פרק 6 – ניצוצות

לאחר ההתרגשות, התיישבנו על הספסל עליו ישבתי כל אותו בוקר, שטיין פשפש בכיסיו והוציא חפיסת סיגריות מקומטת, לאחר עוד חיפוש קצר עלה בידיו למצוא גפרורים.
הוא הצית גפרור והדליק סיגריה שבורה.
זה זמן רב שהמתנתי להזדמנות בה אוכל לדבר עם שטיין ביחידות, וכולי הייתי אכול ציפיה להסברים חדשים ולהזדמנות לשאול אותו אין ספור שאלות, שהצטברו אצלי בתקופה האחרונה.
הוא שאף את העשן והביט בי, "אני צריך לרכוש לי גם אחת כזו," הוא הנהן אל המקטרת שלי וגיחך.
"אליס סיפרה לי שהתקדמת," הוא הביט בי בצורה בוחנת וחייך, "האם התקדמת?" "הכל יחסי אתה יודע" עניתי לו, "אם אתה שואל לגבי החוסר היכולת שלי לעשות, אז אני חושב שהתחלתי להבין…"
"השאלה, האם אתה מבין מספיק? ומה אתה יכול לעשות בנדון?"
הוא לא המשיך לדבר והבנתי שזו לא שאלה רטורית, "רק אתמול ראיתי על עצמי בצורה ברורה, שאני לא יכול לעשות, והבוקר שוב! אין ביכולתי לעשות מאומה, הדברים קורים לי בצורה היחידה בה הם יכולים לקרות."
"תשובה יפה" הוא טפח על שכמי מבלי להביט בי, עיניו היו מופנות לעבר קבוצה של שיחים במרחק כמה עשרות מטרים במעלה המדרחוב שהוביל אל חוף הים.
"תאמר לי בראנד, האם אתה עסוק גם היום כמו בעבר בזיכרונות שלך?" הוא שאל ועדיין הביט לעבר אותם השיחים. "לא" עניתי לו בהיסוס קל, "זאת אומרת הרבה פחות מבעבר."
"אתה מבין, ידידי, בעבר אמרתי לך שעליך להפסיק לעסוק בתפל ושאותם זיכרונות הם רק שטויות ולא העיקר, אך היום עלי להסביר את עצמי טוב יותר. לו יכולתי הייתי דוחה שיחה זאת למועד מאוחר יותר, אך חוששתני שזמני קצר, או במילים אחרות שהותי כאן התקצרה בצורה קיצונית."
"הסיבה לכך שניסיתי להסיט את ההתעסקות שלך מאותם זיכרונות היא סיבה פרקטית: אתה מבין במקום להתקדם בעבודתך היית כולך שקוע באותם זיכרונות, דבר זה גרם לך להמציא המון שקרים ולנתח עוד ועוד את אותם זיכרונות: מהיכן הם, למה הם מופיעים כעת, למה הם כה מכאיבים ולא ברורים, וכל זה ללא כל קשר לאמת עצמה. ככל שעסקת בהם יותר כך התרחקת מהמהות.
למעשה היה עליך לזנוח אותם, כדי שתוכל להתחיל להתקדם ולראות את הדברים בצורה ברורה, ובסופו של דבר גם להבין זיכרונות אלה."
הוא הציץ עלי לרגע, החיוך שלו היה עדיין מרוח על שפתיו, עיניו היו עצומות כמעט לגמרי, היה נראה שהיה לו קשה להמשיך את דבריו.
"לאחר שהתחלת להבין שאתה לא יכול לעשות, אתה יכול בטח להבין שאין בידך לעשות מאומה עם אותם זיכרונות, גם אם היו נגלים לך בצורה ברורה ביותר, מה היית יכול לעשות חוץ מלחלום עליהם, ולסבך את המצב יותר?"
הנהנתי בראשי, "אבל אני לא יכול לגמרי להתעלם מהם", התלוננתי, "הם מופיעים, אני מנסה שלא לשקוע בהם, אך הם מציקים לי, ובמיוחד הזיכרונות שאתה מופיע בהם."
"לכן אני מקיים אתך שיחה זו," הוא אמר בקול מרגיע, "לא תכננתי זאת כך, אך עלי להסביר לך כמה דברים גם אם אני יודע שאתה עדיין לא מוכן. יש סיכון בכך, אך אין לי בררה, כפי שאמרתי לך, זמני כאן התקצר."
"צר לי לשמוע זאת" אמרתי, "קיוויתי שתישאר יותר." "גם אני," הוא לחש, "גם אני".
"לאמתו של דבר", הוא המשיך, "יש שמץ של אמת בזיכרונות שלך, חלקם עדיין מטושטשים מדי, ואת חלקם אתה עיוות בדמיונך המפותח, אך במהותם הבסיסי, מקורם הוא מקור אמתי.
אתה צריך לקבל את דברי בערבון מוגבל כמובן, ולבחון את זכרונותך בזמן שמצבך יאפשר זאת, אך כעת אני אספר לך מעט מאותו מקור…"
"אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע" שמעתי את עצמי אומר, "זאת אומרת, אני רוצה, אך יש בי חלק שלא". שטיין פרץ בצחוק, "יש לך שתי אפשרויות", הוא אמר, "הישאר כאן ושמע את מה שיש לי לומר לך, או קום ולך לדרכך."
"אני לא מסוגל לקום", אמרתי לו, "אז אולי אין לך שתי אפשרויות," הוא פרץ שוב בצחוק מתגלגל. "ואם הייתי קם והולך?" שאלתי אותו, "אזי לא יכולת להישאר ולשמוע את דברי", הוא אמר, "עליך לחקור עמוק יותר את הרעיון, של חוסר היכולת לעשות, ראה זאת בכל דבר בחייך."
"כעת, אם אתה עדיין יושב, ולפני שהדברים ישתנו, כי הם משתנים זה טבעם, אני אנסה להסביר ולספר לך את מה שלמענו פגשתי אותך כאן."
שמעתי רשרוש חזק שנשמע כמו רשרוש שיחים, אי שם במעלה המדרחוב, אך כיוון ששטיין התעלם ממנו, התעלמתי גם אני. נראה ששטיין מנסה לבחור התחלה טובה להסבר שלו, הוא היה מכונס בעצמו, ראשו מורכן מטה ועיניו עצומות.
כעת יכולתי לשמוע צעדים מהירים ובזוית עיני הבחנתי בדמות שנעה לעברנו, הרמתי את ראשי והבטתי לכיוון.
כל מה שהצלחתי לראות היה דמות אפורה מטושטשת שזינקה לעברנו במהירות מסחררת, חשתי את ההתנגשות הכואבת ולאחר מכן את הכאב ברקותיי, חשתי שאני נשאב לתוך חלל שחור, אני מאבד את השליטה בגופי, הכל מסתחרר…

כשהכרתי חזרה אלי, שמעתי צעקות, פקחתי את עיני, והמראות המטושטשים החלו להתייצב, פרמדיק רכון מעל לשטיין ועוד אחד שהנשים אותו, "עוד פעם אחת", צעק הפרמדיק שרכן על שטיין וביצע את עיסוי הלב. שטיין היה מוטל שם ללא תזוזה ללא קול, המנשים הפסיק את פעולתו, וראשו של שטיין נשמט לצידו, עיניו היו פקוחות והביטו היישר עלי.
"הוא הלך לעולמו" אמר הפרמדיק, "השני התעורר, קחו אותו לאמבולנס…"

אליס הייתה זו שבאה לבקר אותי בבית חולים, "ההלוויה מחר בבוקר" היא אמרה, "אם תרצה אפשר לסדר לך שחרור עוד היום." הנדתי ראשי להסכמה, "אמרו לך ממה אני סובל?" שאלתי אותה, "זעזוע מוח" היא ענתה בשקט, "שום דבר רציני," היא לא הביטה בעיני, עיניה היו אדומות, הן התרוצצו לכל כיוון בניסיון לא לפגוש את עיני, וברגע שפגשו היא הורידה את מבטה מטה אל הרצפה. "את יודעת, אני חושב שהוא ציפה לזה, הוא ידע שזה יקרה". היא התקרבה אלי בעצבנות, תקשיב, עוד מעת יכנס לכאן שוטר, הוא ירצה לדעת מה קרה ואיך, אל תזכיר לו את הקבוצה, יש לנו כעת מספיק צרות ללא המשטרה!"
אליס יצאה מהחדר והלכה לסדר את שחרורי מבית החולים, ולאחר זמן מה כפי שאמרה, נכנס שוטר. סיפרתי לו את האמת, חוץ ממי זה שטיין ומהיכן אני מכיר אותו, אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שראיתי את האיש, "הוא התיישב לידי וביקש ממני אש להצית סיגריה, לאחר מכן החלפנו כמה מילים על מזג האוויר" ואז אותה דמות אפורה.
השוטר הודה לי ועזב אף הוא את חדרי.
רק כעת הבנתי שאני נמצא במין שוק, לא הרגשתי כלום, הייתי אפתי, חיפשתי בתוכי רגשות אבל על שטיין, או חרדה לבריאותי, אך לא היה שם כלום. ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי יוצא מכל הסיפור כל כך בקלות רק עם זעזוע מוח, אך גם מחשבה זו כלל לא נגעה בי.
היה קול אחד שלפתע התעורר ושאל: "מה יהיה כעת?" רעד עבר בגופי, מה זה בעצם אומר מבחינתי ששטיין לא בחיים יותר? איך ממשיכים? מה עם הזיכרונות שלי?… הפחד הכה בי בעצמה.

ההלוויה עברה בדממה, נכחו בה כל חברי הקבוצה, הייתי יכול להבחין בהלם על פניהם, היה זה סוג של חוסר הבנה או חוסר אמונה, שכך הכל יגמר. כמה מהם ביקשו לשוחח איתי לאחר ההלוויה, ואני הסכמתי, אף על פי שלא התכוונתי לקיים שום שיחה.
רגרדי עמד לצידי ותמך בי, אני עדיין חשתי לא יציב ונזקקתי לתמיכה.
התבקשתי מהרופא ששחרר אותי, לא לנהוג בתקופה הקרובה, ואף להגיע לפגישות עם פסיכולוג.
"עזור לי להסתלק מכאן" ביקשתי מרגרדי, אני לא מעוניין לנהל שיחות עם אף אחד". כמה מחברי הקבוצה כבר היו בדרכם אלי כשרגרדי בלם אותם ועזר לי להתרחק מקומץ האנשים שנשארו עדיין מסביב הקבר הטרי.
"לאן כעת" שאל אותי רגרדי כשעמדנו מחוץ לבית הקברות, "תשאיר אותי כאן," ביקשתי ממנו, אני רוצה להיות עם עצמי." הוא הנהן בראשו, "שמור על עצמך" הוא אמר, והחל צועד לכיוון שער בית הקברות…

לפרקים נוספים

 מאת Mist2be

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: