וולט ויטמן

נוודים ופושטי-יד מקיפים אותי,
אנשים שאני פוגש, רישומם של ימי נעורי עלי או הרובע
והעיר בהם אני גר, או האומה,
תאריכים אחרונים, תגליות, המצאות, אגודות, סופרים ותיקים וחדשים,
סעודתי, לבושי, רעי, מראי, שבחי, חובותי,
האדישות האמיתית או המדומה של איש או אישה שאני אוהב,
מחלת אחד מקרובי או שלי עצמי, או מעשה רע או
הפסד או חוסר ממון, או דכאונות או התרוממויות-רוח,
קרבות, זועות מלחמת אחים קטלנית, קדחת החדשות המפוקפקות,
המאורעות ההפכפכים,
אלה באים אלי יום ולילה והולכים ממני שוב,
אך אין הם אני-עצמי.

מרוחק מטלטלות לכאן ולכאן עומד מה שהנני,
עומד מבודח, שאנן, רחמן, עצל, שלם,
משפיל מבט, זקוף או משעין זרוע על גבי מסעד ודאי לא מוחש.
מתבונן בראש מוטה הצידה תוהה מה עתיד לבוא,
בתוך ומחוץ למשחק כאחד, עוקב ותמה עליו.

משקיף לאחור על חיי ורואה היכן הזעתי בערפל
עם בלשנים ויריבים לוכוח:
אין בפי דברי לעג ולא טענות, אני עד ומצפה.

מתוך שירת עצמי

 

 

אני יודע שזכיתי במיטב הזמן והמרחב, ומעולם
לא נמדדתי ולעולם לא אמדד.

אני נודד במסע תמידי (בואו, הקשיבו כולכם!)
סימני הם מעיל חסין גשם, נעלים טובות, ומקל שנחטב ביער,
איש מידידי אינו מתרוח בכסאי,
אין לי כסא, לא כנסיה, לא פילוסופיה,
לא אוליך איש אל שולחן סעודה, ספריה, בורסה,
אבל כל איש ואישה ביניכם אוליך אל ראש תל,
ידי השמאלית כרוכה סביב מתניכם,
ידי הימנית מצביעה על נופי יבשות ודרך הרבים.

לא אני, לא איש מלבדי יוכל ללכת בדרך הזאת למענך,
עליך ללכת בה בעצמך.

היא לא רחוקה, היא בהשג יד,
אולי אתה הולך בה מיום הולדתך ולא ידעת,
אולי היא בכל מקום בים וביבשה.

תלה תרמילך על השכם, בן יקר, ואני את שלי, ונמהר הלאה,
ערים נפלאות ואומות חפשיות נשיג בדרכנו.

אם תתעיף, תן לי את שני המשאות, והשען
ידך על מתני,
ובבוא הזמן תשיב לי כגמולי,
כי מרגע צאתנו לדרך שוב לא נחנה.

היום לפני עלות השחר טפסתי על גבעה והתבוננתי
בשמים הצפופים,
ואמרתי לנשמתי "כאשר נהיה לחובקי כוכבים
אלה, וכל הענג והידע אשר בם,
הנמלא ונשבע אז?"
ונשמתי אמרה "שם לא נגביה עוף אלא כדי עבור והפלג הלאה."

גם אתה שואל שאלות ואני שומע אותך,
אני משיב שאיני יכול להשיב, עליך לגלות בעצמך.

שב לרגע, בן יקר,
הנה רקיקים למאכל והנה חלב לשתות,
אך תישן ותחליף כח בבגדי חמודות, אשק
לך נשיקה לשלום ואפתח את השער
לצאתך מכאן.

זמן רב הארכת בחלומות מאוסים,
עכשיו אני רוחץ עפעפיך הדביקים,
עליך לסגל עצמך לסנורים של אור ושל כל רגע בחייך.

זמן רב מהסס במים בוססת, נאחז בקרש על החוף,
עכשיו אצוה כי שחין נועז תהיה,
תזנק ללב ים, תתרומם שוב, תניד בראשך לעברי,
תצעק, וצוחק תתיז בשערך.

מתוך שירת עצמי

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: