פרק 7 – ניצוצות

עברו שבועיים מאז ההלוויה, ואני הסתגרתי בביתי. לא עניתי לטלפונים ולא החזרתי הודעות כתובות. רציתי להיות לבד.
ככל שהימים עברו כך עיכלתי יותר את מה שקרה. עברתי את כל השלבים הקלאסיים מחוסר הבנה דרך ההכחשה, כעס ופחד…רחמים עצמיים ואבל על שטיין. מידי פעם הפחד חודר והמחשבות על אותה דמות אפורה לא עוזבות אותי במשך לילות שלמים. במשטרה נאמר לי שהחקירה בעיצומה, והם עדיין אוספים עדויות ובוחנים את השטח…
נאבקתי בפחדים, אשר ניבאו שאותה דמות אפורה תשוב לטפל גם בי. כמה קולות בתוכי אף החליטו שאני הייתי אמור להיות הקורבן ולא שטיין.
ניסיתי להיזכר באויבים אפשריים שהיו רוצים במותי, כמובן שלא העליתי דבר.
בסופו של דבר ביחד עם האבל, התחלתי להתנהג באפתיות, לאחר מותו של שטיין, האדם היחיד שהיה יכול לספק לי תשובות והכוונה, חיי לא נראו חשובים במיוחד. לא יכולתי למצוא סיבה שהצדיקה את הפחדים שלי או את הכעס והרחמים העצמיים. כן גם הזיכרונות שלי לא חשובים יותר, כעת כאשר האדם היחיד שיכל לפתור לי את סוד הזיכרונות איננו עוד, מה לי ולזיכרונות?
החלטתי לבקר את קברו של שטיין, רציתי להיות שם לבד. נעלתי את נעלי והנחתי את כובעי ברישול על ראשי והבטתי במראה. הבבואה שלי הזכירה לי הומלס שנהג לשוחח איתי מידי פעם בזמן שהייתי יוצא לטיול רגלי. הייתי צריך להוסיף רק בקבוק משקה, הזקן והשיער הלא מסודר והלבוש המרושל השלימו את המראה. ניגשתי למטבח וחיפשתי בקבוק, מצאתי בקבוק ויסקי פתוח. אני מוכן חשבתי לעצמי, פתחתי את הדלת ויצאתי אל החורף ששרר בחוץ.
כיוון, שבמצבי לא הייתי מסוגל לנהוג, פניתי אל תחנת האוטובוסים הקרובה. להפתעתי גיליתי שכל צעד שעשיתי, שיפר את מצב רוחי, הרשמים של הסביבה חדרו לתוכי ואני בלעתי אותם ברעבתנות.
התחלתי לחוש כאב בבטני, שהזכיר לי שלא אכלתי מאתמול, לפתע חשתי עד כמה שאני רעב, מחשבותיי הלכו ולבשו צורה של מנות שונות ומשונות במסעדות מוכרות. הגברתי את צעדי ונכנסתי למבנה הגדול והמאיים שאכלס בתוכו חנויות, מסעדות ואוטובוסים…רעש והמולה, נבלעתי בהמון אנשים שמיהרו כל אחד לדרכו.

בהיותי מפלס את דרכי לעבר מזללה, נתקלתי בשני ברנשים אשר עמדו ליד דוכן וניסו לשכנע בלהט עוברים ושבים לקנות ספר של פילוסוף שאודותיו כבר שמעתי בעבר, אשר עסק בשיפור תפקודיו של ה"אדם"!
אולי עקב חזותי, משכתי את תשומת ליבו של אחד מהם, אשר ללא עיכוב החל לשכנע אותי לעיין ולקנות ספר או שניים, ובעזרת עלונים קטנים אשר החזיק בידו ניסה לשפוך אור אודות אותו פילוסוף, ולהסביר לי על היתרונות הרבים אשר כוללת הפילוסופיה שלו בתוכה.
הודיתי ודחיתי אותו בנימוס…והמשכתי לעבר אותה מזללה, אך מאחורי גבי יכולתי עדיין לשמוע אותו צועק לעברי דברי הסבר.
הספקתי לעבור עוד כמה צעדים מהירים, עד שעיניי נתקלו בדמותה של בחורה, אשר נראתה כבת גילי, ההולכת לכיוון אותו הדוכן, היא עברה לידי והשאירה בי רושם חזק, התפעלתי מיופייה, אך קיבתי לא נתנה לי מספיק שהות להתפעל…ודרבנה אותי להמשיך לאותה מזללה.
לאחר שהרגעתי את קיבתי בכריך גדול, אך לא משובח במיוחד התחלתי לעשות את דרכי לעבר האוטובוס, אשר יישא אותי למקום חפצי. לאחר כמה סיבובים ועליות במדרגות הנעות למפלס האחרון, מצאתי את מבוקשי.
וכך מצאתי את עצמי על מושב לא נוח שקוע במחשבות שטחיות ומבלבלות, למזלי הרב נשאתי עמי את הכרך הראשון של דון קיחוטא דה למנשה וכבר הוצאתי אותו מתיקי וחיפשתי את העמוד שבו עצרתי את קריאתי, כשלפתע עיניי קלטו את אותה בחורה עולה ומתיישבת לא רחוק ממני. בידה היא החזיקה עלון של אותו פילוסוף, דבר אשר הרשים אותי אף יותר. גם כה יפה וגם מתעניינת בנושאים, שגובלים עם פילוסופיה ושיפור האדם.
היא הניחה את העלון על המושב הריק שמשמאלה והתרכזה במשהו שהוציאה מתיקה. אם רק הייתה לי סיבה כל שהיא לגשת אליה, סיבה להחליף מילה. כך סתם לגשת ולהתחיל בשיחה, נראה לי כאקט חסר טאקט…בדקתי את האופציה הזו שוב ונוכחתי שוב שהאפשרות הזו נעולה בפני!
מוחי הקודח החל להריץ סצינות רבות, אשר היו יכולות להוביל אותי אל הבחורה, אם רק היה האוטובוס מתחיל בנסיעה והעלון היה פשוט מוצא את דרכו אל הרצפה… הייתי יכול לגשת להרימו ולהגיש לה אותו… בעוד אני שקוע בדמיונות אלו החל האוטובוס לנוע, המנוע שאג, הדלתות נסגרו, באוטובוס אחז טלטול קל ותזוזה, ואני ראיתי את העלון עושה את דרכו באטיות רבה אל הרצפה המטונפת של האוטובוס.
נראה שהבחורה לא הבחינה בכך כלל, הבטתי בעלון בעצבנות, והוא הביט בי בחזרה, ליבי דפק חזק יותר, "לא ממש התכוונתי שזה יקרה", שלחתי אליו מחשבה, "אל תצפה שארים אותך", הוא המשיך להביט בי בזלזול וכעת מבטו נראה שטני יותר ויותר, והעובדה שהוא היה על הרצפה, כלל לא עזרה לי ואף החמירה את המצב. גם כעת לא יכולתי לגשת אל אותה בחורה. אני פחדן! וגם שקרן… אותו סיפור על – שינוי קל במאורעות, אשר היה עוזר לי לעשות, היה שקר ענק.
הבטתי שוב על העלון השטני שעזר לי לראות את עצמי במערומי, הבטתי בכל האנשים אשר היו מסביבי וראו גם את העלון וגם את כל אשר עובר בראשי… (בוודאי הם ידעו הכל) וניסיתי לחשב את הזמן שעבר מאז נחיתתו של העלון על הרצפה. להערכתי עברו מאז כחמש דקות… כעת אני ממש לא יכול לעשות את זה, "מצטער חבר" שלחתי אליו עוד מחשבה, "אתה גמרת את הקרירה"!
בעודי מחליף מחשבות עם העלון, החלה הסיבה לכל זה להשתנות, כבר לא רציתי להרים את העלון בגלל אותה בחורה שענייני הפילוסופיה עניינו אותה, כעת רק רציתי להפסיק להזדהות! בקושי רב הצלחתי להיפרד מכמה מחשבות מציקות אשר הזכירו לי את השער והזקן הארוכים שהעניקו לי מראה די מזעזע, ופחד לא מובן שהדביק אותי למקומי והתרוממתי ממושבי וצעדתי את הצעד הראשון, לעבר העלון השטני.
הרמתי אותו וניגשתי אל אותה בחורה, "סלחי לי… העלון הזה שלך?" שאלתי בצפייה שכל זה כבר יגמר.
היא הביטה בי בעיניים גדולות ויפות ואמרה בקול באס צרוד וגס, "לא!"
החזרה אל המושב הייתה בהרבה יותר קלה, פתחתי שוב את דון קיחוטה, בעודי מנסה להחזיק במצב התודעה הגבוהה כמה שיותר….
אלוהים כמה ששטיין צדק, אני לא יכול לעשות מאומה, ואלוהים כמה שהוא צדק שאני מבזבז את זמני בטפל ולא בעיקר.
אני חייב ליצור קשר עם אליס, אני חייב עזרה.

לפרקים נוספים

 מאת Mist2be

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: