פרק 5 – ניצוצות

"היא ולא אחרת", אמר רגרדי, "תן לה מטאטא ותראה אותה מעופפת."
החלטתי שעדיף לי פשוט לחייך כתגובה לדבריו, כך לפחות לא הסגרתי את המבוכה והבלבול שלי באותו רגע. האמת שלאחר כמה הערות של שטיין והתנהגותה המוזרה של אליס, כלל לא שללתי את עניין המכשפה.
רגרדי הביט עלי ממרום גובהו, "אני משורר וסופר" הוא הציג את עצמו! לרגע הוא נראה מיוסר, "יום אחד" הוא המשיך, "גיליתי שכל שירי וכל שאר כתבי הם לא יותר משקרים והבלים חסרי כל משמעות. באותו רגע החלטתי שאני זונח את הכתיבה, עד אשר אדע מי אני באמת."
למזלי באותו רגע נכנסה לחדר אליס, בחברתו של גבר מבוגר , כולם החלו מסתדרים ומתיישבים על כיסאות שהיו מסודרים בצורה מעגלית.
רגרדי הוביל אותי לפינת החדר ושם מצאנו שני מקומות פנויים.

בדרך חזרה אל ביתי, לאחר שהורדתי את אליס בביתה, הרגשתי מאושר.
ההרגשה הייתה שסוף סוף מצאתי את אשר חיפשתי מאות בשנים, באותו רגע יכולתי להבין את רגרדי, כי גם אני הרגשתי שעד כה כל מה שעסקתי בו היה הבל הבלים. הרעיונות שנפרשו ודוברו באותה פגישה פילחו את הווייתי.
הצטערתי ששטיין לא נכח בפגישה, רציתי להתנצל ולהודות לו…
כמובן שהגעתי לפגישה הבאה ולפגישה שאחריה, ולכל שאר הפגישות בחודשים הבאים. ככל שהתעניינתי יותר ברעיונות ובקבוצה, כך התחלתי להבין יותר ויותר את דבריו של שטיין. זה היה משכר לגלות על עצמי את הדברים שעליהם דיברו בפגישות, התחלתי להבין עד כמה לא הכרתי את עצמי ועד כמה התמונה הדמיונית שיצרתי לעצמי הייתה הזויה ומגוחכת.
אך עדיין לא הצלחתי להבין את דבריו של שטיין על אי היכולת שלי לעשות.
את שטיין לא פגשתי יותר, ולא הצלחתי להבין היכן הוא או האם אפגוש בו שוב, ואליס התגלתה כאישה כעוסה ולא יציבה בנפשה. כמובן ששפטתי אותה על כך, במיוחד כשגיליתי שחוסר היציבות שלה משפיע עלי בצורה ישירה.
אם אנסה לתאר חוסר יציבות, הרי שמדובר בהתקפי זעם לא ברורים, ובהתנהגות יוצאת דופן, לאחר התפרצויות אלה, אליס הייתה תמיד שבה להיות אותה אישה רגועה ו"נחמדה". בהתחלה הייתי מופתע מידי ולא יכולתי לראות שאותן התפרצויות משפיעות בצורה מאוד ישירה עלי. אך לאחר זמן מה התחלתי להבחין שבכל התפרצות של אליס, הייתי נכנס למצב מוזר שהיה מקפל אותי; באותם רגעים רציתי להיות בכל מקום חוץ מבקרבתה. לאחר מכן הייתי נשאר נבוך, כאילו שאני הוא זה שהתפרץ או, שאני הסיבה להתפרצות.
התחלתי לפקפק בתשובות של אליס, גם כיוון שלא הצלחתי להבין אותן והן נשמעו לי תמיד כלא קשורות כלל לשאלות שלי, וגם כיוון ששפטתי אותה על כך שאינה מסוגלת לשלוט על רגשותיה. יותר מאוחר, הגעתי למסקנות מאוד מרחיקות לכת.
כעת אני יודע שבזכותה של אליס, הבנתי וראיתי על עצמי בפעם הראשונה בצורה ברורה שאני לא יכול לעשות…

באחד מאותם מפגשים מעניינים, נערכנו לבילוי על שפת הים.
הייתה לי הרגשה, מאוד חזקה, שגם הפעם תהיה זו פגישה מיוחדת ומועילה במיוחד. תפקידי, כרגיל היה להסיע את אליס למפגש. בדרך ניסיתי להעביר את הזמן בשאלות, השתיקה בחברתה הביכה אותי, ותמיד ניסיתי לפתח שיחה או לשאול שאלות. אך לעומתי, השתיקה כלל לא הביכה את אליס, והיא לא מצאה לנכון לעזור לי בניסיונותיי.
בדרך כלל התשובות שלה היו כל כך לא מובנות, שלא יכולתי כלל לפתח שיחה או להמשיך לשאול שאלות.
פתרתי את העניין בכך שאני עדיין לא מבין מספיק את אליס….
הפעם החלטתי, לא להזדהות עם התפרצויותיה של אליס. שמחתי כשראיתי את חוף הים, הדממה בה העברנו את הנסיעה התישה אותי לגמרי. מיהרתי להחנות ולצאת מהמכונית, זיהיתי כמה מחברי הקבוצה ומיהרתי להתקדם לעברם. הם התמקמו על משטח דשא, והעבירו את זמנם בשיחות והמתנה לחברים אחרים.
אליס משום מה התעכבה מאחורי…
בירכתי אותם לשלום, והתיישבתי ליד רגרדי. "רגרדי", אמרתי, "החיוך שלך הורס לך את התדמית של המשורר הדיכאוני והמעמיק, אתה אמור להראות מיוסר"… הוא גיחך, "אני איש חיובי! או, חרא" הוא הוסיף, "הנא באה המכשפה האהובה עלי, שוב הבאת אותה אתך?", דמותה של אליס נראתה מתקדמת לעברנו ללא כל חן, בצעדים קטנים מהירים ועצבניים. "כבר אמרתי לך שבגלגול הקודם היא הייתה מכשפה?" שאל אותי רגרדי בקול מהרהר, "לא הזכרת גלגולים" עניתי, "ואם הצדק אתך, השאלה מי היא בגלגול הנוכחי?" רגרדי נהם משהו מעמיק וציני, אך לא יכולתי לשמוע, תשומת לבי הייתה ממוקדת בצעקותיה של אליס, אשר הלינה על כך שאנו התמקמנו על הדשא ולא על החול ליד המים.
כשנזכרתי שהבטחתי לעצמי שלא להזדהות עם ההתפרצות הקרובה של אליס, היה זה מאוחר מידי, ראיתי אותה עוזבת את הקבוצה בכעס וצועדת לעבר סלע במרחק של 30 מטרים מאתנו. זה לא נתפס איך יכול אדם להגיע וללא כל סיבה, להרוס אווירה כה נחמדה בכמה שניות. הבטתי עליה, היא עמדה שם שעונה על הסלע, בידיעה שאנו רואים אותה, לבטח ממתינה שמישהו ייגש עליה ויבקש שתצטרף בחזרה. התנהגות ילדותית זו עיצבנה אותי אף יותר, גם כיוון שלא רציתי להאמין שאליס היא אישה כה ילדותית חסרת כל שליטה ואחריות, וגם כיוון שלא יכולתי לגלות שום סימן על אף אחד מחברי הקבוצה שהתכוון לקום ולגשת אליה, וכך הרגשתי שאחריות זו נופלת עלי. אך "הפעם" אמרתי לעצמי, "אני לא נופל למניפולציות שלה שוב, שתשב שם לבד, אני לא ניגש אליה!"
הזמן עבר ואליס עדיין ישבה על סלע במרחק מה מהקבוצה שלנו ומידי פעם הגניבה לעברנו מבטים חטופים. אצלי התעוררה בעיה חדשה, השלפוחית שלי החלה להתלונן על הזנחה, ההזנחה נבעה מהעובדה, שהייתי אמור לעבור ליד אליס בדרכי לבית שימוש. לבסוף כשלא יכולתי יותר, הבטחתי לעצמי שאני אעבור לידה ולא אפול למלכודת שלה, או שעדיף לי לעשות את הדרך הארוכה שמסביב?
אליס הביטה בי בדיוק שהתחלתי ללכת, הרגשתי שכעת יהיה טיפשי מצידי לעשות את הסיבוב, והמשכתי להתקדם ישירות לעברה, בראשי מתרוצצות מחשבות ודמיונות על כך שאני עובר לידה מבלי אפילו להביט עליה.
ככל שהתקרבתי אליה, הרגשתי את חוסר האונים שלי.
כשהייתי ממש לידה, פניתי אליה וביקשתי שתחזור איתי לקבוצה…
היא הסכימה מיד.
הייתי המום למול גודל ועומק התגלית שלי, ראיתי איך אני "עושה" את הדבר היחיד שהייתי יכול "לעשות" באותו רגע. הכעס, המחשבות והניסיונות שלי כלל לא הועילו, לא יכולתי לעשות מאומה, חוץ מלגשת אליה ולבקש שתחזור לקבוצה! היה זה כאילו פעל עלי באותו רגע כוח אדיר, וכל האפשרויות האחרות נמחקו כלא היו, האפשרות היחידה הקיימת הייתה לגשת לאליס. לא יכולתי לשקר ולומר שבחרתי בעצמי לגשת אליה, היה ברור שלא מדובר בבחירה או החלטה שלי, הרגשתי כבובה על חוטים.
לאחר תגלית זו, הבנתי שכל אותו היום, המחשבות, הרגשות והמעשים שלי, כולם קרו מעצמם, תחת השפעתה של אליס בעיקר. "האם כך נראים כל חיי," שאלתי את אליס מאוחר יותר בערב, לאחר שסיפרתי לה על כך שסוף סוף הבנתי שאני לא יכול לעשות…
"בוא נפגש מחר בבוקר כאן" היא אמרה לי, ונדבר על כך ארוכות, כעת אני עייפה מידי".

בבוקר למחרת התייצבתי בשעה מוקדמת באותו חוף ים והמתנתי לאליס.
בשעה מוקדמת זו ובעונה זו של השנה חוף ים זה היה ריק מאנשים.
אהבתי את הבדידות, אהבתי את העובדה, שהים לרשותי, ללא הפרעות.
הרוח נשבה בחוזקה והגלים התנפצו זה בזה ונשפכו על החוף, השמים היו אפורים ואיני יכול לזכור אם היו מכוסים בעננים.
יש לי הרצון לחשוב שהיה זה יום מעונן מאוד.
הוצאתי את מקטרתי ופיטמתי אותה בטבק מתקתק, נתתי ללהבת המצית לאחוז בטבק ושאפתי את העשן לתוכי.
אווירה של כבדות עם תחושת חשיבות וגאווה מוזרה פקדו אותי מיד. המחשבות לא איחרו להגיע ואני שקעתי בעצמי… בזוית עיני הבחנתי בדמותו של אדם קשיש, שהתעמל ליד המים. בעודי מניח רגל על רגל, חלפה במוחי מחשבה, אשר נזפה בי, באומרה, שאותו קשיש מצא את הכוח והרצון להתעמל, ואני יושב כאן ומעשן… משהו לא נעים דבק בי, היה לי קשה לראות את אותו קשיש מתרוצץ על החוף, ובאותו הזמן אותי, צעיר היושב על אותו ספסל ומעשן מקטרת.
הקשיש נכנס לתוך המים, "לעזאזל, לי קר כאן, במעיל עור ועל ספסל יבש!" "די" חשבתי לעצמי, "אם איני מתכון לעשות דבר, מוטב, שאפסיק לשפוט את עצמי."
כך ישבתי, נאבק במחשבותי ומביט באותו קשיש, הטובל במי הים הקרים. ראיתי אותו יוצא מהמים, מתנגב וצועד בצעדים קלים לעבר היציאה, לידה ישבתי אני .
ניסיתי, שלא לפגוש את עיניו והבטתי הרחק לעבר האופק. הוא עצר לידי, חייך ובירך אותי בבוקר טוב. הנדתי בראשי ובירכתי אותו בחזרה… "המקטרת שלך, האם העשן מזיק כעשן סיגריות?" – הוא שאל בנועם.
"אני מעשן רק שלוש פעמים בשבוע" – שמעתי את עצמי יורה, ללא מחשבה, בהתגוננות מופרזת!!!
וגם הפעם גיליתי שלא היה ביכולתי לעשות כלום, זו התשובה היחידה שיכולתי לענות…הייתי שוב המום.
הקשיש הינהן לעברי ופנה לדרכו, שמעתי אותו מגחך לעצמו, גיחוך שנשמע מוכר להחריד, קפצתי ממקומי ותפסתי את הקשיש בזרועו, "שטיין?"
הוא הסתובב לעברי ובמקום פרצופו של הקשיש התגלה בפני פרצופו המחייך של שטיין.

לפרקים נוספים

 מאת Mist2be

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: