'הוא עצמו נבדל'

"אדם בתודעה אלוהית יודע בתוככי לבו תמיד, שאף שהוא שומע, נוגע, מריח, אוכל, נע, ישן ונושם, למעשה אינו עושה דבר. זאת משום שהוא מבין שבשעה שהוא מדבר, מפריש את צרכיו, מקבל דבר-מה, או פוקח ועוצם את עיניו, אלה הם בסך הכול החושים הגשמיים שעסוקים במגע עם מושאיהם, והוא עצמו נבדל מהם."
בהגוות גיתה

כמובן שהדבר נכון גם לתפקודים האחרים ולא רק לחושים, כגון: התפקוד השכלי, התפקוד הרגשי והתפקוד התנועתי.
כלומר, 'הוא עצמו' נבדל מתחושה, רגש, תנוע ומחשבה או במילים אחרות מהמכונה שלו.
אך לרוב לבני האדם אין חוץ מהמכונה מאומה, וכיוון שכל אדם נולד עם תפקוד אחד דומיננטי יותר מחבריו, וכל העולם משתקף דרך אותו תפקוד, נדמה לו לאותו אדם שהוא השכל, הרגש, התנוע או האינסטינקט.

הווה

כמה נפלא הוא ההווה, וכמה נפלא שיש בידינו האפשרות להציץ לתוכו ולשהות בו.
היה לי קשה לחדור לתוכו, אך בחסר פעילות, אחיזתי בו הייתה איתנה:
המרכז האינסטינקטיבי ניסה להפריע והעביר בי גל חום הנוצר במרכז גופי.
'אני'ים שכליים, ניסו לנתח את המתרחש, ו'אני'ים תנועתיים כבר יצרו תסריטים הקשורים בעתיד דמיוני.
מעדתי, וחזרתי לתוך ההווה, מעדתי שוב וחזרתי שוב.
כאשר הוספתי פעולה, אחיזתי נחלשה; תשומת לבי זרמה אל הפעולה וההווה ואני עמו חמקו…
נדרשו ממני מאמצים גדולים יותר לחזור ולצעוד לצידו של ההווה.
קשה לתאר את התחושה/הרגשה/קיום בהווה, דומה הדבר לתנוע במקום, הזמן נהפך לדבר מה אחר ונראה שאינו מתקדם כלל.
ובכל זאת ישנה תנועה…ישנו אני, ישנו כאן וישנו עכשיו.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

'אני' ויוסי

גורדייף אומר שבשלב מסוים צריך האדם ללמוד לראות את עצמו הצורה אחרת: אם עד כה למד לראות את הגלגלים הקטנים, הרי שכעת עליו לראות את הכל יחד – במובן מסוים כפי שאחרים רואים אותו.
כלומר, עליו ללמוד לצלם את עצמו, והצילום צריך לכלול בעת ובעונה אחת כל דבר שהאדם יכול לראות על עצמו ברגע מסוים.
מדובר על רגשות, מחשבות, תחושות, תנועות, מצבי רוח, גוני קול, תנוחות, הבעות פנים, התנהגויות שונות והכל כיחידה אחת.
אם יצליח האדם לצלם את עצמו, עד מהרה יבין שהוא דמיין את עצמו שונה מאוד ממה שצילם. בעזרת אותם צילומים יבין האדם שכעת הוא למד יותר על עצמו, ובכל זאת מי שמופיע בתצלומים זה לא הוא.
אם רוצה האדם ללמוד מי הוא, עליו לחלק את עצמו לאיש שהוא מכנה 'אני' ושאחרים מכנים בשמו הפרטי, למשל 'יוסי'.
והשני (האמתי) הוא החלק המופיע בחייו רק לרגעים קצרים ביותר, החלק הסביל שיכול במקרה הטוב לראות לרגעים ספורים מה קורה לו וליוסי.

יוסי לאומתו הוא החלק הפעיל, הוא מדבר על עצמו בגוף ראשון.
אותו יוסי יכנה בשם 'אני' את כל מה שהוא אוהב בעצמו, או כל מה שהוא מדמה את עצמו.
בהתחלה אין כל בררה והדרך היחידה ללמוד מי אני, היא ללמוד מי אני לא – כלומר ללמוד מי הוא יוסי.
כמובן שזו רק נגיעה קלה וניתן לדבר על הנושא רבות, במיוחד חשובה הנקודה כיצד אחרי ששמע רעיון זה, יחלק את עצמו יוסי?

'הרגשה' מוזרה נוצרת אם נומר במקום 'אני' את שמינו הפרטי. או אם בזמן חשיבה נחליף את ה'אני' ביוסי. אתם מוזמנים לנסות ולספר….

רגשות שליליים

רגש שלילי נוצר ע"י מנגנון פנימי, המתפתח מגיל צעיר מאוד.
אם השליליות כולה נוצרת ע"י גירויים חיצוניים, הרי שאין דרך להימנע ממנה.
אך עלינו להבין, שלגירויים חיצוניים יש השפעה עלינו, ובידינו, או יכולה להיות בידינו היכולת לא להזדהות ולהימנע מהשליליות.
אנו מחזיקים בתמונה דמיונית על הצורה בה אמור העולם לנהוג; יש לנו דמיון על איך הדברים אמורים להתרחש, מתי ולמה.
כאשר דמיון זה מופרח ע"י המאורעות, אנו נעשים שליליים ומאשימים את הסביבה.

"אין כל טעם לזעום על האירועים. לכעסינו הם אינם שועים." – פלוטרכוס.

זו עוד דרך למנוע את פירוקה של התמונה הדמיונית שלנו ולהימנע שוב מהאמת;
מנגנון זה פועל תמיד ובצורה מועילה. אם היינו מצליחים לא לבטא שליליות, היינו יכולים להבחין באותו מנגנון האחראי ליצירת רגשות שליליים, היינו יכולים לבחון וללמוד אותו ולהבין את דרך פעולתו. אך ברגע שביטאתי את הרגש השלילי, שקעתי בשינה עמוקה אף יותר. כעת אני מזוהה לגמרי: הדברים לא מצליחים לי, אני מסכן, אין לי מזל, הסביבה לא מתייחסת אלי בכבוד הראוי לי וכמה שאני כועס על כל זה ובצדק!
במצב זה אין כל סיכוי לראות ולהבין משהו, בטח שלא להבין דבר מה מורכב כמנגנון האחראי לרגשות שליליים.
למה לי בכלל לנסות לראות ולהבין? 'אני' מאוד מרוצה מאותה הבאה של רגשות שליליים; יש בה מן תחושה/הרגשה של 'אני', כלומר 'אני' שלילי = 'אני' קיים.
אני שלילי כי: יש לי רגשות, יש לי ערכים, יש לי דעות, אני מסכן, אני מתנגד, אני לא מסכים… המון 'אני' והמון שקר עצמי.
כאשר חולמים חלום כה עצמתי על מי הוא 'אני', למה שנרצה להתעורר?

נקודה מעניית: קל לנו בהרבה למצוא מה אנו לא מאשר מה אנו כן…

4 התפקודים

התבוננות נכונה צריכה להתבסס על ידע נכון של עולמינו הפנימי.
ידע על תפקודינו, צורת הפעולה וחלוקה נכונה שלהם.
אם רכשנו ידע זה, נוכל להתבונן נכון בעצמינו, ולהבחין בארבע תפקודים שונים.
ללא אותו ידע, כאשר מנסה האדם להתבונן על עצמו, הוא מבלבל בין התפקודים, ובדרך כלל לא מזהה את כולם.

לדוגמא: כאשר אנו דנים על רעיונות, משווים ביניהם, חושבים, ממציאים הסברים דמיוניים, או מוצאים הסברים אמתיים – אלו הם פעולתו של התפקוד השכלי שלנו.

לעומתו, אהבה, יגון, שנאה, שמחה – הם הפעולות של התפקוד הרגשי שלנו.

עוד שני תפקודים הם: האינסטינקטיבי והתנועתי.
כל הפעולות הפנימיות של האורגניזם – עיכול, מזון, פעולת הלב, נשימה וכו'….
גם חמשת החושים: ראיה, שמיעה, הרחה, טעם וחוש המישוש, הם הפעולות של התפקוד האינסטינקטיבי שלנו.
האדם נולד לעולם זה עם תפקוד אינסטינקטיבי פעיל לגמרי, ואין כל צורך להתערב בפעולתו של תפקוד זה.

התפקוד התנועתי, פעיל בצורה מאוד חלקית בראשית דרכו.
ואנו צריכים ללמוד את רוב הפעולות שלו – איך ללכת, לכתוב, לרקוד, לנהוג…

כל 'אני' שנראה בהתבוננותינו יהיה קשור באחד התפקודים המוזכרים כאן.
כך בעזרת כלי זה של חלוקה וראיה של התפקודים שלנו, נוכל ללמוד בצורה טובה ונכונה על עולמינו הפנימי.
מהיכן נובעות התשוקות שלנו, איך אנו מגיבים על מה ולמה, ובמיוחד נלמד שאין לנו שליטה ב'אני'ים אלו, ושעולמינו הפנימי שרוי באי סדר מזעזע, ואין אף אחד שיעשה סדר! לאור עובדה זו, כל 'אני' הוא מלך לשניה, הכל תלוי בגירויים.

נגיד ומצאנו את הידע ואת השיטה, והתחלנו להתבונן בעצמינו.
אחד הדברים הראשונים שיצוץ הוא ההבחנה בכך, שאנו משתמשים כל הזמן במילה 'אני'.
"אני עושה, אני אומר, אני יושב, אני מרגיש, אני חושב….
זו האשליה הגדולה ביותר של האדם. אנו תמיד מתייחסים לעצמנו כ-'אני' וחושבים שתמיד מדובר באותו 'אני'.
לאמיתו של דבר אנו מפוצלים לאלפי 'אני'ים שונים, אותם 'אני'ים משתנים בכל כמה רגעים, רגע אחד כשאנו אומרים 'אני' חלק אחד שלנו מדבר, ורגע אחרי כן זה כבר חלק אחר!
האדם חושב שהוא אחד, הוא לא יודע שהוא מחולק לאלפי 'אני'ים שונים הקשורים לתפקודים שלו, ולו אין כל שליטה עליהם!

שלבים שונים בעבודה והתפתחות


התרשים הבא עשוי להביא תועלת‮, ‬כיוון שהוא מראה מה שהננו‮, ‬אם אכן נשכיל לראות זאת‮. ‬הוא מתאר את השינויים במהלך התפתחותנו‮, ‬מה שאנחנו עכשיו ומה שביכולתנו להפוך להיות‮. ‬כאשר תלמדו להשתמש בתרשים זה‮, ‬יסייע לכם הדבר להגדיר שלבים שונים בעבודה‮.‬ לקרוא עוד…

מהות

אומרים שמצבי לחץ יכולים לגרום לחלקים האמתיים שבנו לצאת ולהתגלות.
אני הייתי מנסח זאת אחרת: מצבי לחץ יכולים לגרום לחלקים המזייפים שבנו להסתלק ולהשאיר אותנו ערומים, עם האמת בלבד.

בסוף תהליך אשר היה קשור בקבלת תעודת מדריך ממכון וינגייט, מצאתי את עצמי בסיטואציה מוזרה ומפתיעה.
המדריך שלנו החל חונק את אחד החניכים, ובעודו חונק, הוא הביט בנו ואמר:
"אני אחנוק אותו עד העלפון, את ההחייאה יעשה אחד ממכם, אחד שאני אבחר."
ראיתי איך החניך מנסה להיאבק ואז מכה בידו על המזרן לאות כניה, אך המדריך צחקק, "לא לא" הוא אמר "הפעם זה עד הסוף."
צבעו של החניך החל משתנה, עיניו התגלגלו והוא כבר הפסיק להיאבק. כל אותו הזמן המדריך סרק אותנו במבטו המטורף, מחפש אדם למשימה ההזויה.

מבטו נעצר, וננעץ היישר בעיניי……
באותו הרגע, כל הגאווה של אותו האיש הצעיר בן ה – 19/אני, נעלמה כלא הייתה.
מהאיש בעל החגורה השחורה ושני תארי האליפות וכעת גם מדריך מוסמך, נשאר רק ילד קטן.
זה כל מה שנשאר ממני, ילד בן 5, החוויה הייתה כה חזקה שאין אני יכול לשכוח עד היום, גם אחרי 15 שנים.
הילד רצה רק דבר אחד, הוא רצה את אמא שלו, לא היה שם כלום, הכל התרוקן, ורק ילד קטן ומפוחד שרצה להתחבא, ורצה את אמא שלו…
ממש לפני שהחניך איבד את הכרתו, ידו של המדריך שחררה אותו….

היה מוזר לראות, איך רגעים ספורים אחרי כן, את האישיות המזויפת וכל החברה שלה: גאווה, שקר, תמונה דמיונית, חציצה, חוזרים ומעלימים את המהות, אותי, את הילד הקטן עם המהות שהפסיקה להתפתח כבר אז בגיל חמש.
"אני"ים רבים הציפו אותי באותו רגע, החזקים שבהם דיברו על כך, שללא ספק הייתי מצליח להנשים את הבחור המסכן, ללא ספק.

מה שלא נאמר בהודעה זו, הוא הדבר החשוב ביותר.
הקשר של החוויה שעברתי עם התודעה!
מי הוא זה שראה את המתרחש? מי הוא זה שראה את האישיות המזוייפת עוזבת, את המהות נשארת לבד, את הילד הקטן, ואת האישיות המזוייפת שבה ומשתלטת על המהות שוב?

היה זה מצב תודעה גבוה יותר, זה הוא מצב שקשה לתאר במילים, או להגדיר שכלית, אני מקווה שהסיפור הזה עזר במשהו.

עוד דבר מעניין שראיתי הוא שאישיות המזוייפת מתיחסת לעצמה כ – "אני" אני כולי, היא קוראת לעצמה "אני" אני יכלתי לעשות, או אני רוצה וכו'…
גם המהות מתיחסת לעצמה כאני, אני אוהב, אני מפחד, אני מעדיףֿ אני רוצה….
אך אותו מצב גבוהה אותו עצמי אמיתי שראה את הכל, לא התיחס לעצמו כ"אני"…
אבל הוא ראה את הכל מהצד, מופרד לגמרי.

חלוקה של מרכזים ובני אדם

אם נקפיד בהתבוננותנו על המכונה שלנו, במהרה ניתן יהיה להבחין שכל אחד מהמרכזים האנרגטיים שלנו מתחלק ל-שנים: חיובי ושלילי.
לדוגמה: המרכז השכלי רואה הכל ככן או לא, חיוב או שלילה, נכון או לא נכון.
המרכז הרגשי – רגשות חיוביים או רגשות שליליים.
המרכז האינסטינקטיבי- תחושות נעימות או תחושות לא נעימות.
המרכז התנועתי – תנועה או חוסר תנועה.
אך זו לא החלוקה היחידה, מלבד החלוקה לשני חלקים, החיובי והשלילי, כל אחד מארבעת המרכזים מחולק לשלושה חלקים.
המכני, הרגשי והשכלי. כדי לראות חלקים אלה נדרשת מאתנו התבוננות יותר מעמיקה ומדייקת.
אנו יכולים להבחין ש'אני'ים שונים שייכים לחלקים שונים של המרכזים.
למשל החלק המכני של המרכז השכלי, הוא מין בנק של ידע, ידע נכון וידע לא נכון. הוא לא חושב או מסיק מסקנות, כאשר הוא נפגש בידע חדש. הוא מגיב מכנית ב-כן נכון או לא נכון. הוא יודע לספור רק עד שתיים, הוא מחלק הכל בשתיים – שחור או לבן.
החלק הרגשי של המרכז השכלי שלנו, מורכב מהתרגשויות שכליות. כלומר תשוקות לדעת ולהבין. שביעות רצון מידיעה או חוסר שביעות רצון מאי ידיעה.
החלק השכלי של המרכז השכלי, לא פעיל אצל רוב בני האדם, זהו החלק שמסוגל באמת לחשוב, להסיק מסקנות, ליצור, להמציא ולגלות. הוא מסוגל להשוות בין שני אמיתות ולהסיק את המסקנות המתבקשות. פעולה שלו דורשת מאמץ.
כך מחולקים גם המרכזים האחרים – הרגשי, התנועתי והאינסטינקטיבי.
ע"י התבוננות ניתן להבחין בעוד דבר חשוב, מרכז כובד שלנו! זאת אומרת שכל אחד מאיתנו פועל יותר דרך מרכז מסוים;
וכך יכולים אנו לחלק את האנושות חלוקה גסה אך מועילה ל- שלוש קבוצות: בני אדם אינסטינקטיביים, תנועתיים, רגשיים ושכליים.

או אדם מס 1 = אינסטינקטיבי ותנועתי.
אדם מס' 2 = רגשי.
אדם מס'3 = שכלי.

ברצוני להרחיב טיפה את רעיון החלוקה של האנושות.
אך חייב אני להוסיף ולומר שהחלוקה המלאה היא חלוקה ל – 7 קטגוריות של בני אדם:
בני אדם מס' 1,2,3 הם בני אדם ישנים – לא מודעים, מבחינת השיטה (הדרך הרביעית) הם באותה הרמה.
הם נולדים אדם מס' 1 או אדם מס' 2 או 3, וכך הם מתים, ללא התפתחות.

אדם מס' 1 – הוא אדם שמרכז כובד שלו הוא במרכז האינסטינקטיבי או תנועתי;
זאת אומרת, שהוא פועל מהמרכז האינסטינקטיבי או התנועתי, כל עולמו סובב סביב תפקודים
אינסטינקטיביים ותנועתיים: כל מה שקשור ב- בריאות, אוכל, נוחות, ספורט, ממון ועוד… יהיה תמיד במרכז חייו.
המרכז השכלי והרגשי, אצל אדם מס' 1 דומיננטיים פחות.

אדם מס' 2 – הוא אדם שמרכז הכובד שלו הוא במרכז הרגשי.
זאת אומרת, שהוא פועל מהמרכז הרגשי. כל עולמו הוא רגשות, אנשים, יחסים בינו לבין הסביבה, אהבות ושנאות ועוד…
המרכז השכלי האינסטינקטיבי והתנועתי יהיו פחות דומיננטיים אצל אדם מס' 2.

אדם מס' 3 – זהוא האדם השכלי, מרכז הכובד שלו הוא במרכז השכלי.
זאת אומרת שהוא פועל מהמרכז השכלי, עולמו יהיה קשור לשכל, רעיונות, תאוריות, פילוסופיה, נכון או לא נכון ועוד……
המרכז הרגשי, האינסטינקטיבי והתנועתי יהיו פחות דומיננטיים אצל אדם מס' 3.

כעת נדבר קצת על אדם מס' 4.
אדם מס' 4 לא נולד כך! הוא נבדל מאדם מס' 1,2,3 בכך, שהוא מכיר את עצמו
הוא מבין את עצמו בעזרת התבוננות ועבודה על עצמו. הוא מנסה להיות מודע.
הרעיון של התפתחותו כבר נעשה בשבילו חשוב מכל העניינים האחרים.
באפשרותם של אדם מס' ,1,2,3 להפוך לאדם מס' 4, בעזרת העבודה על עצמו.

אדם מס' 5.
זהוא אדם שכבר רכש אחדות ותודעת-עצמו.
כבר פועל בו אחד מהמרכזים הגבוהים.

אדם מס' 6 ו – 7.
כאן כבר מדובר על תודעה אובייקטיבית, שני המרכזים הגבוהים פועלים.
אדם מס' 7 הוא אדם שיש לו "אני" קבוע ורצון חופשי. הוא הגיע לכל מה שהאדם יכול להגיע אליו.
הוא אינו עלול לאבד את מה שרכש.

אז כולנו נולדים אדם מס' 1,2,3!
אך יש באפשרותנו להתעורר ולהתפתח… אדם אשר הבין זאת והחל במאמצים ובעבודה על עצמו,
אדם שהבין שהוא ישן, והבין שמצבו לא ישתנה מעצמו, והוא רוצה להתעורר, ניתן לקרוא לו אדם מס' 4.

אדם מס' 5 כמו שנאמר כבר הוא אדם מודע לעצמו – אדם מס' 4 שהצליח להתפתח ולהגיע למודעות.
אך זה לא הסוף, יש בידינו להמשיך ולהתפתח, לרמות של אדם מס' 6 ו-7.
יותר מכך, אדם אשר הגיע לרמה של אדם 5 והתפתחותו נעצרה מסיבה כלשהי, עלול הוא לאבד את מודעתו ולחזור למצבו הראשוני כאדם מס' 1,2,3.

אין אחדות באדם

הדבר הראשון, שהאדם חייב לדעת: שהוא איננו אחד; הוא רבים.
אין לו "אני" אחד קבוע שאיננו משתנה। ברגע אחד הוא איש אחד, ברגע שני הוא איש אחר, ברגע שלישי הוא איש שלישי, וכן הלאה, כמעט ללא קץ.

האשליה של היחידות או של האחדות נוצרת באדם על-ידי הגורמים האלה: ראשית, על-ידי התחושה של גוף פיסי אחד; שנית, על-ידי שמו, שבמקרים רגילים נשאר תמיד אותו השם, ושלישית, על-ידי מספר של הרגלים מכניים, אשר נשתלו באדם על-ידי החינוך או נרכשו על-ידי חיקוי.
הואיל ויש לו תמיד אותן התחושות הפיסיות, הואיל והוא שומע תמיד את אותו השם, הואיל והוא מוצא בתוך עצמו אותם הרגלים ואותן נטיות שהיו לו קודם-לכן, הריהו חושב, שהוא תמיד אותו האיש.
למעשה אין אחדות באדם ואין בו מרכז שולט, אין בו "אני" קבוע.
כל מחשבה, כל רגש, כל תחושה, כל משאלה, כל אהבה וכל שנאה היא "אני". ה"אני"ים האלה אינם קשורים זה לזה ואינם מותאמים זה לזה. כל אחד מהם תלוי בשינוי הנסיבות החיצוניות, ובשינוי הרשמים.
אחדים מהם באים זה אחרי זה באופן מכני, ואחדים מופיעים תמיד כשהם מלווים על-ידי אחרים, אך אין בכך לא סדר ולא שיטה.

פ.ד. אוספנסקי
הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם

זכירה עצמית

* ‮'‬זעזוע‮' ‬נוצר מ'זכירת עצמנו‮'‬
כשאני צופה במשהו‮, ‬מכוונת תשומת‮ – ‬הלב שלי אל מה שאני צופה בו‮ – ‬קו בעל ראש חץ אחד‮.
בנסותי בו בזמן לזכור את עצמי‮, ‬מכוונת תשומת‮ – ‬הלב שלי גם כלפי הדבר הנצפה וגם כלפי עצמי‮. ‬ראש חץ שני מופיע על הקו‮.

פטר אוספנסקי

* זכירת עצמנו היא הניסיון להיות ערים לעצמינו. ההסתכלות בעצמנו מכוונת תמיד אל תיפקוד מוגדר כלשהו: או שאתה צופה במחשבותיך, או בתנועותיך, או ברגשותיך, או בתחושתיך. להסתכלות חייב להיות נושא מוגדר אשר בו צופה האדם אצל עצמו.

מאידך, זכירת עצמנו איננה מחלקת אותנו, עלינו לזכור את השלם; אין זו אלא הרגשה של 'אני', הרגשת עצמיותנו שלנו. שתיהן עשויות לבוא יחדיו, בפרט בשלבים מאוחרים יותר, ואז נהיה מסוגלים לעשות את שתיהן כאחד – לצפות בדבר מוגדר, או לזהות גילויים בתוכנו, ובו בזמן לזכור את עצמנו; אבל בהתחלה שני הדברים הינם שונים.
אנו פותחים בהסתכלות בעצמנו – זאת היא הדרך הנורמלית – ובאמצעות ההסתכלות בעצמנו מתברר לנו כי אין אנו זוכרים את עצמנו.
לכשניווכח בזאת וכן בעובדה כי אך ורק ברגעים נדירים ביותר אנחנו זוכרים את עצמנו, או אז, אם דעתנו אינה משוחדת בעליל, נהיה מסוגלים להבין כי אפשר להאריך את משך הרגעים הללו של זכירת עצמנו.

* זכירה עצמית פירושה שהאדם מודע גם לעצמו וגם למה שהוא צופה בו. אם אתם צופים באובייקט בלי להיות מודעים לעצמכם, אזי הינכם במצב של מוקסמות, שהוא אחד המחסומים האחרונים בין שינה למרכזים גבוהים.

רוברט ארל ברטון

* זכירה עצמית אמיתית היא לא במרכזים, היא מעל למרכזים.

פטר אוספנסקי

* זכירה עצמית היא הגמול של עצמה. היא תהליך בן אלמוות שאינו מכריז על עצמו, ואינו מסעיר. בכל פעם שאתם זוכרים את עצמכם, אתם יוצרים הבזק של נצח שלא ימות. אנו נוהגים בטפשות כשאנו מעריכים את המוחשי על-פני הבלתי-נתפס. זכירה עצמית חייבת להמשיך ולהופיע ללא הרף לאורך חייכם. מה פירוש המונח זכירה עצמית? פירושו הוא שהעצמי הרדום שלכם זוכר להיות ער.

רוברט ברטון

* די לו לאדם שישים לב למה שלפניו, כלומר להווה.

דנטה אליגיירי

* כשאתה אוכל, הולך, או בדרכך, הייה היכן שאתה, אחרת תחמיץ את רוב חייך.

בודהא

* זכירה עצמית היא ההתחלה והמרכז של השיטה והדבר החשוב ביותר להבנה. לא תוכלו להסביר אותה כפעולה שכלית או כרעיון שכלי. עליכם להתחיל וללמוד מה פירושה של זכירה עצמית באופן שכלי, אולם במציאות היא אינה שכלית מכיוון שהיא רגע של רצון.

פטר אוספנסקי

* אם האדם אינו מבוסס בהווה, אזי הוא אינו באף מקום ודבר אינו אפשרי. ברגע הנוכחי הזה, כשהוא זוכר את עצמו, האדם יכול ליצור קשר עם מקום מחוץ לזמן. עלינו לסחוט מכל רגע את כל תוכנו.

רודני קולין

* אם מצאת את האהוב, מדוע אתה מאבד אותו שוב ושוב? עזוב את הדמיון ועמוד איתן במה שאתה.

כביר

ערות מוות ולידה

"אפשר לאדם להיוולד, אך על מנת להיוולד עליו תחילה למות, ועל מנת למות עליו תחילה להתעורר."
היוולדות‮ – ‬תחילה של צמיחה חדשה של המהות‮, ‬תחילת עיצובה של ה'יחידה‮', ‬לתחילת הופעתו של‮ '‬אני‮' ‬אחד בלתי ניתן לחלוקה‮.‬
אך על מנת שיוכל להגיע לידי כך‮, ‬או לפחות שיתחיל להגיע לידי כך‮, ‬חייב אדם למות‮, ‬כלומר‮, ‬עליו לשחרר את עצמו מאלף דבקויות והזדהויות פעוטות המחזיקות אותו במצב שבו הוא נתון‮.‬
הוא דבק בכל דבר שבחייו‮, ‬דבק בדימיונו‮, ‬דבק באיוולתו‮, ‬דבק אפילו ביסוריו‮; ‬יתכן שהוא דבק ביסוריו יותר מבכל דבר אחר‮.‬
עליו להשתחרר מדבקות זו‮. ‬הדבקות בדברים‮, ‬ההזדהות עם דברים‮, ‬מפרנסות בתוכו של אדם אלפי‮ '‬אני‮' ‬חסרי תועלת‮.‬
על ה'אני‮' ‬האלה למות על מנת שיהיה בידי האני הגדול להיוולד‮.‬
אך כיצד אפשר להביא למותם‮? ‬אין הם רוצים למות‮. ‬בנקודה זו באה לעזרה אפשרות ההתעוררות‮.‬
להתעורר פירושו לגבי אדם להיווכח באפסות עצמו‮, ‬כלומר‮, ‬להיווכח במכניות השלימה והמוחלטת שלו ובחוסר האונים השלם והמוחלט שלו‮.‬
ולא די להיווכח בכך באופן פילוסופי‮, ‬במילים‮. ‬יש להיווכח בכך בעובדות ברורות‮, ‬פשוטות ומוחשיות‮, ‬בעובדות הנוגעות לו עצמו‮.‬
כשמתחיל אדם לדעת מעט את עצמו‮, ‬הוא רואה בתוכו דברים רבים החייבים להחרידו‮. ‬כל עוד אין האדם נחרד מעצמו‮, ‬אין הוא יודע דבר על עצמו‮.‬
אדם רואה בעצמו דבר שמחריד אותו‮. ‬הוא מחליט לסלקו‮, ‬להפסיקו‮, ‬לשים לו קץ‮. ‬אך יהיו המאמצים שיעשה רבים כאשר יהיו‮, ‬הוא יבין שאין ביכולתו לעשות זאת‮, ‬שהכל נותר כפי שהיה‮. ‬כאן הוא רואה את חוסר כוחו‮, ‬את חוסר האונים שלו ואת אפסותו‮. ‬זאת ועוד‮: ‬כשמתחיל אדם לדעת את עצמו‮, ‬רואה הוא כי אין לו שום דבר משלו‮, ‬כלומר‮, ‬כל מה שראה כשלו‮, ‬השתקפותיו‮, ‬מחשבותיו‮, ‬אמונותיו‮, ‬טעמיו‮, ‬הרגליו‮, ‬אפילו חסרונותיו ומידותיו הרעות‮, ‬כל אלה אינם שלו‮, ‬אלה נוצרו על ידי חיקוי או הושאלו ממקום כלשהו כפי שהם‮. ‬בהרגישו‮ (‬בהבינו‮) ‬זאת עשוי אדם להרגיש באפסותו‮. ‬ובהרגישו באפסותו‮, ‬הוא ייראה לעצמו כפי שהוא באמת‮, ‬לא לשניה אחת‮, ‬לא לרגע‮, ‬אלא בתמידות‮, ‬בלי לשכוח זאת אף פעם‮.‬
התודעה התמידית הזאת של אפסותו ושל חוסר-האונים שלו תתן בסופו של דבר לאדם את האומץ‮ '‬למות‮', ‬כלומר‮, ‬למות לא סתם באופן שכלי או תיאורטי‮, ‬אלא למות בפועל‮, ‬ולוותר באופן ממשי ולעולם על כל אותם הצדדים של עצמו שהם בלתי נחוצים לצמיחתו הפנימית או המעכבים אותה‮.‬
צדדים אלה הם בראש וראשונה ה'אני המדומה‮' ‬שלו‮ (‬האישיות המזוייפת‮), ‬וכן כל מושגיו הדמיוניים לגבי ה'יחידה‮' ‬שלו‮, ‬ה'רצון‮' ‬שלו‮, ‬ה'תודעה‮'‬‮ ‬שלו‮, ‬ה'כושר לעשות‮', ‬כוחותיו‮, ‬יוזמתו‮, ‬ההחלטות שלו‮, ‬וכיו"ב‮.‬

דבריו של גורדייף חיפוש אחר המופלא
פ.ד‮. ‬אוספנסקי

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )