מישל דה מונטיין

"נפש שאין לה מטרה קבועה מאבדת את דרכה. שכן כמו שנאמר: להיות בכל מקום זה להיות בשום מקום."

 

"מכיר אני אנשים המתנצלים על שאינם מטיבים לבטא את מחשבותיהם; הם מעמידים פנים שראשם מלא וגדוש מחשבות נאות שאין הם יכולים להביען מחמת שלא ניחנו בכשרון הדיבור: אחיזת עיניים היא זו. יודעים אתם מה דעתי על כך? אלה הם צללים שמטילות במוחם אי-אלו מחשבות גולמיות ומבלבלות, שהם אינם מסוגלים להבינן ולהבהירן בתוך עצמם ומשום כך גם אינם מסוגלים להוציאן מחוצה להם. הם עדיין אינם מבינים את עצמם. ראו כיצד הם מגמגמים שעה שהם יולדים את מחשבתם ואמרתם כי לא חבלי לידה הם אלה אלא חבלי עיבור וכי הם רק מלקקים את החומר הלא גמור הזה, כדי לתת לו צורה. אשר לי, אני סבור – וסוקרטס אף הוא פסק כך – כי מי שיש לו במוחו מחשבה חדה ובהירה יצליח להביעה אפילו בעגה של ברגמו ואם הוא אילם, בהבעת פניו."

 

"אווילות היא לבסס את האמיתי ואת השקרי על שיפטנו"

 

"…לעולם אין אנו נמצאים אצל עצמנו אלא תמיד מעבר לעצמנו. הפחד, התשוקה, התקווה מטילים אותנו לקראת העתיד, גוזלים מאתנו את היכולת לחוש ולהעריך את מה שישנו כדי להעסיק את רוחנו במה שיהיה, גם כאשר אנו עצמנו לא נהיה עוד."

 

"אומללה הנפש החרדה מפני העתיד."

 

"אפלטון חוזר שוב ושוב על העיקרון החשוב: 'עשה את שעליך לעשות ודע את עצמך.' כל איבר מאיבריה של אמירה זו חובק בדרך כלל את חובתנו כולה ובה במידה חובק את האיבר האחר. כל העושה את שעליו לעשות ייווכח כי הלקח הראשון הנלמד הוא להכיר לדעת מה הוא ומה נכון וראוי לו. והאיש היודע את עצמו שוב לא ייקח עליו לעשות את מה שראוי ונכון לחברו: הוא אוהב ומטפח את עצמו קודם לכל דבר אחר ודוחה מלפניו עיסוקים מיותרים, מחשבות בטלות ותוכניות סרק."

 

"אין אנו יכולים להתחייב על מה שהוא למעלה מכוחותינו ומהאמצעים העומדים לרשותנו הואיל והסיבות והמעשים אינם נתונים בידינו ומה שאכן נתון בידינו אינו אלה הרצון: עליו בלבד מיוסדים ומכוננים כל הכללים הקובעים מהי חובתו של אדם."

 

"ידוע לי שחכמי הדקדוק מבחינים בין אמירת דבר שקר לבין שקרנות; והם אומרים כי לומר דבר שקר משמע לומר דבר שקרי שהדובר חשבהו לאמיתי וכי המילה לשקר בלטינית, שהצרפתית שלנו גזורה ממנה, פירושה גם לומר דבר הנוגד את המצפון. ונובע מכך כי מילה זו מציינת אך ורק את מי שאומרים דברים הנוגדים את הידוע להם…"

 

"אני מקיים במסעותי את הנוהג הבא, כדי ללמוד תמיד דבר-מה משיג ושיח שאני מנהל עם זולתי (והרי זה מבתי האולפנה הטובים שבנמצא): תמיד להוביל את בני שיחי לדבר בסוגיות הנוגעות במה שהם בקיאים בו יותר מכל.
ידבר השייט על הרוחות ועובד האדמה על שוורים, הלוחם ימנה את פצעיו ורוע הצאן את כבשותיו…"

 

"אני אניח למוות לשפוט את פרי חקירותי, רק אז נראה אם דברי היפים יוצאים מהפה או מהלב."

 

"מוות הוא תכלית מסלול חיינו, הוא היעד הבלתי נמנע העומד לנגד עינינו: ואם הוא מפחיד אותנו, איך נוכל לצעוד ולו צעד אחד קדימה בלא להצטמרר? התרופה של ההדיוטות היא לא להגות בו. אבל כלום אין עיוורון גס שכזה נובע מטפשות בהמית?"

 

"מי שילמד את בני האדם למות, ילמד אותם לחיות."

 

"כל מאמצינו מוקדשים למלא את הזיכרון, ואילו את התבונה וההכרה אנו מותירים בריקנותן. וכמו הציפורים, המחפשות לפעמים גרעינים ונושאות אותם במקורן, בלי לטעום מהם, כדי להאכיל מפה אל פה את גוזליהן, כן גם הפדנטים שלנו מלקטים את הידע מתוך הספרים ואינם מחזיקים אותו אלא בקצות שפתותיהם על מנת להקיאו בלבד ולפזרו לכל רוח…. אולם גרוע מזה, תלמידיהם וגוזליהם גם הם אינם ניזונים ואינם אוכלים מן הידע, כי הוא עובר מיד ליד, וכל מטרתם להציגו לראווה, לגלגל שיחה על אודותיו עם זולתם ולעשות ממנו סיפורים, כמוהו כמטבע חסר ערך, שאין בו שום תועלת ושאינו משמש אלא כאסימון, לשם ספירה…
אנו נוטלים את דעותיו ואת ידיעותיו של הזולת למשמרת ותו לא. שומה עלינו לעשותם שלנו."

 

"…הידע מטבעו לא נועד להאיר את נפשותיהם של מי שאין בהם אור ואף לא להאיר עיני עיוור; ייעודו הוא לא להאיר את עיניהם אלא לאמן את ראייתם, לכוון אותם בדרכם ובלבד שרגליהם מיומנות וכשירות להליכה. הידע הוא סם טוב ומיטיב, אבל שום סם אינו חזק דיו להישמר מפני שינוי והשחתה שיחולל בו הקנקן הפגום המכיל אותו.
יש מי שראייתו צלולה אבל אינה ישירה, משום כך הוא רואה את הטוב אבל אינו הולך בדרך הטוב; הוא רואה את הידע אבל אינו משתמש בו."

 

"השגותי ודעותי פוסעות כמגששות באפלה, מתנודדות ומועדות, וגם אם התקדמתי ככל יכולתי, בכל זאת איני מרוצה כל עיקר: אני עדיין רואה אדמה הלאה מזה, אבל מבטי עכור ולוט בערפל שאין בכוחי לפזרו. אבל, כאשר אני מנסה לדון ללא הבחנה בכל העולה בדעתי ואיני משתמש לצורך זה אלא במשאבים שנתן לי הטבע, אם יש שאני נתקל באקראי, כפי שקורה לי לא פעם, אצל הסופרים הטובים, באותם נושאים שביקשתי לדון בם, כגון שמצאתי זה עתה אצל פלוטרכוס את החיבור בדבר כוחו של הדמיון, אני חומל על עצמי, או בז לעצמי, בראותי עד כמה חלש, רפה, כבד ורדום אני בהשוואה אליהם. ובכל זאת אני מברך את עצמי על שיש למחשבותי הכבוד לחבור תכופות אל מחשבותיהם ועל שאני צועד בעקבותיהם, ולו גם מרחוק, ואומר הן.
אני מברך גם על שיש בי דבר-מה שאינו קיים בכל אדם, הכרת ההבדל המופלג בינם לביני. ואף על פי כן אני מניח למחשבותי שלי, החלשות והשפלות, לרוץ הלאה כמות שנצטיירו במוחי, בלא לטוח ובלא לאחות את המגרעות שהשוואה זו חשפה בי."

 

"רק הטיפשים בטוחים הם ומוחלטים בדעתם."

 

"האמת והשכל הם נחלת הכול, הם אינם שייכים למי שאמר אותם ראשון יותר מאשר למי שאמר אותם אחריו."

 

"אני מדפדף בספרים, איני לומד אותם, ומה שנותר לי מהם הוא דבר-מה שאני מזהה כשייך לזולתי; לימוד מספרים הרי זו תנועה מהוססת וקלושה שאינה מלהיבה כלל בעוד ששיחה מלמדת ומפעילה כאחד."

 

"…אם אמנם נכון הדבר שהרעות אינן פוגעות בנו אלא באמצעות שיפוטנו, אזי דומה כי יש בכוחנו לבוז להן ולהופכן לנו לטובה.
אם כפופים הדברים לחסדינו, מדוע לא נמשול בהם ומדוע לא נהפכם לנו ליתרון? אם מה שאנו מכנים רע וייסורים אינם רע ואינם ייסורים כשלעצמם אלא רק דמיוננו הוא המקנה להם תכונה זו, אזי יש בכוחנו לשנותם; והואיל והבררה היא בידינו ואיש אינו כופה עלינו, כי אז מעשה טירוף מוזר הוא שאנו מתרכזים במה שמייסר אותנו יותר מכול ומשווים למחלות, לעוני ולעלבונות טעם מר ורע אם בידינו לשוות להם טעם טוב; והואיל והגורל מספק לנו את החומר, ניטל עלינו לתת לחומר צורה.
מה שקרוי בפינו רע אינו רע כשלעצמו או לפחות — ויהי אשר יהי — יכולים אנו לשוות לו לחלוחית אחרת ופנים אחרים, כי הכל היינו הך."

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: