סבל וחיים ארוכים מהממוצע

יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים.
לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.
חלקם ניצולי שואה או בוגרי חוויות קשות אחרות.

אז מה הקשר בין אותו סבל לאריכות ימים?
כמובן שלי אישית אין כל ניסיון, לא בסבל גדול במיוחד ולא בחיים ארוכים, לכן את כל אשר אני רושם כאן אני שולף ממעמקי הדמיון שלי, המתבסס על עובדות לא מהמנות במיוחד ועל תאוריות מעניינות, שאין בידי כל אפשרות להוכיח.
כך לאחר שהזהרתי אתכם כבר בהתחלה, יכול אני לפרוס בפניכם את כל התורה על רגל אחת.

אתחיל דווקא מהבדוק והמעשי מבחינתי, הרעיון שזעזועים שונים בחיינו גורמים לחיכוך, החיכוך בתורו יוצר אנרגיה והאנרגיה מולידה את הסבל.
מה הוא זעזוע? ולמה הוא גורם לחיכוך?
די ברור למה זעזוע גורם לחיכוך; זעזוע יוצר מצב לא נוח ולא נעים להתנהלות הרגילה שלנו ביום יום.
הוא מוציא אותנו לרגע או שניים מתוך הבועה שלנו, מטלטל אותנו ואף יכול לגרום לרגע בהיר יותר בו נוכל לראות את עצמנו מהצד, כאילו אדם אחר היה מביט בנו.
טלטול זה גורם בדרך כלל לאי נוחות כללית; ראשית נגלה מהר מאוד שאין אנו אוהבים להיטלטל, ונעשה הכל כדי להישאר באותה בועה מוכרת "בטוחה" וצפויה שיצרנו לעצמנו.
דומה הדבר לאדם המנסה להמשיך לישון, למרות השעון המעורר הזועק בקולי קולות.
הזעזוע יוצר מצב חדש, לא מוכר, לא בטוח ולא צפוי. מערכות רבות הקשורות בתפקודנו הרגיל והיום יומי 'יחושו' באיום, חוסר מנוחה ואפילו בסכנה.
זהו החיכוך! בעקבותיו ובאופן מכני, יכנסו לפעולה מערכות אחרות שינסו להחזיר את 'האיזון' לקדמותו.
כלומר, לאטום את הבועה שלנו, ולנסות בצורות שונות ומשונות להתגבר על התנאים החדשים שנוצרו ולחזור למצבנו הרגיל, הנינוח, הבטוח והצפוי.
אותן מערכות לא יחששו לפעול בדרכים פסולות כגון: שקר עצמי, התעלמות מהזעזוע והחיכוך ועוד…
מה זה עוד? אז אמרנו שחיכוך יוצר אנרגיה, ואנרגיה יוצרת סבל. אז הדרך הטובה ביותר היא להיפטר מאותה אנרגיה, כך יפחת או יעלם הסבל, וכך יחזרו הדברים למצבם הרגיל.
כיצד אנו מבזבזים, נפטרים מאותה אנרגיה? ישנם המון דרכים ושיטות שכל אחד מאיתנו מפתח במהלך חייו, המוכר ביותר הוא הרגש השלילי.
האם שמתם לב מתי מתעורר אצלנו רגש שלילי? האם זה לא תמיד אחרי הפרעה חיצונית כזו או אחרת המשפיעה עלינו ומוציאה אותנו משלוותנו?
האנרגיה בוערת ושורפת, היא אינה נעימה, והגרוע מכל הוא, שאין לנו מושג מה ניתן לעשות עמה.
דומה הדבר לבלון שניפחנו באוויר, ככל שננפח אותו יותר, כך אלול אותו הבלון להתפוצץ. כמובן שמבחינת החומר-הבלון, המצב הנוח ביותר היה כאשר לא הופעל עליו כל לחץ, מצבו המקורי לפני הניפוח. כך בדיוק עובדים הדברים גם בבני אדם, הם מתנפחים באנרגיה, וחשים/מרגישים שעוד שניה יתפוצצו אם לא יוציאו את האנרגיה.
במצב בו הם מלאים עדיין באנרגיה הם מרבים להתלונן: "אני לא מרגיש טוב, אני עצבני כל הזמן, אני חייב לעשות משהו, אני חייב לקנות משהו, אני חייב לעשות ספורת או לטפס על הר, אני חייב לעשות משהו או שאתפוצץ." ולאחר שהם עושים משהו, לרוב כועסים על מישהו או משהו, ונפטרים מאותה אנרגיה, הם אומרים- "אהה כעת אני מרגיש טוב, אני מרגיש שאני מלא באנרגיה"… כמה הזוי.
רק כדי שתהיה לנו דוגמה קטנה לחיכוך – אנרגיה – סבל, אנו יכולים להצמיד את כפות ידינו זו לזו, ולשפשף אותן זו בזו בחוזקה.
שפשוף של כפות ידינו יוצר חיכוך, לאחר שניות בודדות נחוש בחום וכאב קל, זו היא האנרגיה, אם נמשיך כמה דקות לשפשף את ידינו בחוזקה נחוש בכאב גדול יותר – סבל.

רוב האנושות עסוקה כל חייה בבזבוז אנרגיה, או במילים אחרות בניסיון להפחתת הסבל הנגרם מאותה אנרגיה.
אך אם רק ידענו, מה לעשות באותה אנרגיה, ושיש לה יעוד הרבה יותר חשוב הקשור בהתפתחותנו, לבטח היינו מנסים לחסוך אנרגיה זו ולהשתמש בה בצורה נכונה.
שימוש נכון באותה אנרגיה יכול ליצור היתוך ולהוביל את האדם למקומות שונים מאוד.

לפעמים, בני אדם הנמצאים תחת השפעות ומצבים שונים בחיים, היוצרים זעזועים מתמידים וחיכוך מסיבי, לא מצליחים להיפטר מאותה אנרגיה.
בצורות שונות, במקרה או שלא במקרה, הם אף עוברים את אותו היתוך עליו דיברתי ויוצרים מאותה אנרגיה דבר מה שונה.
וכעת לתאוריה אותה אני מאוד מחבב אך אין בידי להוכיח ממנה מאומה.

רודני קולין כתב באחד מספריו, ואני לא מדייק, שבגיל מסוים מתחיל לפעול על האדם כוח (אנרגיה) נוסף. אם האדם מוכן אנרגטית לקבל את אותו כוח, הרי שאותו כוח יפעל לטובתו ולהמשך התפתחותו, אך אם האדם מגיע לאותו גיל לא מוכן אנרגטית, הרי שאותו כוח חדש יפעל עליו ככוח ממית.
לפני שנים רבות קראתי גם משהו דומה בספריו של קסטנדה.
אותם אנשים אשר חוו סבל רב ובצורה זו או אחרת עברו היתוך ברמה זו או אחרת, מגיעים לאותו מעמד מוכנים יותר או מוכנים פחות וממשיכים את חייהם.
לאומתם אנשים אחרים מגיעים לאותו גיל לא מוכנים, נפטרים מעולם זה מהר מאוד.
וכך אני סוגר מעגל, ורושם שוב – יצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים, כמה וכמה מקרים של אנשים שהאריכו ימים. לרובם יש מכנה משותף מאוד מוזר. רובם עברו או חוו סבל גדול בתקופה מסוימת בחייהם.

 

אנרגיה

ציינתי כמה פעמים שהמרכז האינסטינקטיבי אחראי על האנרגיה – הדלק הדרוש למכונה לקיום יום יומי ויותר מכך.
מדובר בחלק מאוד ספציפי במרכז האינסטינקטיבי.
אותו חלק אוגר אנרגיה ומשתמש בה או מתחלק בה עם המרכזים האחרים לפי ראות עיניו.
כמובן שבמצבו הרגיל והלא מאוזן של האדם קיימת מלחמה מתמדת על אנרגיה זו בין המרכזים.
כאשר מנסה האדם לעבוד על עצמו, המאמצים ומצבי תודעה גבוהים יותר מצריכים חלק מאותה אנרגיה. כמובן שלא ניתן להגיע למצב תודעה גבוה יותר בעזרת אותה אנרגיה גסה, אך יש בידינו האפשרות לעדן אותה.
אותו חלק האחראי על האנרגיה כלל לא מבין ולא מסכים לתרום אנרגיה למטרות הקשורות להתעוררות. מבחינתו זה בזבוז של אנרגיה יקרה במיוחד.
כל ניסיון לגזול או לגנוב ממנו אנרגיה יגמר בכישלון. ישנו רק חלק אחד במרכז הרגשי היכול להתמודד עמו ולהצליח.
הבעיה שאותו חלק כלל לא מפותח, הוא חלש מאוד ובמצבו הנוכחי לא יכול להתמודד עם הדרקון השומר על עוצר הזהב שלו.

חציית ים סוף מסמלת בדיוק את הרעיון הזה.
המצרים מסמלים את אותו חלק אינסטינקטיבי, עצמתי שבידיו אף אפשרויות וכוחות מיסטיים. ושיטות רבות המתיימרות להיות רוחניות, עסוקות רק בחיזוקו של החלק הזה.
הים/המים מסמל את המרכז הרגשי הבלעה את המרכז האינסטינקטיבי, ועם ישראל מייצג את האנרגיה שהולכת לעבור טרנספורמציה ולהתעדן.

אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

השפעות

המכונה שלנו מושפעת מאין סוף גירויים חיצוניים.
הכל משפיע עלינו: בני זוג, משפחה, חברים, זרים, רעיונות, שמועות, רכילות, מזג אויר, טבע וגורמי השמיים. (יסלחו לי אלה שאותם עקב התרדמת שלי פספסתי).
המכונה מושפעת ומגיבה בצורות שונות, לרוב התגובות שלה מאוד לא מאוזנות.
לדוגמה: מזג האוויר אמור להשפיע על המרכז האינסטינקטיבי, כיוון שכל מה שקשור לתחושות שלנו, נשלט ע"י המרכז האינסטינקטיבי.
חם נורא היום והמרכז האינסטינקטיבי חש בחום ובאי נעימות, עד כה הכל נורמלי, המרכז האינסטינקטיבי ינסה למצוא מקום מוצל וקריר כדי להירגע. אך הדברים לא נעצרים כאן, המזג האוויר החם מעצבן אותנו! אנחנו מתעצבנים (רגש שלילי), כי נמאס לנו להזיע בעבודה, כי החום דפק לנו את התכניות להמשך היום. וזה לא נגמר כאן, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו ולדמיין מה היה קורה עם היה קריר יותר היום, אילו דברים אנו היינו יכולים לעשות שכעת בגלל החום אנו מפספסים. כמובן שזו רק ההתחלה ומכאן הכל פתוח, האדם יכול להסתובב עצבני כל אותו יום…
אז אם נתבונן טוב על המקרה, נצליח להבחין בחיכוך שהופעל על המרכז האינסטינקטיבי שלנו, נוצר סבל במרכז האינסטינקטיבי שאמור היה להיפסק ברגע שהחיכוך מופסק או אם החיכוך לא מופסק ואנו לא מוצאים מקום מוצל וקריר הסבל היה אמור להיות רק אינסטינקטיבי. זהו סבל אמתי שהמכונה שלנו חווה, אך מאוד מהר אנו יוצרים סבל דמיוני ומזויף, בכך שמרכזים אחרים נכנסים לפעולה: המרכז הרגשי שמתחיל לייצר רגש שלילי, לרחם על עצמו ועוד. המרכז התנועתי שמתחיל לדמיין מה ואיך היה קורה אם…ועוד. והמרכז השכלי שמתחיל לנתח את כל המצב.
זו היא לרוב עבודה לא נכונה של המרכזים, הנוצרת מהזדהות ופירושה הוא בזבוז ענק של אנרגיה. והכל בגלל גירוי קטן הקשור למזג אויר וחום. תארו לעצמכם מה קורה במשך כל היום כאשר אנו חשופים לאין ספור גירויים מסוגים שונים.
אבל רציתי לדבר על גירויים הנוצרים ע"י גורמי השמיים: הירח, כוכבי הלכת ובמטאורים והמטאוריטים שבדיוק בתקופה זו ממלאים את שמי כדור הארץ.
למה לנו בכלל לדבר על נושאים אלה?
הכל קשור לעבדות שלנו, אם נראה ונבין שאנו עבדים גמורים לאותם השפעות וגירויים אולי נצליח גם להשתחרר מהם ולצאת לחרות. בדרך כלל בני האדם כלל לא מודעים לעבדותם, הם בטוחים שהם בני חורין ואדונים לעצמם, אך זה רק החלום שהם חולמים-השינה. אם נצליח לפקוח את העיניים לרגע או שתיים ולראות את האמת ואת העבדות הטוטלית שלנו, ללא ספק רובנו נרצה להשתחרר מאותה עבדות.
נחזור כעת לגורמי השמיים, הדבר הפשוט ביותר הוא להתבונן בהשפעותיו של הירח! עקב קרבתו (ועקב סיבות אובייקטיביות אחרות) השפעתו עלינו חזקה מאוד. ניתן להבחין בהשפעות אלה במיוחד כאשר הירח הוא מלא או חסר. כיוון שמצבים אלה של הירח חוזרים על עצמם בכל חודש אנו יכולים לוודא טוב יותר את ההתבוננויות שלנו. הדבר המעניין במיוחד היא העובדה שהשפעות אלה חלים לא רק על יחידים אלה על קבוצות גדולות של בני אדם. בהרבה מקרים, הפגנות ענק, מלחמות ועוד, מתרחשות בעקבות השפעתו של הירח.
עוד דבר שמשפיע עלינו הוא המטאורים והמטאוריטים הממלאים את השמיים בתקופת הקיץ והשיא בדרך כלל ב-תשע באב.

מה פירושו של דבר שהאדם הוא מכונה?

"מה פירושו של דבר שהאדם הוא מכונה?
פירושו שאין לו תנועות בלתי-תלויות, הן בתוך עצמו והן מחוצה לו. הוא מכונה מונעת על-ידי השפעות חיצוניות ודחיפות חיצוניות. כל תנועותיו, פעולותיו, דיבוריו, רעיונותיו, רגשותיו, מצבי-רוחו ומחשבותיו הם תולדה של השפעות מן החוץ. הוא עצמו אוטומאט בעל מלאי מסוים של זכרונות על נסיונות קודמים ומידת-מה של מרץ שמור."

כך אמר מר' אוספנסקי. אם נבחן את דבריו, נבחין מיד ב'אני'ים שכליים שונים בעד או נגד, או חלק מה'אני'ים בעד וחלק נגד.
אך לאמיתו של דבר, אם נתבונן על עצמנו, אזי במהרה יתברר לנו שהוא צודק לגמרי…אפילו אותה תגובה של המרכז השכלי שלנו על דבריו – בעד ונגד, רק מוכיחה שדבריו נכונים. דבריו הם גירוי/השפעה והתגובה של המרכז השכלי היא תגובה אוטומטית לדבריו. או במילים אחרות – מישהו לחץ על כפתור והפעיל משהו.
אנו אפילו לא בוחנים או בודקים איך נגיב, התגובה היא מכנית/אוטומטית לגמרי וקשורה בידע קודם על הנושא. אם דבריו בצורה זו או אחרת מוכרים או לא יוצרים 'סתירה' ביחס לידע שכבר קיים התגובה תהיה חיובית, אך אם נוצרת 'סתירה' התגובה תהיה שלילית.

עוד שיטה מצוינת לבדוק את דבריו היא פשוט לנסות לשלוט.
על מה ההשפעות או הגירויים החיצוניים יכולים להשפיע?
1. על המרכז המוטורי שלנו: תחושות, חום, קור, נעים לא נעים, דמיון ועוד…
2. על המרכז הרגשי שלנו: רגשות חיוביים ורגשות שליליים…
3. על המרכז השכלי שלנו: תגובה שכלית על רעיון, מחשבות אסוציאטיביות ועוד…

ניתן להתחיל עם הקל ביותר – המרכז השכלי.
האם מישהו ניסה לחשוב בצורה רצונית? שאלה זו מבלבלת, אך לפני שאתם עונים אני ממליץ לכם לנסות תרגיל קטן.
בחרו לכם יום ושעה בעתיד הקרוב ותקבעו מראש שבאותו יום ושעה אתם הולכים לחשוב על נושא מסוים שתבחרו מראש.
יהיה הנושא אשר יהיה, עליכם לנסות לחשוב רק עליו מבלי לסטות כלל לנושאים אחרים שונים או דומים.
נניח שהנושא הוא: "כיצד אני יכול למצוא לעצמי עבודה טובה יותר?" כמובן שתרגיל זה מחייב תשומת לב ויכולת התבוננות עצמית, כדי שנצליח באמת לראות האם אנו חושבים על הנושא או שכבר מזמן סטינו ממנו לדבר מה אחר.
הייתי שמח לשמוע מכם התבוננויות על מה שיקרה לכם ולמחשבות שלכם בזמן התרגיל ורק מאוחר יותר להגיב, אך כיוון שהמציאות מכתיבה התנהלות שונה, אהיה חייב להתייחס למה שיש לצפות מתרגיל זה.
יש להניח שבהתחלה תהיה לכם שליטה מסוימת על המחשבה, כיוון שאם עוד יש לנו שליטה על משהו הרי שמדובר על מרכז שכלי. אך מאוד מהר יהיה ניתן לשים לב שהנושא מחליק הצידה ובמקומו מגיעות מחשבות לא רצוניות אלא מחשבות שהן בעצם התגובה לתרגיל שלנו או לנושא שעליו בחרנו לחשוב.
"איזה יופי אני מצליח לשלוט על המחשבה שלי" או "מיסט דיבר שטויות כרגיל" או "איזה מסכן אני שאני תקועה בעבודה הזו ולא מצליח למצוא משהוא חדש, הבן של דוד לאומת זאת כבר פתח עסק" …….בהתחלה כשנבחין בכך ננסה לחזור ולשלוט במחשבה, אך במהרה נגלה שזה רק הולך ומדרדר, וכעת השליטה תעבור למחשבות אסוציאטיביות – למשל הדוגמה עם העסק של הבן של דוד: "עסק טוב הוא פתח, הוא עושה המון כסף —-אני חייב לקפוץ לסניף הבנק שלי ולהפקיד סכום כסף—-מעניין אם שוב אפול על הפקיד המעצבן——הפעם אני אתלונן עליו——-שמעתי משרה שהוא חולה נפש——איזה מסכנים חולי נפש—–יש לזה טיפול?—–מה שמזכיר לי שהיום אני נפגש עם…..וכך עד בלי קץ. ברור שמתרגיל על חשיבה רצונית בנושא מסוים מאוד מהר הגענו לדבר מה אחר.
כמובן שמדובר על עוד דרך של בזבוז אנרגיה ושינה.

זו הייתה רק דוגמה מאוד קטנה וחלקית הקשורה למרכז השכלי ותנועתי שלנו. אנשים עושים תרגילים הקשורים בהפסקת מחשבות, בעוד שהם לא מסוגלים לחשוב באמת יותר מכמה שניות או דקות. כל מה שקשור למרכזים אחרים, הרי שהמצב שם בהרבה יותר גרוע, כי על המרכז הרגשי והאינסטינקטיבי אנו לא מסוגלים לשלוט בכלל.
המרכז האינסטינקטיבי מתוכנת ופועל בעצמו ללא כל התערבות מצידנו, הוא מושפע כמו כל שאר המרכזים מהשפעות אך אין לנו כל דרך לשלוט עליו בצורה רצונית (יש תרגילים היכולים אחרי הרבה זמן לשלוט על חלקים שונים של המרכז האינסטינקטיבי, אך תרגילים אלה עלולים לגרום לנזק חמור).
המרכז הרגשי נשלט לגמרי מהשפעות חיצוניות, אנו לא מסוגלים לשלוט עליו ועל המהירות שלו (המרכז הרגשי הוא המהיר ביותר), נסו להרגיש טוב או רע ללא כל השפעה חיצונית….
יש כאלה הטוענים שזה אפשרי, אך הם משקרים לעצמם, הם משכנעים את המרכז השכלי שהכל טוב או הכל רע וטוענים שהם מרגישים טוב או רע, אך לאמיתו של דבר אין כל קשר לכך ומדובר בעוד ניסיון לשקר עצמי. המרכז הרגשי מושפע מכל שטות: פספסנו את הרכבת, התכנית האהובה בטלוויזיה לא משודרת היום, מישהו אמר עלי משהו, התייחסו עלי שלא בצדק ועוד ועוד ועוד…

לאן אתה בורח?

האדם עסוק כל ימי חייו בבריחה מהסבל. על ידי סבל מדומה, רגשות שליליים, דמיון ושקר עצמי מצליח האדם לעמם את הסבל האמתי.
אך אין זו בריחה, זו רק בזבוז של אנרגיה שבעקבותיה ואיתה נוצרת השינה וחוסר ההתמודדות עם הסבל האמתי והחיים.
לכן נאמר שאנו מבזבזים את החיים, אנו לא חיים את הרגע ומעדיפים לחלום על עתיד, עבר ועל מקומות אחרים ללא סבל.
החיים שלנו נושאים בתוכם סבל, ואין כל דרך לשנות עובדה זו כל עוד אנו חיים כאן; על כדור הארץ, בגוף פיזי.
בשלב מסוים יש להבין שאין לאן לברוח, הסבל והחיים ישיגו אותנו בכל מקום. "אדם פוגש בגורלו בדרך בה בחר כדי לחמוק ממנו."
אדם המנסה לברוח מכלב מעיים, רץ הישר אל הבור העמוק שלפניו. אך ממה בדיוק הוא נמלט? מהכלב או מהאיום?
האם יש סיבה לברוח מהכלב אם הוא לא מאיים? הכלב ישיג אותנו במהרה והבריחה תגרום לו רק לממש יותר את איומו. ואם במקרה לא ישיג? הרי שאנו נמלטים הישר לאותו בור עמוק, שאותו בגלל השינה, אנו כלל לא רואים.
אם אין לאן לברוח, ולפנינו נמצא כלב אחר או איום אף גדול יותר, כל מה שנשאר הוא להתמודד עם האיום.
אם נרצה להתמודד עם האיום, הרי שעלינו קודם לראות אותו ולהבין למה והיכן הוא גורם לסבל, מי הוא זה שסובל?
תאוריה לא תועיל כאן כלל, רק פרקטיות יכולה לעזור לאדם להבין, שלא 'הוא' זה שסובל. צעד זה קשה במיוחד, כיוון שהאדם מזוהה לגמרי עם הסובל – המכונה שלו.
עדיין לא ברור לי מה קודם למה? ההפרדות קודמת לקבלה או ההפך? אולי שניהן מתרחשות במקביל!? אך ברור לי שאם מצליח האדם להיפרד מהמכונה חייב הוא לקבל אותה כפי שהיא. כך גם עם חייו וסבלו.
אז האדם נשאר מול הכלב, כך הוא לומד להכיר, להתיידד ולחיות עמו, והאיום נעלם. זו היא המלטות מהסבל.
הסבל מייצר אנרגיה יקרה, אם נצליח שלא להירדם ולבזבז אנרגיה זו, נוכל ללמוד להתמיר אותה לצרכינו…

אנרגיה מינית

כיצד המרכזים גוזלים אנרגיה המיועדת למרכז המיני.
ניתן לזהות אנרגיה זו לפי שלהוב מיוחד, להט שלא מתאים לסיטואציה.
המרכז השכלי בהשתמשו באנרגיה של המרכז המיני, לא מסתפק רק בתחומים המעניינים אותו, הוא יוצר תאוריות חדשניות וסובייקטיביות, כותב אנציקלופדיות שלמות, מבקר, נלחם ומתווכח.
המרכז הרגשי מטיף לאמונה עיוורת, מזהיר מפני החטא או מחולל מהפכות, יוצא למלחמות קודש, הורג, משמיד ועוד…
המרכז התנועתי מתאמץ להשיג שיאים הקשורים בתנועה. הוא מעסיק את עצמו בספורט, טיפוס על הרים, היום ניתן לראות זאת היטב בכל מה שקשור בספורט האקסטרים.
המרכז האינסטינקטיבי שוקע בצורה קיצונית בכל הקשור בבריאות ומחלות, או בממון ונוחות פיזית. לפעמים מדובר בכפייתיות למזון ולמין.

כלומר, אותה אנרגיה עדינה המיועדת ליצירת חיים; חיים חיצוניים – ילדים, חיים פנימיים – גוף אסטרלי, נגזלת ומבוזבזת על ידי מרכזים אחרים על עבודה חסרת ערך.
כך נוצר מצב בו המרכז המיני נשאר ללא אנרגיה המתאימה לו, הוא נאלץ להשתמש באנרגיה גסה יותר שלא מתאימה לצרכיו וחדל למלא באורגניזם את התפקיד שהיה יכול למלא.

המשך רגשות שליליים וקבלה

אם אנסה לנסח את דברי במילים אחרות ולתאר את התהליך בצורה מתומצתת יותר, הרי שאני יכול לומר שגירויים חיצוניים או מאורעות שונים יוצרים חיכוך למכונה שלנו.
חיכוך נמצא בכל, והמכונה כל הזמן מנסה למצוא דרך לצעוד בין חיכוכים כמו בין שלוליות. כיוון שאין כזו אפשרות, המכונה מסתפקת בדמיון שבבריחה מחיכוכים גדולים אל הקטנים יותר.
המכונה מנסה לברוח מחיכוכים כיוון שהללו מפריעים להתנהלותה הטוטלית והמכנית המשמרת את השינה*. חיכוך יכול להיות השעון המעורר המצלצל בבוקר ומעיר אותנו, אך אנו למדנו זה מכבר להתעלם מהצלצול, לשלב אותו בחלום, להתרחק ממנו או פשוט להפסיק אותו. ובכל זאת, גם אם הצלחנו להתעלם ממנו, החיכוך יוצר אנרגיה! כך זה פועל בעולם שלנו; בכל תהליך בו קיים חיכוך, נוצרת אנרגיה. כעת גם האנרגיה מפריעה לנו, אנו מרגישים אי שקט, חוסר מנוחה ומרגישים שעוד שנייה נתפוצץ כמו בלון נפוח. לכן נמצא גם דרך להוציא ולבזבז אנרגיה זו, העיקר לישון בשקט וללא הפרעה.
אם האנרגיה לא מתבזבזת מיד, נוצר סבל… כאב פיזי, רגשי או אחר.
כדי לסבול פחות, האדם שכלל לעצמו כל כך הרבה שיטות לבזבוז אנרגיה, עד שהגיעה למצב בו אין לו מספיק אנרגיה אפילו כדי לפקוח את עיניו ולהביט בעצמו או בסביבה לרגעים בודדים.
מה שמצחיק, שלאחר שמבזבז האדם את האנרגיה, הוא נאנח ואומר: "אך כעת אני מרגיש נפלא, מלא אנרגיה, לפני כן הרגשתי רע, בטח הייתי חסר אנרגיה…"
אחת הדרכים היעילות ביותר לבזבוז אנרגיה, היא ביטאו רגשות שליליים. כמובן שישנן סיבות רבות ואחרות חוץ מבזבוז אנרגיה שבגינן אנו מכורים לבטאו רגשות שליליים (ברשומה הקודמת התייחסתי לכך).
אז מה יש לנו עד כה? כל חייו עסוק האדם בבריחה דמיונית מחיכוכים ובבזבוז אנרגיה.
במילים אחרות…
במקום הניסיון להתמודד עם החיים וקשיי החיים, האדם עסוק כל הזמן ב"המלטות" מהם. הוא קורה ל"הימלטות" זו – "חופש", וכך הוא רואה את עצמו בדמיונו, אדם "חופשי."
אך לאמיתו של של דבר, אין ביכולתו להימלט מהסבל ומהחיים, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לחלום על המלטות, הבריחה המתמדת של האדם או חוסר ההתמודדות שלו עם החיים מכניסה אותו שוב ושוב למצבים בהרבה יותר קשים.
לאומת זאת, התמודדות היא קבלה, קבלה של החיים שלנו, של התפקיד שלנו, של הסבל שלנו ושל המכונה שלנו.

אז איך יכול האדם לקבל את עצמו? ומה הוא יכול לעשות עם אותה אנרגיה שעד כה בזבז?
כדי לענות על השאלות האלה, צריך אני להסביר תחילה מה היא "קבלה" מבחינתי.

* כבר התייחסתי לכך בעבר, אך אומר זאת שוב. אין כל רע במכניות, כל עוד המכונה עובדת כשורה. המכונה לא יכולה להתנהל שלא בצורה מכנית. ישנן תפקודים שמומלץ כלל לא להתערב בהם ולתת להם לעבוד בצורה מכנית. אך אם ניתן לכנות דבר מה כ-רע, יהיה זה מצב של מכניות ללא שמץ של מודעות. או במילים אחרות מרכבה עם רכב וסוס ללא נוסעה.

רשמים

אני מרגיש שזה לא הזמן המתאים לכתוב פוסט זה, אך אכתוב אותו בכל זאת ואם יבוא הזמן ואבין הרגשה זו, הרי שאוסיף או אתקן את הפוסט הזה.
ברצוני לדבר על הרשמים ועל ההשפעה שלהם עלינו.
רושם כפי שכבר הגדרתי אותו הוא בעצם סוג של אנרגיה או מזון שממנו אנו ניזונים, הוא יכול להיות כל דבר: צליל, מראה, תחושה, הרגשה, מחשבה. כפי שמזון רגיל משפיע עלינו, למשל: מזון בריא או מזון בריא פחות, מזון טעים או מזון לא טעים ומזון מכולכל מול מזון טרי, כך גם הרשמים. אנשים רבים עסוקים מאוד בלברור את המזון הרגיל שלהם, ומקפידים מאוד לאכול מזון מאוד מסויים שבעיניהם הוא בריא יותר, אך אין להם כל מושג שהרשמים משפיעים עלינו בצורה אף קיצונית יותר, ההשפעה יכולה להיות השפעה גופנית, רגשית או רוחנית.
הכל קשור בהכל, הסביבה שאת רשמיה אנו קולטים משפיעה על התפקודים שלנו, לכן אם ברצוננו לקלוט רשמים "בריאים" יותר, הרי שיש בידינו לבחור להיחשף לרשמים המתאימים.
לא סתם נאמר "במושב לצים לא תשב", קודם כל כיוון שהרשמים שנקבל מאותם לצים ישפיעו עלינו, ועד מהרה גם אנו נתחיל להתנהג כלצים, ושנית יש לנו את הברירה לשבת במקום אחר ולספוג רשמים טובים יותר.
ע"י התבוננות נכונה אנו יכולים להבין טוב יותר את הרשמים ואת ההשפעות שלהם עלינו, אנו יכולים להבחין על איזה חלק בנו רושם מסויים משפיע, ולהבחין בתוצאה שלאחר ההשפעה.
כשאני מדבר על חלקים, אני מדבר בעצם על המרכזים האנרגטיים שלנו, הרשמים משפיעים ישירות על אותם מרכזים או בחלקי המרכזים.
כך אנו יכולים להבחין ברושם שמשפיעה על המרכז הרגשי, או השכלי, או התנועתי והאינסטינקטיבי.
ברגע שיש לנו מושג, איזה רושם משפיע על איזה חלק בנו, יכולים אנו לכוון רשמים ספציפיים לחיזוק חלק זה או אחר.
לפי הדרך הרביעית האדם ניזון משלוש מזונות או שלוש סוגי דלקים: האחד הוא המזון הרגיל שלנו, השני הוא האוויר והשלישי הוא הרשמים. הרושם הוא סוג מזון העדין ביותר, או במילים אחרות בעל התנודה המהירה ביותר, זה הוא בעצם המזון החיוני ביותר לאדם.

מה זאת אומרת לבחור רשמים שונים או להיחשף לרשמים מתאימים? מישל דה מונטיין כותב (מתוך המסות):
"כמו הרוח הנחלשת וגוועת באוויר אם אין יערות עבותים עוצרים בעדה, כן גם הנפש המטולטלת והנסערת אובדת, כמדומני, בתוך עצמה, אם אין נותנים לה דבר-מה להיאחז בו. על כן יש לתת לה תמיד חפץ שתיעצר בו ותפעל עליו. פלוטרכוס אומר על הנכבשים לאהוב קופים וכלכלבים, שהחלק האוהב המצוי בקרבנו באין לו דבר-מה שראוי להיאחז בו, צר לו מושא שקרי ושטחי, ובלבד שלא ייוותר עקר. ואמנם רואים אנו כי הנפש בהתרגשותה מבכרת להוליך את עצמה שולל ובודה לה מושא כוזב ודמיוני, אפילו הוא נוגד את אמונתה, כדי שלא לפעול לריק."

במילים אחרות, אנו נושפע תמיד, ובכל מקרה נספוג רשמים ונגיב, גם אם הרשמים הם נמוכים.
ככל שזה ישמע מוזר, קל לו לאדם להיות בסביבת רשמים נמוכים יותר, הם קלים יותר לעיכול כיוון שהם משפיעים על חלקים בנו שלא זקוקים לתשומת לב מבחינתנו. רשמים גבוהים יותר מצריכים את פעולתם של החלקים המנוונים יותר ופעולתם זקוקה לתשומת לב ומאמץ. לכן רוב האנושות מקיפה את עצמה ברשמים נמוכים ובריאים פחות, ואת זה ניתן לראות בכל תחום והבט בחיינו: אומנות, קולנוע, בילוי, ספרות, מסיקה, תחביבים ועוד…

כמובן שאין זה מספיק רק להיחשף לרשמים המתאימים או הגבוהים יותר, זו רק ההתחלה, עלינו ליצור מאותם רשמים אנרגיה עדינה אף יותר, שתשמש אותנו לזכירה עצמית והתעוררות, אך זו התחלה חשובה ולא פשוטה כלל.

אנרגיה

האדם יכול להבין ולקלוט אנרגיות או חומרים הקיימים בעולם החיצוני,
רק אם יש לאותו אדם מימנים מקבילים.
לכן כדי להיפתח לקליטת השפעות גבוהות יותר, צריך האדם לייצר בתוך עצמו כמות מספקת
של מימנים מקבילים כדי להמריץ לפעולה את המרכזים הגבוהים.

למה אנו לא יכולים לעשות?

כמה פעמים קורה שאנו "מחליטים" על דבר מה, אך בסופו של דבר שום דבר לא יוצא לפועל?
האם שאלתם את עצמכם למה כך הם הדברים? אין לנו מספיק אנרגיה? אין לנו רצון? אנו לא יכולים לעשות? אנחנו מכונות לכן גירויים שונים מסיטים אותנו ממטרתנו? כן כל זה נכון, אבל ניתן לראות את הדברים בצורה יותר ברורה ויותר מעמיקה!

בדרך כלל אנו מנתחים את מצבנו, ומחליטים מה עלינו לעשות כדי לשפר או להוסיף או לשנות, כל זה נעשה ע"י המרכז השכלי.
'אני'ים של המרכז השכלי אומרים:
"אני שמן מידי ואני צריך לרזות, או אני חש לא טוב צריך להתחיל לטפל בעצמי או להתחיל להתאמן, או אולי אני צריך למצוא עבודה טובה יותר כי אין לי מספיק כסף".
הכל טוב ויפה, הבעיה שבין לחשוב על… ולבין לעשות יש הבדל גדול! כל הפעולות שהזכרתי כאן קשורות למרכז האינסטינקטיבי, מרכז אינסטינקטיבי כלל לא מבין את המרכז השכלי, אולי אפילו לא יודע על קיומו! ואם יודע על קיומו אז הרי שהוא כלל לא מתרגש מהמרכז השכלי.
אז 'אני' שכלי אומר צריך לרזות, אך 'אני' אינסטינקטיבי אומר אני רעב! לא מעניין אותו שיש 'אני' שכלי שחושב שטוב לרזות. או 'אני' שכלי אומר צריך לטפל בעצמי או להתאמן, אבל 'אני' אינסטינקטיבי אומר זה בזבוז אנרגיה, אני עייף אני רוצה לנוח. מה שאני אומר בעצם שה'אני' שאמור לעשות הוא לא אותו 'אני' שחשב על העשייה. לא רק שהם 'אני'ים שונים, לרוב הם לא מבינים זה את זה, או בכלל לא רואים זה את זה. ברוב המקרים חוץ ממקרים של מודעות או מקרים של חוסר איזון גדול (אני יודע שזה נשמע כסתירה) המרכז האינסטינקטיבי תמיד יהיה עם ידו על העליונה, הוא צריך לבצע ואם הוא לא רוצה או לא מבין או לא יודע שעליו לבצע דבר מה הרי שהוא לא יבצע.

כנ"ל עם המרכזים האחרים: 'אני' שכלי יחליט שהוא לא פעיל מספיק מבחינה חברתית, שהוא צריך להיפתח יותר, לפגוש יותר אנשים, אך מי שאמור לעשות את כל זה קשור למרכז רגשי, בדיוק כמו המרכז האינסטינקטיבי המרכז הרגשי לא מבין את המרכז השכלי, הם מדברים בספות שונות עובדים על דלק שונה ובמהירות שונה.

אני מצרף כאן משל, שמציג את כל העניין בצורה יפה מאוד…

ועידת העכברים / לה-פונטיין

חתול אחד המכונה גלית,
הנחיל לעכברים, מכה נצחת
עד שמעין נעלמו כולם כמעט,
עכברים רבים הוריד הוא אל בור שחת.
כל מי ששרד לא יצא ממקלטו,
לא מצא אוכל אלא רבע מחיתו.
וגלית הצטייר בעיני דלת העם בפחד:
לא סתם חתול, אלא שד משחת.

והנה לילה אחד,
או היה זה בוקר יום בהיר,
לחפש חתולה, נעלם לו האביר.
ובעת השבתון של חתולנו עם גבירתו,
שארית הפלטה, נועדה בקרן זוית,
כדי לשבת ולדון, בצרתם הפרטית.

בפתח דבריו זקן השבט, זהיר ונבון דבר,
חיוה דעתו, כי במוקדם או במאוחר,
צריך לקשור פעמון לגלית על הצואר.
וכאשר בן השחץ יצא למלחמה מן המשלט,
תשמע אזעקה, הכל ירדו אל המקלט.
"זו הדרך", כך אמר, "ואין ממנה כל מפלט.
השתא עכברים,
לשנה הבאה – בני חורים!"

הכל שעו לדעתו של זקן עדות,
שנראתה להם ראויה אף לתשואות.
הקושי היחיד היה בתלית הפעמון.
זה אמר: "לא אהיה הטיפש הראשון",
והאחר: "איני יכול", וזה נגמר כך סתם.
ובני חורים, בלא מילה, נפוצו לדרכם.

– בימי חלדי, אני ראיתי עצרות בשפע,
שמהן כלום לא צמח, הכל היה מאפע.
לא עצרת עכברים, אבל עצרת כמרים,
אפילו כנוסים של חשמנים והגמונים.
המה לא יעשו מאומה, חוץ מלהצהיר.
האולם ישרוץ כולו, מקיר-עד-קיר,
מומחים, יועצי סתר למכביר,
אולם כשבא הצורך לערוך מבצע,
שום איש בשטח, חפש – ולא תמצא.

בית חרושת

רשמתי בהודעה אחרת, שאין בידינו מספיק אנרגיה כדי להתעורר ולהשאר ערים לזמן ממושך.
אנו מוגבלים על ידי כמות האנרגיה שמייצר האורגניזם/מכונה שלנו.
כל מרכז שלנו ניזון מאנרגיה שונה – גסה או עדינה יותר.
לכל מחשבה, הרגשה, פעולה, דרושה אנרגיה שמתאימה לה.
כך גם לגבי זכירת עצמנו או התעוררות.
אנו יכולים להתעורר רק אם יש בידיינו את האנרגיה המתאימה לכך.

למזלנו הגדול כל אדם (חוץ מהיוצאים מהכלל) מצוייד במספיק אנרגיה כדי להתחיל בעבודה על עצמו.

רוב האנרגיה מתבזבזת בעיקר על:
רגשות לא נחוצים, רגשות לא נעימים, מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, דימיון וציפיה לכל מיני דברים נעימים או בלתי נעימים, חלומות בהקיץ, מתח בשרירים, פיטפוט תמידי, הזדהות או בקיצור על עבודה לא נכונה של המרכזים.

אם נצליח להתגבר על הרגלים אלו, נצליח לחסוך כמות גדולה של אנרגיה, שתאפשר לנו להתחיל בעבודה רצינית ומשמעותית על עצמנו.
בשלב מסויים נגלה שגם הכמות החדשה של אנרגיה לא תספיק.

האורגניזם שלנו הוא בעצם בית חרושת כימי, שיכול להפיק כמות גדולה של אנרגיה, אך למעשה כל המנגנון המשוכלל הזה מייצר רק כמות אנרגיה שבקושי שומרת על קיומו שלו.

בית חרושת זה יכול ומסוגל לקלוט חומרים גסים ולהפכם לחומרים עדינים בהרבה.
בית החרושת מקבל חומר גלם גס מהעולם החיצוני והופך אותו לחומר עדין יותר, על ידי תהליכים אלכימיים מסובכים.

החומרים או האנרגיה שבה אנו מעוניינים להתעוררות או למצבי תודעה גבוהים, הם חומרים עדינים במיוחד, שבמצבו הרגיל של בית החרושת מבוזבזים או כלל לא מגיעים לעידון הדרוש.

החומר העדין דרוש לנו בעצם, לגידולו של הגוף האסטרלי והמנטלי ועוד…
על מנת לגדול, גופים אלו זקוקים למזון המתאים להם.
אותו החומר העדין שהאורגניזם שלנו יכול לייצר.

אמנות כמזון

באחד ההודעות שלי הזכרתי כבר שאנו ניזונים משלושה סוגי מזונות.
המזון הראשון הוא המזון הרגיל שאנו מכירים.
המזון השני הוא האויר שאנו נושמים.
והמזון השלישי הוא הרשמים הנקלטים על ידינו.
רשמים יכולים להיות כל גירוי חיצוני או פנימי הנקלט ע"י המרכזים שלנו.
רשמים אלה יכולים להיות מזון למרכז האינסטינקטיבי, תנועתי, שכלי ורגשי.
במילים אחרות ובכלליות, כל סוגי המזון הם בעצם אנרגיה, או דלק המניע את המרכזים שלנו.
אז נתמקד במזון מהסוג השלישי.

כדי להיות ברור יותר אני אדבר על סוג מאוד מסוים של רשמים – מוסיקה.
כפי שחילקנו בעבר את האנושות לכמה קטגוריות – אדם: 1,2,3 ועוד, כך אפשר גם לחלק את סוגי המוסיקה, ע"י הבחנה על איזה מרכז אותה מוסיקה משפיעה.
לדוגמה: מוסיקה בסיסית הנהוגה בשבטים "פרימיטיביים" משפיעה ישירות על המרכז האינסטינקטיבי והתנועתי.
גם סוגים מסוימים של "מטאל" ו"דום" משפיעים על המרכז האינסטינקטיבי תנועתי.
מוסיקת "דנס" ו"האוס" משפיעות על המרכז התנועתי במיוחד.
"פופ" "רוק" ו"בלוז" משפיעים על המרכז התנועתי, וחלק על החלקים הנמוכים של המרכז הרגשי.
מוסיקה קלאסית יכולה להשפיעה על המרכז התנועתי והשכלי, אך בחלקה גם על החלקים הגבוהים של המרכז הרגשי.
ג'ז בעיקר משפיע על החלק השכלי של המרכז התנועתי ולפעמים גם על המרכז השכלי עצמו.
באותה השיטה אנו יכולים להגדיר כל רושם ולדעת על איזה מרכז הוא משפיע.
אבל מה שמעניין אותי במיוחד, הוא: מה משפיע על המרכז הרגשי שלנו, ובמיוחד על הקומה העליונה שלו.
החלק השכלי של המרכז הרגשי, שמעתה אכנה אותו "מלך רגשי"! ולמה דווקא החלק הזה?
מתברר (וכל אחד יכול ע"י התבוננות לוודא את זה) שבחלק הזה נמצא המצפון שלנו.
להבדיל ממוסר שנרכש ע"י חינוך חיקוי ושתלטנות נשית, המצפון הוא המצפן הפנימי והאישי שלנו.
למזלנו, זהו אחד הכלים שנמצא בכולנו ובידינו להיעזר בו בדרכנו להתעוררות.
זהו כלי, שאם נצליח לשמוע לו, יוכל לכוון אותנו אל המקום האמתי, וידע לזהות את הזיוף והשינה.
לצערנו, בדרך כלל החלק הזה נרמס שוב ושוב במהלך חיינו, וכשאנו מגיעים לגיל בגרות, או שהוא כה חלש שאין אנו יודעים על קיומו, ומחליפים אותו עם המוסר, או שהוא מת לגמרי.
ניתן לחזק ולגלות את המצפון ע"י פיתוח של המלך הרגשי!
איך ניתן לפתח את המלך הרגשי?
לפני שניגש לנקודה זו, עלינו להבין שחלק זה של המרכז הרגשי שלנו, מכני כמו כל שאר החלקים האחרים, אך אנו יכולים ליצור בעזרתו פתח אל המרכזים הגבוהים והמודעות!
כדי להבין טוב יותר את מה שאני עומד לומר, עלינו להבין את רעיון האלכימיה, אשר מחלק את הרשמים (המזון מהסוג השלישי) לשלוש קטגוריות: אלכימית ברונזה, אלכימית כסף ואלכימית זהב. ובקיצור מה שהרעיון הזה אומר הוא: שרשמים אלו יכולים להיות עדינים יותר וגסים יותר. יש עוד הרבה מה לומר על רעיון האלכימיה אך כרגע זה מיותר.
כדי לפתח את המלך הרגשי עלינו להיחשף לרשמים עדינים במיוחד, זה הוא מזונו של המלך רגשי, וזו הסיבה שהוא נשאר לא מפותח, כיוון שרוב חיינו אנו נחשפים לרשמים גסים בלבד. אם כך, רשמים עדינים או גבוהים יכולים להשפיע ולעורר את המלך הרגשי שלנו.
ניתן להיחשף לאותם רשמים גבוהים, ע"י חשיפה לאומנות, לטבע, לבני אדם (אם יש באפשרותנו לא להביע רגשות שליליים) ועוד…
לא מדובר על אומנות מודרנית, כי היא ברובה אלכימיה ברונזה, מדובר על אומנות מאלכימיה זהב!
יש הרבה דוגמאות לאומנות מסוג זה, אך רק לדוגמה: מוסיקה קלאסית – באך, ויולדי ועוד, ציוריו של לאונרדו דאוינצ'י, ספרות כמו: האודיסיה של הומרוס, דון קיחוטה של סרונטס, גיטה ועוד…
כל אלה ועוד הרבה; אי הבעת רגשות שליליים, לבוש מסוים (וזה במיוחד ללוסט) יכולים לחזק את המלך הרגשי שלנו.
כאשר נצליח לחזק את המלך הרגשי, הוא יהיה היחיד שיכול להתמודד עם המלך האינסטינקטיבי, אשר שולט על האנרגיה בגוף שלנו, ואין לו כל קשר או סיבה לנסות להתעורר, ההפך הוא הנכון, כדי להתעורר זקוקים אנו לאנרגיה שהמלך האינסטינקטיבי אוגר ושומר עליה בקנאות, כמו דרקון על הר זהב, מבחינתו כל מי שמנסה להשתמש באנרגיה זו הוא אויב.
יש עוד מה לומר על אומנות ובמיוחד על אומנות גבוהה או מודעת, אך זה מתחיל להיות ארוך מידי, אז בפעם הבאה.

הרגלים

כדי לראות את ההרגלים שלנו, חייבים אנו לנסות לצאת מהם ולהאבק בהם:
חייבים אנו לנסות להתנהל בצורה שונה ולא רגילה!
לנסות לעמוד ולשבת בתנוחות לא מקובלות, לעמוד כשאנו רגילים לשבת וההפך, אם אנו יושבים בזמן האוכל בצורה מסויימת לנסות ולשנות את התנוחה.
אם אנו רגילים לשתות קפה אחרי האוכל, לנסות שלא לעשות את זה…ועוד…
כל זה יאפשר לנו להסתכל בעצמנו וללמוד את ההרגלים והאסוציאציות של המרכזים התנועתי והאינסטינקטיבי שלנו.
בכל מה שקשור ברגשות, מועיל מאוד לנסות להיאבק בהרגל של ביטוי מיידי לכל הרגשות השליליים שלנו.
קשה לנו מאוד להמנע מלהביע את רגשותינו על מזג אויר!
קשה עוד יותר לא להביע רגשות שליליים כשנדמה לנו שמישהו פוגע במה שלדעתנו הוא הטוב והצודק.
אי הבאת רגשות שליליים תאפשר לנו לראות את המרכז הרגשי שלנו ולשנות את עצמנו ללא יצירת הרגלים חדשים!

אנו מבזבזים את רוב האנרגיה שלנו על רגשות שליליים ולא נחוצים, האדם מעביר את זמנו בציפייה לכל מיני דברים לא נעימים, שבחלקם אפשריים ובחלקם דימיוניים לגמרי, על מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, חיפזון, דמיון, חלומות בהקיץ, פיטפוט ועוד…
כשמתחיל האדם להאבק בכל ההרגלים האלה, הוא מתחיל לחסוך כמות רבה של אנרגיה, בעזרתה של אנרגיה זו, יכול האדם להתחיל בעבודת לימוד עצמו…

רגשות שליליים

בכל מה שקשור ברגשות, מועיל מאוד לנסות להיאבק בהרגל של ביטוי מיידי לכל הרגשות השליליים שלנו.
קשה לנו מאוד להמנע מלהביע את רגשותינו על מזג אויר!
קשה עוד יותר לא להביע רגשות שליליים כשנדמה לנו שמישהו פוגע במה שלדעתנו הוא הטוב והצודק.
אי הבאת רגשות שליליים תאפשר לנו לראות את המרכז הרגשי שלנו ולשנות את עצמנו ללא יצירת הרגלים חדשים!

אנו מבזבזים את רוב האנרגיה שלנו על רגשות שליליים ולא נחוצים, האדם מעביר את זמנו בציפייה לכל מיני דברים לא נעימים, שבחלקם אפשריים ובחלקם דימיוניים לגמרי,
על מצבי רוח רעים, עצבנות, רוגז, חיפזון, דמיון, חלומות בהקיץ, פיטפוט ועוד…
כשמתחיל האדם להאבק בכל ההרגלים האלה, הוא מתחיל לחסוך כמות רבה של אנרגיה, בעזרתה של אנרגיה זו, יכול האדם להתחיל בעבודת לימוד עצמו…

הרדמות

קשה מאוד להשאר במצב תודעה גבוה, אין לנו מספיק אנרגיה מתאימה כדי להשאר ערים.
כשהאנרגיה נגמרת אנו נרדמים…
והאישיות המזוייפת נמצאת שם כל הזמן;
שרה לנו שירי ערס.

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )