בחירה, ׳אני׳ים וצמתים

האדם הישן מצויד ב׳אני׳ מדומה, היוצר אשליה של אחדות.
הוא מכנה את עצמו ׳אני׳, או משתמש בשמו הפרטי:
אני אוהב, אני שמח, אני רוצה, אני הולך, אני אוכל, אני חושב…
או, אני לא רוצה, אני סובל, אני עצוב, אני כועס, אני רעב, אני מתנגד… לקרוא עוד…

שממה

מדי פעם צץ לו 'אני' מאוכזב,
אך לרוב, הוא נגוז אל תוך האין סוף,
מבלי שהצליח למצוא לו תומכים.

הבצורת, כך הוא מכנה את המצב,
שלחה את שורשיה לכל כיוון.
נאחזת היטב ומתחפרת.
צדה, את אחיו ומעבירה אותם לצידה.

שממה…

מדי פעם צץ לו 'אני' מאוכזב,
ועדיין ניתן למצוא בו תקווה קטנה.
היתכן, שגם זה שלב הכרחי?
היתכן, שכלל לא מדובר בבצורת?
היתכן, שלא מדובר בסוף…?

כך הוא שואל,
אך, השממה לא מספקת תשובות.
לפני שהוא קמל ונעלם,
הוא מספיק להודות לשממה…

יצחק והכדורים הצבעוניים 3

מהפרקים הקודמים:
"יצחק מורכב מכלי מעוגל וחלול המלא האינספור כדורים צבעוניים.
יצחק, עקב השפעות חיצוניות, מטולטל ללא הפסקה.
הוא מתגלגל ומתהפך, כדוריו הפנימיים, אף הם, עקב התנועה המתמדת של הכלי המעוגל, מתערבבים ומשנים את מקומם ללא הפסקה.
כל אחד מאותם כדורים צבעוניים, בטוח בכך, שהוא הוא יצחק.
כל כדור כזה, מכנה את עצמו – "אני"…"

 3 קבוצות של כדורים:
בתוך הכלי המעוגל והחלול – יצחק, ישנם 3 קבוצות של כדורים צבעוניים.
קבוצת הכדורים האדומים, אלה הם הכדורים בגוונים אדומים שונים.
קבוצת הכדורים הירוקים, אלה הם הכדורים בגוונים ירוקים שונים.
וקבוצת הכדורים הכחולים, אלה הם הכדורים בגוונים כחולים שונים.

 כל קבוצה של כדורים שייכת לתפקוד מאוד ספציפי של יצחק, לדוגמה:
הכדורים הכחולים שייכים לתפקוד השכלי;
כאשר יצחק דן על רעיונות, משווה ביניהם, חושב, ממציא הסברים דמיוניים או מוצא הסברים אמתיים,
אלה הם בעצם הכדורים הכחולים – השכליים שעושים את העבודה.

לעומתם, כאשר מדובר ביגון, שנאה, שמחה – אלה הם הכדורים הירוקים, הרגשיים, השייכים לתפקוד הרגשי.

הכדורים האדומים מתחלקים לשני תפקודים – התנועתי והאינסטינקטיבי:
התפקוד האינסטינקטיבי, אחראי לכל מה שקשור לפעולות הפנימיות של האורגניזם של יצחק: עיכול מזון, פעולת הלב, נשימה ועוד.
בנוסף הוא אחראי על חמשת החושים: ראיה, שמיעה, הרחה, טעם וחוש המישוש.
הסוג השני של הכדורים האדומים שייכים לתפקוד התנועתי, האחראי לכל מה שקשור לתנועה של יצחק.
וכאשר מדובר על תנועה, הרי שמדובר בכל תנועה – מהליכה, ריקוד, נהיגה ועד לתנועה "רוחנית" אשר מתבצעת ע"י דמיון.

 בכל אדם ואדם, ישנה קבוצת כדורים אחת דומיננטית יותר, כלומר כל אדם בעל תפקוד אחד דומיננטי יותר מהתפקודים האחרים.
כך נוכל למצוא 3 קבוצות בני אדם:

1. קבוצה שתפקודה האינסטינקטיבי ותנועתי דומיננטי יותר.

2. קבוצה שתפקודה הרגשי דומיננטי יותר.

3. קבוצה שתפקודה השכלי דומיננטי יותר.

 הקבוצה הראשונה, בעלת התפקוד האינסטינקטיבי/תנועתי דומיננטי יותר,
כלומר בעלת הכדורים האדומים הדומיננטיים יותר מחבריהם הירוקים והכחולים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב נושאים כגון: אוכל, בריאות, ממון, נוחות פיזית ופיזיות באופן כללי…

 הקבוצה השנייה, בעלת התפקוד הרגשי הדומיננטי יותר,
כלומר, הכדורים הירוקים הדומיננטיים יותר מחבריהם האדומים והכחולים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב רגשות, אנשים, יחסים, אהבות ושנאות…

הקבוצה השלישית, בעלת התפקוד השכלי הדומיננטי יותר,
כלומר בעל הכדורים הכחולים הדומיננטיים יותר מחבריהם האדומים והירוקים,
היא קבוצה של בני אדם, שעולמם סובב סביב השכל, רעיונות, תאוריות, פילוסופיה ועוד…

ישנם ימים

ישנם ימים בהם מתרחשים צירופי מקרים נפלאים.
אולי הם מתרחשים  בכל הימים, אך איני ער להם?!
כה נפלאים אותם צירופי המקרים, עד שאיני יכול שלא לחשוד בהם.
לחשוד שכלל לא מדובר בצירופי מקרים, אלא באותות בעלי משמעות.
מה משמעותם? מה הם מסמלים? ובמה זכיתי להתגלותם?

ואז, בין ערב רב של קולות כה מזוהים, נשמע עוד קול אחד.
אולי הוא משמיע את דבריו תמיד, אך איני ער מספיק לשמוע לו?!
חלש הוא מכולם ומנגינתו שונה, לפעמים אף מרגיז ומשעמם הוא בדבריו.
אינו נלהב, אינו מתרעם, אינו מוקסם!

"בין אם צירופי מקרים ובין אם אותות הם, העזר במתנות נפלאות אלה להיזכר בעצמך,
במקום לשכוח…"

יצחק והכדורים הצבעוניים 2

כפי שכבר רשמתי, יצחק (הכלי המעוגל המלא בכדורים קטנים וצבעוניים) מטולטל ללא הפסקה.
הוא מתגלגל ומתהפך עקב השפעות חיצוניות. כל גירוי חיצוני משפיע על יצחק:
מזג אוויר מסוים, משפיע על יצחק וגורם לו לשמוח, לכעוס או לסבול.
בני-אדם משפיעים על יצחק וגורמים לו לשמוח או לכעוס או לאהוב או לשנוא או להאמין או לזלזל ועוד…
כל מאורע ומאורע בחייו משפיע עליו.

יצחק הוא אדם מצליח מאוד מבחינה עסקית ומבחינה חברתית.
אין לו דאגות הקשורות לקיום היום יומי. הוא אדם משכיל מאוד ואף מתעניין במדע, פילוסופיה ובעוד כמה תחומים נחשבים.
באופן כללי אנשים המכירים את יצחק, מחשיבים אותו כאדם חכם, נבון, נעים הליכות ומצליח.
כך גם יצחק רואה ומחשיב את עצמו; הוא אדם של העולם הגדול, ולפעמים הוא אף מעז ומשתעשע במחשבה על כך שהוא אדם טוב האוהב לעזור ולתרום לזולת.
אם נבקש מיצחק, שיגדיר את עצמו, יומר הוא ללא היסוס, שהוא אדם חופשי!

הבוקר מתעורר יצחק עם כאב ראש וזיכרונות מטרידים במיוחד מחלום רע.
התחושה הכללית של יצחק בבוקר זה כה מעיקה, עד שהוא משתעשע שוב ושוב במחשבה להישאר במיטה.
אך לבסוף בהתערבותה של השלפוחית, הוא קם ומגשש את דרכו בקושי רב אל חדר האמבטיה.
כאשר הוא מתחיל לצחצח את שיניו, המברשת נופלת מידיו, הוא מרים אותה מהרצפה וראשו נחבל בכיור.
יצחק מפטיר קללה עסיסית, וההרגשה השלילית אשר אותה הוא החל מטפח עוד במיטה, הולכת ומתעצמת.
קוביית קרח מרגיע את הכאב, ולאחר בדיקה מול המראה, יצחק שמח לגלות שלא נשארה כל חבורה.
מצב רוחו משתפר מעט והוא מחליט לצאת לעיר ולשתות קפה בבית הקפה האהוב עליו.
ביציאה מביתו, הוא מגלה ששוב פעם שכנו גנב את העיתון. הוא מתמלא בשליליות רבה ומתחיל לקלל ולאחל צורות שונות של מוות בייסורים לשכנו.
רגע אחרי כן, הוא נזכר שבבית הקפה מחלקים עיתון בחינם, הוא נרגע שוב ויוצא מביתו.
בחוץ ממתין לו מזג אוויר נפלא, בדיוק כפי שהוא אוהב, הוא שואף אוויר ומחליט שהליכה ברגל תועיל למצב רוחו.
ואכן, במיוחד אחרי שהוא פוגש כמה מכרים טובים בדרכו לבית הקפה, מצב רוחו משתפר פלאים.
בהמשך הדרך, רואה יצחק קבוצה של אנשים ואמבולנס. הוא מתקרב יותר ומבחין באדם שכוב על המדרכה.
יצחק בטוח שמדובר בתאונה, הוא חש באי נוחות כאשר מכניסים את האדם הנפגע לתוך האמבולנס, רגשות כועסות ומחשבות על נהגים לא זהירים ממלאים את כול ישותו.
האיש הפצוע, מזכיר לו את חברו הטוב, שנהרג בתאונת דרכים דומה, יצחק מתחיל להרגיש כיצד עצב ורחמים עצמיים מתחילים להישתלט עליו.
הוא ממשיך מדוכדך אל בית הקפה, ומזמין ארוחת בוקר. משום מה הארוחה והקפה כלל לא טעימים הבוקר, ומהעיתון הוא שכח לגמרי.
בזווית עינו הוא מבחין בשתי חברות, היושבות לא הרחק משולחנו. אחת מהן לא מפסיקה להגניב לעברו מבטים ולצחקק.
היא פונה אל חברתה ואומרת, כך שדבריה ישמעו היטב, “הוא מאוד חמוד”.
אחרי שיצחק מצטרף אל שולחנן, ומקבל את הטלפון של המגניבה מבטים, מצב רוחו ממש משתפר. הוא כלל לא זוכר כבר את התאונה ואת חברו ז”ל.
אפילו האוכל טעים מאוד, ואחרי שהחברות נפרדות ממנו ויוצאות מבית הקפה הוא לא מצליח למחוק את החיוך מפרצופו.
הוא נזכר שוב בעיתון, שכה רצה לקרוא הבוקר, ובמדור ספורט הוא קורא על כך שהקבוצה אותה הוא אוהד הביסה את יריבתה.
כעת יצחק בטוח שכבר מזמן לא היה לו בוקר כה מוצלח!

אני יכול להמשיך ולתאר את בוקרו של חברנו החופשי, ולספר על הטלפון שהוא קיבל ומהקו השני, זקנה צרחה עליו ודרשה בתוקף לדבר עם ז’אנט, ועל כך שאחרי שהוא הבטיח לה שחלה כאן טעות, היא התקשרה שוב ושוב וטענה בכעס שהוא חוצפן ואידיוט.
אך אני חושב שניתן לעצור כבר כאן, ולהבין שיצחק שלנו, רחוק מאוד מלהיות אדם חופשי, ושהוא אכן מטולטל, מתגלגל ומתהפך ללאג הפסקה, עקב השפעות/גירויים חיצוניים.

כל תגובותיו, על אותם גירויים חיצוניים; המחשבות, הרגשות, התחושות, הפעולות, הדמיון, ההזדהויות… הם אותם כדורים קטנים וצבעוניים המגיבים על הטלטולים. או במילים אחרות – ה’אני’ים הרבים.

גירוי ותגובה

הודעות שונות (בפורומים) משפיעות על המכונה שלי בצורות שונות.
כמובן שמעניין מאוד להתבונן גם על ההשפעות, אך מה שמעניין במיוחד בעיניי, הן תגובות המכונה. תגובה מרתקת במיוחד היא: ״אני חייב להגיב ומיד״.
מופיעה מן הרגשה של דחיפות קיצונית ולא נשלטת להגיב על הודעה כזו או אחרת.

אותה הרגשה מלווה לא רק בדחיפות, אלא גם במין חשיבות מוזרה: ״חשוב מאוד להגיב ולהשמיע את דברי! אחרת משהוא אלול להתפספס״.

אם אני נמצא במצב תודעה גבוהה מהרגיל, אני רואה את ההתרחשות הזו באותו רגע.
במצב זה, במקרים מסוימים, אני יכול במידת מה לשלוט באותה הדחיפות להגיב.

 מעניין להיווכח, שבמקרה בו הצלחתי להתאפק ולא להגיב, אני שב לאחר שעות ספורות לאותה ההודעה בפורום, כבר ללא אותו רגש; לא רק שהדחיפות והחשיבות הרבה נעלמים, אלא שכלל אינני מוצא כל תשוקה או רצון להגיב.
יותר מזה, במקרים רבים ודומים, נדמה לי שאין לי בכלל דעה על הנושא.

כמובן שכל מה שתיארתי כאן קשור לפעולתה של המכונה, התפקודים, התכונות, האישיות, התמונה הדמיונית ואולי אף לטיפוס גוף.
אך כמובן שמדובר גם ב׳אני׳ים ובצורת ההתנהלות שלהם.

יצחק והכדורים הצבעוניים – 1

תארו לעצמכם, שבני אדם מורכבים מכלי מעוגל וחלול המלא באינספור כדורים צבעוניים.
לצורך העניין, נומר שנתבונן באדם פלוני, נניח ביצחק.
הכלי המעוגל והחלול של יצחק, עקב השפעות חיצוניות, מטולטל ללא הפסקה, הוא מתגלגל, מתהפך ומשקשק. כדוריו הפנימיים, אף הם עקב התנועה המתמדת של הכלי המעוגל, מתערבבים ומשנים את מקומם ללא הפסקה.

כל אחד מאותם כדורים צבעוניים, בטוח בכך, שהוא הוא יצחק.
כל כדור כזה, מכנה את עצמו – "אני".
הכדורים הצבעוניים לא ממש מודעים זה לזה, מבחינתם כל אחד מהם הוא היחיד בתוך הכלי המעוגל.
בכל פעם, שאחד מהם, עקב הטלטולים, מוצא את עצמו מעל כל שאר הכדורים, קולו נשמע.
הקל והכדור תמיד קשורים לאחד מתפקודיו של יצחק: התפקוד האינסטינקטיבי,  התנועתי, השכלי והרגשי.
כלומר, תחושותיו, תנועותיו, מחשבותיו ורגשותיו של יצחק.

יצחק מסוגל רוב הזמן לקלוט רק את דבריו של אותו כדור, הנמצא מעל שאר הכדורים. לפעמים הוא יכול לקלוט בצורה מטושטשת, גם את דבריהם של הכדורים הנוספים, הנמצאים בשכבה העליונה.

יצחק לא מודע לכך, שבכל כמה שניות הכדורים משנים את מקומם, והכדור העליון מאבד את מקומו ומעמדו לכדור אחר לגמרי. יצחק בטוח בכך שהוא – אחד שלם, ולא מודע לריבוי שבתוכו.
לאומתו של דבר, בכל כמה שניות, תופס כדור אחר את העמדה העליונה ומשמיע את קולו.
לפעמים הכדור המחליף, כל כך שונה בצבעו מקודמו, שנדמה שמדובר בשני אנשים שונים.

אם יצחק היה מודע לכך, שאלפי קולות מדברים מגרונו, ללא ספק היה נבהל, מזדעזע ואף מעבד את שפיותו. לכן מנגנון מובנה הפעיל ביצחק, דואג להסתיר זאת מעיניו, כך שבסופו של דבר, הכל נראה ונשמע קשור וללא סתירות.

ההמשך יבוא :)…

רמות התבוננות

ישנו חלק הקשור למרכז השכלי שלנו, אשר עסוק כל הזמן בלהסביר שכלית את כל מה שאנו 'חווים'. הוא מסביר מה הרגשנו, מה טעמנו, איך חשנו איך פעלנו ולמה.
כאשר מתחיל האדם לעבוד על עצמו, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לנסות להתבונן על עצמו בעזרת המרכז השכלי.
מהירותו של המרכז השכלי אטית בהרבה משאר המרכזים, והוא לא מספיק להתבונן ב'אני'ים רגשיים, אינסטינקטיביים ותנועתיים ברגע שהם מתרחשים. מידי פעם הוא מבחין ב'אני'ים שכליים ובאותם 'אני'ים של אותו חלק המסביר מה קרה לפני רגע.
וגם כאשר מדובר בתחושה או רגש מתמשכים, אין אנו מסוגלים להבחין בהם כיוון שאותו חלק מיד נכנס לפעולה וגורם לנו להזדהות עם הסבריו ולא לשים לב לתחושה או הרגש.
במצב זה, אכן אין האדם מסוגל לראות מאומה מעבר למחשבות שלו. אך אלו גם לא מחשבות, כיון שהאדם לא מסוגל לחשוב. לכן מדויק יותר לומר 'אני'ים שכליים.
בעזרת כלים וידע נכונים, יכול האדם להתחיל לעבוד על עצמו בצורה יעילה ולהבחין בכל תפקודיו, הרושם כל כך שונה ועז שאין כל סכנה לבלבול.

באחת הפעמים בזמן מחלה, הבחנתי שאני כולי מזוהה כל הזמן עם המחלה, כמובן שברגע הראשון הבחנתי באותם 'אני'ים שכליים שכל הזמן הסבירו כמה שאני מרגיש רע. אך כאשר חדרתי מעבר ל'אני'ים שכליים, הבחנתי שכל הגוף שלי מזוהה לגמרי עם המחלה. הייתה זו תחושה כבדה מאוד והזדהות עם הסבל… שמתי לב שהסבל לא כל כך גדול, אך המכונה בהזדהותה יוצרת לעצמה סבל מדומה העולה בעצמתו כמה מונים מהסבל האמתי.
רק אחרי שהצלחתי להתגבר בעזרת זכירה עצמית על אותה הזדהות, 'הרגשתי' בהרבה יותר טוב, יכולתי לראות את הסבל האמתי והלא נורא כל כך ולהיפתר מהסבל המדומה. במגביל יכולתי להבחין עדיין באותם 'אני'ים שכליים ובמרכז האינסטינקטיבי שלי ובסבל שלו, אך ידעתי שאני לא הם.

סיפור קצר שכתבתי לפני כמה שנים על אותו חלק המסביר כל מה שאנו 'חווים'.

צייר, מלחין ופילוסוף מצאו יום בהיר אחד את דרכם אל הים.
ההשראה, כך שמעו, אשר משרה הים וסביבתו על האדם, ברוכה היא עד מאוד.
והדרך אל הים קצרה היא ולא קשה כלל.

הצייר להתבונן רצה, לראות את הים בעיניו, לראות את צבעו, את קצפו,
את השמים המלאים בעננים, את החול הזהוב, אשר סודר בדגמים.
את הצבעים המשתלבים והנשברים זה בזה.
את השמש המטילה את קרניה ומחייה את הכל.
ואף ראה בדמיונו עופות ים הדואים על זרמי האוויר החמים.
"כן", חשב הוא לעצמו, "שם בים אקבל אני השראה לציורי הבא".

המלחין לשמוע רצה, לשמוע את הגלים הנשברים על החוף.
את הרוח המייבבת, את צליל העופות ושאר היצורים הדרים בקרבת הים.
את קולות האנשים השמחים שהתאספו על החוף.
את נגינת הים הלא פוסקת לעולם, המחליפה את צליליה בכל גל וגל.
"כן, השראה זו, רק הים יכול להעניק לי", כך חשב.

והפילוסוף, אשר חייב אני לומר, היה חסיד של אסכולות פסולות,
כלל לא הבין השראה מה היא.
נגרר הוא אחרי חבריו, ללא מטרה ועניין, ללא כל צורך בהשראה.
מוחו הקודח התמלא בידע כה רב, אשר אותו אסף, עד אשר בעיני הבריות הוא נחשב,
לחכם, מיוחד בעל אופק נרחב. אך מוחו החיל רק ידע ולא הבנה, ידע ללא הוויה.
"מבין אני יותר משניהם", חשב לעצמו, אעזור להם להבין את אשר יראו וישמעו.

הים נגלה לעיניהם ברוב הדרו, "פלא פלאים" הם אמרו, וחיש הסתדרו החברים והתמקמו.
המלחין, אשר עצם את עיניו, והתרכז בצלילי הים הרבים.
הצייר, לראות את המראות הקסומים.
והפילוסוף, להם להסביר.

וכך, לאחר ששמע המלחין צלילים נפלאים, פנה אליו הפילוסוף והסביר:
"הים נשמע כך" הוא הצמיד את שפתיו בחוזקה ונשף.
"והגלים הנשברים נשמעים כך": הוא פישק את שפתיו והוציא מין קול מוזר.
"והציפורים והרוח" הוא המשיך, "כך וכך".
"כן" חשב המלחין, "כך בערך הם נשמעים".
הוא החל לחזור על הנשיפות והשאיפות ופסק לשמוע את הצלילים.

הצייר, שאך ורק התחיל להבין את הצבעים הרבים, נאלץ אף הוא לפילוסוף להאזין.
אשר הסביר לו במרץ והתלהבות, על הצבעים, על צל ואור.
ובמיוחד התעכב על שבירת קרני השמש על פני הים.
"כן", חשב הצייר לעצמו, "כך זה נראה", והחל לחזור על הסברי הפילוסוף.
וכך פסק הוא לראות את המראות.

בערב חזרו שלושתם לבתיהם, ריקים מרשמים, אך מלאים בדמיונות.
המלחין הלחין יצירה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
והצייר צייר תמונה, אשר הזכירה את הסברי הפילוסוף.
שניהם היו רחוקים מהאמת!

והפילוסוף… הוסיף עוד פרק בסיפורו, אשר כותרתו הייתה: תורת האמת.


אתם מוזמנים להגיב על הודעה זו בפורום, לחצו כאן.

שינה ולא רק מטפורה

רעיון ארבעת מצבי התודעה מדבר על כך שהאדם נמצא כל חייו בשני מצבי תודעה נמוכים: המצב הראשון הוא השינה המוכרת לכולנו כשנת הלילה, והשני הוא הערות היחסית, כלומר הקיום היום יומי. נאמר שאותו קיום יום יומי, מהרגע שהתעוררנו משנתינו בלילה ועד הרגע בו אנו נרדמים שוב בלילה למחרת, גם הוא שינה.
ההבדל בין אותו מצב תודעה ראשון למצב תודעה שני מתבטא רק בפעילות מוגברת יחסית של המרכזים האנרגטיים. כלומר, במצב שני פועלים גם חלקי מרכזים שאינם פועלים בשנתינו בלילה.

רוב האנשים בשומעם שהם ישנים גם במצב השני – הערות היחסית, מתייחסים להגדרה או קביעה זו כאל מטפורה. הם חושבים שבהשוואה לאנשים מודעים/ערים, הם ישנים. אך מה שהם לא מסוגלים להבין הוא, שהם ישנים ללא כל השוואה עם אף אחד. מדובר בשינה אמתית, אין כאן שום מטפורה.

הרבה זמן לפני שפגשתי ברעיונות אלה, עסקתי בכמה דברים שמאוד עינינו אותי בזמנו.
אחד מהם היה "הקרנה אסטרלית" או במילים פשוטות, יציאה מהגוף.
אחד התרגולים החשובים ביותר שתרגלתי אז, היה הניסיון להיות ער לרגע בו אני נרדם בלילה.
המומחים להקרנה אסטרלית הגדירו זאת כגוף שנרדם ומוח שנשאר ער, בדומה למצב בו אנו מוצאים את עצמנו מודעים לכך שאנו ישנים וחולמים.

לאחר המון הכנות וניסיונות שנערכו כל לילה, הצלחתי להגיע למצב בו, יכולתי לראות את כל ה'אני'ים שלי לפני ההרדמות, אז קראתי להם מחשבות, אך היום אני יודע שמדובר ב'אני'ים שכליים, רגשיים, תנועתיים ואינסטינקטיביים. היה ברור לי שבדרך כלל אני כלל לא מודע לשטף הגדול הזה של 'אני'ים, שהתקיימו ללא הפסקה, ללא כל מאמץ, עזרה או תשומת לב שלי.
ההתבוננות הייתה מאוד צלולה, ויכולתי לראות בבירור שהמכונה שלי שוקעת למצב תודעה ראשון-שינה. ראיתי את כל אותם 'אני'ים ההופכים עם ההרדמות לחלומות.

אותם חלומות במצב תודעה ראשון, הם אותם 'אני'ים של מצב תודעה שני. ההבדל הוא שבמצב שני אנו לא רואים אותם ולא מודעים להם. אך זו אותה פעילות של אותם מרכזים. זה הוא חלק גדול מהשינה עליה מדובר ברעיון בו התחלתי פוסט זה.

הווה

כמה נפלא הוא ההווה, וכמה נפלא שיש בידינו האפשרות להציץ לתוכו ולשהות בו.
היה לי קשה לחדור לתוכו, אך בחסר פעילות, אחיזתי בו הייתה איתנה:
המרכז האינסטינקטיבי ניסה להפריע והעביר בי גל חום הנוצר במרכז גופי.
'אני'ים שכליים, ניסו לנתח את המתרחש, ו'אני'ים תנועתיים כבר יצרו תסריטים הקשורים בעתיד דמיוני.
מעדתי, וחזרתי לתוך ההווה, מעדתי שוב וחזרתי שוב.
כאשר הוספתי פעולה, אחיזתי נחלשה; תשומת לבי זרמה אל הפעולה וההווה ואני עמו חמקו…
נדרשו ממני מאמצים גדולים יותר לחזור ולצעוד לצידו של ההווה.
קשה לתאר את התחושה/הרגשה/קיום בהווה, דומה הדבר לתנוע במקום, הזמן נהפך לדבר מה אחר ונראה שאינו מתקדם כלל.
ובכל זאת ישנה תנועה…ישנו אני, ישנו כאן וישנו עכשיו.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

מה פירושו של דבר שהאדם הוא מכונה?

"מה פירושו של דבר שהאדם הוא מכונה?
פירושו שאין לו תנועות בלתי-תלויות, הן בתוך עצמו והן מחוצה לו. הוא מכונה מונעת על-ידי השפעות חיצוניות ודחיפות חיצוניות. כל תנועותיו, פעולותיו, דיבוריו, רעיונותיו, רגשותיו, מצבי-רוחו ומחשבותיו הם תולדה של השפעות מן החוץ. הוא עצמו אוטומאט בעל מלאי מסוים של זכרונות על נסיונות קודמים ומידת-מה של מרץ שמור."

כך אמר מר' אוספנסקי. אם נבחן את דבריו, נבחין מיד ב'אני'ים שכליים שונים בעד או נגד, או חלק מה'אני'ים בעד וחלק נגד.
אך לאמיתו של דבר, אם נתבונן על עצמנו, אזי במהרה יתברר לנו שהוא צודק לגמרי…אפילו אותה תגובה של המרכז השכלי שלנו על דבריו – בעד ונגד, רק מוכיחה שדבריו נכונים. דבריו הם גירוי/השפעה והתגובה של המרכז השכלי היא תגובה אוטומטית לדבריו. או במילים אחרות – מישהו לחץ על כפתור והפעיל משהו.
אנו אפילו לא בוחנים או בודקים איך נגיב, התגובה היא מכנית/אוטומטית לגמרי וקשורה בידע קודם על הנושא. אם דבריו בצורה זו או אחרת מוכרים או לא יוצרים 'סתירה' ביחס לידע שכבר קיים התגובה תהיה חיובית, אך אם נוצרת 'סתירה' התגובה תהיה שלילית.

עוד שיטה מצוינת לבדוק את דבריו היא פשוט לנסות לשלוט.
על מה ההשפעות או הגירויים החיצוניים יכולים להשפיע?
1. על המרכז המוטורי שלנו: תחושות, חום, קור, נעים לא נעים, דמיון ועוד…
2. על המרכז הרגשי שלנו: רגשות חיוביים ורגשות שליליים…
3. על המרכז השכלי שלנו: תגובה שכלית על רעיון, מחשבות אסוציאטיביות ועוד…

ניתן להתחיל עם הקל ביותר – המרכז השכלי.
האם מישהו ניסה לחשוב בצורה רצונית? שאלה זו מבלבלת, אך לפני שאתם עונים אני ממליץ לכם לנסות תרגיל קטן.
בחרו לכם יום ושעה בעתיד הקרוב ותקבעו מראש שבאותו יום ושעה אתם הולכים לחשוב על נושא מסוים שתבחרו מראש.
יהיה הנושא אשר יהיה, עליכם לנסות לחשוב רק עליו מבלי לסטות כלל לנושאים אחרים שונים או דומים.
נניח שהנושא הוא: "כיצד אני יכול למצוא לעצמי עבודה טובה יותר?" כמובן שתרגיל זה מחייב תשומת לב ויכולת התבוננות עצמית, כדי שנצליח באמת לראות האם אנו חושבים על הנושא או שכבר מזמן סטינו ממנו לדבר מה אחר.
הייתי שמח לשמוע מכם התבוננויות על מה שיקרה לכם ולמחשבות שלכם בזמן התרגיל ורק מאוחר יותר להגיב, אך כיוון שהמציאות מכתיבה התנהלות שונה, אהיה חייב להתייחס למה שיש לצפות מתרגיל זה.
יש להניח שבהתחלה תהיה לכם שליטה מסוימת על המחשבה, כיוון שאם עוד יש לנו שליטה על משהו הרי שמדובר על מרכז שכלי. אך מאוד מהר יהיה ניתן לשים לב שהנושא מחליק הצידה ובמקומו מגיעות מחשבות לא רצוניות אלא מחשבות שהן בעצם התגובה לתרגיל שלנו או לנושא שעליו בחרנו לחשוב.
"איזה יופי אני מצליח לשלוט על המחשבה שלי" או "מיסט דיבר שטויות כרגיל" או "איזה מסכן אני שאני תקועה בעבודה הזו ולא מצליח למצוא משהוא חדש, הבן של דוד לאומת זאת כבר פתח עסק" …….בהתחלה כשנבחין בכך ננסה לחזור ולשלוט במחשבה, אך במהרה נגלה שזה רק הולך ומדרדר, וכעת השליטה תעבור למחשבות אסוציאטיביות – למשל הדוגמה עם העסק של הבן של דוד: "עסק טוב הוא פתח, הוא עושה המון כסף —-אני חייב לקפוץ לסניף הבנק שלי ולהפקיד סכום כסף—-מעניין אם שוב אפול על הפקיד המעצבן——הפעם אני אתלונן עליו——-שמעתי משרה שהוא חולה נפש——איזה מסכנים חולי נפש—–יש לזה טיפול?—–מה שמזכיר לי שהיום אני נפגש עם…..וכך עד בלי קץ. ברור שמתרגיל על חשיבה רצונית בנושא מסוים מאוד מהר הגענו לדבר מה אחר.
כמובן שמדובר על עוד דרך של בזבוז אנרגיה ושינה.

זו הייתה רק דוגמה מאוד קטנה וחלקית הקשורה למרכז השכלי ותנועתי שלנו. אנשים עושים תרגילים הקשורים בהפסקת מחשבות, בעוד שהם לא מסוגלים לחשוב באמת יותר מכמה שניות או דקות. כל מה שקשור למרכזים אחרים, הרי שהמצב שם בהרבה יותר גרוע, כי על המרכז הרגשי והאינסטינקטיבי אנו לא מסוגלים לשלוט בכלל.
המרכז האינסטינקטיבי מתוכנת ופועל בעצמו ללא כל התערבות מצידנו, הוא מושפע כמו כל שאר המרכזים מהשפעות אך אין לנו כל דרך לשלוט עליו בצורה רצונית (יש תרגילים היכולים אחרי הרבה זמן לשלוט על חלקים שונים של המרכז האינסטינקטיבי, אך תרגילים אלה עלולים לגרום לנזק חמור).
המרכז הרגשי נשלט לגמרי מהשפעות חיצוניות, אנו לא מסוגלים לשלוט עליו ועל המהירות שלו (המרכז הרגשי הוא המהיר ביותר), נסו להרגיש טוב או רע ללא כל השפעה חיצונית….
יש כאלה הטוענים שזה אפשרי, אך הם משקרים לעצמם, הם משכנעים את המרכז השכלי שהכל טוב או הכל רע וטוענים שהם מרגישים טוב או רע, אך לאמיתו של דבר אין כל קשר לכך ומדובר בעוד ניסיון לשקר עצמי. המרכז הרגשי מושפע מכל שטות: פספסנו את הרכבת, התכנית האהובה בטלוויזיה לא משודרת היום, מישהו אמר עלי משהו, התייחסו עלי שלא בצדק ועוד ועוד ועוד…

רגשות שליליים

רגש שלילי נוצר ע"י מנגנון פנימי, המתפתח מגיל צעיר מאוד.
אם השליליות כולה נוצרת ע"י גירויים חיצוניים, הרי שאין דרך להימנע ממנה.
אך עלינו להבין, שלגירויים חיצוניים יש השפעה עלינו, ובידינו, או יכולה להיות בידינו היכולת לא להזדהות ולהימנע מהשליליות.
אנו מחזיקים בתמונה דמיונית על הצורה בה אמור העולם לנהוג; יש לנו דמיון על איך הדברים אמורים להתרחש, מתי ולמה.
כאשר דמיון זה מופרח ע"י המאורעות, אנו נעשים שליליים ומאשימים את הסביבה.

"אין כל טעם לזעום על האירועים. לכעסינו הם אינם שועים." – פלוטרכוס.

זו עוד דרך למנוע את פירוקה של התמונה הדמיונית שלנו ולהימנע שוב מהאמת;
מנגנון זה פועל תמיד ובצורה מועילה. אם היינו מצליחים לא לבטא שליליות, היינו יכולים להבחין באותו מנגנון האחראי ליצירת רגשות שליליים, היינו יכולים לבחון וללמוד אותו ולהבין את דרך פעולתו. אך ברגע שביטאתי את הרגש השלילי, שקעתי בשינה עמוקה אף יותר. כעת אני מזוהה לגמרי: הדברים לא מצליחים לי, אני מסכן, אין לי מזל, הסביבה לא מתייחסת אלי בכבוד הראוי לי וכמה שאני כועס על כל זה ובצדק!
במצב זה אין כל סיכוי לראות ולהבין משהו, בטח שלא להבין דבר מה מורכב כמנגנון האחראי לרגשות שליליים.
למה לי בכלל לנסות לראות ולהבין? 'אני' מאוד מרוצה מאותה הבאה של רגשות שליליים; יש בה מן תחושה/הרגשה של 'אני', כלומר 'אני' שלילי = 'אני' קיים.
אני שלילי כי: יש לי רגשות, יש לי ערכים, יש לי דעות, אני מסכן, אני מתנגד, אני לא מסכים… המון 'אני' והמון שקר עצמי.
כאשר חולמים חלום כה עצמתי על מי הוא 'אני', למה שנרצה להתעורר?

נקודה מעניית: קל לנו בהרבה למצוא מה אנו לא מאשר מה אנו כן…

מרכזים ו'אני'ים

במצבינו אין אנו מסוגלים לראות מעבר למרכז השכלי.
אנו מבחינים ב'אני'ים של המרכז השכלי, אך אלה הם 'אני'ים, שברובם נוצרים מגירוייהם של המרכזים האחרים.
המרכז הרגשי מבטא רגש המשפיע על המרכז השכלי לחשוב ולומר דבר מה…
אנו חווים אי שקט או אי נחת במרכז התנועתי והמרכז השכלי מיד ממציא סיבה "הגיונית" על מה שאנו חווים ואת הסיבה לכך.
כדי ללמוד את המכונה, עלינו לראות את הדברים כפי שהם, במקום להזדהות עם הניתוחים המסורבלים, הדמיוניים והלא נכונים של המרכז השכלי.

כיצד להיות נוכח בשיחה?

באחד האתרים נשאלה השאלה: כיצד להיות נוכח בשיחה?

קודם כל עלינו לנסות ולעשות את המאמץ להיות נוכח! אך איך ננסה אם אנו לא זוכרים לנסות? חסרה לנו המטרה.אם אדם לקח על עצמו מטרה לנסות להיות נוכח בשיחה, הרי שבהתחלה עליו לנסות להיזכר במטרה זו.
רוב הזמן אנו לא זוכרים את המטרות שאנו מציבים לעצמנו.
לאחר מכן כשכבר נזכרנו, עלינו לנסות ולעשות מאמץ להיות נוכח.
אם נתמיד במאמצים, הרי, שאין כמו הכישלונות, בעזרתם בסופו של דבר יכול האדם להצליח במטרה.
כך יכול האדם ללמוד את המכונה שלו. בכל כישלון אפשר יהיה להתבונן וללמוד את סיבת הכישלון:
חשבון פנימי, הזדהות, דמיון, רגשות שליליים או תכונה כזו או אחרת שפעלה כמו תמיד וגרמה לשינה עמוקה.
למה בעצם כה קשה להיות נוכח בזמן שיחה עם אנשים אחרים?
כשמדובר על אינטראקציה עם אנשים אחרים הרי שמדובר בגירויים/רשמים רבים מאוד, אשר גורמים
מידית לתגובות מכניות מצידנו. כיוון שמדובר בבני אדם, הרי שבדרך כלל יהיו אלה גירויים רגשיים שיפעלו על המרכז הרגשי שלנו.
וכל מי שמכיר את עבודת ההתבוננות בעצמו, כבר יודע שלא קל בכלל להתבונן או לשלוט במרכז הרגשי שלנו.
לכן טוב יהיה אם ננסה להגיע מוכנים: בהתחלה אולי אפילו ליזום שיחות בזמן שאנו זוכרים את המטרה ולא ההפך.
ואם אנו נפגשים עם מישהו אז לנסות להגיע עם גישה מתאימה, שעלינו לנסות לזכור…
אוספנסקי דיבר על 'אני' שכלי (זקיף) שיהיה מוכן להתבונן ב'אני'ים רגשיים.
העבודה עצמה דומה מאוד לסיפור סופי המדבר על אדם הנופל לאותו בור שוב ושוב:
אדם, אשר נפל לתוך בור עמוק, שלא ראה בדרכו אל ביתו.
לאחר מאמצים רבים הצליח האדם לצאת מהבור…
למחרת, נפל האדם שוב לאותו בור, הפעם, הוא הצליח לצאת מהבור מהר יותר…
למחרת, האדם זכר וידע שהבור נמצא לפניו, אך הוא נפל לתוכו שוב. הוא יצא ממנו במהירות ובקלות…
למחרת, האדם עבר מסביב לבור והמשיך לביתו…
אז עלינו לעשות מאמצים, בהתחלה לא נזכור ונפול לבור, מאוחר יותר נזכור ובכל זאת ניפול ולא נצליח להיות נוכחים, כיוון שאנו לא יכולים לעשות.
בסופו של דבר נצליח להיות נוכחים. כמובן שהסדר שבדברי הוא פורמוטורי ולא נכון, האדם יכול להצליח להיות נוכח בניסיונו הראשון ולאחר מכן לא יצליח חודשים, אך אני מדבר על הוויה ולא על מקריות.

עוד דבר היכול לעזור להיות נוכח בשיחה (מניסיוני), אם כבר זכרנו את המטרה, טוב יהיה אם נקשיב לאדם שמולנו במקום להיכנס לדמיון ולהתחיל לחשוב מה ואיך נענה לו.
ועוד דבר אחד, להביט בעיני האיש שמולנו.

תשוקה, רצון וסבל מרצון

הרבה פעמים כשאני צריך לנהוג, מתעוררת אצלי תשוקה לשמוע מוזיקה מסוימת. אני בטוח שדבר זה מוכר לרובכם.
במקרה זה אני אומר, "אני רוצה לשמוע את זה או את זה."
אך לאמתו של דבר אין זה רצון, רק תשוקה, אני שקפץ בצורה מכנית והשתוקק לשמוע משהוא.
או למשל דוגמה אחרת שאני חווה: תשוקה לאכול משהוא בשעה מאוחרת של ערב, תשוקה זו עולה בדרך כלל גם כשאין אני רעב כלל, בדרך כלל אני אומר: "בא לי" או "אני רוצה לאכול משהוא", אך שוב פעם אין כאן קשר לרצון… זה הוא אני אינסטינקטיבי שמשתוקק מסיבות מכניות לגמרי לאכול….
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לתשוקות אלה שאנו כה אוהבים לכנות רצון או רצונות, דבר אחד משוטף לכולן, הן מכניות: הן עולות בצורה מכנית וללא כל מעורבות שלנו, הן עולות עקב הרגלים או מגירויים חיצוניים. ואין לנו כלל שליטה על הצורה הזמן או סוג התשוקה שמתעוררת לפתע.

אם כן, מה הוא הרצון?
ברמה של האדם הישן, לא קיים רצון, רצון הוא דבר מה שעלינו ליצור בתוכנו…
איך ניתן ליצור רצון זה? ישנם תרגולים שונים ורבים, אך למה לנו לסבך את העניינים, כל חיינו מלאים בתשוקות, אז למה לא להשתמש בהן כדי ליצור רצון?
בא לי לשמוע מסיקה מסוימת בזמן נהיגה? עבודה נכונה על רצון תהיה לשמוע דבר מה שונה לגמרי, או לא לשמוע מסיקה כלל.
אני משתוקק לאכול לפני השינה, העבודה על הרצון תהיה אי אכילה.
מדובר כאן במאמץ שלי, עשיה שלי, מאמץ זה קיים בכל רגע ורגע, ברגע שמפסיק המאמץ אני נופל חזרה אל התשוקה.
ההליכה נגד התשוקות שלנו תיצור בתוכנו חיכוך, לא נעים לי לשמוע את מוצרט כל הנהיגה, "אני" השתוקקתי לשמוע את לד זפלין, ואת מוצרט אני לא סובל – חיכוך.
אני לא אכלתי לפני השינה, ואני חש ברעב – חיכוך.
חיכוך בתורו גורם לסבל, אז כעת אני נוהג במשך שעה ושומע את מוצרט ומקלל כל רגע.
כך פספסתי את כל העבודה על הרצון, ובזבזתי את הסבל שנוצר על רגש שלילי.
סבל שנוצר = אנרגיה, ביטוי רגש שלילי = בזבוז אנרגיה.
אז עבדתי קשה סבלתי כדי להפיק אנרגיה ואז בזבזתי את הכל ברגע…
כאן דרוש עוד מאמץ, אי ביטוי רגשות שליליים, שגם הן תשוקות שלנו.
אם נלמד לא לבטא רגשות שליליים, יבצר מצב מעניין בו נוכל לראות את הסבל שנוצר…
בדרך כלל אנו לא רואים אותו, כי אנו עסוקים באותו רגש שלילי, ולאחר כל הרגשות השליליים אנו מרגישים הקלה, כי הוצאנו את כל האנרגיה וכל הסבל.
אך אם אנו לא נבטה את הרגש השלילי, הנה נוצר מצב בו אנו יכולים לראות את הסבל שמוצרט גורם למכונה שלנו, כעת אנו יכולים אף להפיק תועלת מאותו סבל, להתמיר אותו…

איך אפשר לא לבטא רגש שלילי?
עלינו לראות את הרגש השלילי, ולנסות לא להזדהות עימו, דבר זה יכול להיעשות רק ע"י חלוקת תשומת לב.

כאן אנו מגיעים לסבל מרצון, הרצון שלנו גרם לאותו סבל, ואנו מקבלים אותו מרצון :).
ברגע שאנו מקבלים את הסבל, הוא נהפך לסבל מרצון, ורק כך אנו יכולים להגיע להתמרה של סבל.

למה אנו לא יכולים לעשות?

כמה פעמים קורה שאנו "מחליטים" על דבר מה, אך בסופו של דבר שום דבר לא יוצא לפועל?
האם שאלתם את עצמכם למה כך הם הדברים? אין לנו מספיק אנרגיה? אין לנו רצון? אנו לא יכולים לעשות? אנחנו מכונות לכן גירויים שונים מסיטים אותנו ממטרתנו? כן כל זה נכון, אבל ניתן לראות את הדברים בצורה יותר ברורה ויותר מעמיקה!

בדרך כלל אנו מנתחים את מצבנו, ומחליטים מה עלינו לעשות כדי לשפר או להוסיף או לשנות, כל זה נעשה ע"י המרכז השכלי.
'אני'ים של המרכז השכלי אומרים:
"אני שמן מידי ואני צריך לרזות, או אני חש לא טוב צריך להתחיל לטפל בעצמי או להתחיל להתאמן, או אולי אני צריך למצוא עבודה טובה יותר כי אין לי מספיק כסף".
הכל טוב ויפה, הבעיה שבין לחשוב על… ולבין לעשות יש הבדל גדול! כל הפעולות שהזכרתי כאן קשורות למרכז האינסטינקטיבי, מרכז אינסטינקטיבי כלל לא מבין את המרכז השכלי, אולי אפילו לא יודע על קיומו! ואם יודע על קיומו אז הרי שהוא כלל לא מתרגש מהמרכז השכלי.
אז 'אני' שכלי אומר צריך לרזות, אך 'אני' אינסטינקטיבי אומר אני רעב! לא מעניין אותו שיש 'אני' שכלי שחושב שטוב לרזות. או 'אני' שכלי אומר צריך לטפל בעצמי או להתאמן, אבל 'אני' אינסטינקטיבי אומר זה בזבוז אנרגיה, אני עייף אני רוצה לנוח. מה שאני אומר בעצם שה'אני' שאמור לעשות הוא לא אותו 'אני' שחשב על העשייה. לא רק שהם 'אני'ים שונים, לרוב הם לא מבינים זה את זה, או בכלל לא רואים זה את זה. ברוב המקרים חוץ ממקרים של מודעות או מקרים של חוסר איזון גדול (אני יודע שזה נשמע כסתירה) המרכז האינסטינקטיבי תמיד יהיה עם ידו על העליונה, הוא צריך לבצע ואם הוא לא רוצה או לא מבין או לא יודע שעליו לבצע דבר מה הרי שהוא לא יבצע.

כנ"ל עם המרכזים האחרים: 'אני' שכלי יחליט שהוא לא פעיל מספיק מבחינה חברתית, שהוא צריך להיפתח יותר, לפגוש יותר אנשים, אך מי שאמור לעשות את כל זה קשור למרכז רגשי, בדיוק כמו המרכז האינסטינקטיבי המרכז הרגשי לא מבין את המרכז השכלי, הם מדברים בספות שונות עובדים על דלק שונה ובמהירות שונה.

אני מצרף כאן משל, שמציג את כל העניין בצורה יפה מאוד…

ועידת העכברים / לה-פונטיין

חתול אחד המכונה גלית,
הנחיל לעכברים, מכה נצחת
עד שמעין נעלמו כולם כמעט,
עכברים רבים הוריד הוא אל בור שחת.
כל מי ששרד לא יצא ממקלטו,
לא מצא אוכל אלא רבע מחיתו.
וגלית הצטייר בעיני דלת העם בפחד:
לא סתם חתול, אלא שד משחת.

והנה לילה אחד,
או היה זה בוקר יום בהיר,
לחפש חתולה, נעלם לו האביר.
ובעת השבתון של חתולנו עם גבירתו,
שארית הפלטה, נועדה בקרן זוית,
כדי לשבת ולדון, בצרתם הפרטית.

בפתח דבריו זקן השבט, זהיר ונבון דבר,
חיוה דעתו, כי במוקדם או במאוחר,
צריך לקשור פעמון לגלית על הצואר.
וכאשר בן השחץ יצא למלחמה מן המשלט,
תשמע אזעקה, הכל ירדו אל המקלט.
"זו הדרך", כך אמר, "ואין ממנה כל מפלט.
השתא עכברים,
לשנה הבאה – בני חורים!"

הכל שעו לדעתו של זקן עדות,
שנראתה להם ראויה אף לתשואות.
הקושי היחיד היה בתלית הפעמון.
זה אמר: "לא אהיה הטיפש הראשון",
והאחר: "איני יכול", וזה נגמר כך סתם.
ובני חורים, בלא מילה, נפוצו לדרכם.

– בימי חלדי, אני ראיתי עצרות בשפע,
שמהן כלום לא צמח, הכל היה מאפע.
לא עצרת עכברים, אבל עצרת כמרים,
אפילו כנוסים של חשמנים והגמונים.
המה לא יעשו מאומה, חוץ מלהצהיר.
האולם ישרוץ כולו, מקיר-עד-קיר,
מומחים, יועצי סתר למכביר,
אולם כשבא הצורך לערוך מבצע,
שום איש בשטח, חפש – ולא תמצא.

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )