סיפור ששמעתי היום מחבר

צינור גדול, שאף אחד לא ידע למה שימש, חצה מצד לצד, בית תפילה.
הצינור היה תקוע כך, שכל מי שעבר תחתיו היה צריך להתכופף.
בעת התפילה, שכללה שירת פסוקים קדושים וריקוד, נאלצו המתפללים להתכופף בכל פעם שעברו תחת אותו צינור.
אחד המתפללים, אשר נאלץ בשלב מסוים בחייו לעזוב לחבל ארץ אחר, חזר לאחר שנים רבות לביתו המקורי וניגש לבקר את אותו בית תפילה.
להפתעתו, הוא מצא מבנה חדש ומפואר, ובתוכו לא היה זכר לאותו צינור.
בזמן התפילה, כל המתפללים הציגו תנועות מרשימות של התכופפות בכל פעם שעברו במקום בו היה תלוי בעבר אותו צינור.
האיש, נדהם ושאל לפשר הדבר.
רוב המתפללים שכלל לא ידעו על קיומו של הצינור בעבר, ענו בתדהמה: "זה חלק חשוב בתפילה, ללא התכופפות זו תפילתנו לא שווה מאומה."

יש הרבה מה ללמוד מסיפור זה! על הרגלים, ועל שתלטנות נשית, אבל לדעתי הדבר החשוב ביותר הוא: מה קורה, כאשר כל מה שנשאר הוא הצורה החיצונית ללא התוכן.

ליחצו כאן להגיב על הודעה זו בפורום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: