הרמן הסה

"מה סבור אתה, גווינדא", סח פעם אחת סידהארתא, שעה שהם מחזרים על הפתחים, "מה סבור אתה, כלום התקדמנו? כלום השגנו תכלית מן התכליות?"
ויען גווינדא: "למדנו ואנו מוסיפים ללמוד. עתיד אתה להיות סאמאני גדול, סידהארתא. המהרה למדת כל תרגיל ותרגיל, תכופות התפעלו ממך הסאמאנים הזקנים. ביום מן הימים תהיה לקדוש, הו סידהארתא".
ויאמר סידהארתא: "לא כן נראה לי הדבר, ידידי. מה שלמדתי עד היום אצל הסאמאנים, הו גווינדא, יכולתי ללמוד ביתר מהירות וביתר פשטות. בכל מסבאה של רובע-זונות, ידידי, בין עגלונים וקוביוסטוסים יכולתי ללמוד זאת".
ויאמר גווינדא: "סידהארתא חומד עמי לצון. כיצד יכולת ללמוד התבוננות, כיצד עצירת הנשימה, כיצד אטימת החושים לרעב וצמא – אצל אותם עלובים?"
לחש סידהארתא כמדבר אל עצמו: "מהי התבוננות? מהי יציאה מן הגוף? מהו צום? מהי עצירת הנשימה? אין הם אלא בריחה מן האני, הימלטות לשעה מן העינוי של היות-אני, השכחה חטופה של הכאב והבלות החיים. אותה בריחה, אותה השכחה חטופה, מוצא נוהג השברים באכסניה לאחר כמה ספלים של יין-אורז או חלב-קוקוס מותסס. כי אז אינו חש עוד את עצמיותו, אינו חש עוד את כאב החיים, אז מוצא הוא שכחה חטופה. משנתנמנם על ספל של יין-האורז, מוצא הוא אותו הדבר, אשר סידהארתא וגווינדא מוצאים משחמקו מן הגוף אחר תרגילים ממושכים, והם שרויים בלא-אני. כן הוא, הו גווינדא".
ויאמר גווינדא: "כך אומר אתה, ידידי, אף כי ידעת שלא נוהג שוורים הוא סידהארתא ולא שיכור הסאמאני. אמנם מוצא השתיין שכחה, אמנם מוצא הוא בריחה ומרגוע לשעה, אבל הוא חוזר מן האשליה והכל חוזר לקדמותו, הוא לא הוסיף חכמה, הוא לא צבר דעת, לא עלה במדרגה".
וסידהארתא השיב בחיוך: "לא אדע, מעודי לא הייתי שתיין. אך זאת אדע, כי אני, סידהארתא, איני מוצא בתרגילי ההתבוננות שלי אלא שכחה חטופה וכי רחוק אני מחכמה, רחוק מפדות, כשם שהייתי ברחם-אמי; זאת אדע גם אדע, הו גווינדא".

 

 

״אני, זאב הערבה, שועט, דוהר הרחק

שלגים כיסו את פני החלד

מראש עץ הלבנה עורב נוסק

אך אין בכל אשר אפנה

אף לא ארנב אחד, אף לא איילת!

הה, אל האיילות לבי יוצא

אחת לו נקרתה רק לפני

כי אז אחזתי בה בכפותי ובשיני

היש דבר יפה מזה!

לבי היה יוצא אל זו הנאווה,

את חמוקי שוקיה הרכים זולל הייתי,

ואת דמה הזך עד רוויה שתיתי

ואז, גלמוד וקרוע-דאבה

באפלת הליל בילל מר געיתי.

אפילו מארנב לבטח לא הייתי מתנזר.

מתוק בשרו בלילה, טעם עדנים —

אבוי לי, כי מדוע יחסרו חיי המסכנים

כל שנועד לעשותם מקצת שמחים יותר?

הזמן חולף ובזנבי זרקה שיבה,

וכבר קהו מעט עיני מראות.

ואנוכי עודני משוטט, חולם על איילות,

חולם על איילות או על ארנבת,

שומע את הרוח בליל החורף מיבבת…

במי שלגים ארווה את גרגרתי הצרובה,

ולשטן אגיש את נשמתי העלובה.״

W.S.Tarot

The journey into an unknown existence

W.S Tarot

- The Essence of Human Development

דפי הדהרמה של שלמה שנטידווה

את הבודהיזם שלי, אני אוהב אותנטי (שלמה ש. שפרינגר :-) )

%d בלוגרים אהבו את זה: