התבוננויות קצרות

למה ההתבוננויות שלנו על עצמנו כה קצרות ונדירות?
כדי לקבל תשובה על שאלה זו, עלינו להבין כיצד העולם הפנימי שלנו מתפקד.
כיוון שמדובר בעולם ומלואו, עדיף בהתחלה לבודד ולהתמקד במערכות ספציפיות. לקרוא עוד…

השפעות

בהיותי נער, נשאלתי – ממה אני מושפע?
לאחר הירהור קצר, עניתי בבטחון מלא שאינני מושפע ממאומה.
ואף נתתי כמה דוגמאות והסברתי כיצד הדברים השונים עימם בא אני במגע, כלל לא משפיעים עלי. לקרוא עוד…

יצחק והכדורים הצבעוניים 2

כפי שכבר רשמתי, יצחק (הכלי המעוגל המלא בכדורים קטנים וצבעוניים) מטולטל ללא הפסקה.
הוא מתגלגל ומתהפך עקב השפעות חיצוניות. כל גירוי חיצוני משפיע על יצחק:
מזג אוויר מסוים, משפיע על יצחק וגורם לו לשמוח, לכעוס או לסבול.
בני-אדם משפיעים על יצחק וגורמים לו לשמוח או לכעוס או לאהוב או לשנוא או להאמין או לזלזל ועוד…
כל מאורע ומאורע בחייו משפיע עליו.

יצחק הוא אדם מצליח מאוד מבחינה עסקית ומבחינה חברתית.
אין לו דאגות הקשורות לקיום היום יומי. הוא אדם משכיל מאוד ואף מתעניין במדע, פילוסופיה ובעוד כמה תחומים נחשבים.
באופן כללי אנשים המכירים את יצחק, מחשיבים אותו כאדם חכם, נבון, נעים הליכות ומצליח.
כך גם יצחק רואה ומחשיב את עצמו; הוא אדם של העולם הגדול, ולפעמים הוא אף מעז ומשתעשע במחשבה על כך שהוא אדם טוב האוהב לעזור ולתרום לזולת.
אם נבקש מיצחק, שיגדיר את עצמו, יומר הוא ללא היסוס, שהוא אדם חופשי!

הבוקר מתעורר יצחק עם כאב ראש וזיכרונות מטרידים במיוחד מחלום רע.
התחושה הכללית של יצחק בבוקר זה כה מעיקה, עד שהוא משתעשע שוב ושוב במחשבה להישאר במיטה.
אך לבסוף בהתערבותה של השלפוחית, הוא קם ומגשש את דרכו בקושי רב אל חדר האמבטיה.
כאשר הוא מתחיל לצחצח את שיניו, המברשת נופלת מידיו, הוא מרים אותה מהרצפה וראשו נחבל בכיור.
יצחק מפטיר קללה עסיסית, וההרגשה השלילית אשר אותה הוא החל מטפח עוד במיטה, הולכת ומתעצמת.
קוביית קרח מרגיע את הכאב, ולאחר בדיקה מול המראה, יצחק שמח לגלות שלא נשארה כל חבורה.
מצב רוחו משתפר מעט והוא מחליט לצאת לעיר ולשתות קפה בבית הקפה האהוב עליו.
ביציאה מביתו, הוא מגלה ששוב פעם שכנו גנב את העיתון. הוא מתמלא בשליליות רבה ומתחיל לקלל ולאחל צורות שונות של מוות בייסורים לשכנו.
רגע אחרי כן, הוא נזכר שבבית הקפה מחלקים עיתון בחינם, הוא נרגע שוב ויוצא מביתו.
בחוץ ממתין לו מזג אוויר נפלא, בדיוק כפי שהוא אוהב, הוא שואף אוויר ומחליט שהליכה ברגל תועיל למצב רוחו.
ואכן, במיוחד אחרי שהוא פוגש כמה מכרים טובים בדרכו לבית הקפה, מצב רוחו משתפר פלאים.
בהמשך הדרך, רואה יצחק קבוצה של אנשים ואמבולנס. הוא מתקרב יותר ומבחין באדם שכוב על המדרכה.
יצחק בטוח שמדובר בתאונה, הוא חש באי נוחות כאשר מכניסים את האדם הנפגע לתוך האמבולנס, רגשות כועסות ומחשבות על נהגים לא זהירים ממלאים את כול ישותו.
האיש הפצוע, מזכיר לו את חברו הטוב, שנהרג בתאונת דרכים דומה, יצחק מתחיל להרגיש כיצד עצב ורחמים עצמיים מתחילים להישתלט עליו.
הוא ממשיך מדוכדך אל בית הקפה, ומזמין ארוחת בוקר. משום מה הארוחה והקפה כלל לא טעימים הבוקר, ומהעיתון הוא שכח לגמרי.
בזווית עינו הוא מבחין בשתי חברות, היושבות לא הרחק משולחנו. אחת מהן לא מפסיקה להגניב לעברו מבטים ולצחקק.
היא פונה אל חברתה ואומרת, כך שדבריה ישמעו היטב, “הוא מאוד חמוד”.
אחרי שיצחק מצטרף אל שולחנן, ומקבל את הטלפון של המגניבה מבטים, מצב רוחו ממש משתפר. הוא כלל לא זוכר כבר את התאונה ואת חברו ז”ל.
אפילו האוכל טעים מאוד, ואחרי שהחברות נפרדות ממנו ויוצאות מבית הקפה הוא לא מצליח למחוק את החיוך מפרצופו.
הוא נזכר שוב בעיתון, שכה רצה לקרוא הבוקר, ובמדור ספורט הוא קורא על כך שהקבוצה אותה הוא אוהד הביסה את יריבתה.
כעת יצחק בטוח שכבר מזמן לא היה לו בוקר כה מוצלח!

אני יכול להמשיך ולתאר את בוקרו של חברנו החופשי, ולספר על הטלפון שהוא קיבל ומהקו השני, זקנה צרחה עליו ודרשה בתוקף לדבר עם ז’אנט, ועל כך שאחרי שהוא הבטיח לה שחלה כאן טעות, היא התקשרה שוב ושוב וטענה בכעס שהוא חוצפן ואידיוט.
אך אני חושב שניתן לעצור כבר כאן, ולהבין שיצחק שלנו, רחוק מאוד מלהיות אדם חופשי, ושהוא אכן מטולטל, מתגלגל ומתהפך ללאג הפסקה, עקב השפעות/גירויים חיצוניים.

כל תגובותיו, על אותם גירויים חיצוניים; המחשבות, הרגשות, התחושות, הפעולות, הדמיון, ההזדהויות… הם אותם כדורים קטנים וצבעוניים המגיבים על הטלטולים. או במילים אחרות – ה’אני’ים הרבים.

גירוי ותגובה

הודעות שונות (בפורומים) משפיעות על המכונה שלי בצורות שונות.
כמובן שמעניין מאוד להתבונן גם על ההשפעות, אך מה שמעניין במיוחד בעיניי, הן תגובות המכונה. תגובה מרתקת במיוחד היא: ״אני חייב להגיב ומיד״.
מופיעה מן הרגשה של דחיפות קיצונית ולא נשלטת להגיב על הודעה כזו או אחרת.

אותה הרגשה מלווה לא רק בדחיפות, אלא גם במין חשיבות מוזרה: ״חשוב מאוד להגיב ולהשמיע את דברי! אחרת משהוא אלול להתפספס״.

אם אני נמצא במצב תודעה גבוהה מהרגיל, אני רואה את ההתרחשות הזו באותו רגע.
במצב זה, במקרים מסוימים, אני יכול במידת מה לשלוט באותה הדחיפות להגיב.

 מעניין להיווכח, שבמקרה בו הצלחתי להתאפק ולא להגיב, אני שב לאחר שעות ספורות לאותה ההודעה בפורום, כבר ללא אותו רגש; לא רק שהדחיפות והחשיבות הרבה נעלמים, אלא שכלל אינני מוצא כל תשוקה או רצון להגיב.
יותר מזה, במקרים רבים ודומים, נדמה לי שאין לי בכלל דעה על הנושא.

כמובן שכל מה שתיארתי כאן קשור לפעולתה של המכונה, התפקודים, התכונות, האישיות, התמונה הדמיונית ואולי אף לטיפוס גוף.
אך כמובן שמדובר גם ב׳אני׳ים ובצורת ההתנהלות שלהם.

תנו להם את רצונם

בתחילת העבודה של האדם על עצמו, יש צורך לעבוד נגד המכונה, זו הדרך היחידה ללמוד את המכונה, את המקום בו אנו נמצאים. להבין שאנו לא יכולים לעשות ושהמכונה רק מגיבה לגירויים. אך אם הזמן מגיע האדם למקום אחר, העבודה משתנה ולא בכל דבר האישיות המזויפת מעורבת. בשלב זה יכול האדם להתחיל לעבוד על עצמו בצורה יותר ערמומית: ואם הוא מזהה בעצמו חלקים המפריעים לעבודה, יכול הוא לתת לאותם חלקים את 'רצונם' תשוקתם וכך להרגיע אותם.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

השפעות

המכונה שלנו מושפעת מאין סוף גירויים חיצוניים.
הכל משפיע עלינו: בני זוג, משפחה, חברים, זרים, רעיונות, שמועות, רכילות, מזג אויר, טבע וגורמי השמיים. (יסלחו לי אלה שאותם עקב התרדמת שלי פספסתי).
המכונה מושפעת ומגיבה בצורות שונות, לרוב התגובות שלה מאוד לא מאוזנות.
לדוגמה: מזג האוויר אמור להשפיע על המרכז האינסטינקטיבי, כיוון שכל מה שקשור לתחושות שלנו, נשלט ע"י המרכז האינסטינקטיבי.
חם נורא היום והמרכז האינסטינקטיבי חש בחום ובאי נעימות, עד כה הכל נורמלי, המרכז האינסטינקטיבי ינסה למצוא מקום מוצל וקריר כדי להירגע. אך הדברים לא נעצרים כאן, המזג האוויר החם מעצבן אותנו! אנחנו מתעצבנים (רגש שלילי), כי נמאס לנו להזיע בעבודה, כי החום דפק לנו את התכניות להמשך היום. וזה לא נגמר כאן, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו ולדמיין מה היה קורה עם היה קריר יותר היום, אילו דברים אנו היינו יכולים לעשות שכעת בגלל החום אנו מפספסים. כמובן שזו רק ההתחלה ומכאן הכל פתוח, האדם יכול להסתובב עצבני כל אותו יום…
אז אם נתבונן טוב על המקרה, נצליח להבחין בחיכוך שהופעל על המרכז האינסטינקטיבי שלנו, נוצר סבל במרכז האינסטינקטיבי שאמור היה להיפסק ברגע שהחיכוך מופסק או אם החיכוך לא מופסק ואנו לא מוצאים מקום מוצל וקריר הסבל היה אמור להיות רק אינסטינקטיבי. זהו סבל אמתי שהמכונה שלנו חווה, אך מאוד מהר אנו יוצרים סבל דמיוני ומזויף, בכך שמרכזים אחרים נכנסים לפעולה: המרכז הרגשי שמתחיל לייצר רגש שלילי, לרחם על עצמו ועוד. המרכז התנועתי שמתחיל לדמיין מה ואיך היה קורה אם…ועוד. והמרכז השכלי שמתחיל לנתח את כל המצב.
זו היא לרוב עבודה לא נכונה של המרכזים, הנוצרת מהזדהות ופירושה הוא בזבוז ענק של אנרגיה. והכל בגלל גירוי קטן הקשור למזג אויר וחום. תארו לעצמכם מה קורה במשך כל היום כאשר אנו חשופים לאין ספור גירויים מסוגים שונים.
אבל רציתי לדבר על גירויים הנוצרים ע"י גורמי השמיים: הירח, כוכבי הלכת ובמטאורים והמטאוריטים שבדיוק בתקופה זו ממלאים את שמי כדור הארץ.
למה לנו בכלל לדבר על נושאים אלה?
הכל קשור לעבדות שלנו, אם נראה ונבין שאנו עבדים גמורים לאותם השפעות וגירויים אולי נצליח גם להשתחרר מהם ולצאת לחרות. בדרך כלל בני האדם כלל לא מודעים לעבדותם, הם בטוחים שהם בני חורין ואדונים לעצמם, אך זה רק החלום שהם חולמים-השינה. אם נצליח לפקוח את העיניים לרגע או שתיים ולראות את האמת ואת העבדות הטוטלית שלנו, ללא ספק רובנו נרצה להשתחרר מאותה עבדות.
נחזור כעת לגורמי השמיים, הדבר הפשוט ביותר הוא להתבונן בהשפעותיו של הירח! עקב קרבתו (ועקב סיבות אובייקטיביות אחרות) השפעתו עלינו חזקה מאוד. ניתן להבחין בהשפעות אלה במיוחד כאשר הירח הוא מלא או חסר. כיוון שמצבים אלה של הירח חוזרים על עצמם בכל חודש אנו יכולים לוודא טוב יותר את ההתבוננויות שלנו. הדבר המעניין במיוחד היא העובדה שהשפעות אלה חלים לא רק על יחידים אלה על קבוצות גדולות של בני אדם. בהרבה מקרים, הפגנות ענק, מלחמות ועוד, מתרחשות בעקבות השפעתו של הירח.
עוד דבר שמשפיע עלינו הוא המטאורים והמטאוריטים הממלאים את השמיים בתקופת הקיץ והשיא בדרך כלל ב-תשע באב.

המשך רגשות שליליים וקבלה

אם אנסה לנסח את דברי במילים אחרות ולתאר את התהליך בצורה מתומצתת יותר, הרי שאני יכול לומר שגירויים חיצוניים או מאורעות שונים יוצרים חיכוך למכונה שלנו.
חיכוך נמצא בכל, והמכונה כל הזמן מנסה למצוא דרך לצעוד בין חיכוכים כמו בין שלוליות. כיוון שאין כזו אפשרות, המכונה מסתפקת בדמיון שבבריחה מחיכוכים גדולים אל הקטנים יותר.
המכונה מנסה לברוח מחיכוכים כיוון שהללו מפריעים להתנהלותה הטוטלית והמכנית המשמרת את השינה*. חיכוך יכול להיות השעון המעורר המצלצל בבוקר ומעיר אותנו, אך אנו למדנו זה מכבר להתעלם מהצלצול, לשלב אותו בחלום, להתרחק ממנו או פשוט להפסיק אותו. ובכל זאת, גם אם הצלחנו להתעלם ממנו, החיכוך יוצר אנרגיה! כך זה פועל בעולם שלנו; בכל תהליך בו קיים חיכוך, נוצרת אנרגיה. כעת גם האנרגיה מפריעה לנו, אנו מרגישים אי שקט, חוסר מנוחה ומרגישים שעוד שנייה נתפוצץ כמו בלון נפוח. לכן נמצא גם דרך להוציא ולבזבז אנרגיה זו, העיקר לישון בשקט וללא הפרעה.
אם האנרגיה לא מתבזבזת מיד, נוצר סבל… כאב פיזי, רגשי או אחר.
כדי לסבול פחות, האדם שכלל לעצמו כל כך הרבה שיטות לבזבוז אנרגיה, עד שהגיעה למצב בו אין לו מספיק אנרגיה אפילו כדי לפקוח את עיניו ולהביט בעצמו או בסביבה לרגעים בודדים.
מה שמצחיק, שלאחר שמבזבז האדם את האנרגיה, הוא נאנח ואומר: "אך כעת אני מרגיש נפלא, מלא אנרגיה, לפני כן הרגשתי רע, בטח הייתי חסר אנרגיה…"
אחת הדרכים היעילות ביותר לבזבוז אנרגיה, היא ביטאו רגשות שליליים. כמובן שישנן סיבות רבות ואחרות חוץ מבזבוז אנרגיה שבגינן אנו מכורים לבטאו רגשות שליליים (ברשומה הקודמת התייחסתי לכך).
אז מה יש לנו עד כה? כל חייו עסוק האדם בבריחה דמיונית מחיכוכים ובבזבוז אנרגיה.
במילים אחרות…
במקום הניסיון להתמודד עם החיים וקשיי החיים, האדם עסוק כל הזמן ב"המלטות" מהם. הוא קורה ל"הימלטות" זו – "חופש", וכך הוא רואה את עצמו בדמיונו, אדם "חופשי."
אך לאמיתו של של דבר, אין ביכולתו להימלט מהסבל ומהחיים, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחלום על המלטות, הבריחה המתמדת של האדם או חוסר ההתמודדות שלו עם החיים מכניסה אותו שוב ושוב למצבים בהרבה יותר קשים.
לאומת זאת, התמודדות היא קבלה, קבלה של החיים שלנו, של התפקיד שלנו, של הסבל שלנו ושל המכונה שלנו.

אז איך יכול האדם לקבל את עצמו? ומה הוא יכול לעשות עם אותה אנרגיה שעד כה בזבז?
כדי לענות על השאלות האלה, צריך אני להסביר תחילה מה היא "קבלה" מבחינתי.

* כבר התייחסתי לכך בעבר, אך אומר זאת שוב. אין כל רע במכניות, כל עוד המכונה עובדת כשורה. המכונה לא יכולה להתנהל שלא בצורה מכנית. ישנן תפקודים שמומלץ כלל לא להתערב בהם ולתת להם לעבוד בצורה מכנית. אך אם ניתן לכנות דבר מה כ-רע, יהיה זה מצב של מכניות ללא שמץ של מודעות. או במילים אחרות מרכבה עם רכב וסוס ללא נוסעה.

רגשות שליליים

רגש שלילי נוצר ע"י מנגנון פנימי, המתפתח מגיל צעיר מאוד.
אם השליליות כולה נוצרת ע"י גירויים חיצוניים, הרי שאין דרך להימנע ממנה.
אך עלינו להבין, שלגירויים חיצוניים יש השפעה עלינו, ובידינו, או יכולה להיות בידינו היכולת לא להזדהות ולהימנע מהשליליות.
אנו מחזיקים בתמונה דמיונית על הצורה בה אמור העולם לנהוג; יש לנו דמיון על איך הדברים אמורים להתרחש, מתי ולמה.
כאשר דמיון זה מופרח ע"י המאורעות, אנו נעשים שליליים ומאשימים את הסביבה.

"אין כל טעם לזעום על האירועים. לכעסינו הם אינם שועים." – פלוטרכוס.

זו עוד דרך למנוע את פירוקה של התמונה הדמיונית שלנו ולהימנע שוב מהאמת;
מנגנון זה פועל תמיד ובצורה מועילה. אם היינו מצליחים לא לבטא שליליות, היינו יכולים להבחין באותו מנגנון האחראי ליצירת רגשות שליליים, היינו יכולים לבחון וללמוד אותו ולהבין את דרך פעולתו. אך ברגע שביטאתי את הרגש השלילי, שקעתי בשינה עמוקה אף יותר. כעת אני מזוהה לגמרי: הדברים לא מצליחים לי, אני מסכן, אין לי מזל, הסביבה לא מתייחסת אלי בכבוד הראוי לי וכמה שאני כועס על כל זה ובצדק!
במצב זה אין כל סיכוי לראות ולהבין משהו, בטח שלא להבין דבר מה מורכב כמנגנון האחראי לרגשות שליליים.
למה לי בכלל לנסות לראות ולהבין? 'אני' מאוד מרוצה מאותה הבאה של רגשות שליליים; יש בה מן תחושה/הרגשה של 'אני', כלומר 'אני' שלילי = 'אני' קיים.
אני שלילי כי: יש לי רגשות, יש לי ערכים, יש לי דעות, אני מסכן, אני מתנגד, אני לא מסכים… המון 'אני' והמון שקר עצמי.
כאשר חולמים חלום כה עצמתי על מי הוא 'אני', למה שנרצה להתעורר?

נקודה מעניית: קל לנו בהרבה למצוא מה אנו לא מאשר מה אנו כן…

מרכזים ו'אני'ים

במצבינו אין אנו מסוגלים לראות מעבר למרכז השכלי.
אנו מבחינים ב'אני'ים של המרכז השכלי, אך אלה הם 'אני'ים, שברובם נוצרים מגירוייהם של המרכזים האחרים.
המרכז הרגשי מבטא רגש המשפיע על המרכז השכלי לחשוב ולומר דבר מה…
אנו חווים אי שקט או אי נחת במרכז התנועתי והמרכז השכלי מיד ממציא סיבה "הגיונית" על מה שאנו חווים ואת הסיבה לכך.
כדי ללמוד את המכונה, עלינו לראות את הדברים כפי שהם, במקום להזדהות עם הניתוחים המסורבלים, הדמיוניים והלא נכונים של המרכז השכלי.

כיצד להיות נוכח בשיחה?

באחד האתרים נשאלה השאלה: כיצד להיות נוכח בשיחה?

קודם כל עלינו לנסות ולעשות את המאמץ להיות נוכח! אך איך ננסה אם אנו לא זוכרים לנסות? חסרה לנו המטרה.אם אדם לקח על עצמו מטרה לנסות להיות נוכח בשיחה, הרי שבהתחלה עליו לנסות להיזכר במטרה זו.
רוב הזמן אנו לא זוכרים את המטרות שאנו מציבים לעצמנו.
לאחר מכן כשכבר נזכרנו, עלינו לנסות ולעשות מאמץ להיות נוכח.
אם נתמיד במאמצים, הרי, שאין כמו הכישלונות, בעזרתם בסופו של דבר יכול האדם להצליח במטרה.
כך יכול האדם ללמוד את המכונה שלו. בכל כישלון אפשר יהיה להתבונן וללמוד את סיבת הכישלון:
חשבון פנימי, הזדהות, דמיון, רגשות שליליים או תכונה כזו או אחרת שפעלה כמו תמיד וגרמה לשינה עמוקה.
למה בעצם כה קשה להיות נוכח בזמן שיחה עם אנשים אחרים?
כשמדובר על אינטראקציה עם אנשים אחרים הרי שמדובר בגירויים/רשמים רבים מאוד, אשר גורמים
מידית לתגובות מכניות מצידנו. כיוון שמדובר בבני אדם, הרי שבדרך כלל יהיו אלה גירויים רגשיים שיפעלו על המרכז הרגשי שלנו.
וכל מי שמכיר את עבודת ההתבוננות בעצמו, כבר יודע שלא קל בכלל להתבונן או לשלוט במרכז הרגשי שלנו.
לכן טוב יהיה אם ננסה להגיע מוכנים: בהתחלה אולי אפילו ליזום שיחות בזמן שאנו זוכרים את המטרה ולא ההפך.
ואם אנו נפגשים עם מישהו אז לנסות להגיע עם גישה מתאימה, שעלינו לנסות לזכור…
אוספנסקי דיבר על 'אני' שכלי (זקיף) שיהיה מוכן להתבונן ב'אני'ים רגשיים.
העבודה עצמה דומה מאוד לסיפור סופי המדבר על אדם הנופל לאותו בור שוב ושוב:
אדם, אשר נפל לתוך בור עמוק, שלא ראה בדרכו אל ביתו.
לאחר מאמצים רבים הצליח האדם לצאת מהבור…
למחרת, נפל האדם שוב לאותו בור, הפעם, הוא הצליח לצאת מהבור מהר יותר…
למחרת, האדם זכר וידע שהבור נמצא לפניו, אך הוא נפל לתוכו שוב. הוא יצא ממנו במהירות ובקלות…
למחרת, האדם עבר מסביב לבור והמשיך לביתו…
אז עלינו לעשות מאמצים, בהתחלה לא נזכור ונפול לבור, מאוחר יותר נזכור ובכל זאת ניפול ולא נצליח להיות נוכחים, כיוון שאנו לא יכולים לעשות.
בסופו של דבר נצליח להיות נוכחים. כמובן שהסדר שבדברי הוא פורמוטורי ולא נכון, האדם יכול להצליח להיות נוכח בניסיונו הראשון ולאחר מכן לא יצליח חודשים, אך אני מדבר על הוויה ולא על מקריות.

עוד דבר היכול לעזור להיות נוכח בשיחה (מניסיוני), אם כבר זכרנו את המטרה, טוב יהיה אם נקשיב לאדם שמולנו במקום להיכנס לדמיון ולהתחיל לחשוב מה ואיך נענה לו.
ועוד דבר אחד, להביט בעיני האיש שמולנו.

הזדהות

ההזדהות היא הדבק ששומר את כל קורי השינה ביחד.
האדם מזוהה תמיד, הדבר היחיד שמשתנה הוא נושא ההזדהות.
הזדהות מרתקת את תשומת לבנו! מרתקת את המחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את החושים שלנו, התשוקות והדמיון.
ברגע שאדם מזדהה עם דבר מה, הוא מיד שוכח הכל, את המטרות שלו, את ההחלטות שלו, הכל נעלם ובאותו רגע כל מה שנשאר היא ההזדהות החדשה.
אותה הזדהות חדשה לוכדת את האדם או שואבת אותו, והוא חדל להתקיים, הוא שוכח את עצמו, רק ההזדהות שם. זה יכול להיות כל דבר; גירוי חיצוני או פנימי. דבר שאנו אומרים, או משהוא שנאמר ע"י מישהו אחר, פעולה של מישהו, התנהגות של מישהו.

אך המצב בהרבה יותר קשה, האדם מזוהה קודם כל עם התמונה הדמיונית שהוא יצר לעצמו: מי אני, מה אני אוהב, מה דוחה אותי, איך אני אמור להתנהג, איך לדבר, עם מי להתיידד, איך אנשים אחרים אמורים לדבר אלי, מה טוב לי ומה רע לי, הפחדים והחששות שלי, העקרונות והאמונות, ועוד ועוד… בקיצור עם הדמיון שלו.
הזדהות זו, שומרת את האדם במקום ממנו הוא לא יכול לראות את האמת על עצמו, במילים אחרות זו היא שינה עמוקה.

עלינו להבין יותר את עבודתם של המרכזים כדי להבין הזדהות, כיוון שאנו מזדהים דרך המרכזים שלנו. הדבר הברור ביותר הוא ההזדהות עם הרגשות שלנו: אני אוהב, אני פגוע, אני באקסטזה רגשית וכל העולם חדל להתקיים, ההיגיון נעלם. קשה מאוד להפסיק הזדהות הקשורה למרכז רגשי, במיוחד לחלק מאוד ספציפי במרכז רגשי, דוגמה טובה אנו יכולים למצוא בספרו של לואיס קרול "אליס בארץ הפלאות", אחת הדמויות, מלכת הלבבות מדגימה בצורה נפלאה הזדהות של מרכז רגשי.
הזדהות שכלית יכולה ללבוש צורה של הזדהות עם רעיונות שכליים, הזדהות אינסטינקטיבית יכולה להיות הזדהות עם חמשת החושים, מזון, קוסמטיקה, כסף ומין.

תשוקה, רצון וסבל מרצון

הרבה פעמים כשאני צריך לנהוג, מתעוררת אצלי תשוקה לשמוע מוזיקה מסוימת. אני בטוח שדבר זה מוכר לרובכם.
במקרה זה אני אומר, "אני רוצה לשמוע את זה או את זה."
אך לאמתו של דבר אין זה רצון, רק תשוקה, אני שקפץ בצורה מכנית והשתוקק לשמוע משהוא.
או למשל דוגמה אחרת שאני חווה: תשוקה לאכול משהוא בשעה מאוחרת של ערב, תשוקה זו עולה בדרך כלל גם כשאין אני רעב כלל, בדרך כלל אני אומר: "בא לי" או "אני רוצה לאכול משהוא", אך שוב פעם אין כאן קשר לרצון… זה הוא אני אינסטינקטיבי שמשתוקק מסיבות מכניות לגמרי לאכול….
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לתשוקות אלה שאנו כה אוהבים לכנות רצון או רצונות, דבר אחד משוטף לכולן, הן מכניות: הן עולות בצורה מכנית וללא כל מעורבות שלנו, הן עולות עקב הרגלים או מגירויים חיצוניים. ואין לנו כלל שליטה על הצורה הזמן או סוג התשוקה שמתעוררת לפתע.

אם כן, מה הוא הרצון?
ברמה של האדם הישן, לא קיים רצון, רצון הוא דבר מה שעלינו ליצור בתוכנו…
איך ניתן ליצור רצון זה? ישנם תרגולים שונים ורבים, אך למה לנו לסבך את העניינים, כל חיינו מלאים בתשוקות, אז למה לא להשתמש בהן כדי ליצור רצון?
בא לי לשמוע מסיקה מסוימת בזמן נהיגה? עבודה נכונה על רצון תהיה לשמוע דבר מה שונה לגמרי, או לא לשמוע מסיקה כלל.
אני משתוקק לאכול לפני השינה, העבודה על הרצון תהיה אי אכילה.
מדובר כאן במאמץ שלי, עשיה שלי, מאמץ זה קיים בכל רגע ורגע, ברגע שמפסיק המאמץ אני נופל חזרה אל התשוקה.
ההליכה נגד התשוקות שלנו תיצור בתוכנו חיכוך, לא נעים לי לשמוע את מוצרט כל הנהיגה, "אני" השתוקקתי לשמוע את לד זפלין, ואת מוצרט אני לא סובל – חיכוך.
אני לא אכלתי לפני השינה, ואני חש ברעב – חיכוך.
חיכוך בתורו גורם לסבל, אז כעת אני נוהג במשך שעה ושומע את מוצרט ומקלל כל רגע.
כך פספסתי את כל העבודה על הרצון, ובזבזתי את הסבל שנוצר על רגש שלילי.
סבל שנוצר = אנרגיה, ביטוי רגש שלילי = בזבוז אנרגיה.
אז עבדתי קשה סבלתי כדי להפיק אנרגיה ואז בזבזתי את הכל ברגע…
כאן דרוש עוד מאמץ, אי ביטוי רגשות שליליים, שגם הן תשוקות שלנו.
אם נלמד לא לבטא רגשות שליליים, יבצר מצב מעניין בו נוכל לראות את הסבל שנוצר…
בדרך כלל אנו לא רואים אותו, כי אנו עסוקים באותו רגש שלילי, ולאחר כל הרגשות השליליים אנו מרגישים הקלה, כי הוצאנו את כל האנרגיה וכל הסבל.
אך אם אנו לא נבטה את הרגש השלילי, הנה נוצר מצב בו אנו יכולים לראות את הסבל שמוצרט גורם למכונה שלנו, כעת אנו יכולים אף להפיק תועלת מאותו סבל, להתמיר אותו…

איך אפשר לא לבטא רגש שלילי?
עלינו לראות את הרגש השלילי, ולנסות לא להזדהות עימו, דבר זה יכול להיעשות רק ע"י חלוקת תשומת לב.

כאן אנו מגיעים לסבל מרצון, הרצון שלנו גרם לאותו סבל, ואנו מקבלים אותו מרצון :).
ברגע שאנו מקבלים את הסבל, הוא נהפך לסבל מרצון, ורק כך אנו יכולים להגיע להתמרה של סבל.

למה אנו לא יכולים לעשות?

כמה פעמים קורה שאנו "מחליטים" על דבר מה, אך בסופו של דבר שום דבר לא יוצא לפועל?
האם שאלתם את עצמכם למה כך הם הדברים? אין לנו מספיק אנרגיה? אין לנו רצון? אנו לא יכולים לעשות? אנחנו מכונות לכן גירויים שונים מסיטים אותנו ממטרתנו? כן כל זה נכון, אבל ניתן לראות את הדברים בצורה יותר ברורה ויותר מעמיקה!

בדרך כלל אנו מנתחים את מצבנו, ומחליטים מה עלינו לעשות כדי לשפר או להוסיף או לשנות, כל זה נעשה ע"י המרכז השכלי.
'אני'ים של המרכז השכלי אומרים:
"אני שמן מידי ואני צריך לרזות, או אני חש לא טוב צריך להתחיל לטפל בעצמי או להתחיל להתאמן, או אולי אני צריך למצוא עבודה טובה יותר כי אין לי מספיק כסף".
הכל טוב ויפה, הבעיה שבין לחשוב על… ולבין לעשות יש הבדל גדול! כל הפעולות שהזכרתי כאן קשורות למרכז האינסטינקטיבי, מרכז אינסטינקטיבי כלל לא מבין את המרכז השכלי, אולי אפילו לא יודע על קיומו! ואם יודע על קיומו אז הרי שהוא כלל לא מתרגש מהמרכז השכלי.
אז 'אני' שכלי אומר צריך לרזות, אך 'אני' אינסטינקטיבי אומר אני רעב! לא מעניין אותו שיש 'אני' שכלי שחושב שטוב לרזות. או 'אני' שכלי אומר צריך לטפל בעצמי או להתאמן, אבל 'אני' אינסטינקטיבי אומר זה בזבוז אנרגיה, אני עייף אני רוצה לנוח. מה שאני אומר בעצם שה'אני' שאמור לעשות הוא לא אותו 'אני' שחשב על העשייה. לא רק שהם 'אני'ים שונים, לרוב הם לא מבינים זה את זה, או בכלל לא רואים זה את זה. ברוב המקרים חוץ ממקרים של מודעות או מקרים של חוסר איזון גדול (אני יודע שזה נשמע כסתירה) המרכז האינסטינקטיבי תמיד יהיה עם ידו על העליונה, הוא צריך לבצע ואם הוא לא רוצה או לא מבין או לא יודע שעליו לבצע דבר מה הרי שהוא לא יבצע.

כנ"ל עם המרכזים האחרים: 'אני' שכלי יחליט שהוא לא פעיל מספיק מבחינה חברתית, שהוא צריך להיפתח יותר, לפגוש יותר אנשים, אך מי שאמור לעשות את כל זה קשור למרכז רגשי, בדיוק כמו המרכז האינסטינקטיבי המרכז הרגשי לא מבין את המרכז השכלי, הם מדברים בספות שונות עובדים על דלק שונה ובמהירות שונה.

אני מצרף כאן משל, שמציג את כל העניין בצורה יפה מאוד…

ועידת העכברים / לה-פונטיין

חתול אחד המכונה גלית,
הנחיל לעכברים, מכה נצחת
עד שמעין נעלמו כולם כמעט,
עכברים רבים הוריד הוא אל בור שחת.
כל מי ששרד לא יצא ממקלטו,
לא מצא אוכל אלא רבע מחיתו.
וגלית הצטייר בעיני דלת העם בפחד:
לא סתם חתול, אלא שד משחת.

והנה לילה אחד,
או היה זה בוקר יום בהיר,
לחפש חתולה, נעלם לו האביר.
ובעת השבתון של חתולנו עם גבירתו,
שארית הפלטה, נועדה בקרן זוית,
כדי לשבת ולדון, בצרתם הפרטית.

בפתח דבריו זקן השבט, זהיר ונבון דבר,
חיוה דעתו, כי במוקדם או במאוחר,
צריך לקשור פעמון לגלית על הצואר.
וכאשר בן השחץ יצא למלחמה מן המשלט,
תשמע אזעקה, הכל ירדו אל המקלט.
"זו הדרך", כך אמר, "ואין ממנה כל מפלט.
השתא עכברים,
לשנה הבאה – בני חורים!"

הכל שעו לדעתו של זקן עדות,
שנראתה להם ראויה אף לתשואות.
הקושי היחיד היה בתלית הפעמון.
זה אמר: "לא אהיה הטיפש הראשון",
והאחר: "איני יכול", וזה נגמר כך סתם.
ובני חורים, בלא מילה, נפוצו לדרכם.

– בימי חלדי, אני ראיתי עצרות בשפע,
שמהן כלום לא צמח, הכל היה מאפע.
לא עצרת עכברים, אבל עצרת כמרים,
אפילו כנוסים של חשמנים והגמונים.
המה לא יעשו מאומה, חוץ מלהצהיר.
האולם ישרוץ כולו, מקיר-עד-קיר,
מומחים, יועצי סתר למכביר,
אולם כשבא הצורך לערוך מבצע,
שום איש בשטח, חפש – ולא תמצא.

הגורל והמקרה

למכונה לא יכול להיות גורל, אין הדבר אפשרי כל עוד מדובר על ריבוי של 'אני'ים המשתנים בכל כמה שניות בהשפעת גירויים חיצוניים או פנימיים.
לכן חוק הגורל לא חל עלינו, חוק המקרה שולט בחיינו, שום דבר לא ידוע והכל קורה. כמובן שניתן ללמוד את המכניות שלנו ולדעת איך גירויים משפיעים עלינו, ולחזות את התגובות שלנו, אך עדיין לא תהיה כל שליטה, אנו נדע איך נגיב אך לא נדע מה ומתי ישפיע עלינו.
הגורל הוא התפקיד שעלינו לשחק, אך אנו כל חיינו מנסים לברוח מאותו תפקיד, אנו לא מסוגלים להתמודד עם החיים ומבזבזים את כל חיינו בדמיונות על חיים אחרים.
הגורל פועל על המהות, שהיא הדבר היחיד שאמתי בתוכנו, חוק המקרה פועל על האישיות המזויפת, והיא נוצרת ע"י חיקוי של אנשים אחרים.
כך נוצר המצב שבגיל מאוד צעיר 5-6 מפסיקה המהות להתפתח והאישיות המזויפת משתלטת על כל חיינו. אנו מחקים גישות, דעות, השקפות ועקרונות ללא כל קשר למהות, וקוראים להם הדעות וההשקפות שלי!
במצב זה הגורל לא יכול לחדור אלינו, כי אין כל דרך לחדור אל המהות, שהפסיקה להתפתח ונבלעה ע"י האישיות המזויפת.
ב"חיפוש אחר המופלא" מתואר שגורדייף ערך ניסוי על 2 תלמידים, והפריד את המהות שלהם מהאישיות, ואף הרדים את האישיות ונתן למהות את האפשרות להתבטא.
התוצאה הייתה מדהימה, אדם שכל חייו היה בעל עקרונות מאוד ברורים והשקפות מאוד ברורות לא זכר כלל על מה מדברים איתו כשהזכירו לו את השקפותיו, למרות זאת היה חשוב לו לומר שהוא אוהב סוכריה. דבר זה מזכיר מאוד את מה שקרה לי באחת מההתנסויות שלי עם המהות (ישנו פוסט על כך בבלוג בשם "מהות").
לכן במצבנו הנוכחי-שינה היפנוטית, הגורל כלל לא נוגע לנו, חוץ מכמה דברים כמו: לידה ומוות.
כדי שהגורל יחול עלינו אנו צריכים להיות בני אדם ולא מכונות, וגם אז יש בידינו לפתח רצון ואף לשנות את הגורל.

תכונה עיקרית

לימוד המכונה לא יכול להתקיים אם אין אנו רואים את התכונות שלנו.
בעיקר מדובר בתכונה העיקרית שלנו.
כבר דיברתי על התכונות בפוסט של טיפוסי גוף.

בכך, שנתבונן על 'אני'ים של הצדקה עצמית, נוכל לראות ולזהות את התכונה העיקרית שלנו.
זה תמיד ישמע כך:
* "עשיתי את זה, בגלל שלא היה נעים לי…."
* "עשיתי את זה, כי אני צדקתי…"
* "עשיתי את זה כי אני קובע…"
* "עשיתי את זה כי פחדתי ש…" ועוד ועוד ועוד…
(כמובן שבאותה הקלות היה ניתן לומר "לא עשיתי כי…").

למה לימוד התכונה חשובה לנו?
אם נפעיל גירוי מסוים, אותו גירוי על מספר אנשים, נוכל לראות שכל אחד מהם מגיב, אך בצורה שונה.
אחת הסיבות לשוני, היא: התכונה העיקרית שלנו.
ע"י לימוד התכונה, נוכל לראות ולהבין, למה באמת אנו נוהגים בצורה שאנו נוהגים.
כך נוכל להפסיק לשקר לעצמנו….

האדם אינו מכיר את עצמו

אין הוא מכיר את הגבלותיו ואת אפשרויותיו‮. ‬הוא אינו יודע אפילו עד כמה גדול ההיקף‮, ‬שבו אין הוא יודע את עצמו‮.‬
האדם המציא מכונות רבות‮, ‬והוא יודע‮, ‬שמכונה מסובכת דורשת לפעמים שנים של לימוד מדויק‮, ‬קודם שאפשר להשתמש בה ולפקח עליה‮.‬
אך אין הוא משתמש בידיעה זו כלפי עצמו‮, ‬אף-על-פי שהוא עצמו מכונה הרבה יותר מסובכת מכל מכונה שהמציא‮.‬
יש לאדם כל מיני רעיונות בלתי-נכונים על עצמו‮. ‬קודם-כל‮, ‬הוא אינו תופס שהוא למעשה מכונה‮.‬
מה פירוש של דבר שהאדם הוא מכונה‮?‬
פירושו שאין לו תנועות בלתי-תלותיות‮, ‬הן בתוך עצמו והן מחוצה לו‮. ‬הוא מכונה מונעת על-ידי השפעות חיצוניות וגירויים חיצוניים‮.‬
כל תנועותיו‮, ‬פעולותיו‮, ‬רעיונותיו‮, ‬רגשותיו‮, ‬מצבי-רוחו ומחשבותיו הם תולדה של השפעות מן החוץ‮. ‬הוא עצמו אוטומאט בעל מלאי מסוים של זכרונות מנסיונות קודמים ומידת-מה של מרץ שמור‮.‬

פ.ד‮. ‬אוספנסקי
הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )