המוות והירח

The-MOON-XVIII

מוות

כדי שיוכל השוטה למות, יהיה עליו קודם להתעורר ולראות את מצבו האמתי.
ערות זו, אשר בהתחלה מתרחשת בהבזקים קטנים ולמשך שניות בודדות בלבד, יכולה להתרחב ולהופיע יותר ויותר ולפרקי זמן ממושכים יותר, כך התמונה המטושטשת והמקוטעת שהשוטה רואה על עצמו, מתייצבת ומתבהרת.

בשלב זה כאשר השוטה מצליח לראות ולדעת את עצמו בצורה ברורה יחסית, הוא רואה ״בתוכו״ דברים רבים המחרידים אותו.
כאשר השוטה מגלה את אותם דברים מחרידים ומגלה למעשה שהוא שוטה, הוא מחליט לסלק את הדברים המחרידים המתקיימים בתוכו, אשר הופכים אותו לשוטה.

לאחר מאמצים וניסיונות רבים, יבין השוטה, שאין בכוחו לשנות כלום, ושהכול נשאר בדיוק אותו הדבר.
אם השוטה כן עם עצמו, הוא יבין עד כמה הוא חסר אונים, והוא יראה את גודל אפסותו.
ההבנה וההכרה הזו באפסותו, תיצור בסופו של דבר את ההבנה והאומץ ״למות״.
כאשר אני מדבר על מות השוטה, אני מדבר על המוות של אותו אחד המייצג את השוטה, כלומר האגו המזויף שלו, האני המדומה שלו. אלה הם אותם צדדים בלתי נחוצים המתקיימים בתוכו ומעכבים את צמיחתו והתפתחותו הרוחנית.
אלה הם בדיוק אותם הצדדים, אשר יצקו את עגל הזהב בהעדרו של משה רבינו.
על צדדים אלה למות, כדי שיוצרו תנאים בהם יוכל להיוולד אני אמתי.

אך הדבר אינו פשוט כלל, כיצד ניתן להביס את אותם צדדים מעכבים, האם יש בידו של השוטה את הכלים ואת הכוח להביס ענקים אלה אשר גדלו התפתחו והתחזקו במשך כל חייו?
ובכן, בכך שהחל לראות את עצמו, כבר הצליח השוטה להחליש צדדים אלה, ובעזרת הכלים והמאמצים אשר עליהם לומד השוטה בכל שלב ושלב במסעו המיוצגים על ידי הקלפים השונים, יוכל בסופו של דבר למות ולהיוולד מחדש…

דבריו של השוטה המתעורר:

״קורה לפעמים ואני מבין עד כמה איני נמצא!
ואני חש ומרגיש את המחיצה ביני ובין העולם.
באותם מקרים נדירים, ברור לי שהכול הוא חלום.
אך, אין בידי להיאחז בהבנה זו, היא יותר מדי לא מוחשית.
חומקת היא ממני, ברגע שמנסה אני להתרכז בה, לאחוז בה.

עושה אני הכל, כדי לא להתעורר מאותו חלום, אשר נמשך כל חיי.
אף כי רב הזמן הוא סיוט, מעדיף אני להמשיך בסיוט זה, על פני ערות.
הערות נתפסת בעיני כמוות, מוות לאותו סיוט/חלום, אשר הם חיי.
באותם רגעים פורצת לרגע התשוקה להתעורר.
אך הרגע עובר, ובמקומו מופיעים הרחמים העצמיים.״

 

״עברו כבר חודשים רבים מאז שהכנות החדה והאכזרית הצליחה ספק להתגנב, ספק לפרוץ אל תוך ההכרה המתנדנדת. היא התקבלה ללא ספקות, ללא הכחשות, חד וחלק. הטילה את עצמה אל צידה הבהיר של הכרתי, אולי אף יצרה את הבהירות בעצמה, תוך כדי הפריצה. הציבה עובדות, בעודה משתמשת בתמונות, והותירה את כל מנגנוני ההגנה ללא כל תגובה, מאובנים, קפואים על מקומם, לא שמישים כלל. נאלצתי לספוג את המכה הכואבת והמבורכת. נאלצתי להסכים עמה ולהודות שמדשדש אני על מקומי כבר שנים אין ספור.

כה צר וצפוף אותו מקום, עד שבאותו רגע לא ניתן היה להבין, כיצד שנים כה רבות הצלחתי להשלות את עצמי בכך שצועד אני צעדי ענק במרחבים פתוחים, בעודי סובב שוב ושוב סביב צירי.
הביאה היא עמה מפה, או שמא חשפה מפה גנוזה משלי, אשר מיקדה את מקומי והמליצה על כיוון ויעד מעודפים. נעזרתי באותה מפה בלתי נשכחת רק בביקורה הבא של הכנות.

היה זה מנגנון הגנה, אשר התאושש ניער את הקיפאון מעליו ומיהר להפעיל את גלגלי השיניים.
המכונה המשוכללת, הערמומית והמשומנת היטב פעלה את פעולתה והנחיתה את המכה.
כך מצאתי את עצמי ממשיך לצעוד על מקומי באותו מקום צר עוד שנה שלמה.

המפה הורתה על פעולה, עשיה וויתור על גחמות אהובות שהתמקמו בכל פינה אפשרית במרחבי נפשי הלא נודעת. ואף על פי שראיתי והכרתי בצורה צלולה את עצמי על אותה מפה ולא יכולתי שלא להסכים עמה, הוויתור היה קשה מידי, העשייה הייתה בלתי אפשרית והשינוי היה מפחיד.

הנוחות הנוצרת, גדלה ומתגבשת בתוך הצורה, חוסר היכולת לעשות והפחד משינויים, שימשו כדלק משובח עבור המכונה. היא חרקה בהתחלה, בעודה מנסה להתגבר על האויב החדש, ואז שינתה לפתע את הכיוון ופתחה בגישה חדשה. הסכמה גורפת!
״אכן יש צורך לפעול לפי המלצות המפה, אבל… האם אין זו פזיזות לשמה?
כעת כאשר התמונה התבהרה, עדיף לנסות שוב בכוחות עצמי!״

כאשר המילה ״עצמי״ עברה ונמוגה לתוך החלל, ההזדהות עם אותו מנגנון הגנה, עם אותה מכונה היה מושלם. פעולתה הצליחה, היא גברה על הסכנה והותירה מאחוריה רק חורבן.
ההעלמות הייתה מהירה ומוחלטת, שניות בודדות לפני החשיכה והכהות, הצלחתי להבחין בעוד מכונות המתחילות לפעול, עוד גלגלי שיניים מרעישים, הטווים עוד קורים של שינה, חשכה ובורות.

עוד שנה, באותו מקום צר צפוף וחשוך, מלא בחלומות… אך הפעם היה משהו שונה, משהו חדש.
דבר מה נותר מאותה כנות, והוא לא פסק להופיע שוב ושוב, עקשן, מטריד וגדל.
מנגנוני ההגנה הצליחו פעם אחרי פעם להשתיקו ולשמור אותו בתחום מוגבל, אך הוא מצידו לא חדל להופיע. בכל פעם שהיה צץ, היה מזכיר את המקום הצר והצפוף בו שהיתי, מזכיר את המפה ודוחף בכל כוחו אל פתח היציאה, פתח הגאולה.

הכנות פרצה את תחומי ההגנה שוב אחרי שנה, או שמה היה זה אותו חלקיק מהכנות המקורית שהצליח לגדול ולהתגבר על כל המנגנונים? התוצאה הייתה זהה, שוב הבטתי וראיתי את עצמי במערומי, שוב נפלו המסכות והחלומות ונוכחתי שוב שלא זזתי ממקומי אף לא צעד אחד. הפעם הזעזוע היה אף קשה מקודמו, ידעתי שהפעם חייב להתרחש שינוי וויתור.
מנגנוני ההגנה הרבים הבינו אף הם, שהפעם אין בידיהם את הכוח לעצור בעדי, הם קיבלו בהכנעה את תבוסתם, אך בסתר החלו לרקום תכנית חדשה…

כך, כשאני מבין ומקבל את העובדה שאני חלש מידי ובור מידי, החל החיפוש אחר עזרה…״

 

בקלף עצמו מופיע הדמות אשר מייצגת את המוות, ״האני״ המדומה מובס ומת, ואתו כל שדיו: השקר העצמי, הדמיון, התמונה הדמיונית, ההזדהות, הסבל המדומה וכיו״ב…
בצידו הימני של הקלף, מופיע תינוק המרמז על הלידה אשר תגיע אחרי המוות.

למעשה, כפי שהזכרתי כבר, תהליך המוות החל כבר כאשר השוטה הגיע לקלפים: ״האוהבים״, ״הצדק״ ו״המגדל״. כבר בשלב זה, מדובר על כך שהשוטה כדי להמשיך ולהתקדם אמור לוותר על צורת החיים הישנה שלו, להקריב אותם למען דבר מה חדש שיעזור לו להתפתח ולצאת מהמערה.
תהליך זה מסתיים בקלף המוות.

אל הצדק ההודי – ״יאמה״, אשר מייצג גם את המוות השומר של ״הדהרמה״ או החוקים הקוסמים – הגורל. גם כאשר הוא מייצג את הצדק הוא מייצג את תחילת המוות של החיים לפני הערות, החיים בהם האדם ישן (השוטה).

למעשה בקלף המוות השוטה מגיע לסיומו של המישור השני, ומעתה הוא יתקדם רק במישור השלישי.

 

היעזרו במוות

כמובן שלא נוכל להתייחס לקלף המוות מבלי שנתייחס גם למוות פיזי.
ביכולתנו להשתמש בו כבכלי עזר בעבודתנו הרוחנית.

"כל מעשיך, דבריך ומחשבותיך יהיו כשל מי שעומד ברגע זה לצאת מן החיים."
מארקוס אורליוס

זו גישה לא פשוטה, אך אם ננסה אותה, ונתייחס לכל רגע כאל הרגע האחרון שלנו, נוכל להיעזר במוות וליצור בתוכנו את התנאים המתאימים להתעוררות.

 


 

הירח

הירח מסמל את השלב האחרון לפני מות השוטה. השוטה כבר נמצא מחוץ למערה, וכבר בקלף הכוכב הוא נחשף לאור הכוכבים המשתקפים בתוך הבריכה ומאוחר יותר לאור הכוכבים עצמם.
כעת הוא נחשף גם לאור הירח, כלומר הוא נחשף לאור חזק יותר, אבל עדיין לא מדובר באורה של השמש.

השוטה כבר התעורר, אך ישנם עדיין גורמים המעכבים אותו ומונעים ממנו למות ולהיוולד מחדש.
הוא עדיין מושפע מאותם גורמים אשר אוחזים בו בחוזקה, מקורם באותה מערה ממנה הוא יצא.
עליו להתגבר על פחדיו ועל החששות הרבים הנובעים מאותם גורמים עליהם דיברנו: האני המדומה או האגו המזויף, השקרים, הדמיון ועוד…

שני הזאבים או הכלבים, במקרה זה מסמלים את אותם גורמים מעכבים.
אחד מהם הוא אותו הכלב המוכר לנו מקלף השוטה אשר סימל בו את הקשיים, החיכוך ואת הסבל אשר מהם השוטה ניסה להימלט.
הוא תמיד היה לצידו של השוטה, וקלף הירח הוא השלב האחרון אליו הוא יכול להגיע, הצעד הבא על השוטה לצעוד לבדו.
הכלב השני מסמל את האני המדומה של השוטה, אשר בשלב זה נפרד ממנו, אך עדיין משפיע עליו.

מאחורי השוטה, אנו יכולים לראות את הבריכה מקלף הכוכב, כעת מציצה מתוכה החרפושית (החיפושית המצרית) אשר רומזת לנו על האפשרות של החיים החדשים, המוות והלידה, אשר נובעים מאותה עבודה עם הרגש (מים), התמרתו של הרגש והפיכתו לאנרגיה עדינה יותר, שממנה יברא האני האמתי.

שני המגדלים מסמלים את הגבול, על השוטה לעבור אותם כדי למות ולהיוולד מחדש.
או במילים אחרות, זו היציאה האמתית והסופית מהכלא אל החופש.
כל עוד השוטה נמצא בתחום אותו גבול המסומל ע״י המגדלים, הוא עדיין מושפע ומנוהל ע״י הירח.

הירח לפי מקורות שונים, שולט על החיים האורגניים על כדור הארץ. הוא זה אשר מהווה את ההשפעה הפלנטרית הגדולה ביותר על החיים האורגנים, והוא זה שאחראי על התנהלות הדברים.
יותר מכך, מדובר על כך שהירח ניזון מהחיים האורגנים, ואחרי מותם הם נשאבים אל הירח.
כדי להשתחרר מאחיזתו והשפעתו, על השוטה להתעורר, למות ולהיוולד מחדש.
בכך הוא יכול לסלול לעצמו את דרכו, ולהשתחרר מהשפעותיו של הירח גם בחייו וגם במותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: