פרק 1 – ניצוצות

 

ההבנה היא דבר מה חלקלק, כמו אותו דג שמנסים אנו לשלוף בידיים חשופות מתוך הנהר הזורם, לאחר כה הרבה ניסיונות שבהן מחליק הדג מהידיים, עולה בידינו לאחוז בדג לכמה שניות, אך אין זה אותו דג ראשון, אשר החליק והמשיך בשחייה נמרצת. גם אם דומים הם דמיון רב.

וגם הדג הזה, אשר ידינו אוחזות בו, בהעדר אחיזה נכונה, ימצא את דרכו בחזרה אל הנהר.

סגרתי את המחברת והשלכתי אותה לצידי, לא מצאתי בתוכי את אותו אורך רוח המתאים לאמיתות פילוסופיות.

מחשבתי נדדה ואף לא ניסיתי להציק לה ולעקוב אחרי מעלליה. שלחתי את ידי לתיק הטבק שלי, משהו בתוכי ביקש לוותר על כך, אך פיטמתי בכל זאת את מקטרתי בטבק.

ניסיתי את המצת הישן והלא מתאים ולאחר כמה ניסיונות עלה בידי להפיק להבה עליזה ששרפה את הטבק במרץ.

שאיפה או שתיים ומצב רוחי צף והתמקם באותו מקום מוכר ומתאים. הטבק השמיע קול שריפה נעים, שתמיד מסיבה כל שהיא עודד אותי. חייכתי ושאפתי שאיפה ארוכה ומתוקה-מרה אל תוך ריאותי.

הבטתי זמן מה בעשן המיתמר מעלה וניסיתי לדחות את מה שהיה עלי לעשות לעוד כמה דקות, שהתארכו עוד עוד.

לבסוף קמתי ממקום מרבצי הנוח, התמתחתי וניגשתי אל העבודה.

הרמתי את המחברת ונכנסתי לביתי, סידרתי את פינת הישיבה הקטנה, הקומקום החל לשרוק, הנחתי למים לרתוח עוד כדקה וניגשתי להכין שתייה חמה.

לאחר התלבטות קצרה בחרתי בתה חזק, אשר רק יתמוך ויוסיף לטעם הטבק.

כעת אני מוכן, התמקמתי בפינת הישיבה שלי, פתחתי את המחברת והתחלתי לעבור שוב על הפרק האחרון בספרי – "האמונה השגויה על קיומו של האל".

אינני אדם של מכונות כתיבה או מחשבים, אני אוהב לכתוב בעט, להרגיש את האותיות, את הצורה, אפילו המחיקות הגסות נראות לי חיוניות לתהליך הכתיבה שלי. לגמתי מהתה ושאפתי מהמקטרת, וכמעט ויכולתי לחוש בליטופה העדין של המוזה, ששוב לאחר זמן רב שבה וחייכה אלי ברוך. וכבר התחלתי לראות את השורות החדשות, אשר ידעתי שאותן אני אבחר להעלות על הנייר, שלפתע צליל צורם הזכיר לי שלא ניתקתי את הטלפון.

המוזה הביטה בי במבט מאוכזב, השורות התבלבלו בראשי, ועוד לפני שהספקתי לעשות משהו, היא התפוגגה ונעלמה לה. באותו הרגע הטלפון חדל, הצלצול נדם…

ישבתי כך… והטבק לפתע היה מר מידי, והתה קר מידי, זיעה קרה החלה לכבוש את מצחי וקצה קיצו של כעס החל לטפס ממרכז בטני מעלה ומעלה.

הטלפון צלצל שוב, חטפתי את השפופרת, מהצד השני נשמע קול גברי צרוד, אשר ביטא את שמי האמיתי…קפאתי במקומי, הזיעה קפצה על ההזדמנות והחלה לכבוש יעדים חדשים בגופי ברעבתנות, ממהרת להספיק כמה שיותר, מי? ניסיתי, "נימרוח" נשמע שוב הקל הצרוד… "נאמר לי שיש לך מיטה פנויה ללילה, לידידים ותיקים", נשמע גיחוך מוכר. באותו רגע הנחתי במידת מה לדריכות שאחזה בי, "כן יש מיטה לידידים" עניתי, "ניפגש אצלך אם כך", הוא ניתק.

השלכתי שוב את המחברת החבולה לצידי ושקעתי בזיכרונות.

הוא הגיע אלי באותו הערב, עיניים קטנות שבקושי נראו מבעד לחריציהם, חיוך ענק על פניו, שיער שהיה פעם אדמוני, המון קמטים וזקן לא מסודר.

מראהו הזכיר לי תמיד שודד ים קלסי.

הוא לחץ את ידי ואז הדף אותי ממנו והביט בי ארוכות, "אני זוכר את אותו יום שהזמנת אותי לקפה, אני זקוק לעוד אחד כעת….".

בניגוד לדעת הרוב, טען תמיד מורי, שלשטן אין כל עניין עם המושחתים. מי שמעניינים אותו באמת הם האנשים, אשר שמץ של מצפון עדיין מצוי בלבם. היום אני יודע שהיה צדק בדבריו.

לא ממש ידעתי מה לחשוב, כאשר ישבתי והבטתי באותו איש כחוש, ששתה את הקפה שלו בצימאון, והגניב לעברי מדי פעם מבטים מלאי משמעות.

"איך הגעת למסקנה, שאני האיש שלך?" שאלתי אותו. "הזמנת אותי לקפה" הוא ענה, "זה סימן טוב, מישהו אחר במקרה הטוב היה עובר על פני בלי להביט בי, ובמקרה הטוב פחות הייתי חוטף צרור קללות ומלקות. וחוץ מזה עליך להאמין לי, שהמקרה בלבד הביא אותי לכאן."

"אתה מנסה לומר, שאני אדם טוב יותר מהממוצע?" שאלתי. הוא הנהן. "רק בגלל שהזמנתי אותך לקפה?" "היום גם זה משהו" הוא גיחך, "יש לך פוטנציאל, בזמנים אחרים לא הייתי נותן לך על כך ניקוד, אך בימינו אנו, אחד לך, אפס לכל שאר האנושות." הוא צחק והביט בעיני.

"יש בדבריך שמץ של בעייתיות אם כך, הרי אתה, בעיני האנושות התגלמות הרוע?!"

"אל תאמין להבלים", הוא ביטל את דברי, "חלפו הימים, שבהם התהלכו על אדמה זו ברי דעת. הידע וההבנה אינם עוד רכושם של בני האדם, זה זמן רב."

הוא לגם את שארית הקפה ומזג לעצמו עוד כוס. "לאמיתו של דבר… איך אוכל להסביר לך זאת בצורה הברורה ביותר," הוא הביט באיזו שהיא נקודה דמיונית מעל ראשי, "נגיד"…הוא המשיך, "שהעולם הזה הוא מסעדה, והאנושות היא המנה העיקרית המוגשת בה, ואני" הוא חייך, "בעל המסעדה, רב הטבחים והלקוח הקבוע במסעדה. אני לא היחיד, מדי פעם סועדים עמי אורחים מכובדים ומדי פעם, אני אף זוכה לביקור מפתיע של מבקר מסעדות כזה או אחר."

"מה הכוונה האנושות כמנה עיקרית?" שאלתי, "לא קל לעיכול" הוא הנהן, " אך הנשמות", הוא הנהן, "הנשמות שלכם, כמו כוס הקפה הזו כאן, שאני כה נהנה ללגום ממנה ואחרי כל פעם, שהיא מתרוקנת אני ממלא אותה שוב…" הוא הביט בעיני בניסיון להבין, האם אני כבר מבין או רק מנחש, אך אני רציתי לשמוע ממנו את הכל, לא להשאיר סימני שאלה, ספקות במהות הדברים, שעליהם רמז… עיניו נעתקו מעיני והוא המשיך… "כך גם בני האדם, אני ניזון מהנשמה ואת הכלי שולח לרה-פיל על פני העולם הזה. הבעיה", הוא אמר, "היא שאני זקוק לתנאים מאוד מסוימים, כדי שהכוס תתמלא כמו שצריך. לדוגמה: סוג הקפה, איכות הקפה, יצור הקפה, היחס בין המים לקפה והסוכר, חום המים ואולי אף סדר מילוי הכוס. רק כך אני אקבל את הקפה המשובח ביותר. ופה כל הבעיה", הוא נאנח, "הקפה, שאני מקבל הוא מהסוג הנחות ביותר, קר וללא סוכר. לרוב הכוס מלאה רק למחצה. הכוס," הוא המשיך, "בעצם בית חרושת קטן, שבו ניתן ליצר את הקפה-הנשמה, תהליך היצור והצלחתו תלויים בתנאים רבים."

"מדבריך ניתן להבין שהנשמה נוצרת כאן על העולם החומרי?!"

הוא הנהן בהסכמה, "אני ארחיב על כך מאוחר יותר, הרי ברור לך, שאין הדבר פשוט כפי שאני מציג בפניך, ודוגמת הכוס והקפה, היא רק דוגמה פתטית.

"כפי שבטח כבר ניחשת, נעזרתי בפתיח הארוך הזה, כדי להכין את השטח לעובדה, שבטח לתפיסתך תהיה מבלבלת וקשה לקבלה, אך הנה חייב אני להציגה בפניך כעת.

אתם, בני האדם יכולים ואף אמורים ליצור, בעזרת התנאים הקיימים בעולם זה, נשמה.

נשמה זו מהווה מזון לאישיויות גבוהות ממכם, וכך אתם בני האדם בהיותכם חלק בלתי נפרד מאותה ישות שניזונה ממכם יכולים להמשיך ולהתפתח בעזרת אותה הישות.

לצערי האנושות נכשלה זה זמן רב ביצירת נשמה. הידע והטכניקה אבדו, אחרון המורים הלך לעולמו לפני מאות שנים, והאנושות ברמתה הנוכחית לא עולה בהרבה על בעלי החיים.

לכן הקפה שאני מקבל, רחוק מלהיות איכותי וטעים, והכוס לרוב ריקה למחצה."

"אם כך, זה היעוד שלנו?" שאלתי, "מזון ותו לא?".

"ראיה צרה ושלילית למדי," הוא ענה בגיחוך, "אך, אני לא יכול לומר שהיא לא נכונה מעיקרה, הרי אני הוא זה שהצגתי את כל העניין כך.

אתם בני האדם ניזונים מבעלי חיים, מהצומח, וממינרלים. האם חשבת שעובדת היותם כאן ברורה מאליו, והם נועדו רק למלא את כרסכם? בהיותם מזונכם מקדמת אותם! זו בעצם הדרך היחידה בה יכולים המסכנים האלו להתקדם ולהשתפר.

לכן, עדיף להם להיאכל על ידי אדם, ועדיף יותר להיאכל על ידי אדם בעל נשמה מפותחת, זה כרטיס ישיר ל"גן עדן".

אך אני חייב להוסיף ולומר עוד דבר מה חשוב, ככל שנשמותיכם תהינה מפותחות יותר, כך הן יהוו מזון לאישיויות גבוהות יותר, כפי שתפוח אדמה מבושל מהווה מזון לאדם, ותפוח אדמה חי לחזיר.

ועוד דבר," הוא הביט בי ארוכות, "יש דרך, אף על פי שהיא קשה ורק בודדים יכולים להלך עליה, אך זו הדרך לעקוף את כל, אשר תיארתי באוזניך עד כה.

על הדרך הזו ברצוני לספר לך, ואתה מצידך, תן לי את מילתך, שבתמורה תעזור לאחיך בני האדם, לפתח נשמות."

"זו הסיבה שהגעת לביתי?" שאלתי, "לא" הוא פיהק, "אני כאן כי אני באמת זקוק למיטה, ובפגישתנו הראשונה נתת לי את מילתך שתדאג לי בבוא הזמן".

אם תרצו, נהפכתי למלצר ראשי במסעדה מוזרה למדי, הבוס שלי היה השטן בכבודו.

והתפקיד שלי היה לשפר את טעם המנות הנוראי שהוגש במסעדה זו עד כה.

לפרקים נוספים

מאת Mist2be

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: