פרק 9 – ניצוצות

לא ברור למה בחרתי שלא להתייחס לעובדה, שאנו יושבים, שותים ומפטפטים ליד המדורה במקום ההתקלות עם האויב.
משהוא בתוכי נדרך וניסה בכל כוחו להתבטא, אך בחרתי להתעלם ממנו וניסיתי להתרכז בדבריו של פימה.
אולי האלכוהול פעל והחל להשפיע על כושר השיפוט שלי? אם זה העניין, חשבתי לעצמי, הרי שהדבר מוזר מאוד בעיני.
דבריו של פימה נשמעו כעת מרוחקים יותר, מצאתי את עצמי מנותק וקולו של פימה נשמע כזמזום לא מובן ומרוחק.
גיליתי שבמצבי החדש קל לי יותר להתייחס לאותו קול פנימי, אשר ניסה להתפרץ ולהזהיר אותי.
ניסיתי להתרכז, וממש לפני שהצלחתי לשנות גישה ולחזור ולחשוב בצורה בהירה, נשמע צלצול מוכר.
נשאבתי חזרה לקרחת היער, למדורה ולדבריו של פימה, והקול שניסה להזהיר אותי נקבר שוב תחת שאננות מוזרה.
רק שכעת היה גם הצלצול.
"מה מצלצל?" שאל פימה, "זה רק הטלפון" עניתי לו, "אל תיתן לו להפריע לך, תמשיך לספר".
"אז איפה הייתי?" הוא המשיך.
הצלצול נשמע חזק יותר וקרוב יותר, "לעזאזל עם הצלצול הזה, אני לא יכול להתרכז", נבח פימה ברוגז.
"טוב, אל תדאג, אני אענה" אמרתי. לפני שהתחלתי לחפש את הטלפון הספקתי לציין בפני שאני מאוד משועשע ולא חדל מלחייך. "איפה הטלפון הזה?" שאלתי את עצמי וניסיתי לחפש מסביב. הבטתי לאחור למקום שממנו נבע הצלצול המעצבן, והופתעתי מכך שאני כלל לא מופתע לגלות מאחורי זוג קשישים: גבר ואישה כך נדמה לי, היושבים על כיסאות עץ, מעליהם וביניהם היה ממוקם מדף, רק לאחר שהבחנתי בוא הבחנתי גם בקיר סדוק וחסר טיח שמאחוריו.
על המדף ניצב שעון קוקייה, אשר לא חדל לצלצל כמו טלפון. מצידו השמאלי של השעון עמד על המדף ינשוף בעל עיניים ענקיות, ומצידו הימני רבץ עכביש בגודלו של הינשוף.
"למה שלא תענה?" שאל הינשוף, ובאותו הרגע הרגשתי שאני חייב לענות, אך עוד לפני ששלחתי את ידי אל שעון הקוקייה עיני פגשו בעכביש, ומראהו הקפיא אותי על מקומי, פחדתי ממנו! הבטתי שוב על הינשוף, אך הוא לא הוסיף לדבר, רק הביט בי בעיניו הגדולות. הורדתי את עיני אל זוג הקשישים, אך לא קיבלתי מהם שום תגובה, לדעתי הם כלל לא היו מודעים לנוכחותי.

"אני לא רוצה להיות כאן!" עצמתי את עיני… ניסיתי לפקוח אותם… . נאבקתי בכל כוחי, ניסיתי לזוז ולצעוק, אך כלום לא קרה. רק חושך, חושך ופטפוט משונה, אולי זה פימה שהמשיך לספר משהו…
ניסיתי שוב בכל כוחי והיה נראה שאני מצליח בקושי, החושך נהפך לחלל שחור מעורב באפור, אשר התחלפו ביניהם במהירות ויצרו צליל מוזר אשר נשמע כמשק כנפיים.
עוד מאמץ והצלחתי לפקוח את עיני.
מראהו המטושטש של חדרי הלך והתבהר, היה שקט מאוד וחשוך. במוחי עברה מחשבה חלושה, שהמליצה לחזור לישון. עצמתי שוב את עיני, והספקתי עוד לראות את הינשוף בלעה את העכביש. שעון הקוקייה החל לצלצל שוב, הצליל הצורם הקפיץ אותי.
התעוררתי בבהלה לצלילי הטלפון שלי, שלחתי את ידי אל השפופרת ובעודי חושב על כך שעדיף לא לענות, שמעתי את עצמי אומר, "הלו".

אליס הייתה בצידו השני של הקו, "שמעתי את ההודעה שלך" היא אמרה, "פגוש אותי היום בשעה 13:00 בבית הקפה האהוב עליך".
"קבענו!" הורדתי את השפופרת וניסיתי במאמץ רב לקבוע על איזו שעה מורים מחוגי השעון התלוי על הקיר שמולי.
הסטתי את הווילונות, והחדר החשוך התמלא באור עליז ומסנוור. המחוגים הראו על 11:30 בבוקר.

בדרכי לסידורי הבוקר הרגילים, לא יכולתי שלא לקלל שוב ושוב את החלום שברובו הגדול היה מוכר לי היטב.
מילא פימה שחזר בכל חלום בדמות ובשם שונים, אבל הינשוף, העכביש והקשישים, הם הופיעו והשתלבו כמעט בכל חלום, ללא כל שינוי בצורה שיטתית ומדויקת.
הרדיו החל להחליף תחנות בעצמו, עד שלבסוף התייצב על תחנה ששידרה מערכונים ברצף. ניגשתי למטבח במטרה לבדוק את הרדיו, כשלפתע שמעתי קל זכוכית נשברת.
הצצתי לכיוון שממנו נבעו קולות הנפץ, והבחנתי בתנועה מהירה, מיהרתי לכיוון חדר השינה שלי, ונעצרתי במרחק כמה צעדים מול הפורץ.

האם מצאתם את עצמכם אי פעם עומדים פנים מול פנים עם האיש שרגע לפני כן פרץ אל ביתכם? מה עושים במקרה שכזה? כאשר עשרות תשובות לשאלה זו חולפות בראשי, חלקן, עלי להודות אלימות במיוחד, שמעתי את האיש אומר… "שמע ידידי יש לך פורצים בבית, אנו חייבים ללכוד אותם! אני אעזור לך." הוא הצביע לכיוון הסלון, והחל לדרבן אותי להזדרז ולחפש את הפורצים.
פניתי לכיוון שאליו הוא הצביע, והוא מצידו לחש לי באוזן "שמור על השקט". "מה נעשה להם כשנתפוס אותם?" שאלתי אותו, הוא חשב לרגע ואז בביטחון רב ענה, "הרי אין שום ברירה, חייבים לחסל אותם!"
מיד הסכמתי איתו, והתחלנו לעשות את דרכינו לעבר הסלון.
עברנו את חדר השינה ואת המטבח, שנראו שונה לגמרי ממה שזכרתי, ולאורך כל הדרך שהתארכה מאוד, סיפר לי העוזר החדש שלי ללכידת פורצים על השיטות השונות והמגוונות הקיימות לחיסול פורצים.
כבר יכולתי לראות את הסלון, עוד כמה צעדים ונגיע לשם, אך מה לעזאזל אני מחפש בסלון? לא זכרתי כלום, התחושה הייתה כאילו שישנתי שנים ורק כעת התעוררתי, לא זכרתי על מה חלמתי ולא ידעתי היכן אני נמצא.
מולי ישבו שני קשישים על כיסאות עץ, מעליהם וביניהם על מדף, עמד שעון קוקייה והשמיע צלילים צורמים, אשר הזכירו את הטלפון שלי.
הפעם היה שם רק הינשוף, אשר הביט בי בזלזול מה.
אחזתי את השעון בידי וקירבתי אותו אל אוזני, "הלו" צעקתי לתוכו, "מי זה?"
פקחתי את עיני וגיששתי בידי כדי לענות לטלפון שלא פסק לצלצל.
אליס הייתה בצד השני של הקו… "הגיע הזמן לקום, אני מנסה להשיג אותך מהבוקר, אני ורגרדי כבר מפוצצים בקפאין"…"שכחת? קבענו להיפגש בבית קפה!". התנצלתי והבטחתי לה שאני אגיע בעוד 20 דקות.

בדרך אל בית הקפה, ממורמר ועצבני מהחלומות שלי, הבטתי בשעון היד שלי, המחוגים הורו על 11:30.

לפרקים נוספים

 מאת Mist2be

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: