פרק 2 – ניצוצות

הפגישה הראשונה

לא רציתי שהוא ידע, אך זכרתי היטב את פגישותינו הראשונה, הנדתי בראשי, "החדר שם" כיוונתי אותו לחדר צדדי, "אתה תמצא את המצעים בארון". הוא פיהק שוב, "מחר" הוא אמר "מחר נדבר על הכל".
הוא פתח את דלת החדר ונעלם לתוכו, הדלת חרקה ונסגרה אחריו. אני המשכתי לעמוד על מקומי, מביט אל הדלת, קפוא, לרגע הכל נעלם ממני, הייתי שם לבד בתוך כתם שחור, הייתה זו הכרה במצבי…
ידעתי מה עלי לעשות, לרגע אפילו לא התכחשתי לכך.
קורה לפעמים ואני מכיר ומבין מה עלי לעשות וכמה שאני מתחמק מעשיה זו, דומה הדבר למחיצה שאני בונה ביני לבין העולם.
באותם רגעים נדירים, ברור לי שחיי הם חלום, אך אין בידי להיאחז בהבנה זו, היא יותר מידי לא מוחשית.
ברור לי שבמקום להתעורר מאותו חלום, עושה אני הכל כדי להירדם ולחלום עמוק וחזק יותר.
באותם רגעים של הכרה, פורצת לרגע התשוקה להתעורר, אך הרגע עובר, ובמקומו מופיעים הרחמים העצמיים.

כן ריחמתי על עצמי גם כעת, ריחמתי על עצמי כי ידעתי שחיי עומדים להשתנות, ידעתי שכל אותה תקופה ארוכה של נוחות יחסית נגמרה, ידעתי שעלי להתחיל לעשות ולא יכולתי למצוא קול אחד בתוכי שרצה בשינוי זה. הכתם השחור שעטף אותי והפריד אותי מהעולם החל לסגת, ההכרה החלה להיעלם, וחושי חזרו אלי, צדתי בעיני את המקטרת המלאה למחצה שהשארתי על השולחן.
חטפתי את המקטרת והמצית ויצאתי לגינה הקטנה שלי, הייתי זקוק לשקט רוגע וחשיבה בהירה, ואת אלה הייתי יכול לקבל בעזרת הגינה והמקטרת…
הזיכרונות עלו וצפו מיד, הם עדיין לא היו מלאים והתחושה הייתה כמו של חלום, אך ניסיתי להתמקד בפרטים הקטנים, חלפה במוחי שוב המחשבה שטוב יהיה אם ארשום את הזיכרונות, חיפשתי בעיני את המחברת שלי, אך ויתרתי שוב, ונשארתי על מקומי, שקוע בזיכרונות…
אותו שיכרון שלאחר אותו ניצחון, זה הזיכרון שתמיד עולה ראשון, כה חזק שאין אני מנסה אפילו להיזכר במה ניצחתי ואיך, אך יש בו פגם, משהוא מעיק עליו. אני מנסה להתעלם מאותה הרגשה מאותו דחק ולהתמקד בניצחון, בשיכרון ושימחה, בדיוק כפי שניסיתי אז, אך גם כעת אני לא מצליח.
אם יש משהו שלמדתי על זיכרונות, הוא שעלי להרפות ולתת להם לזרום ולעלות לפי התנאים והסדר שלהם, ורק לצפות בהם מהצד, אחרת הם נעלמים, הרגשתי שלחצתי יותר מידי ושהזיכרון מתחיל לסגת. שאבתי את העשן והעברתי את תשומת לבי אל טעם העשן היוצא מנחירי, שוב ושוב פעם, הזיכרון הופיע שוב, ניסיתי להביט ללא הפרעה בעדינות והפעם זה היה ישר אל התופת.
כעת הזיכרון היה חזק, הוא היה מלווה בכאב מאוד מוחשי, ניסיתי להתחמק ממנו, אך היה זה מאוחר מדי, הוא נאחז בי בכל כוחו והכאיב.
ניסיתי להסיט את מחשבותי, אך במוחי ההתרחשויות החלו להתרוצץ, קולות החלו להדהד…
ניסיתי את הדבר שנעזרתי בו תקופות, ניסיתי למקד את תשומת לבי בנקודה מסוימת בגופי, משום מה הפעם זה היה האגודל שלי, ניסיתי לחשוב רק עליו, לחוש אותו להיות הוא…הצלחתי לרגע…ואז המראות חזרו אלי, לחצתי שוב חזק יותר, אגודל! …הקולות והרעש הנורא…אגודל לעזאזל, התחלתי לחוש חום סביב האגודל… הזיכרונות ניסו להתפרץ ולגנוב שוב את תשומת לבי, אך היא הייתה ממוקדת כולה באגודל, הוא בער מחום ועקצץ מאנרגיה, שחררתי טיפה, הזיכרונות החלו להתפוגג ובמקומם באיטיות ובהיסוס מה החלה להתגבש בראשי השיחה שניהלנו לפני זמן לא רב. אין שום הפסקה, כל הזמן יש פעילות, ידעתי שגם כשארדם יתחלפו אותם מחשבות בחלומות…
כמה משפטים עדיין הדהדו חזק בראשי, נכנסתי לביתי ומצאתי את המחברת, פתחתי אותה ורשמתי: זיכרונות…
"הכיתי בחרב אלפים מלוחמיהם, המטרתי עליהם מבול כאל הסערה, מילאתי את האדמה בפגריהם הפזורים והכיתי בחרב את חילותיהם העצומים,
הזרמתי את דמם בעמקים…..לקחתי שלל את מרכבותיהם, כלי נשקם ונשמותיהם……". אלה היו המילים שזכרתי.
לקחתי את המחברת איתי, לא רציתי שיקראו בה ללא רשותי, הטמנתי אותה מתחת לכר ונחתתי על מיטתי.

התעוררתי מוקדם בבוקר, לאחר לילה נורא, ברגע שהנחתי את ראשי על הכר חשתי בזמזום ורעידות קלות בראשי, זרמים אשר התפתחו בקדקוד ראשי עשו את דרכם פנימה והתפזרו בכל גופי, ניסיתי להירגע ולהירדם, אך ללא הועיל. לבסוף נרדמתי, התעוררתי לאחר שהצלחתי למנוע הקרנה ספונטנית והודיתי על כך לאלוהים, ידעתי בדיוק לאן הקרנה זו הייתה מובילה אותי. נרדמתי שוב. כאב הראש הופיע עוד לפני שפקחתי את עיני, אך ידעתי שאם אמשיך לשכב הוא רק יתגבר, הצלחתי לפקוח את עיני ולזחול מהמיטה.
עמדתי והקשבתי, היה שקט, הוקל לי, רציתי לבלות את שעות הבוקר הראשונות לבד עם עצמי. מיהרתי למטבח והרתחתי מים בקומקום, קפה בוץ יעשה נפלאות כרגע. וכך עמדתי, לוגם מהקפה ומביט דרך החלון הגדול אל הגינה, שקוע במחשבות כאלה ואחרות. הדרורים נראו מאושרים, הם צייצו בשמחה בזמן שתבלו במרץ בכלי המים של צ'אק, וצ'אק התעלם מהם וניסה לצוד את הזבובים שישבו בנחת על החרא שלו. הוא הבחין בי והחל לקשקש בזנבו, "כן ידידי ארוחת הבוקר שלך" אמרתי בחיוך, לגמתי עוד לגימה מהקפה וקיוויתי שמזון הכלבים לא אזל, שלפתע חשתי כאילו שגל ענק שוטף אותי בחוזקה. עצרתי את עצמי ברגע האחרון, והמשכתי לבהות בחלון ובצ'אק, היה קשה להתאפק ולא לבדוק מה מתרחש מאחורי, אך ניחשתי נכון…
"אתה מזניח את הכלב, תראה כמה חרא יש בחצר, ובכלל המקום הזה נראה כמו דיר חזירים", הסתובבתי וניסיתי לחייך, "אתה מוכן" הוא שאל? "מוכן ל….?" "לקצת חימום, בוא בוא נצא לגינה, רק תקשור את הכלבלב, אני לא מסתדר איתם" הוא גיחך ויצא לחצר.
לא ברור איך ולמה אך מצאתי את עצמי עושה בדיוק כפי שהתבקשתי, קשרתי את צ'אק שלא ידע אם לשמוח על כך שאני איתו או להתחיל להצטער על כך שאני קושר אותו (מה יהיה עם הזבובים?), ונעמדתי מול מכרי הותיק בעמידת קרב, הוא מצידו כבר קיפץ מצד לצד כמתאגרף, "לפני שנמשיך בענייננו" הוא אמר, "צריך להזרים את הדם, או במילים אחרות, מאז פגישתנו האחרונה לא החטפתי לך", הוא קרץ לי וחייך את אחד החיוכים העקומים שלו… "רגע רגע" עצרתי את ההתקדמות שלו, "מה עם חימום? שלא יתפס לך איזה שריר", שנינו פרצנו בצחוק גדול, "תגיד" המשכתי, אחרי הקרב הקטן שלנו, כשאצטרך לאשפז אותך, איך לקרוא לך? באיזה שם אתה מופיע?" "בשבילך אני מר' שטיין", הוא אמר וזינק קדימה…

לפרקים נוספים

 

 מאת Mist2be

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: