מיומנו של ׳הלוחם המובס׳

אל לכם לחשוב שהשם ״מיומנו של הלוחם המובס״ מעיד על סוג של חוסר הערכה עצמית או תבוסתנות מצידי.
ההפך הוא הנכון, הרי אין ספור לוחמים מובסים חיים בשקר עצמי, ללא כל רצון או יכולת להבין, לראות ולקבל את תבוסתם.
עסוקים הם בטיפוח תמידי של השקר בתוכו הם חיים, ובטוחים בניצחונם המזהיר.

ואזכיר גם את כל מי שרק מחשיבים ומדמיינים את עצמם כלוחמים, וחולמים על קרבות וניצחונות…

ואני, מה אוכל לומר, אכן הובסתי!
אני מכיר בכך, ואין אני מנסה להסתיר או לטייח את תבוסתי.
אף לא אנסה להלל את עצמי, לאמץ ולשאול גינוני גבורה המתארים קרב עז בו רק בקושי הובסתי.
אומר פשוט שהובסתי… ולא בקרב אלא במלחמה.

לפעמים נהגתי כמוג לב, ולפעמים כגיבור, לפעמים התקפתי ולפעמים התגוננתי.
היו קרבות בהם קראתי ״אחרי״ וקיבלתי בברכה כל קושי, סבל או כאב.
והיו גם קרבות אחרים, בהם הסתתרתי בפינות אפלות, ובשקט ודממה התפללתי אל הבורא שיסיר כבר את הסבל ויעלים את הפחד והכאב…

כפי שאמר המשורר, הסבל והכאב הכריחו ׳אותי׳ להכיר את ׳עצמי׳.
ובמיוחד הכרתי וגיליתי את ׳חסרונותיי׳, את הגחמות שהתמקמו בכל פינה אפשרית במרחבי נפשי הלא נודעת.
בהתחלה הייתה זו הכרות מאוסה, סלדתי ממנה רבות, ככל שהעמיקה, כך גברה בי הבחילה והגועל, אך מה יכולתי לעשות, הרי כעת היה כבר מאוחר ובלתי אפשרי לעצור.

ימים חלפו, וכבר נעלמה הסלידה, ואת מקומה תפסה ההבנה ואתה לפעמים גם הכרת התודה והקבלה, וכך היה נדמה לרגע שהניצחון קרוב.

אהה, השאננות, נראית היא בשלבים כאלה כלל לא מזיקה…

מדי פעם, מופיע מין ניצוץ עתיק, אשר את התבוסה אינו מכיר.
בפגישתו אותה, מזעזע, נבלם ומאוכזב, נגוז אל תוך האין.
׳היתכן, שגם זה שלב הכרחי? היתכן שכלל לא מדובר בתבוסה?׳
כך הוא שואל, אך ה׳אין׳ למזלו, אינו משיב.
והוא נגוז ונעלם, לא לפני שמספיק להודות על הדממה.

בהתחלה, היו המון ידיים, להיאחז בו מנסות:
לחבק אותו חזק ולהסתיר מפני האין.
בהתחלה, היו המון שפתיים, ללחוש לו מנסות:
׳רק שלב נוסף, רק שלב נוסף…׳
וכעת, רק המולה, ואיש בה לא מכיר אותו יותר.
איש בה לא אוחז ולא לוחש, או מזהה אותו יותר.
רק השמועה נותרה, על כך שהוא מופיע מדי פעם ואז נגוז…

ורק אני, ידידה הטוב של התבוסה,
מתוך המסתור, בלתי נירא,
מקבל את פניו בברכה, ונפרד ממנו בצחוק ואהבה.

גם אם לעתים נחרד מכך, ומתבלבל, לרוב שלם אני עם תבוסתי.
או כן, ידידה של התבוסה הנני!
לא מגדף לא מהלל אותה, רק משלים עמה כל רגע.

בימים ההם, זיהיתי את מגעה הרך והעדין, המרוחק עדיין.
בהתחלה עצמתי את עיני, מתעלם, מציב בננו מחיצה שבירה.
אך זמן עבר, ואחיזתה בי כבר הייתה קשה ומכאיבה.
והמחיצה, זה כבר לרסיסים קטנים נשברה והתפזרה.
כעת, לכל כיוון אליו פניתי, פגשתי בה, גדולה ומאיימת.

ראיתי כבר לוחמים רבים, בעת שהמאבק חולף והתבוסה את מקומה תופסת,
מפנים עורפם אל היקר להם מכל, ואת התבוסה מהללים.
מכנים אותה ״הצלה מבורכת״ ומבכים על כל רגע בו לחמו.
לא פעם, סוגדים לה ללא כל תבונה, ובשגגה מיחסים ומביישים אותה בדברים לא לה.

אינני סוגד לה, ובאותו עת אינני דוחה אותה, משלים עמה ללא הפניית עורפי.
אינני מבכה את מלחמתי הישנה, לא בז ללוחמים עימם גב אל גב לחמתי.
לא מצטדק ומעלה תירוצים משוכללים, רק מיודד עמה כל רגע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: