כמה מילים על יצירת החפיסה…

בכל פעם ששמעתי או קראתי דבר מה על קלפי הטארוט, היה ניעור בי ניצוץ המלווה בהתרגשות ועניין רב.
אם היה קורה הדבר היום, הרי שהייתי יודע שמדובר במי שלמדתי להכיר היטב מאוחר יותר: כמלכת הגביעים בצירוף מלכת החרבות והאנרגיה שלהן, אשר נושא הטארוט הלהיב אותן במיוחד.
למה דווקא קלפי טארוט, הרי שמאחורי זה ישנו סיפור נוסף וקצת ארוך, שאותו אספר אולי בפעם אחרת.
אך באותם הימים, משום מה, היה נדמה לי שעולמינו, שלי ושל הטארוט לא יפגשו לעולם.

בסופו של דבר, קורה הדבר שקורה תמיד במקרה שנוצרת מסת חומר הקשורה בנושא מסוים.
אותה מסה מתחילה להתגבש ולגדול והנושא אותו המסה מייצגת מתחיל לצוץ ולהופיע במוחינו שוב ושוב, ולגנוב את תשומת ליבנו יותר ויותר.
עד שיום בהיר אחד, אנו מגלים, שזה זמן מה אנו עסוקים מעל לראשינו באותו העניין.
וכך זה קרה גם לי.

המקרה או הגורל הובילו אותי לרחוב קינג ג׳ורג׳ בתל-אביב, שם גיליתי 2 חנויות למוצרי עישון שמשום מה מכרו גם קלפי טארוט.
הייתי עומד שעות מול חלונות הראווה ומתבונן בכל החפיסות הרבות המוצגות בהן.
מנסה להחליט איזו מהחפיסות הרבות תהיה החפיסה הראשונה שלי.

בשלב מסויים, היה נדמה לי שאחת מהחפיסות מדברת אלי יותר משאר החפיסות.
אני זוכר שהתיישבתי על ספסל בגינה קטנה ברחוב קינג ג׳ורג׳, והבטתי בעיניים נוצצות על החפיסה שרכשתי לפני דקות ספורות.
האריזה הייתה ירוקה והאותיות הכריזו – Tarot of the Old Path.
הייתי אז בן 18, וידעתי שמדובר בסיפור אהבה אמתי.

בהתחלה ניסיתי ללמוד את תורת הקריאה בקלפי הטארוט בעצמי.
רכשתי מספר ספרים, וכיוון שהגיוס שלי נדחה במספר חודשים, מצאתי את הזמן הדרוש לקריאה ולימוד.
אף על פי שגם במהלך השרות שלי מצאתי מדי פעם זמן ללמוד ולקרוא בקלפים לכל מי שהסכים, הרגשתי בכל זאת שמשהו חסר לי, ומיד אחרי השחרור ניגשתי ללמוד את הנושא בצורה מסודרת.
למזלי נפגשתי עם קוראת בקלפים שלימדה קבוצות קטנות של אנשים, שעשתה עבודה נפלאה.
כך מצאתי את עצמי, בחור צעיר אחרי השחרור, בכל יום שישי בצהריים, מבלה עם עוד 4 נשים מבוגרות ממני בהרבה, בלימוד קלפי טארוט.

הצורך ליצור חפיסה משלי, התעורר בפעם הראשונה ב – 1994, הייתי אז בן 22.
הדבר נבע מהמקום שרצה להרגיש ולחוש קרוב יותר לקלפים.
הייתי בטוח שקלפים שאצור בעצמי יתאימו לי הרבה יותר מכל חפיסה קיימת.
אף על פי שאני מעולם לא למדתי ציור, הרי שגם בזכרונותי הרחוקים ביותר, הציור היה תמיד חלק בלתי נפרד ממני.
לכן, מבחינתי היה זה טבעי לגמרי לנסות וליצור את הקלפים האישיים שלי.

התחלתי במלאכת יצירת הטארות במלא הכוח, אבל מהר מאוד נתקלתי בכוחות מתנגדים שהקשו עלי מאוד.
אחת הבעיות הייתה קשורה בטכניקת ציור, לא הייתה לי בעיה לאייר את הקלפים בעפרון, אבל עם צבע לא היה לי כל ניסיון.
ניסיתי כמה שיטות, והדבר גזל ממני זמן רב.
כאשר כבר השלמתי עם הטכניקה שהצלחתי ׳להמציא׳, הבנתי שיש להשקיע בכל קלף לפחות שבוע של עבודה, ואולי אף יותר.
כמובן שיש להתחשב בכך שבדרך יש עיכובים, הפרעות, קלפים שלא צלחו את הביקורת של עצמי, וכך עברו 3 חודשים והספקתי לייצר רק 9 קלפים.
מאוכזב מהיכולת המוגבלת שלי בציור ומההספק הגרוע שלי, הייתי בכל זאת מרוצה מאוד מהקלפים.
הם שידרו משהו מיוחד ועצמתי, ואני יכול לחוש זאת גם היום, כאשר אני לפעמים נתקף בגל של נוסטלגיה, ומסתגר בחדר העבודה, ומתבונן בתשע הקלפים שהצלחתי ליצור ב – 1994.

ככל שעבר הזמן, הצורך ביצירת חפיסת טארוט הלך וגווע, ואפילו העיסוק בקלפי טארוט נזנח.
חיי הובילו אותי אל נושאים אחרים ופחות קשורים לטארוט, כך לפחות חשבתי בזמנו.
אך בדיעבד אני יכול לומר ללא צל של ספק, שאותה תקופה והנושאים בהם התעניינתי, סיפקו לי תשובות רבות הקשורות ישירות לקלפי טארוט.

כך, ב – 2005, מצויד בהבנות חדשות, התחלתי בניסיון השני שלי.
הפעם זנחתי לגמרי את הציור הידני לטובת העולם הדיגיטלי, ״אני ומחשב המקינטוש שלי, ננצח את כל הקשיים שיתעוררו בדרך״.
כך חשבתי, אבל לצערי הרב, ההבנות החדשות ומחשב מקינטוש לא הצליחו לעזור לי להתגבר על הביקורת ההרסנית האישית שלי.
לא הצלחתי להשלים עם התוצאות ולא אהבתי את מה שאני הצלחתי ליצור…
סוף הניסיון השני.

נכון, אני למדתי לא לזלזל באויב רב עצמה שגיליתי בניסיוני השני – ׳ביקורת עצמית הרסנית׳, אבל הצורך ליצור את החפיסה שלי, העז להרים שוב את ראשו בפעם השלישית ב – 2006.
הפעם, הדגש יהיה על הציור, להבדיל מהניסיון השני שהיה יותר גרפי.
מצויד במקינטוש ובלוח וואקום שיעזור לי לצייר את הדמויות, יצאתי לדרך בפעם השלישית.
המאמץ והזמן הפעם היו ממש לא לטובתי: כיוון שרציתי להיות שלם לגמרי עם עבודתי, לא אפשרתי לעצמי לדלג על שום דבר קטן שניראה לי כבעייתי.
חזרתי ותיקנתי, ושיניתי והוספתי ומחקתי כל פיפס, עד שיכולתי לומר שאני מרוצה.
הייתי מרוצה מהעבודה, אבל גיליתי שכדי לסיים קלף בצורה זו, עלי לעבוד שעות רבות בכל יום, במשך חודש שלם.
חישוב מהיר הבהיר לי שאם לא יהיו הפרעות, בקצב זה יהיה עלי לעבוד 6 שנים כדי לסיים חפיסה שלמה.
עייף ומאוכזב, הרמתי את ידי בפעם השלישית, והפעם זה היה ברור, שמדובר בפעם האחרונה.

אני לא יכול לומר, שאותו צורך ליצור חפיסת טארוט נעלם אחרי אותו ניסיון שלישי.
אבל לא נתתי לו מקום, חנקתי אותו, דחיתי אותו, צחקתי עליו…
עד שהגעתי ל – 2015…

שלום לכולם, שמי סימון, ואני נמצא בעיצומו של תהליך יצירת חפיסת טארוט.
זה הוא הניסיון הרביעי שלי.
הפעם כולי תקווה שאצליח להגיע לקו הסיום.
הדרך עוד קשה וארוכה, אבל אני גאה להודיע שאני נמצא במקום טוב באמצע.
עד כה, עברו 8 חודשים של עבודה מאומצת של רישום, ציור וחשיבה.
באתר זה אני חולק עמכם את ׳היצירה׳ שלי, ומקווה לקבל מכם פידבקים, ביקורות, הצעות, רעיונות ועוד…
אני שמח מאוד לארח אותכם כאן, ומי יודע, אולי בעוד זמן מה, כאשר תיראו את כל החפיסה, תגידו לעצמכם שהיה שווה לנסות שוב ושוב מאז 1994.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: