תרגיל או ניסיון לתרגיל

תרגיל או ניסיון לתרגיל שהתבצע בקומונה הישנה שלי ב – 20/03/07
ללא שמות כמובן.

חשבתי על 3 אפשרויות:
1. לסדר את מיטתכם, מיד עם ההתעוררות בבוקר.
2. לאחר כל ארוחה לשטוף מיד את כל כלי האוכל.
3. בעת ארוחה, להקפיד להצמיד את רגלינו זו לזו, ולהניח את כפות הרגליים שטוחות על הקרקע, לא להניח את המרפקים על השולחן.

נסו להתבונן בעצמכם בזמן ביצוע התרגיל, אשמח לשמוע ממכם התבוננויות.
התרגיל לשבוע אחד בלבד.

יום א'

אני: בחרתי בתרגיל של שטיפת כלים לאחר ארוחה!
1. לא זכרתי את התרגיל, ולאחר ארוחת צהריים ניגשתי אל המחשב.

2. לאחר כמה שניות נזכרתי בתרגיל, כשרציתי לקום ולגשת לשטוף, עלו 'אני'ים שניסו לשכנע אותי לא לקום.
רובם היו קשורים לעצלות, "אני לי כוח עכשיו, אולי יותר מאוחר, בשביל מה? מי ידע! כבר עשית תרגילים רבים ודומים, אז בוא נעזוב את זה!" חשתי עייפות מאוד גדולה!!

3. לא נתתי לעצמי להזדהות עם אותם 'אני'ים, ניגשתי למטבח…'אני'ים חדשים – "אני לא צריך לשטוף הכול, רק חלק, יש לך כאב גב היום, אז אתה לא חייב לעמוד…"

4. לאחר כמה דקות של שטיפה, שקעתי בדמיון על הדוד שמש שהתפוצץ והתחיל לנזול, וחלמתי כמה דקות ארוכות על מחר ועל כל הבלגן הכרוך בהחלפת הדוד, כמה אני מסכן ואין לי כסף לכל זה!

5. לאחר שראיתי שאני שקוע בחלום על הדוד שממש, חזרתי להווה וניסיתי להיות בתשומת לב בזמן השטיפה, אך מהר מאוד שקעתי לדמיון נוסף, שעסק ב – איך ומה אני ארשום על ההתבוננות בי, בזמן התרגיל בפורום שלנו… לאחר שהצלחתי לראות שוב שאני שקוע בדמיון, ניסיתי שוב לחזור להווה ולהיות נוכח, אז התחלתי לחוש את הכאבים בגב…דבר שהוביל אותי להזדהות עם הכאב.

מה בעצם ראיתי כאן? אז אני לא רוצה לסכם ולהסביר עד שאקבל עוד התבוננויות ממכם, פשוט לא רוצה להרוס.

משתתף א': הבחירה שלי היא לסדר את המיטה מיד עם ההתעוררות. קודם כל שכחתי עד שלא ניכנסתי לפורום כשעה מההיתעוררות, ניתפסתי, אני מכיר את המקום הזה, עולה קול מוכר שאומר לי טוב עזוב זה כבר עבר, תתחיל מחר.
יש לי נטייה להסכים עם קול זה, אז לקח לי בערך עשר שניות על מנת לחייך, לעצור הכל, לעלות למעלה, להתכוון לסידור המיטה, כולי מבסוט מעצמי, חושב על מה אני ארשום איך ששכחתי ומה עשיתי מיד אחר כך, ואז אני שם לב שבעצם, סיימתי לסדר את המיטה, הכוונה, היא זיכרון. הפעולה, בוצעה על ידי מישהו אחר. זה קורה לי רבות, במיוחד כשאני "רוצה".

משתתף ב': שכחתי לעשות את התרגיל.

משתתף ג': הדיווח שלי מתחלק לשניים
א) לא היה מצב שאשכח לרחוץ את הכלים במיידי, כי עוד לפני כן קיבלתי תזכורות מעצמי במשך היום, ועוד יותר מכך התחלתי לדמיין כמה פעמים איך זה יהיה. ואז נוכחתי שאני מדמיין ועוד יותר מכך, ניסיתי גם לזכור מה היו שאר המטלות שהוצעו, וגם התחלתי לשקול האם זהו תכנות מחדש והאם יהיה מאבק בין ההרגל הישן לפקודה חדשה?

 ב) בפועל, גם תוך האכילה ידעתי מה יקרה בסוף, ואפילו היתה התרגשות קטנה. לא היה שום מאבק, היה ברור מה צריך לעשות. איך שהתחלתי לשטוף את הכלים, היתה לי תחושה טובה וגם מחשבה כזאת של "איזה נחמד לשם שינוי לטפל בכלים ללא דיחוי". למרות שרוב תשומת הלב שלי התרכזה בפעולה עצמה, עדיין מצאתי את עצמי חושב ומדמיין על הנושא עצמו, כולל מה אני הולך לכתוב כאן האמת היא שבדרך כלל תשומת הלב שלי יותר טובה בפעילות מעין זו, ודווקא הידיעה שאצטרך להתוודות על מעשיי יצרה לחץ עדין שכזה שיכולתי לראות איך הוא מזמן עוד מחשבה, אחרי שהקודמת עברה. עדיין, אני יכול עכשיו לשחזר די במדויק בזיכרון את צבעי וצורות הסכום/קעריות/מחבת וכן הלאה ואת הפעולה המוטורית עצמה.

יום ב'

אני:
1. לא זכרתי בבוקר, לאחר ארוחת בוקר לשטוף את הכלים. לא זכרתי עד הצהריים.
2. לאחר ארוחת צהריים, מייד ניגשתי לשטוף את הכלים, אז גם נזכרתי שלא שטפתי בבוקר.
3. לא היו 'אני'ים שניסו להתנגד!
4. ניסיתי לשמור על נוכחות, אך כל כמה שניות שקעתי בדמיונות.
5. התחלתי לשפוט את אשתי כששמעתי אותה מרכלת בטלפון, ה'אני'ים היו – רכילות היא הזדהות, רגש שלילי, ושיפוט…. לאחר כמה שניות הבנתי שאני מזוהה, שלילי ושופט בעצמי.
6. הצלחתי שלא להזדהות ולהיות נוכח ולחלק תשומת לב, עד שהגיע אורח, בשלב זה המאמצים להתבונן הופסקו…אין לי מושג מה היה שם.

משתתף א': ובכן, אני יכול לומר שאני מתכונן לרגע הזה הרבה פעמים ביום.
גם לפני השינה חזרתי ואמרתי לעצמי כמה פעמים, שבבוקר אני מסדר את המיטה ברגע הראשון.
אני אוהב משימות.

התרגיל.
מיד כשהתעוררתי, המחשבה הראשונה הייתה, לסדר את המיטה.
זה גרם לי לתחושה טובה עם עצמי שאני עומד ברצון שלי.
התחלתי לסדר, לא היו שום התנגדויות, למעשה, גם לא היו מחשבות עד ש..
הבחנתי שאני לא חושב, ואז המחשבה לקחה אותי למה אני ארשום לכם אם אני לא חושב?
מה להתפלצן ולומר הייתי מודע?
הייתי מודע למחשבה הזו, ולהתהוות שלה..
ועדיין משהו בי נשאר מתבונן.

משתתף ב': בעודי אוכל את ארוחת הערב שלי שהורכבה מאיטריות אורז, בטטה ושומר מאודה עם קצת מלח ושמן-זית ומקשיב לאיזשהו שיר אהוב עליי בגלגל"צ (שאת שמו הבטחתי לעצמי לזכור כשאכתוב הודעה זו) וששמו פרח מזכרוני נזכרתי שהחלטתי לשטוף כלים מייד עם סיום הארוחה. בו-בזמן עלתה התנגדות שמקורה בדיכדוך שתקף אותי אחה"צ ושעדיין הייתי שקוע בו תוך כדי הארוחה, אבל תיכף כשסיימתי את הכף האחרונה אמרתי לעצמי "יאללה" וזינקתי עם הצלחת והכף אל הכיור. שטפתי אותם במהירות וניקיתי גם את הכיור משאריות האוכל שהיו בו, ובעוד שאנו עסוק בפעולות אלו שמעת את הנוטיפייר במחשב מודיע על קבלת הודעות חדשות במייל, מה שהמריץ אותי לסיים עוד מהר יותר.

מייד לאחר שסיימתי את שטיפת הכלים רציתי לבדוק את ההודעות החדשות שהגיעו, אבל החלטתי להמשיך לנקות (משימה שהתחלתי בה עוד קודם לארוחה) את הרצפה תחת ומאחורי השולחן עליו המחשב עומד תוך כדי שאני מקלל בשקט. הייתי מספיק נחוש כדי לסיים לטאטא, אבל לא מספיק נחוש כדי גם לשטוף עם סמרטוט.

בדיעבד כשאני יושב אל מול המחשב ונזכר בכל אשר תיארתי עד עכשיו אני חש איך כל המערכות המנטליות והרגשיות שלי נעות במין שרשרת של דחפים כמעט בלתי מורגשים אבל חזקים מספיק כך ש "לי" אין ממש שליטה במה שקורה בסביבתי הפנימית, ושכל כולם של דחפים אלה הם סוג של סבל בשבילי.

יום ג'

אני: הכוס של הבוקר נשארה מוזנחת על השולחן, נזכרתי בה כשהייתי עסוק עם משהו אחר:
ה'אני' היה, "שוב שחכת, צריך לשטוף את הכוס", 'אני'ים אחרים הסכימו עם האני הזה וכולם הבטיחו לשטוף ברגע שאסיים את העיסוק הנוכחי.
לאחר שניות השתנו ה'אני'ים, ההזדהות השתנת והכוס נשארה הרחק ממני, כשזכרתי שוב הכוס כבר הייתה שטופה!
האישיות המזויפת שלי החליפה טקטיקה, אם בהתחלה היא ניסתה לשכנעה אותי לא לשטוף, הרי שכעת היא הבינה שמדובר בתרגיל וששכנועים לא יעזרו, לכן התגובה שלה הייתה, כן צריך לשטוף את הכוס אבל לפני כן תגמור את מה שאתה כבר עושה!!! פנים רבות לאישיות מזויפת.

 1. זכרתי לשטוף את הכלים לאחר ארוחת הצהריים, וניגשתי מיד לשטיפה לאחר האוכל, לא היו 'אני'ים שהתנגדו ושמתי לב שללא התנגדות וחיכוך לפני השטיפה, קל לי יותר לחלום בזמן השטיפה (אולי כאן כבר מתחילה להיווצר הבעיה של – הרגל- זו הסיבה שצריך להחליף תרגילים כל הזמן), ההכרה בכך גרמה לי לחזור להווה.

2. בכל פעם שמישהו פנה אלי בדברים ועניתי לו, תשומת הלב שלי נעלמה. ובכל פעם שקעתי בחלום עד שזיהיתי שוב שאני לא נוכח.

3. בשלב מסוים ניסיתי לפצל את תשומת הלב שלי ולהתבונן בעצמי, בכלים, בקול שלי ושל הפונה אלי, דבר אשר עזר לי להישאר יותר זמן במצב של נוכחות.

4. כוס הקפה שלאחר הארוחה, עברה שטיפה מידית, אך אני הייתי בדמיון חזק, ולא הצלחתי להתבונן בכך.

משתתף א':  ישנו פן חדש בחיי, התרגיל משפיע על עוד כמה דברים שאני עושה, ההתבוננות מתרחבת לעוד נקודות סתמיות.

תרגול.
היום שכחתי, התעוררתי ירדתי מהמיטה, איך שהנחתי את שתי הרגליים ונעמדתי על הקרקע, נזכרתי. התאכזבתי מעצמי, אי אפשר לתקן..
הזדחלתי במעלה הסולם מובס, והתחלתי לסדר את המיטה בהפגנתיות של אכזבה עצמית.
ניזכרתי שאתמול היה ערב לא משהו, שהתאכזבתי מאדם אחר,
ואז או אז, התחילה סימפוניית היזדהויות של אכזבה, שהמשיכה הרבה לתוך היום עד לדקות אלו ממש

משתתף ג': היו לי כמה הזדמנויות לתרגל היום, כל פעם במנות קטנות, מה שטוב בדיעבד כי לא חיכה לי בערב כיור מלא.
בכל פעם, לא היתה בעיה להתחיל לעבוד, אפשר להגיד שרכשתי הרגל חדש. אבל יחד עם זאת, גם זיהיתי ציפיה "להצליח" במטלה.

גם היום המחשבות ניסו למשוך אותי הרחק מהמטבח, בעיקר לעצם זה שאני מתרגל במעין כפייה. משהו הפריע לי, כך שלא יכולתי להיות רגוע לחלוטין ברגע שהתחלתי. השלמתי עם זה, ותשומת הלב שלי התחלקה, כך שבערך חצי היה בכלים וברקע קופצים מדי פעם קולות שמנהלים איזה דיאלוג טיפשי. התבוננתי בידיים ובכלים ובסקוטש, ותוך כדי גם יכולתי לראות שאני חושב, או שלא יכולתי לראות בגלל שנשאבתי לאיזה דמיון.

משתתף ד': כבר פעמיים שכחתי שאני אמור להצמיד רגליים ונזכרתי בתרגיל תוך כדי האכילה…

יום ד'

אני: היום אכלתי מחוץ לבית!
אבל היו לי את ההזדמנויות של הבוקר ושל הערב.
בבוקר שתיתי קפה בזמן שהתחלתי לעבוד מול המחשב.
היו 'אני'ים שהזכירו לי לשטוף את הכוס, אך 'אני'ים אחרים ניסו לשכנע אותי להשאר ולסיים את העבודה.
חשתי עייף ועצל, היה נראה ששטיפת כוס קטנה, כרוכה במאמץ אדיר!
לבסוף הצלחתי לקום ולשטוף את הכוס, במהלך השטיפה ניסיתי להתבונן במתבונן.
ערב, קפה בגינה לא היו 'אני'ים שהתנגדו, פשוט סיימתי את הקפה וניגשתי לשטוף.
לא זכורים לי התבוננויות משטיפה זו, כנראה שהייתי שקוע בשינה עמוקה, רק דבר אחד בסוף השטיפה זכור לי, שהיה מאמץ לחלק את תשומת הלב שלי אל הכלים ואלי.

משתתף א': אני דיי אוהב את העניין של מיטה מסודרת,
כשאני עולה לישון, אני מרגיש כאילו פינקתי את עצמיי,
לכן אני אמשיך לעשות זאת גם אחרי שנסיים.

התרגיל.
אין לי משהו לציין מיוחד.
התעוררתי זכרתי מיד זו הייתה מחשבה ראשונה…
סידרתי, כמה מחשבות קטנות ולא משמעותיות…

משתתף ג': בבוקר הכנתי הרבה אוכל, ותוך כדי שטפתי את הכלים בלי בעיות. גם המודעות נשארה קרובה אליהם.
בערב הייתי עייף, חיממתי אוכל והיו מעט מאוד כלים, האזנתי לרדיו, מישהו צילצל, ואני אפילו לא זוכר איך הצלחת והמזלג הגיעו לכיור ?! אבל אחרי רבע שעה נזכרתי ועשיתי אותם עם שאר הסכו"ם שהשתמשתי בו.

שמתי לב שיש שתי רמות של "עשייה". אחת מאומצת, כאילו להוכיח לעצמי שאני מודע באותו רגע, הפעולות של הידיים יותר חזקות ומחושבות כאילו ללכוד את המודעות. השנייה היא פסיבית, זאת אומרת לתת למכונה לעבוד באינרציה של עצמה (היא יודעת מה צריך להיעשות, יש לה כבר הוראות).

הראשונה כופה תשומת לב יותר חדה אמנם אבל יש בה משהו מלאכותי. השנייה נינוחה אבל המחשבה נודדת בקלות כי היא משתעממת מהרוטינה.

יום ה'

אני: השטיפה של הבוקר נתנה לי משהוא שהמשיך זמן קצר גם לאחר השטיפה.
הצלחתי "לרכב" על ההווה, סלחו לי על השפה, אך לאחר מאמץ הצלחתי להיות בהווה ולהישאר כך עד סוף השטיפה.
לא היו 'אני'ים, הייתי פשוט נוכח, לאחר השטיפה הצלחתי לשמר את מצב התודעה הזה עד ששקעתי לתוך חלום, בזמן השקיית הגינה.
בצהריים התארחתי אצל הורי, ולא שטפתי, אבל היו לי 'אני'ים שרצו לשטוף גם שם.
בערב היו הרבה ה'אני'ים לשטוף, אך ברגע האמת שכחתי את הצלחת,  לאחר זמן מה נזכרתי ושטפתי אותה, לא היו התבוננויות מיוחדות!

משתתף א': לצערי היום שכחתי.
כשניזכרתי, הופיעו קולות שהצליחו דיי בקלות לסחוף אותי איתם…
אני עולה לישון למיטה לא מסודרת.
טוב תמיד יש מחר.

משתתף ג': הערה צדדית – כבר פעמיים תפסתי את עצמי עם מרפקים על השולחן בזמן האכילה, אבל בחרתי (באמת בחרתי?) להשאיר אותם שם.

היום נראה קצת מפוזר במבט לאחור. שטפתי כלים שלוש או ארבע פעמים. בכל פעם התבוננתי בעצמי שוטף כלים, ותוך כדי עלו מחשבות, או איזה שיר ששמעתי לפני כמה שעות, ואחרי כמה שניות התבוננתי גם באלה והם הלכו להם. לפחות ברוב המקרים.

פעם אחת הייתי שקוע בדיאלוג פנימי תוך כדי ידיעה שהנה אני צריך לשטוף כלים, ואיך שהתחלתי בחרתי(?) לוותר על הדיאלוג, ואיזה מישהו פנימי כמו אמר "תוכל להמשיך אחר כך במחשבות האלה", מה שנראה לי די משעשע.

יום ו'

אני: מאמץ להיות ברגע.
לא מספיק לנסות להיות ברגע, כי הרגע הבא הוא רגע שבו אנו נירדמים ונסחפים אל הדימיון והשינה.
כל רגע והמאמץ שלו, אנו צריכים להמשיך ולנסות להשאר שם גם ברגע הבא!
להמשיך את המאמץ להיות בהווה, נוכחים…
ההבנה הזו, אשר שאריות עלובות ממנה נשארו במרכז השכלי שלי, חזרה אלי היום בזמן שטיפת כלים, ברגע שהתחלתי לשקוע בחלום.

משתתף א': אני מצטער, אך שחכתי לחלוטין.

משתתף ג': אתמול ראיתי איך המיינד יכול להיכנס לרקורסיה, תוך כדי שטיפת הכלים עלתה מחשבה, מכיוון שהתבוננתי בה בהצלחה והיא לא משכה אותי באף, באה מחשבה אחרת "יופי, אני מצליח", וכך התחילה שרשרת עם עוד שתיים כאלה, כי הרי בכל פעם זיהיתי את המחשבה החדשה שהתייחסה לקודמותיה, והתחלתי לצחוק על עצמי. נרגעתי לכמה זמן, ואז שוב פעם זה קרה  יש שם כמה מטורפים בפנים!

יום ז'

אני: לילה לא שינה, ויום מטורף למדי, השפיעו על ההתבוננות בתרגיל.
למרות הכל זכרתי לשטוף, אך רק בסיום השטיפה, ראיתי שאני עסוק בדמיון ושינה עמוקה. זה היה כמו נשימה לאחר צלילה ארוכה בתוך המים.
התחלתי לשטוף בצורה מכנית לגמרי, התרגיל הפעם לא עזר כלל, כה עמוקה הייתה ההזדהות שלי עם מאורעות היום.

משתתף א': שכחתי שוב.

היום שאחרי התרגיל

אני: בזמן ארוחת הצהרים שלי, לא יכולתי שלא לשים לב ל'אני' צוהל ושמח במיוחד, אשר חזר והדגיש פעם אחרי פעם כמה שהוא שמח שאין כל צורך לשטוף היום את הכלים.
גילוי זה הוביל ל'אני אחר' חמור סבר יותר, שמיד התנדב והציע לשטוף כלים גם היום ללא כל קשר לתרגיל. (בעודו יודע שלא הוא זה שיצטרך לשטוף)
דבר הוביל לדבר והגיע תורו של 'אני' מחופש היטב ומתוחכם, אשר ניתח במהירות את המצב וטען ששטיפה יומית יוצרת הרגל מכני, לכן עדיף לשבור את המומנטום ולהפסיק לשטוף!
לאחר הארוחה, בדקתי מה נוח יותר למכונה באותו רגע, להשאיר את הכלים או לשטוף, מבדיקה מהירה זו הבנתי ששטיפה של הכלים גם היום אחרי שבוע של תרגיל, מהווה חיכוך למכונה שלי….שטפתי את הכלים! מה יוליד מחר? אני לא יודע…

משתתף א': יש לי נטיה להתחיל משהו ולא לסיים.
יומיים אחרונים של התרגיל אני שכחתי.
כששכחתי, לא תיקנתי.
יש לי תירוצים.
ישנתי ממש מעט ביומיים האחרונים, התעוררתי מאוחר, ברגע האחרון.
אך לא תיקנתי גם כשהיה לי זמן אחרכך.
זהו אחד מהדיונים הפנימים בין אניים שונים בתוכי שליוו אותי.
הבנתי שאני אוהב לפנק את עצמי אך קשה לי לבצע זאת.
למעשה אני אפילו לא יודע מה הוא פינוק ודאגה עצמית. התרגיל חידד לי זאת.
העניין הוא כזה.
אם אני רוצה אני יכול להיות במודעות מלאה במשך כל הרגיל.
לא אני לא יכול להיות כל היום באותה רמת מודעות, לדעתי אין דבר כזה.(מתוך עולמי בלבד).
לכן שיתפתי פעולה מתוך המקום "הרגיל" יותר שלי.
אני מודה לכם על השיתוף.
ומצפה לעוד.

משתתף ג': חה חהח חה
כמה שאנחנו שונים לחלוטין! בעבודת המכונה
היום המשכתי בטבעיות את ה"תרגיל", וככל שאני פחות חושב על זה, הוא יותר יעיל.
אולי גם ארחיב אותו לשגרות יום אחרות.
השונה לעומת תרגולי תשומת לב ושינוי התנהגויות שלי בעבר, הוא הצורך בדיווח מחוץ ל"עצמי", ועוד לכתוב על כך. מכיוון שהתרגלתי גם לזה, כבר אין בעיה.

נראה שאשלב בין שטיפת כלים מיד אחרי האוכל או ההכנה/בישול אם אפשר, ובין דחייה כאשר אין התאספות של יותר מכמה פריטים קטנים. אבל הנטייה כרגע היא לשטוף מיד. מתוך בחירה(???) אין קולות מגנים או מעודדים, עכשיו כשהתברר לי כמה זה פשוט וזאת היתה עצלנות בלבד, אפשר לראות מה תועלתי באותו רגע. חיכוך מבחינתי יהיה דווקא להתחיל מחדש לדחות את השטיפה רק למאוחר בערב. אבל למה לי? אפשר למצוא חיכוכים אחרים

 הנה אכלתי עכשיו סלט פירות, ואלך לרחוץ את הצלחת והמזלג, מאוד קל, וגם אשמח להתבונן במה שקורה, ולו לדקה-שתיים.

משתתף ד': אני באופן עקבי נזכרתי זמן מה אחרי האוכל.
אניים שהתעוררו (בעיקר אשמה) –
"איזה עצלן, למה אני בוחר את התרגיל הקל שכולם עושים את התרגילים הקשים"
"אפילו לזכור דבר פשוט אתה לא מסוגל"
"איך תזכור לזכור את עצמך אם אתה מתקשה אפילו להיזכר בתרגיל כזה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: