למה אנו לא יכולים לעשות?

כמה פעמים קורה שאנו "מחליטים" על דבר מה, אך בסופו של דבר שום דבר לא יוצא לפועל?
האם שאלתם את עצמכם למה כך הם הדברים? אין לנו מספיק אנרגיה? אין לנו רצון? אנו לא יכולים לעשות? אנחנו מכונות לכן גירויים שונים מסיטים אותנו ממטרתנו? כן כל זה נכון, אבל ניתן לראות את הדברים בצורה יותר ברורה ויותר מעמיקה!

בדרך כלל אנו מנתחים את מצבנו, ומחליטים מה עלינו לעשות כדי לשפר או להוסיף או לשנות, כל זה נעשה ע"י המרכז השכלי.
'אני'ים של המרכז השכלי אומרים:
"אני שמן מידי ואני צריך לרזות, או אני חש לא טוב צריך להתחיל לטפל בעצמי או להתחיל להתאמן, או אולי אני צריך למצוא עבודה טובה יותר כי אין לי מספיק כסף".
הכל טוב ויפה, הבעיה שבין לחשוב על… ולבין לעשות יש הבדל גדול! כל הפעולות שהזכרתי כאן קשורות למרכז האינסטינקטיבי, מרכז אינסטינקטיבי כלל לא מבין את המרכז השכלי, אולי אפילו לא יודע על קיומו! ואם יודע על קיומו אז הרי שהוא כלל לא מתרגש מהמרכז השכלי.
אז 'אני' שכלי אומר צריך לרזות, אך 'אני' אינסטינקטיבי אומר אני רעב! לא מעניין אותו שיש 'אני' שכלי שחושב שטוב לרזות. או 'אני' שכלי אומר צריך לטפל בעצמי או להתאמן, אבל 'אני' אינסטינקטיבי אומר זה בזבוז אנרגיה, אני עייף אני רוצה לנוח. מה שאני אומר בעצם שה'אני' שאמור לעשות הוא לא אותו 'אני' שחשב על העשייה. לא רק שהם 'אני'ים שונים, לרוב הם לא מבינים זה את זה, או בכלל לא רואים זה את זה. ברוב המקרים חוץ ממקרים של מודעות או מקרים של חוסר איזון גדול (אני יודע שזה נשמע כסתירה) המרכז האינסטינקטיבי תמיד יהיה עם ידו על העליונה, הוא צריך לבצע ואם הוא לא רוצה או לא מבין או לא יודע שעליו לבצע דבר מה הרי שהוא לא יבצע.

כנ"ל עם המרכזים האחרים: 'אני' שכלי יחליט שהוא לא פעיל מספיק מבחינה חברתית, שהוא צריך להיפתח יותר, לפגוש יותר אנשים, אך מי שאמור לעשות את כל זה קשור למרכז רגשי, בדיוק כמו המרכז האינסטינקטיבי המרכז הרגשי לא מבין את המרכז השכלי, הם מדברים בספות שונות עובדים על דלק שונה ובמהירות שונה.

אני מצרף כאן משל, שמציג את כל העניין בצורה יפה מאוד…

ועידת העכברים / לה-פונטיין

חתול אחד המכונה גלית,
הנחיל לעכברים, מכה נצחת
עד שמעין נעלמו כולם כמעט,
עכברים רבים הוריד הוא אל בור שחת.
כל מי ששרד לא יצא ממקלטו,
לא מצא אוכל אלא רבע מחיתו.
וגלית הצטייר בעיני דלת העם בפחד:
לא סתם חתול, אלא שד משחת.

והנה לילה אחד,
או היה זה בוקר יום בהיר,
לחפש חתולה, נעלם לו האביר.
ובעת השבתון של חתולנו עם גבירתו,
שארית הפלטה, נועדה בקרן זוית,
כדי לשבת ולדון, בצרתם הפרטית.

בפתח דבריו זקן השבט, זהיר ונבון דבר,
חיוה דעתו, כי במוקדם או במאוחר,
צריך לקשור פעמון לגלית על הצואר.
וכאשר בן השחץ יצא למלחמה מן המשלט,
תשמע אזעקה, הכל ירדו אל המקלט.
"זו הדרך", כך אמר, "ואין ממנה כל מפלט.
השתא עכברים,
לשנה הבאה – בני חורים!"

הכל שעו לדעתו של זקן עדות,
שנראתה להם ראויה אף לתשואות.
הקושי היחיד היה בתלית הפעמון.
זה אמר: "לא אהיה הטיפש הראשון",
והאחר: "איני יכול", וזה נגמר כך סתם.
ובני חורים, בלא מילה, נפוצו לדרכם.

– בימי חלדי, אני ראיתי עצרות בשפע,
שמהן כלום לא צמח, הכל היה מאפע.
לא עצרת עכברים, אבל עצרת כמרים,
אפילו כנוסים של חשמנים והגמונים.
המה לא יעשו מאומה, חוץ מלהצהיר.
האולם ישרוץ כולו, מקיר-עד-קיר,
מומחים, יועצי סתר למכביר,
אולם כשבא הצורך לערוך מבצע,
שום איש בשטח, חפש – ולא תמצא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: