פרק 8 – ניצוצות

אני לא יודע אם אתם יכולים להבין את ההרגשה והתחושה הלא נעימה שחשתי, כאשר צעדתי לתוך קרחת יער קטנה, המוארת באורה הקלוש של המדורה, שדלקה במרכזה.
האיש שטיפל באש והשליך מספר זרדים לתוכה, נראה כאדם פשוט, אך שתי הגופות המוטלות מצידיו ניבאו רעות.
הוא אפילו לא טרח לקום, הוא רק הביט בי וחייך.
"כך מתפרצים" הוא שאל, "ללא הזמנה, מבלי לדפוק על הדלת?"
"אתך הסליחה," התחלתי להתנצל, אך הוא קטע אותי – "מה אומר לך? הכלבים הדרים במרום אוהבים אותי, רק לפני רגע חשבתי לעצמי, ריבונו של עולם, השניים האלה לא יכולים לארח לי חברה," הוא הצביע בחרבו המגואלת בדם על שתי הגוויות. "התכוונתי כבר לשתות לבד" הוא המשיך, "לבד לעזאזל… ואז… אתה מופיע כאן, פוף."
"התכבד אדוני, התכבד", הוא שלף בקבוק מתרמילו והשליך אותו אלי.
בחנתי את הבקבוק בזמן שהוא הוציא עוד בקבוק וחילץ את הפקק, כאילו ורצה להראות לי מה לעשות איתו, הוא הרכין את ראשו לאחור ולגם לגימה ארוכה מהנוזל הנשפך מהבקבוק.
חילצתי את הפקק בשיניי ורחרחתי בזהירות, ללא ספק אלכוהול משובח.
לגמתי לגימה, והברנש החל לצחוק, "לחיים, מי ייתן ותמיד נימצא בתוך חברותה נעימה ולעולם לא נשתה את המשקה שלנו לבדנו."
"מי ייתן" חזרתי אחריו והרמתי את הבקבוק בידי, הוא הרים את שלו ושנינו לגמנו מהנוזל ששרף את גרוננו.

"אני מזמין אותך לשבת", הוא אמר וסימן בידו, "אתה מבין, זה משגע אותי כשמישהו עומד מעל ראשי, אתה תתפלא לגלות עד כמה הסלע הניצב מאחוריך נוח לישיבה."
מצאתי את הסלע ונשענתי עליו, הרמתי שוב את הבקבוק לאות תודה ולגמתי ממנו שוב.
"איפה הנימוסים שלי" הוא טפח בידו על פניו, "לא הצגתי את עצמי", הוא התרומם על רגליו הוריד את כובעו וקד קידה עמוקה, "פימה לשרותך", הוא נופף בכובעו, והחזיר אותו לראשו, "כעת נשתה לחי הנימוס", הוא גיחך ולגם מהבקבוק. "אם הנימוס היה שכיח יותר באזור זה של העולם, כל זה לא היה קורה", והוא הצביע שוב על שתי הגוויות שלרגליו. "אני אשתה לכבוד זה" אמרתי, "מי ייתן והנימוס יהיה נפוץ יותר ומקובל יותר".
"מי ייתן" הוא חזר על הברכה.
"לפני שתציג את עצמך, עזור לי לקבור את שני אלה, הם מזהמים את האווירה הנעימה שנוצרה כאן." הוא התקרב אל המדורה, וכעת הצלחתי לראות בבירור את המדים שלבש.
חפרנו שני קברים ופימה השליך את הגוויות לתוכם, הוא הוריד את כובעו, הצמיד אותו לחזהו וסימן לי להיות בשקט.

"קומו עלו למרום,
צאו מתוך כלי פגום,
הנני קורא לכם
בשמו של האדון,
אדוניכם מימות עולם,
לישועתכם ולרווחתכם,
קומו עלו למרום."

הוא ירק יריקה לתוך כל קבר, נאנח ואמר, "מי ייתן וימצאו את דרכם". "מי ייתן" לחשתי, כי לא הייתי בטוח אם הייתי אמור להצטרף לברכה הפעם.

פימה החל לכסות את הקברים באדמה, כשהוא מזמר לעצמו את התפילה הקצרה שהשמיע שניות לפני כן.
"קומו עלו למרום, קומו עלו למרום, למרום", הוא סיים והביט בי. "כעת ידידי לא יהיה לך במה לנעוץ את עיניך".
הוא עשה את דרכו חזרה לנקודה בה ישב קודם, ואני נשענתי על הסלע שלי. "כן" הוא הניד את ראשו מעלה ומטה, "האווירה כעת הרבה יותר נינוחה, מה ששתי גוויות יכולות לעשות?! קדימה ספר לי על עצמך…"

"אין מה לספר" משכתי בכתפי, "זה זמן מה שאני צועד לעבר נקודת האור בה הבחנתי, בהתחלה היה קשה להחליט מה מקורה, אך כשהתקרבתי יותר והאור החל להבהב ולהגביר את עצמתו בכל פעם שהרוח נשבה לכיוון הנכון, הבנתי שמדובר במדורה."
"הגיון בריא" הוא צחקק, "המשך המשך".
"חשבתי למצוא בקרבת מקום מחנה גדול יותר, אך הבנתי שטעיתי בניווט כשלא מצאתי שום סימן לעוד מדורות."
הוא סימן לי בידו, שברצונו לשמוע עוד, "מה שמך? מהיכן באת ואיזה מחנה אתה מחפש?" הוא שאל.
"אני רק בן איכרים מהמחוז הצפוני," עניתי לו, "ולא חיפשתי מחנה ספציפי, רציתי פשוט להתגייס לאחת הפלוגות שפועלות באזור…שמי נימרוך," קמתי וקדתי קידה צנועה.
פימה גירד את זקנו, "בן איכרים מה?" הוא התרומם על רגליו ושלף את חרבו, "בוא נראה איזה בן איכרים אתה?!" הוא התקדם אלי, והצדיע בחרבו לתוך האוויר לאות הזמנה לדו קרב. "אני לא נושא עלי נשק" אמרתי, הוא צחקק וגירד את זקנו שוב, "גש לאותם השיחים בהם השארת את חרבך וחזור לכאן, או שאולי תעדיף לוותר על האירוח שלי ולהסתלק?"
לא היה טעם להכחיש, הנדתי בראשי ויצאתי מקרחת היער, חזרה אל המסלול ממנו באתי. ידי נגעה בניצב חרבי הקר, ובדרכי חזרה אל קרחת היער, ניסיתי לחשב את צעדי הבאים.
פימה עמד על רגליו, מנפנף בחרבו בגנדרנות, ומדי פעם דוקר את האוויר, הוא הבחין בי, ופצח בצחוק, "בוא בן איכרים," הוא סימן לי בידו הפנויה לעמוד מולו, הוא החווה בחרבו את התנועה המוכרת ואני הצדעתי לו בחזרה בחרבי, "אן גארד" הוא שאל, נעמדתי באי רצון בתנוחה המתאימה.
"לפי העמידה שלך, יש סיכוי שאתה דובר אמת", פימה נראה מאוכזב. החרב שלו נגעה בשלי ומיד החלה להסתלסל סביב חרבי, ולהתקדם הישר לעבר חזי, הפניתי את גופי ימינה ומשכתי את ידי האוחזת בחרב מעלה ושמאלה. חרבו פספסה אותי וכעת הוא עמד חשוף לגמרי, אך לפני שהספקתי לעשות משהו חרבו ירדה במהירות במורד להב חרבי משמיע צליל מצמרר, הוא פיתל את גופו ואת ידו ימינה והתנפל בכל כוחו קדימה, בלמתי אותו ברגע האחרון. כל אחד מאיתנו התייצב חזרה לתנוחת תקיפה/הגנה, פימה ירק הצידה "בן איכרים מה" הוא חזר על דבריו בלגלוג, "מי לימד אותך את הטריק? שוטה הכפר?" חייכתי והמתנתי להתקפה הבאה. משום מה מהרגע הראשון שראיתי אותו, החלטתי שאני לא אפגע בו, אפילו הגוויות שלצידו לא גרמו לי לשנות את דעתי.
פימה ניסה כמה התקפות מהירות, אך כולן נבלמו באלגנטיות, היה ברור שהוא רק בודק אותי, והתקפותיו לא מגלות את מהירותו וכוחו האמתי, אבל מצד שני, ידעתי שאני מהיר ממנו ואולי אף חזק ממנו.
"אני יודע על מה אתה חושב", אמר פימה,"אתה חושב, שאני הרגתי את השניים שקברנו." הוא פרץ שוב קדימה, דקר, נבלם וניסה הטעיה שבסופה חרבו ירדה עלי כמו רעם במכת גרזן, בלמתי אותו שוב והפעם הזדקקתי לידי השנייה כדי לעצור אותו.
בשלב זה עברתי להתקפה, ניסיתי לחדור את ההגנה שלו מהצד, במכת חיתוך וכמעט והצלחתי. הוא הכניס את ידו הפנויה תחת ידי האוחזת בחרב ונטרל אותי מהתקפתי, הוא אחז בי חזק, עמדנו כך צמודים ואני ניסיתי להיפרד, ידו השנייה שאחזה בחרב הייתה משוחררת ואני ניסיתי לבלום את ניסיונותיה להכות בי.
"אז אני לא הרגתי אותם" הוא לחש באוזני, באותו הרגע הוא הצליח להכות בצד ראשי בידית חרבו.
הוא הסתובב על צירו והתרחק ממני, אבל אני מתוך רפלקס התקפתי, הוא ציפה לכמה שניות של הפוגה וחשב שאשמח כמוהו לנוח ולהירגע מהמכה, זה היה הזמן המתאים ביותר לתקוף, חדרתי את ההגנה שלו ושרטתי את ידו, ידי המשיכה עם התנועה המוכרת מבלי שחשבתי על כך ודקרה קלות את צידו השמאלי.
"ריבונו של עולם" צעק פימה לאחר שהצליח להתרחק מעוד התקפה, "אם כך נלחמים האיכרים, לא הייתי רוצה לפגוש אומני לחימה מהאזור שלך. הוא הצדיע בחרבו שוב, קד בראשו והחזיר את חרבו לתוך נדנה. חזרתי על התנועה והקידה והנחתי את חרבי על הקרקע.
"המממ"…נהם פימה, הקזת ממני כמה טיפות דם. אני נשענתי חזרה על הסלע, והמתנתי, פימה חבש את פצעיו החדשים והתמקם שוב במקומו הישן. "אתה צודק" הוא נאנח, אם הייתי לוחם ברמתך, גם אני הייתי מספר שאני איכר", הוא קרץ לי ושפך מהכוהל על צידו הפצוע…

"אמור לי האם המדים שאתה לובש הם המדים שלך? הראה לי את תעודת הקצין שלך ואני בתמורה אספר לך את האמת עלי".
"אין צורך" אמר פימה, "אני יודע מי אתה", הוא הוציא משהו מכיסו הפנימי והתקרב אלי, "התמונה לא ממש דומה לי אבל, קח התרשם בעצמך". אחזתי בתעודת הקצין של 'פימה סאטיין' מתוך התצלום הביט בי אדם צעיר במבט מחוצף, חיוך עקום וזקן אדמדם. "ללא ספק עברו עליך ימים קשים" צחקקתי והחזרתי לו את התעודה. הוא החזיר את המסמך לתוך כיסו הפנימי ולגם מהמשקה. "ללא ספק" הוא אמר, "ימים קשים בהחלט!"

"הם מתו בהמוניהם, ובכל זאת, קמו אחרים ורבים שתפסו את מקום המתים. ככל שהרבינו להרגם, כך הם הכפילו את מספרם."
היה קל להרגם, קל מידי לטעמי!"
פימה הביט בי, על פניו היה מבט מהורהר. "חלקם התהלכו עם נשקם כשיכורים" הוא הוריד את מבטו והמשיך לדבר, "חלקם כלל לא הבינו ונסו על נפשם."
"בשלב מסוים לא יכולתי יותר, והוריתי על נסיגה."
"בתוך הבונקר, בהרים גילינו את המחלה הארורה, אשר התפשטה בדרכים המתאימות למחלות מסוגה. היא תקפה אותנו בשנתנו, לא הצלחנו להבין למה ואיך, אך שוב ושוב אחד מאיתנו נרדם ולא התעורר, הבודדים שהתעוררו עיבדו כל צלם אנוש."

"המרגלים ידעו לדווח לי, שהכוחות מתחילים לסגור עלינו, לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לוודא בעצמי ולגשש בשטח. יצאנו שלושה, עשינו את דרכנו במשך כמה ימים, האויב לא נראה בשטח. כאן הייתה ההתקלות הראשונה."
יצאנו שלושה", הוא אמר בשנית…

לפרקים נוספים

 מאת Mist2be

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: