעט בו.
התאוריה מספרת שמאורעות מאוד גדולים בחיינו יכולים להיות קשורים לגורל שלנו: המקום בו נולדנו, ההורים שלנו, המוות ועוד.
את הגורל ניתן לראות כתפקיד אותו אנו צריכים לשחק, קיבלנו עובדות ברורות המאפיינות אותנו (טיפוס גוף, מין, מהות, אזור גאוגרפי, תקופה, הורים ומשפחה), קיבלנו שחקנים אחרים לצידנו, והמטרה היא לבצעה את התפקיד שלנו בהצגה על הצד הטוב ביותר. לא ממש משנה מה הוא התסריט, הוא יכול להיות קשה או קשה פחות לכן אני לא מקבל את עניין הגורל הטוב או הגורל הרע.
רודני קולין אמר:

“All circumstances—good or bad—must change in time;
and if one can only pass through them equally, without being borne too much up or too much down, one becomes ready for other change. It is not the happy or tragic role that makes the difference between actors, but the way the role is played. Some parts of life are very hard. At the same time one can no longer wish it to be otherwise…”


אך כיצד יכול האדם לשחק את תפקידו בצורה טובה, כל עוד הוא ישן? וכיצד הוא יכול לשחק את תפקידו, כאשר הוא כלל לא נמצא?
לכן אין מה לדבר על שינוי הגורל, תחילה עלינו לנסות לקיים את הגורל שלנו. אם לא נצליח, נחזור לכאן שוב ושוב לאותו התפקיד.
רק כאשר יצליח האדם לצאת מחוק המקרה ולחיות תחת חוק הגורל, רק אז ניתן יהיה לדבר על שינוי הגורל, אם בכלל יש צורך לשנותו.
כדי להבין נושאים אלה טוב יותר, עלינו להבין נושאים רבים הקשורים אליו, כגון "מהות, אישיות ואישיות מזויפת" ועוד…

להפוך לשלנו

אין זה משנה האם בחרנו להתנסח בצורה חדשנית או שחזרנו על דברים שכבר נאמרו לפנינו, כל עוד הפכנו את הדברים לשלנו.
מישל דה מונטיין אמר:

"אנו נוטלים את דעותיו ואת ידיעותיו של הזולת למשמרת ותו לא. שומה עלינו לעשותם שלנו."

אך מה זאת אומרת לעשות את הדברים לשלנו, וכיצד ניתן להפכם לשלנו?
יש הבדל בין ידע לבין הבנה של אותו ידע, וההבנה היא שהופכת אותו לשלנו.
לדוגמה, נניח שנתקלנו בתאוריה שמתייחסת לכך שהאדם הוא מכונה.
תאוריה זו יכולה להישמע לנו לנכונה, ואנו יכולים לאמץ אותה ולהתחיל לדבר על כך ולכתוב על כך ספרים, אולי אף לשכלל אותה ולהוסיף עוד אספקטים שונים מדמיוננו מבלי להבין אותה כלל.
אבל אם ירצה האדם להפוך ידע זה לשלו, חייב הוא לבדוק ולהבין אותו. אם מדובר על כך שהאדם הוא מכונה, הרי שרק לאחר אין ספור התבוננויות בתנאים מתאימים ובעזרת כלים מתאימים, יכול האדם באמת לראות שוב ושוב שהוא מכונה. היכולת להתבונן ולעשות את כל מה שדרוש כעזר להתבוננות, במקרה זה היא ההוויה! ככל שיתמיד במאמציו, יצליח לראות יותר ויותר לעומק וכך להגדיל את הווייתו בנושא. השילוב של הידע ושל ההוויה יוצר את ההבנה, וכך אותו ידע נהפך לשלנו, כעת אנו לא סתם חוזרים על דבריו של משהוא אחר או ממציאים מדמיוננו, אנו באמת מבינים, הפכנו את הדברים לשלנו.
אם מדובר בידע שיקרי ומסולף, הרי שכך יהיה בידינו לאמת שמדובר בידע שיקרי.

"האמת והשכל הם נחלת הכול, הם אינם שייכים למי שאמר אותם ראשון יותר מאשר למי שאמר אותם אחריו."

מישל דה מונטיין

לאן אתה בורח?

האדם עסוק כל ימי חייו בבריחה מהסבל. על ידי סבל מדומה, רגשות שליליים, דמיון ושקר עצמי מצליח האדם לעמם את הסבל האמתי.
אך אין זו בריחה, זו רק בזבוז של אנרגיה שבעקבותיה ואיתה נוצרת השינה וחוסר ההתמודדות עם הסבל האמתי והחיים.
לכן נאמר שאנו מבזבזים את החיים, אנו לא חיים את הרגע ומעדיפים לחלום על עתיד, עבר ועל מקומות אחרים ללא סבל.
החיים שלנו נושאים בתוכם סבל, ואין כל דרך לשנות עובדה זו כל עוד אנו חיים כאן; על כדור הארץ, בגוף פיזי.
בשלב מסוים יש להבין שאין לאן לברוח, הסבל והחיים ישיגו אותנו בכל מקום. "אדם פוגש בגורלו בדרך בה בחר כדי לחמוק ממנו."
אדם המנסה לברוח מכלב מעיים, רץ הישר אל הבור העמוק שלפניו. אך ממה בדיוק הוא נמלט? מהכלב או מהאיום?
האם יש סיבה לברוח מהכלב אם הוא לא מאיים? הכלב ישיג אותנו במהרה והבריחה תגרום לו רק לממש יותר את איומו. ואם במקרה לא ישיג? הרי שאנו נמלטים הישר לאותו בור עמוק, שאותו בגלל השינה, אנו כלל לא רואים.
אם אין לאן לברוח, ולפנינו נמצא כלב אחר או איום אף גדול יותר, כל מה שנשאר הוא להתמודד עם האיום.
אם נרצה להתמודד עם האיום, הרי שעלינו קודם לראות אותו ולהבין למה והיכן הוא גורם לסבל, מי הוא זה שסובל?
תאוריה לא תועיל כאן כלל, רק פרקטיות יכולה לעזור לאדם להבין, שלא 'הוא' זה שסובל. צעד זה קשה במיוחד, כיוון שהאדם מזוהה לגמרי עם הסובל – המכונה שלו.
עדיין לא ברור לי מה קודם למה? ההפרדות קודמת לקבלה או ההפך? אולי שניהן מתרחשות במקביל!? אך ברור לי שאם מצליח האדם להיפרד מהמכונה חייב הוא לקבל אותה כפי שהיא. כך גם עם חייו וסבלו.
אז האדם נשאר מול הכלב, כך הוא לומד להכיר, להתיידד ולחיות עמו, והאיום נעלם. זו היא המלטות מהסבל.
הסבל מייצר אנרגיה יקרה, אם נצליח שלא להירדם ולבזבז אנרגיה זו, נוכל ללמוד להתמיר אותה לצרכינו…

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )